לו היתה לילדים זכות בחירה, כנראה שלא הייתי מעביר אפילו שעה אחת בטבריה. מאחר שאין להם, יצא לי להעביר שם כמה שנים טובות. זה לא באמת חשוב לכלום, אבל זה עזר לי קצת לקרוא את "החלום הישראלי" של רועי צ'יקי ארד, שאחד הסיפורים בו מתרחש בעיר המקוללת ההיא. ומאחר שגרתי בטבריה זמן לא מבוטל, אני יודע שצ'יקי מדייק בפרטים. יש בעיר פאב בשם "הביג בן". חבר שלי הקיא בו פעם. וכנראה שיש גם את הפלאפל שהוא מזכיר, גם אם איני זוכר אותו.
היתרון הגדול של "החלום הישראלי" הוא הפרטים הקטנים. הישראליות הופכת כאן למקומות, מקצועות, מאכלים, שמתוארים בהנאה לא מוסתרת. זה כשרון מדהים, בעיני, אולי מפני שאני חסר אותו. אם אני הייתי צריך לבחור מקצוע לדמות בספר, הייתי צריך לבחור בין רופא, רופא שיניים, מוכר, עיתונאי ואיש שיווק. במשחק הארץ-עיר הזה, צ'יקי היה בוחר עובד בקק"ל, ומנצח בקלות. זה מרשים.
אבל מבין הפרטים עולה גם המיזנטרופיה. במקרה הטוב, הדמויות הן יצורים אטומים, מעורפלי מחשבה, שנעים מתחנה לתחנה באדישות. במקרה הרע והנפוץ יותר, צ'יקי כותב תולעים בדמות אדם, אנשים שראויים לשנאה ובוז, לעולם לא לחמלה. קשה לי עם זה, ואני לא חושב שתשומת הלב לפרטים היא פיצוי הולם. למעשה, אני חושב שיש קשר בין השניים.
זה לא חייב להיות כך, זה לא כך בספרות הריאליזם של המאה ה-19, אבל איכשהו, בשילוב עם הניסיון לביקורת פוליטית, הדגש שמושם ב"חלום הישראלי" על פרטי העולם החיצוני בא על חשבון הדמויות, והופך אותן לקריקטוריזציה של מעמד חברתי. המעבר של גיבורת הסיפור הראשי, טלי פאפו, מבעלת טור תל-אביבית ליאפית נשואה הוא בדיוק זה – מעבר בין מעמדות. הוא מתואר, אבל לא מנומק. טלי פאפו היא חצי-אדם; היא יצור מודע-למחצה, שפועל בעולם כמוכה ירח. כך גם דמות הגיבור בסיפור השני, "דומני", ובאופן פחות מובהק גם בסיפורים אחרים.
דודי נאנח ואמר, "אי אפשר לעשות עם החברל'ך האלה עסקים. יום אחד הם אומרים ככה ויום אחר באים עם משהו אחר. לפני חודש רציתי לעשות משהו עם העצים שם. עשינו בדיקות, גייסתי שותף, השקעתי בסקר, ואז באו כמה גמדים כושים ממשרד איכות הסביבה שהתלווה אליהם ליצן לבן אחד וביטלו את הכל. רציתי להיאבק, אבל השותף שלי כבר קיבל רגליים קרות. עשרים שנה אני באפריקה, אני מכיר כושים – ממתי כושים מבינים באיכות סביבה? כל המדינה הזאת מושחתת לגמרי. אתה לא יודע עם מי לדבר. לפני 1994 אף אחד מהם לא דיבר איתך על איכות הסביבה" (מתוך "דומני").
האירוניה על גב הדובר ברורה, אבל לא זה מה שהופך את הציטוט הזה לבלתי נסבל, בעיני. הוא בלתי נסבל משום שהוא יכול היה להיאמר באמת. שמעתי אנשים שמדברים כך, שחושבים כך. פגשתי אותם. לאנשים יכולות להיות דעות מגוחכות, דעות "שטוחות", אם לאמץ את המטפורה הישנה ההיא של א.מ. פורסטר. אבל אנשים אינם שטוחים ואינם מגוחכים, וכאשר כל מה שמיוצג מהם הוא דעותיהם המופרכות, נוצר מצג שווא נורא.
הבעיה, אני חושב, נעוצה בכך שביקורת פוליטית-חברתית מופנית בעיקר כלפי מושגים – נורמות חברתיות, מבנים פוליטיים, מעמדות. הפוליטיקה כבת בריתה של הסטטיסטיקה. מאפיינים חברתיים במקום בני אדם. כתיבה פוליטית צריכה להתמודד עם זה. זו בעיה שסאטירות עומדות מולה כל הזמן, ורק מעטות מצליחות בכך.
גם ב"מלכוד 22" חלק מהדמויות מצומצמות לכדי פונקציות נרטיביות וקומיות בלבד. אבל הלר פיצה על כך באמצעות הומור רדיקלי מספיק, ובאמצעות אימוץ מוחלט של הבעיה: אם סאטירה מרדדת דמויות, נלך על זה עד הסוף; ניצור עולם זעיר שכללי המשחק שלו שונים לגמרי, שהפיזיקה של יחסי אנוש שונה, ונקרא לו "צבא". צ'יקי בחר בדרך אחרת. הפיצוי ב"חלום הישראלי" נמצא בפרטים. אם בני האדם לא יכולים להיות אמיתיים, לפחות הפרטים סביבם כן; אם הדמויות מרודדות לפונקציות חברתיות/מעמדיות, לפחות הן יכולות להתבסס על דמויות אמיתיות. למעשה, תשומת הלב לפרטים היא חלק מההשטחה של הדמויות; צ'יקי מתאר בני אדם כסך תכונותיהם החיצוניות, מה שהופך את הקטגוריות החברתיות, שבאמצעותן אנו מקטלגים, לחשובות יותר מהדמות עצמה.
אלו בחירות לגיטימיות, כמובן, אבל לי קשה איתן. ואני גם חושב שכיצירה פוליטית, זו יצירה בעייתית. כי אנשים, על דעותיהם הנוראיות, הם בני אדם אמיתיים. הם מצליחים, איכשהו, להיות הורים ראויים, חברים טובים, בני אדם, ועדיין להחזיק בעמדות המפחידות ביותר. הספר הזה לא מסביר זאת, הוא אפילו לא מנסה. הוא מעדיף ללעוג.
גילוי נאות:
רועי צ'יקי ארד כתב לאחרונה על פרשת מיברג, שהייתי חלק ממנה, פוסט שלא הסכמתי איתו כלל.
הערה מנהלתית
העבודה על "ההם" היתה ארוכה במיוחד בימים האחרונים, אחרי התקפת ה-DoS על "החברים של ג'ורג'" ו"מדרון חלקלק". ובכלל, מאז הוספת "מדרון חלקלק" כל הסיפור הפך לקצת יותר מורכב. הוספתי למדרון עמוד תרומות בפיי-פאל. אני מניח שמהתרומות שיתקבלו אקנה בעיקר ספרים, כנראה תיאורטיים. אני מניח גם שאתם תהיו הראשונים לקרוא על הספרים הללו כאן, בסיפור. אז יאללה, ממנו לי איזה אמזון, בחיאת.