אמנות, שתיקה ודעה קדומה – כמה מחשבות על הספר "עשן לבן"

עשן לבן, מאת תמר צורן, הוצאת אסיה

ד"ר דניאל בוקובזה, בסקירתו לספר "עשן לבן" (מוסף ספרים, הארץ, 5.6.2013), מתייחס לקושי לתמלל את הכאב ואת הדיכאון. כפסיכולוג, הוא מצביע על האפשרות לגעת בכאב בכל זאת, לא באמצעות תיאור מילולי ישיר, אלא דרך פעילות פרשנית של סימנים, דרך הקשבה לדברים הנאמרים ואמפתיה. כמי שעוסקת בספרות חשבתי כי בדומה לאופן שבו קשה לתמלל את הכאב, כך קשה לתמלל ולהסביר מהי אמנות, מה הופך יצירה כלשהי ליצירת אמנות.

הסיבה לכך נובעת כנראה מכך שאמנות, כמו כאב, היא משהו שמרגישים, היא לא משהו שחושבים. באופן אישי, כקוראת, אני מחפשת תמיד את אותן יצירות אמנות בספרות, ולרוב אני לא מסתפקת במה שהוא בעיני פחות מכך. כשהגיע הספר "עשן לבן" פתחתי אותו בחשש, פחדתי שלמרות הנושא שריתק אותי, אתאכזב מהכתיבה, ממעשה האמנות עצמו. אלא שבמהרה התגלה לי כי תמר צורן, שזה ספרה הראשון, אינה מאכזבת, להפך – היא מפעימה; הבנתי כי ספר זה אינו "רק" ספר על מחלת הדיכאון, אלא הוא קודם כל יצירת אמנות ספרותית. התגלה לי כי נושא הספר – הקושי לדבר, השתיקה, הצורך לשמור בפנים – נוכח גם בכתיבה עצמה. כתיבתה של צורן מדודה מאוד, זהירה, כל משפט נשקל היטב, כל מילה טעונה, המתח בין מה שנאמר לבין מה שעל אודותיו בוחרת המחברת לשתוק כמו נשמר כל הזמן. אלא שבאופן פרדוקסלי, הכתיבה המדודה והשקולה הזאת, מצליחה גם לסחוף, והפרטים הקטנים והטריוויאליים שמתארת המחברת מצטרפים יחד לעולם מוחשי, מוכר מצד אחד, אך גם זר ומוזר מן הצד האחר.
"עשן לבן" הוא סיפור אוטוביוגרפי בבסיסו והוא נושא עמו חידה – ילדות לא דרמטית, לא מזעזעת, "לא שיאים טראומטיים, אלא רק אוסף זיכרונות פעוטים וקטנוניים, מגוחכים בחוסר-חשיבותם, גבעות לא-מרשימות מפוזרות על-פני מישור שטוח, חד-גוני ומשעמם". מה אם כן הביא לדיכאון, וכיצד קשורה לזה השתיקה? הנה כך מעידה על עצמה גיבורת הספר:

"לא יכולתי לחדול מהשתיקה, לא יכולתי להפסיק את מצג-השווא. כי כשלמדתי לדבר, למדתי בו-זמנית לשקר, וכשלמדתי לספר, למדתי להסתיר: בכי צריך להחניק, עצב – להכחיש, כעס – לשמר בפנים ולהקפיא, צער – לרסק ולבלוע, וכל הזמן, בהתמדה וללא הרף, גם כשדיברתי וגם כששתקתי, הייתי צריכה להיזהר ולהשגיח, לטשטש ולהסוות."

השתיקה מתגלה כמפתח לחידה. אלא שגם מפתח זה הוא פתרון חלקי בלבד, שכן מה הביא לאותה שתיקה מוחלטת? המחברת תמשיך ותחקור, ובדרכה המדודה תפזר כמה רמזים – כמה זיכרונות ילדות שהם כמו חרכי הצצה לסוד שמור וגדול. ספרה של תמר צורן, בכתיבתה המדויקת והסוחפת על מחלת הדיכאון ועל הטיפול בה אחת לשבוע, בתוך חדר קטן שבו עוסקים שני אנשים בריסוק איטי, מרוכז וממושך של מבצר השתיקה – הוא ספר נדיר, מרגש ואופטימי.
עם תום הקריאה, דבר אחד המשיך להטריד ולנקר בראשי: מדוע בחרה מחברת הספר להשתמש בשם בדוי? הרי ספרה מתאר את הדיכאון באופן אנושי כל כך, מנטרל כל אלמנט של בושה או אשמה, הרי הוא מציף רגשות עמוקים של השתתפות בסבלה של הגיבורה כמו גם התרגשות גדולה נוכח התהליך הטיפולי, נוכח השיחות בחדר הקטן, והרי מי שיקרא את הספר יחוש רק הערכה כלפי המחברת, כלפי אומץ לבה וכישרונה. אם כן – מדוע, למרות כל אלה, חשה המחברת צורך להמשיך ולשתוק באשר לשמה האמיתי? הספר מלמד אותנו כי שתיקה היא מגן מפני תגובת הסובבים אותנו, אם נשתוק ונסתתר אין חשש שניפגע. הצורך למצוא הגנה תחת שם בדוי, הוא, כך נדמה לי, תעודת עניות לחברה שבה אנו חיים, אצבע מאשימה כלפי היחס שלנו אל מחלת הדיכאון, שאותה, עדיין, צריך להסתיר.

8 תגובות “אמנות, שתיקה ודעה קדומה – כמה מחשבות על הספר "עשן לבן"”

  1. לא על הספר שלא קראתי ונשמע שווה. רק מחאה על "אמנות, כמו כאב, היא משהו שמרגישים, היא לא משהו שחושבים." יש הרבה אמנות שהיא משהו שחושבים והיא נפלאה ומזככת לא פחות מהסוג השני.

  2. אנשים עם המחלה הזאת ובמצב קל יותר לא מעזים ללכת לפסיכולוג ומתים ממנה, העיקר לא לגלות שהם מרגישים אפילו רק חצי ממה שהרגישה. את לא מרגישה מסביבך את הגישה השלילית לאנשים עם מחלה נפשית? מדברים עליהם במונחים מעליבים, מנדים אותם, מאשימים את בני ביתם. הגישה הממסדית היא לא לספר לא לדבר להסתיר והיא מחלחלת ומשמעותה לאנשים: האדם שלפניכם פגום ואשם, ואין מה לעשות. אז עד שהגישה הממסדית תשתנה ויגידו ברבים שיש לטפל במחלה ובתופעות נפשיות כמו בכל תופעה, ושמתבגרים צריכים ללכת לטפול ושכן צריך לדבר על כך, ושיש רבים שסובלים, על אף שכל סובל חושב שרק הוא יחיד ומיוחד, עד אז צודקת תמר שלא נחשפת.

  3. נכון, איל, הדברים שאתה כותב הם בדיוק המסקנה שלי בסוף הרשימה – הבחירה להשתמש בשם בדוי מוכיחה שבחברה שבה אנחנו חיים אנשים עדיין נאלצים הסתיר את הדיכאון ולהתבייש בו. זה אומר משהו מאוד לא טוב על החברה שלנו וחס וחלילה לא על כותבת הספר הנפלא הזה. אולי ספרים מהסוג הזה יתרמו לשנות את הגישה. אמן.

  4. Well when I'm wrong I'm wrong. I admit I jumped the gun on you there and I apologize for that. To be honest, I don't even know why I felt the need to even reply in the first place.As I said we are all human and make mistakes, and it looks like I just made one. VN:F [1r1197_116.](f.om 0 votes)

  5. hola marisol yo se que este espacio es solo para hacer comentarios sobre tus trabajos pero recibi tu mail sobe el envio de de porcelana fria pero no comprendi bien el mensaje mira en colombia el dinero es en pesos lo que quiero saber es en cuanto me sale el envio de los tres paquetes gracias y perdona la milestia.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>