נעשה ונשמע

 

בשלב מסויים, אם להודות על האמת, איבדתי את הכוח או את היכולת, להמשיך ולעקוב אחרי מסלול הנסיקה הידוע מראש של ארז טל ואברי גלעד אל תהומות התרבות הישראלית. הידיעה, הברורה, ששניהם מסוגלים לדקלם לא פחות טוב ממני את הביקורת השחוקה על גיבורים חתרניים שהכזיבו, ואז לפטור אותה, מי במשיכת כתפיים מזלזלת ומי במבול של נאצות צדקניות מתחסדות, גם היא מעקרת חלק ניכר מהפוטנציאל לעורר דיון משמעותי כלשהו.

בשלב מסויים, אם להודות על האמת, קצתי בדיון המשתבלל סביב בלוג הסחים והשאלה אם הוא זעקה אמיתית כנגד המחנק של המיינסטרים הישראלי או סתם קטע מרושע של חבורת תל אביבים משועממים. הידיעה שכותבי הבלוג ההוא, מייד אחרי שיכחישו את עומדם מאחוריו, יוכלו גם לדקלם לא פחות טוב ממני את הביקורת השחוקה על מי שמתיימר להוות אלטרנטיבה אבל מסתפק בלעג מרושע ובורח מכל התחייבות לצעד תרבותי קונסטרוקטיבי, גם היא מעקרת חלק ניכר מהדחף שלי להמשיך ולהתבוסס במדמנה הזו.


אבל איתמר הזמין 1000 מלים על ארז טל ואברי גלעד.

 

 

אני לא אומר לא להזמנות כאלה. בטח לא כשהן מאפשרות לי להעמיד פנים שהסחיות של גלעד ושל טל היא מה שבאמת מטריד אותי כרגע.

 

לאחרונה, מסיבות כאלה ואחרות, מצאתי את עצמי מבזבז לא מעט זמן בפייסבוק. אחת לאיזה זמן אני נתקל בהמלצה לעשות "לייק" ל"מועדון לילה" – השיקוץ האחרון מבית-מדרשו של ארז טל, כיוון שמישהו שפעם הכרתי בחר לעשות כך. בכל פעם שאני נתקל בהזמנה הזו אני נתקף דחף לנער את אותו מכר ישן מרשימת החברים שלי.

אני לא עושה את זה.

מכל מיני סיבות

אבל בשורה התחתונה זה מה שמעניין באמת.

אין טעם להמשיך ולדוש באופן שבו שני האנשים שהמציאו מחדש את הרדיו הישראלי, שהתוו כיוון אפשרי לטלוויזיה המסחרית המתהווה בימי שידורי הניסיון של ערוץ 2 בחרו לבגוד בנו.

הם לא בגדו בנו.

הם לא בגדו באף אחד.

הם פשוט לא היו ראויים לכתרים שכל כך רצינו לקשור להם אז.

הם גם לא רצו בהם.

הם קיבלו אותם. בשמחה, בגאווה, אולי אפילו בענווה. אבל הם אף פעם לא רצו בהם.

את כל הפרויקט השאפתני של בלוג הסחים, לו היה נאמן להצהרת הכוונות שלו, לו היה רוצה לחתור, באמת ובתמים, תחת הסחף העכור של המיינסטרים הישראלי, אפשר היה להחליף בשתי תמונות מרשיעות. באחת היינו רואים את אברי גלעד מצקצק בדאגה מול גבותיו המתקמרות של פרופסור רולידר מקונן על אובדן הסמכות ההורית בעידן השעתוק הדיגיטלי. בשנייה היינו רואים את ארז טל מוכר שיניים לבנות ורינגטון שבועי של מועדון לילה.

אם יש לסחיות נערי פוסטר הרי שהם טל וגלעד.

אם תרצו להבין פעם את המהות של הסחיות הישראלית נסו לדמיין את הקו המתוח בין דיוני ההורות הצדקניים שגלעד מנהל בערוץ הופ מידי ערב לבין ההומור משולח הרסן לכאורה שטל מנהל סביב שולחן מתוסרט בוולגריות ידועה מראש של כוכבי סטנד-אפ מתחלפים.

השאלה, אם כן, אינה מה קרה לשני האלילים שהכזיבו. השאלה היא למה אנחנו מתעקשים להמשיך ולעסוק בהם, למה תחושת הבגידה ממשיכה לצרוב בנו שנים אחרי שטל בחר לו נערת גלגל בהצבעת הקהל, שנים אחרי שגלעד ועירית לינור (התרעת סחיות קורסת) התחילו להתחרות בפינג-פונג שנינויות עבשות על תואר "שמרן הוא הנאור החדש" בחסותה של תחנת הרדיו הצבאית.

גילוי נאות: אני שייך לדור (אם נקבל את העובדה שחלוקה לדורות היא מופרכת מלכתחילה ורלוונטית רק עבור שכבה מצומצמת של אשכנזים משכילים ובעלי אמצעים) שגדל על "מה יש?", שיודע לצטט עד היום מערכונים נבחרים של "העולם הערב". בקיץ 1989 רצתי ברחובות רמת אביב כשחצאית אביבית של אמי מכסה את מכנסי הברמודה שלי, מעדת ה"גולשים". הרגשתי נועז להפליא לפסוע כך לכיוונה של עינב גלילי ולזכות בחבילת שי, מתנת עלית, מהאולפן של צה"ל 2 (רדיו במבצע). חלמתי להיות שם, ניגשתי לבחינות. מאוחר יותר באותו קיץ יצא לי לשבת באולפן עם האלילים, לקרוא ידיעה סתמית במבזק, להתווכח עם מי שהסכים להתווכח על ביקוע צרור שוואים.

אלה היו המודלים שלי. שלנו. הם היו כל מה שהכרנו כאפשרות אחרת.

צריך להודות להם.

התרבות שלנו חבה להם את עצם קיומה.

אבל הגיע הזמן להשאיר אותם מאחור.

זה מה שעושים לאלילים.

או שאתה משאיר אותם מאחור או שאתה מתלבט בין לעשות "לייק" למועדון לילה לבין ביקורת מרקסיסטית על הפרצוף החדש של ארז טל. אני יודע באיזה צד אני רוצה למצוא את עצמי.

השאלה המעניינת, בדוחק, אם כן, היא למה עוד לא הצלחנו לצאת, באמת ובתמים, משולי אדרתם של שני נערי הפלא המזדקנים האלה.

וזה, בסופו של דבר, מה שעומד בליבו של הדיון סביב בלוג הסחים, או לפחות סביב הסנטימנט האנטי-סחי שמונח בבסיסו. הרצון, אולי הדחף, להיאחז במוכר, להמשיך ולבחון את אלילי נעורינו.

זה לא משנה אם נבחר לומר שארז טל הוא "גאון טלוויזיוני" או שנטען שהזנה את עצמו אל מול המנגנון של קשת. לא משנה אם נקבל את גלעד החדש כצעד מתבקש של קבלת אחריות וזניחת העבר המרדני או כהתברגנות מכוערת ומואצת. כל בחירה כזו היא אישוש מעמדם של טל וגלעד.

נדמה לי שהסיבה לכך שאנחנו ממשיכים לעסוק עד היום בסיפור העלייה והנפילה של טל וגלעד ומתעקשים למצוא בה משמעויות היא הפחד מהאפשרות, הסבירה למדי, שלא היה כאן סיפור של עלייה ונפילה, האפשרות שטל וגלעד ידעו מלכתחילה לאן הם רוצים להגיע. הם לא התפתו לכסף גדול ולשמרנות חדשה, הם עושים היום את מה שרצו לעשות תמיד.

ויש לא מעט ראיות בכיוון הזה. ארבע שנים אחרי "מה יש?" הגישו השניים תכנית מקושקשת בשם סנדוויץ': שעה גלעד, שעה משותפת, שעה טל. זו היתה תכנית זוועתית מהסוג שטל הביא לטלוויזיה אחר כך, עם לעג אכזרי ונטול חמלה לטיפוסים אקסצנטריים שהועלו לשידור פעם אחר פעם ושל שיחות מאזינים לא ממש מעניינות. כמאזין קשה היה לי לקבל את השינוי הזה, המשכתי לחפש שם ניצוצות גאונות. אחר כך התהליך הזה, כידוע חזר על עצמו בטלוויזיה, וכולנו חיפשנו את התחכום החתרני מאחורי רות גונזלס.

לא רצינו לקבל את מה ששניהם כבר אמור בראיונות בעצם. על תקן הצעירים המבטיחים של גלי צה"ל הסתכלו טל וגלעד על התקשורת הישראלית והבינו שהמקום שאליו הם רוצים להגיע לא קיים, וגם מה שדומה, בקושי, למקום הזה, שמור לאנשים אחרים, אז הם החליטו לשנות את התקשורת הישראלית, "להרחיב את גבולות האפשרי" כמו שכותבים באודות של בלוג הסחים.

מאז אנחנו מחכים ליום שבו יחזרו על המעשה הזה, מוכנים לקבל גם כשלון מרהיב, ובלבד שנראה שוב רמז ליומרה ולאומץ של פעם. אין טעם. ארז טל ואברי גלעד הרחיבו את גבולות האפשרי פעם (וחצי) בדיוק במידה שהיתה נחוצה להם כדי שיוכלו לצחוק עלינו ממקומם הנוכחי.

איתמר ביקש 1000 מלים, אז עשיתי כאילו. אבל רק כמעט.

 

 

מסתבר שכעורך אני ממש גרוע: הנסיון להחליט ממי להזמין פוסט ועל איזה נושא עלה לי ביותר מאמץ מכתיבת הפוסט, בכל זאת, הנה כמה אפשרויות:

1. פלאי על למה גוסיפ גירל יותר טובה ממד מן.

2. קרן על איך ולמה אין בספרות העברית דמויות שיש להן גם פסיכולוגיה וגם סוציולוגיה.

3. גדי אלכסנדרוביץ' על לוגיקומיקס (אם זה בא בחשבון, ויש צורך אני יכול להשאיל עותק לביקורת).

 

 

 

19 תגובות “נעשה ונשמע”

  1. מוזר שלא התייחסת להבדל אחד מרכזי בין השניים:

    טל התמסחר במוצהר ובלי להתבייש, בלי להתנצל, בלי לנסות לטעון שיש משמעות למה שהוא עושה מעבר לכסף או בידור זול (או לפחות אני לא זוכר התנצלויות או הצטדקויות שלו).

    גלעד לעומת זאת הוא מלך מלכי המלכים של הצביעות וההתחסדות, האיש ששוחה במיץ של הזבל של ההתמסחרות הכי נמוכה, אינפנטילית, נצלנית ודוחה, בעודו טוען שהוא עושה מעשים טובים ועוטה איצטלה מזוייפת של קדוש.

    זכורה לי במיוחד פירכה שכזאת מתחילת הקריירה שלו כי כתבנו עליה בסטיות: האיש שפרצופו מרוח על שלטי חוצות של חברות ענק בכל המדינה הוקיע איזה אלמוני חסר מזל שתלה שלטים קטנים בצידי הדרכים באופן "לא חוקי", כמי שמזהם את הסביבה.

    וכל זה עוד לפני שהתייחסתי לשיתוף הפעולה שלו עם השקר שנקרא "המילה האחרונה", שבו כביכול השמאל פוגש את הימין ולמעשה הימין הלאומני פוגש את הימין הרצחני.

    העונש הראוי לו הוא כליאתו בתא עם טלוויזיית ענק שמשדרת נון סטופ את כל תוכניותיו היותר מצליחות של ארז טל.

  2. זה פוסט מוזר, עבורי, מכיוון שיש לי דחף שווה להסכים ולא להסכים איתו, ואני מניח שזה חלק מהעניין כולו. אז אתחיל בסיפור שהוביל להזמנה הזו, ואולי אגיע למשהו מעניין בדרך. לא מבטיח כלום.

    סיפור:
    בשבוע שעבר פגשתי את יובל וינקלר. דיברנו בצעקות, בגלל שהיה בר, על תרבות סינכרונית מול תרבות דיאכרונית (עזוב, בפעם אחרת). אמרתי שבקרב הדור שלי, כולם מדברים על "החתולים הסמוראים", אבל כמה שנים מתחתי הסדרה שמדברים עליה היא "האופנוברים ממאדים", ושבעיני זה מסכם היטב את המהירות שבה פער הדורות תופס תאוצה. ואז דיברנו על "החתולים הסמוראים" קצת, שהיא באמת סדרה נפלאה, והזכרתי שהקריין המבריק היה אברי גלעד, והוא היה תוספת ישראלית ייחודית. ודיברנו על אברי גלעד, וכמה זה עצוב, ואמרנו שמישהו צריך פעם לכתוב ספר על העליה והנפילה של ארז ואברי, וכיצד היא מייצגת חלק מהתהליכים שעברו כאן בעשרים השנה האחרונות.

    אז אני לא יודע. יכול להיות שאתה צודק, וכולנו עשינו מיתולוגיזציה כדי שיהיה לנו סיפור יפה. אבל, מצד שני, ארז ואברי הם גם סיפור, לא רק בני אדם, והסיפור שלהם נראה לי מייצג משהו. אני חושב שאפשר למתוח קו בין קומדיית הנונסנס שהשתלטה בתחילת שנות התשעים על הטלוויזיה הישראלית, לבין ההומור הקונצנזואלי, האייטיזי כמעט, של שנות האלפיים. ובקו הזה תמצא לא רק את ארז ואברי, אלא את הדרך שבה הטלוויזיה הישראלית חיפשה ומצאה, לבסוף, את עצמה. את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב. את הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות. וארז ואברי היו שם אז והם שם עכשיו, בשתי נקודות הקצה הללו, שבעצם, כפי שבערך כתבת, מאוד דומות זו לזו.

  3. איתמר, אמיתי: הייתי עונה לכם תשובה ארוכה ומפורטת רק שבעצם נראה לי שלא כל כך הבנתי על מה הפוסט.

  4. אני חושב שעוד סיבה אפשרית לאכזבה הקשה מהם היא הצחיחות שיש בתרבות האלטרנטיבית היום בעברית (לפחות כך אני מרגיש). יכול להיות שהכל רומנטיזציה של העבר, אבל התחושה שלי היא שבתחילת שנות ה-90, במקביל לתחילת ההדרדרות של טל וגלעד, היתה פריחה יוצאת דופן של תרבות אלטרנטיבית: אתגר קרת ועוזי וייל, שגם עשו את "החמישיה הקאמרית", סצינת רוק משגשגת. מה יש לנו היום? את צ'יקי? היום את התרבות האלטרנטיבית אנחנו שואבים דרך האינטרנט – או מעבר לים או מכל מני בלוגים. אבל תופעות כמו החמישיה הקאמרית – חתרנות אמיתית בשעת צפית השיא של הטלוויזיה – הן בלתי נתפסות עכשיו. וזה הסיפור שמייצגים טל וגלעד בעיני.
    אני מסכים עם איתמר שיש כאן משהו ישראלי מייצג: כשנפגשנו, הוא קישר את זה לאינתיפאדה השניה ולהשלכותיה. והוא העלה נקודה מעניינת מאוד, שאני צריך לחשוב עליה (ועל הקשר שלה לפוסט הזה ולדיון הזה). אני תמיד ראיתי – ואני בטוח שאני לא היחיד – את האינתיפאדה השניה כמשהו שמחק את השמאל הישראלי לכמה שנים, כשרק בשנים האחרונות הוא מתחיל להתאושש. איתמר אמר שלדעתו בכל שנות ה-90 לא היה באמת שמאל בארץ, היה "כאילו" שמאל. ורק בשנים כאלו אפשר היה לשים את החמישיה בשעת צפית שיא.
    אבל איתמר כאן, וכמובן מוזמן להרחיב בנקודה הזו.

  5. אני חושב שיובל צודק. טל וגלעד הם "סיפור", כמו שאיתמר אומר. אבל זה קצת לא פייר להפיל את הסיפור הזה על טל וגלעד האנשים (כמו שאני חושב ששחר אומר). והסיפור הוא סיפורה של אלטרנטיבה ושל חוסר אלטרנטיבה. כזו שפעם היתה, או שפעם חשבנו שהיתה, וכזו שהיום אין, או שנדמה לנו שאין. אולי הדור הצעיר רואה אלטרנטיבה שאנחנו לא רואים? אולי בלוג הסחים היא אלטרנטיבה? אולי אנחנו זקנים? אולי אנחנו סחים? אולי נהינו מיואשים? אולי באמת הכל נהיה יותר גרוע?

  6. נדמה לי, אם כי ייתכן שמטעמי גיל אני טועה, שהחמישיה לא שודרה בפריים טיים, אלא בלילה הלא מאד מאוחר. מי ששודר באותה תקופה בפריים טיים, גם אם בערוץ אחר, היו הקומדי סטור.

  7. החמישייה, בעונותיה הראשונות, שודרה בערוץ 2, כמו הקומדי סטור. שתיהן, אגב, היו של טלעד, ועוררו עקב כך דיון על גבולות ההומור הישראלי החדש כפי שהם משתקפים בשתי תכניות הדגל של הזכיינית האיכותית יותר לכאורה.
    בנוגע לשעת השידור, החמישייה אכן לא היתה בדיוק פריים טיים. אני זוכר גם פרויקט של הארץ שסקר את התכניות המרכזיות בלוח השידורים המתוכנן של ערוץ 2, רגע לפני העלייה לאוויר. גזר-הדין של החמישייה היה כשלון ידוע מראש, אם לא ישנו את השיבוץ. העילה לגזר-הדין הזה היתה השיבוץ שלה בדיוק מול סיננפלד בערוץ 3.
    נדמה לי שדווקא עם המעבר לערוץ 1 שהיה כרוך בסכום כסף ענק (ודאי במונחי רוממה) היא עברה לפריים טיים, אבל לא בטוח.

  8. לפני שנה בערך אברי גלעד התראיין לעיתון ואמר משהו כמו "אין דבר יותר מקסים ממהפכן בן 18, ואין דבר יותר פתטי ממהפכן בן ארבעים". שבוע אחרי זה אורי משגב (המעולה) הגיב בטקסט מדויק להחריד שפירק את שני הגורמים של המשפט הזה – הטענה המגוחכת שמהפכנים לא מגיעים באריזות זקנות, והטענה המובלעת כאילו אברי גלעד הוא מהפכן שהתפכח. הוא שלל כמובן את שתיהן, קצת כמוך, ועל אף חיבתו הרבה ל"מה יש" ו"העולם הערב" רמז שהן באמת כנראה היו משמעותיות תרבותית יותר במקרה מאשר בכוונה. אבל זאת הבעיה שלי עם ה"לא רצו בהם" שלך: לפחות אברי, ובמידה רבה גם ארז, מנכסים לעצמם את אותה "מהפכנות". הם משתמשים בה לצרכיהם הנוכחיים. כיוון שארז עושה תרגילים בשדה התרבותי ואילו אברי קורץ לפוליטי קל יותר להבחין בזה אצל גלעד: הוא משתמש בעמדת הכוח המקרית שהוא תפס פעם באיזה קליקת שמאל, בלי שידע שהוא כזה – ובלי להיות שם עם המטענים האינטלקטואליים או עם הסיבות הנכונות, כפי שאיבחן יפה משגב – כדי לקעקע את השמאל עכשיו. בגלל זה, לדעתי, הוא מעורר כ"כ הרבה אנטגוניזם: לא כי הוא לא מה שציפינו שיהיה, אלא כי הוא מתעקש להעמיד פנים שפעם הוא כן היה. הרי ה"הייתי שם בטעות ועכשיו אני בכוונה" שלו תמיד אומר בעצם "השמאל הוא בטעות והימין הוא בכוונה". ואם לקשר את זה למה שאיתמר אמר ליובל לגבי שמאל בכאילו, בשביל אנשים כמוהו הוא כנראה צודק. ובמובן הזה הוא בדיוק בדיוק סמן של תופעה. אם דרוש כאן סיפור, נדמה לי, הריהו.

  9. לא יודעת לגבי האנשים עצמם – או שאני מהדור הלא נכון או שסתם לא הייתי בעניינים – אבל המהלך הפוקויאני של 'אנחנו מגנים אותם כדי להיאחז בהם' הוא מגניב. ובאשר להזמנה אעשה ואשמע, או לפחות אשתדל

  10. חבר'ה, התבגרנו קצת זה הכל. ובשיכול אותיות: התברגנו קצת, זה הכל. ושני החברים הללו, שהם בסך הכל מראות שלנו, היו צריכים גם להתפרנס על הדרך, אז ככה זה נראה כשאסור לסגור את הדלת כשאתה מחרבן.
    אחת הבעיות שגם ה"חתרנות" סו-קולד של "העולם הערב" עברה מצד אחד ניכוס אל המיינסטרים, והיא כבר לא מפילה אף אחד (בהשוואה כנה חלקים מארץ נהדרת יכולים להיחשב לא פחות חתרניים מ"העולם הערב"), ומצד שני עברה גלוריפיקציה נוסטלגית על ידי הבורגנים החדשים שעורגים לילדותם האבודה. חתרנות? אומץ? אפשר לחשוב שהתנדבנו לסוע להילחם בפשיסטים בספרד. בסך הכל כמה בדיחות נונסנס ומשובת נעורים שעזרו לנו להתבגר.

  11. אוקי סליחה על הבורות ועוד יותר על האיחור אבל מה זה סחים? אני נתקלת בהרים של מלים על זה ועוד לא הבנתי בכלל מה משמעות ההגדרה.
    העולם הערב לא היה רק נונסנס. היו בו גם בדיחות מאוד שנונות, לפעמים. (ולראייה אפשר למצוא את באתהצינור את מערכון המחשבים שלהם בו ארז טל מוכר מחשבים ללקוח מזדמן) אין לנו טלויזיה ולכן לא יוצא לנו להיתקל במה שיש בה אבל נראה לי שבשנים האחרונות יוצרי טלויזיה וגם צופיה נוטים לבלבל בין נועז לסר טעם. זה קצת כמו חלק ממשחקי המחשב לכוסיות שאני מורידה ולא גומרת כי המחשב איכשהו תמיד מת לפני שזה קורה וצריך לקנות אחד חדש- תמיד מגיע הרגע הזה, לקראת הסוף, שבו אפשר לראות איך יוצר המשחק לא יודע להבדיל בין מתסכל למאתגר. לטלפן לגאולה עמיר ביום הזיכרון לרבין, למשל, כפי שעשו שי ודרור בפעם האחת והיחידה שיצא לי להיתקל בהם (הראשונה ובהחלט, בתקווה האחרונה) זה לא נועז. זה סתם מגעיל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>