בשלב מסויים, אם להודות על האמת, איבדתי את הכוח או את היכולת, להמשיך ולעקוב אחרי מסלול הנסיקה הידוע מראש של ארז טל ואברי גלעד אל תהומות התרבות הישראלית. הידיעה, הברורה, ששניהם מסוגלים לדקלם לא פחות טוב ממני את הביקורת השחוקה על גיבורים חתרניים שהכזיבו, ואז לפטור אותה, מי במשיכת כתפיים מזלזלת ומי במבול של נאצות צדקניות מתחסדות, גם היא מעקרת חלק ניכר מהפוטנציאל לעורר דיון משמעותי כלשהו.
בשלב מסויים, אם להודות על האמת, קצתי בדיון המשתבלל סביב בלוג הסחים והשאלה אם הוא זעקה אמיתית כנגד המחנק של המיינסטרים הישראלי או סתם קטע מרושע של חבורת תל אביבים משועממים. הידיעה שכותבי הבלוג ההוא, מייד אחרי שיכחישו את עומדם מאחוריו, יוכלו גם לדקלם לא פחות טוב ממני את הביקורת השחוקה על מי שמתיימר להוות אלטרנטיבה אבל מסתפק בלעג מרושע ובורח מכל התחייבות לצעד תרבותי קונסטרוקטיבי, גם היא מעקרת חלק ניכר מהדחף שלי להמשיך ולהתבוסס במדמנה הזו.
אבל איתמר הזמין 1000 מלים על ארז טל ואברי גלעד.
אני לא אומר לא להזמנות כאלה. בטח לא כשהן מאפשרות לי להעמיד פנים שהסחיות של גלעד ושל טל היא מה שבאמת מטריד אותי כרגע.
לאחרונה, מסיבות כאלה ואחרות, מצאתי את עצמי מבזבז לא מעט זמן בפייסבוק. אחת לאיזה זמן אני נתקל בהמלצה לעשות "לייק" ל"מועדון לילה" – השיקוץ האחרון מבית-מדרשו של ארז טל, כיוון שמישהו שפעם הכרתי בחר לעשות כך. בכל פעם שאני נתקל בהזמנה הזו אני נתקף דחף לנער את אותו מכר ישן מרשימת החברים שלי.
אני לא עושה את זה.
מכל מיני סיבות
אבל בשורה התחתונה זה מה שמעניין באמת.
אין טעם להמשיך ולדוש באופן שבו שני האנשים שהמציאו מחדש את הרדיו הישראלי, שהתוו כיוון אפשרי לטלוויזיה המסחרית המתהווה בימי שידורי הניסיון של ערוץ 2 בחרו לבגוד בנו.
הם לא בגדו בנו.
הם לא בגדו באף אחד.
הם פשוט לא היו ראויים לכתרים שכל כך רצינו לקשור להם אז.
הם גם לא רצו בהם.
הם קיבלו אותם. בשמחה, בגאווה, אולי אפילו בענווה. אבל הם אף פעם לא רצו בהם.
את כל הפרויקט השאפתני של בלוג הסחים, לו היה נאמן להצהרת הכוונות שלו, לו היה רוצה לחתור, באמת ובתמים, תחת הסחף העכור של המיינסטרים הישראלי, אפשר היה להחליף בשתי תמונות מרשיעות. באחת היינו רואים את אברי גלעד מצקצק בדאגה מול גבותיו המתקמרות של פרופסור רולידר מקונן על אובדן הסמכות ההורית בעידן השעתוק הדיגיטלי. בשנייה היינו רואים את ארז טל מוכר שיניים לבנות ורינגטון שבועי של מועדון לילה.
אם יש לסחיות נערי פוסטר הרי שהם טל וגלעד.
אם תרצו להבין פעם את המהות של הסחיות הישראלית נסו לדמיין את הקו המתוח בין דיוני ההורות הצדקניים שגלעד מנהל בערוץ הופ מידי ערב לבין ההומור משולח הרסן לכאורה שטל מנהל סביב שולחן מתוסרט בוולגריות ידועה מראש של כוכבי סטנד-אפ מתחלפים.
השאלה, אם כן, אינה מה קרה לשני האלילים שהכזיבו. השאלה היא למה אנחנו מתעקשים להמשיך ולעסוק בהם, למה תחושת הבגידה ממשיכה לצרוב בנו שנים אחרי שטל בחר לו נערת גלגל בהצבעת הקהל, שנים אחרי שגלעד ועירית לינור (התרעת סחיות קורסת) התחילו להתחרות בפינג-פונג שנינויות עבשות על תואר "שמרן הוא הנאור החדש" בחסותה של תחנת הרדיו הצבאית.
גילוי נאות: אני שייך לדור (אם נקבל את העובדה שחלוקה לדורות היא מופרכת מלכתחילה ורלוונטית רק עבור שכבה מצומצמת של אשכנזים משכילים ובעלי אמצעים) שגדל על "מה יש?", שיודע לצטט עד היום מערכונים נבחרים של "העולם הערב". בקיץ 1989 רצתי ברחובות רמת אביב כשחצאית אביבית של אמי מכסה את מכנסי הברמודה שלי, מעדת ה"גולשים". הרגשתי נועז להפליא לפסוע כך לכיוונה של עינב גלילי ולזכות בחבילת שי, מתנת עלית, מהאולפן של צה"ל 2 (רדיו במבצע). חלמתי להיות שם, ניגשתי לבחינות. מאוחר יותר באותו קיץ יצא לי לשבת באולפן עם האלילים, לקרוא ידיעה סתמית במבזק, להתווכח עם מי שהסכים להתווכח על ביקוע צרור שוואים.
אלה היו המודלים שלי. שלנו. הם היו כל מה שהכרנו כאפשרות אחרת.
צריך להודות להם.
התרבות שלנו חבה להם את עצם קיומה.
אבל הגיע הזמן להשאיר אותם מאחור.
זה מה שעושים לאלילים.
או שאתה משאיר אותם מאחור או שאתה מתלבט בין לעשות "לייק" למועדון לילה לבין ביקורת מרקסיסטית על הפרצוף החדש של ארז טל. אני יודע באיזה צד אני רוצה למצוא את עצמי.
השאלה המעניינת, בדוחק, אם כן, היא למה עוד לא הצלחנו לצאת, באמת ובתמים, משולי אדרתם של שני נערי הפלא המזדקנים האלה.
וזה, בסופו של דבר, מה שעומד בליבו של הדיון סביב בלוג הסחים, או לפחות סביב הסנטימנט האנטי-סחי שמונח בבסיסו. הרצון, אולי הדחף, להיאחז במוכר, להמשיך ולבחון את אלילי נעורינו.
זה לא משנה אם נבחר לומר שארז טל הוא "גאון טלוויזיוני" או שנטען שהזנה את עצמו אל מול המנגנון של קשת. לא משנה אם נקבל את גלעד החדש כצעד מתבקש של קבלת אחריות וזניחת העבר המרדני או כהתברגנות מכוערת ומואצת. כל בחירה כזו היא אישוש מעמדם של טל וגלעד.
נדמה לי שהסיבה לכך שאנחנו ממשיכים לעסוק עד היום בסיפור העלייה והנפילה של טל וגלעד ומתעקשים למצוא בה משמעויות היא הפחד מהאפשרות, הסבירה למדי, שלא היה כאן סיפור של עלייה ונפילה, האפשרות שטל וגלעד ידעו מלכתחילה לאן הם רוצים להגיע. הם לא התפתו לכסף גדול ולשמרנות חדשה, הם עושים היום את מה שרצו לעשות תמיד.
ויש לא מעט ראיות בכיוון הזה. ארבע שנים אחרי "מה יש?" הגישו השניים תכנית מקושקשת בשם סנדוויץ': שעה גלעד, שעה משותפת, שעה טל. זו היתה תכנית זוועתית מהסוג שטל הביא לטלוויזיה אחר כך, עם לעג אכזרי ונטול חמלה לטיפוסים אקסצנטריים שהועלו לשידור פעם אחר פעם ושל שיחות מאזינים לא ממש מעניינות. כמאזין קשה היה לי לקבל את השינוי הזה, המשכתי לחפש שם ניצוצות גאונות. אחר כך התהליך הזה, כידוע חזר על עצמו בטלוויזיה, וכולנו חיפשנו את התחכום החתרני מאחורי רות גונזלס.
לא רצינו לקבל את מה ששניהם כבר אמור בראיונות בעצם. על תקן הצעירים המבטיחים של גלי צה"ל הסתכלו טל וגלעד על התקשורת הישראלית והבינו שהמקום שאליו הם רוצים להגיע לא קיים, וגם מה שדומה, בקושי, למקום הזה, שמור לאנשים אחרים, אז הם החליטו לשנות את התקשורת הישראלית, "להרחיב את גבולות האפשרי" כמו שכותבים באודות של בלוג הסחים.
מאז אנחנו מחכים ליום שבו יחזרו על המעשה הזה, מוכנים לקבל גם כשלון מרהיב, ובלבד שנראה שוב רמז ליומרה ולאומץ של פעם. אין טעם. ארז טל ואברי גלעד הרחיבו את גבולות האפשרי פעם (וחצי) בדיוק במידה שהיתה נחוצה להם כדי שיוכלו לצחוק עלינו ממקומם הנוכחי.
איתמר ביקש 1000 מלים, אז עשיתי כאילו. אבל רק כמעט.
מסתבר שכעורך אני ממש גרוע: הנסיון להחליט ממי להזמין פוסט ועל איזה נושא עלה לי ביותר מאמץ מכתיבת הפוסט, בכל זאת, הנה כמה אפשרויות:
1. פלאי על למה גוסיפ גירל יותר טובה ממד מן.
2. קרן על איך ולמה אין בספרות העברית דמויות שיש להן גם פסיכולוגיה וגם סוציולוגיה.
3. גדי אלכסנדרוביץ' על לוגיקומיקס (אם זה בא בחשבון, ויש צורך אני יכול להשאיל עותק לביקורת).