קטגוריה: כללי

בכל רגע, קיץ בטרם חשכה

אני אוהבת לקרוא ביקורות ספרים, כי אני אוהבת שאנשים שאני מעריכה אומרים לי מה דעתם על ספרים.
אני שונאת לקרוא ביקורת ספרים, כי הן מלאות במלים מיותרות, עסוקות בעיקר בסיכום העלילה ורוב הזמן די משעממות.
אז חשבתי לי איך אפשר לעשות את זה טוב יותר?
וישר חשבתי, פורמט! צריך פורמט חדש!
ולמה פורמט חדש, כשאפשר פורמט ישן: שאלון פרוסט, רק שבמקום בנאדם, יענה עליו הספר.
מה אתם אומרים?

book

שם הספר

קיץ בטרם חשכה

 

המחברת

דוריס לסינג

 

מס' עמודים

269 עמודים

 

על מה הספר

גיבורת הספר היא קייט בראון, אם לארבעה ורעיה למופת שגרה בלונדון, ומבינה יום אחד, למרבה הזוועה, שהילדים שלה גדלו והם כבר לא צריכים אותה. גם הבעל שלה, בעל אהוב ואוהב ומפרנס ומכובד, יכול להסתדר טוב מאד בלעדיה למשך קיץ שלם אחד. קייט, שהייתה עקרת בית מהיום שהילדים נולדו, צריכה עכשיו, כשהיא ממש בקצוות של גיל העמידה, להמציא את עצמה מחדש. היא מקבלת על עצמה תפקיד של מתורגמנית באומות המאוחדות, ומתברר לה שהיא ממש טובה בתפקיד הזה. מתברר לה גם שלמרות השנים הארוכות בבית היא לא הפסיקה להיות אישה: המיניות שלה עדיין מתפקדת, היכולת שלה לחוות הרפתקאות ולהתבונן על העולם מזוויות חדשות עדיין במקומה, והיא לא מקובעת למקומה בעולם במסמרות ברזל, היא עדיין יכולה לשחק עם מה שחושבים עליה, להתנסות. וקייט הולכת על כל הקופה: היא משנה את חייה מקצה לקצה, באופן זמני, כדי שתוכל להרגיש, ולו לרגע, בחזרה בת 20.

 

באופן מפתיע, ככה הוא נראה
באופן מפתיע, ככה הוא נראה

אם הספר היה בן אדם, מי הוא היה?

זה ספר מעולה והמעלה העיקרית שלו היא בכך שהוא מזדהה עם הגיבורה שלו באופן מושלם. כך שלפנינו לא ספר שמספר על אישה בגיל העמידה, אלא אישה בגיל העמידה ששותה איתנו תה בסלון המסודר שלה, עם התמונות של הילדים על הקירות ועם מזכרות קטנות מחופשות של בורגנים ברחבי העולם, ומספרת לה על הקיץ ההוא שבו גילתה שהיא עדיין לא מתה, ומצליחה להפתיע אותנו בכמה המזג שלה סוער מתחת לסמלי המעמד הקטנים. למעשה, כשמסתכלים על הספר, מתפלאים שהוא לא לבוש בחוטיני נועז, ומעליו שמלה ומגוהצת, ומצליח להתהלך בעולם בלי נעלי עקב בגובה בינוני אבל עם שפיצים חדים.

 

איך הספר נשמע?

"היא התבוננה באשה צעירה שהלכה ברחוב עם עגלה. הנערה הזאת, כבת תשע-עשרה – בת גילה בערך, כשנולד ילדה הראשון – לבשה חצאית קצרצרה, היו לה שערות אדומות כהות ופראיות, עינים ירוקות, מרץ שלו. עם זאת, היא נראתה כילדה קטנה המשחקת ב"להיות אמא". היא דחפה את עגלת התינוק ביד אחת, וביד האחרת נשאה שקית ענקית מלאת מצרכים. צעדה כאשת ויקינגים. אחרי שראתה את הנערה הזאת, החלה קייט מתבוננת בנערות אחרות. פתאום התמלא הרחוב בנשים צעירות לא נשואות או בנערות עם תינוקות, וכולם נעו – כן, בכך התבטא הדבר: בדרך שבה נעו – בחן שלו, כלאחר יד, בחרות נפלאה. זה היה הבטחון. זה היה כל מה שהיא, קייט, איבדה מרוב התודעה העצמית, המודעות לתוצאות מעשיה.
אחר-כך, לאחר שקלטה בקפידה את האמת של נשים צעירות אלה – כל-כך כאב להשוותן אליה – החלה מתבוננת בתנועותיהן של בנות גילה ובפרצופיהן הבדל של עשרים שנה, זה היה כל הדרוש כדי להפוך את הפרצופים האמיצים האלה לזהירים, לחשדניים. או שהיה שפוך עליהם מזג טוב ומטופש, מזג של קרבן, ואותה נחמדות איומה וחסרת-ישע, כמו הצחוק החלוש הנשמע כעומד להפוך לבכי בכל רגע. הן התנועעו כאילו האטו את אבריהן, מפני שחששו להילכד, להיתקל במשהו; הן התנועעו כאילו הם מוקפות אויבים.
קייט בילתה את הבוקר בהליכה איטית לאורכו של הרחוב המלא אנשים, קולטת את האמת הזאת – שרוב הנשים בגיל-העמידה נראות או מתנועעות כמו אסירים או כמו עבדים" (עמ' 102-103).

 

עם איזה ספר אחר, הספר הזה היה מסתדר הכי טוב?

מצד אחד, מפתה לזווג את הספר הזה עם ספרים אחרים שמדברים על משבר גיל העמידה של נשים, על הרגע שבו הן מבינות שהיותן אימהות מושלמות לא הופך אותן לחסינות מפני פגעי הטבע האנושי. ספרים כמו "סודו של הבעל" (ליאן מוריארטי) או "מועדון הקריאה של ג'יין אוסטין" (קארן ג'יי פאולר), שבמרכזם אישה והטרגדיה שמביאה לחורבן החיים שחיה עד אותו רגע.
ומצד שני, הספר שכתבה לסינג הוא נועז ופראי. הוא לא מסתפק בקביעה הכמעט-בנאלית ולפיה חיים מסודרים ונחמדים מובילים לשיממון ולהרס. הטענה שלו היא שהבחירה בחיים מכובדים היא בחירה יומיומית, ואנחנו יכולים להפסיק אותה בכל רגע שנרצה, ולחזור אליה אחרי ששבענו מהרפתקאות. ולכן, הספר הזה היה מסתדר נהדר עם ספרי הרפתקאות שבנפש אחרים כמו "גטסבי הגדול" (פ. סקוט פיצ'ג'רלד) או "בדרכים" (ג'ק קרואק), שלא במקרה מעמידים במרכזם גברים, שלהם תמיד הייתה החרות לנוע בעולם ולספק את תאוות החיים שלהם.

 

מה כוח-העל של הספר?

זה ספר עם חדוות חיים עצומה, ואם מקשיבים לו בנחת, הוא יכול לעורר מתים מרבצם. הייתי קונה עותק שלו לכל אישה שמרגישה שנותר לה מרווח נשימה צר מדי, לכל אישה שמרגישה שהיא עושה את המוטל עליה בהצלחה מרובה, והעולם לא גומל לה באותו מטבע של טוב-לב וסבלנות שהיא מרעיפה על קרוביה. ואם אותה אישה הייתה קוראת אותו בנחת ומאזינה לו ברוב קשב, היא הייתה מביטה קדימ ורואה שלפתע נפער בקיר שחנק עליה איזה סדק לעולם אחר.

אמנות, שתיקה ודעה קדומה – כמה מחשבות על הספר "עשן לבן"

עשן לבן, מאת תמר צורן, הוצאת אסיה

ד"ר דניאל בוקובזה, בסקירתו לספר "עשן לבן" (מוסף ספרים, הארץ, 5.6.2013), מתייחס לקושי לתמלל את הכאב ואת הדיכאון. כפסיכולוג, הוא מצביע על האפשרות לגעת בכאב בכל זאת, לא באמצעות תיאור מילולי ישיר, אלא דרך פעילות פרשנית של סימנים, דרך הקשבה לדברים הנאמרים ואמפתיה. כמי שעוסקת בספרות חשבתי כי בדומה לאופן שבו קשה לתמלל את הכאב, כך קשה לתמלל ולהסביר מהי אמנות, מה הופך יצירה כלשהי ליצירת אמנות. המשך לקרוא

הממ הפוליטי מתפורר

כשלמדתי צילום בקמרה אובסקורה, אי אז, לא יכולתי להיפרד מהטקסטים.

כל הזמן תמונה וטקסט, טקסט ותמונה.

אנחנו השתמשנו במקינטושים הראשונים של קמרה.

המחשב היה הכלי האידאלי ליצירות טקסט ותמונה.

התוצאה היתה על נייר.

עשרים שנה קדימה והנה פייסבוק.

עכשיו אפשר להציג תמונות אפילו בלי שאנשים יצטרכו להקליק. התמונות שם, כחלק משטף ה"חדשות".

שימוש בפוטושופ לעיבוד התמונה והפרסום בפייסבוק מאפשר את ה-ממ הפוליטי – Meme. הרבה אנשים מעבדים תמונה אחת בגרסאות שונות ומפרסמים אותה בפייסבוק.

קלות העיבוד והפרסום, יחד עם הרצון להגיד משהו ולהיות חלק ממשהו שקורה עכשיו, גרמה ליצירת כמה ממים.

עידו קינן, מתעד הרשת הישראלית, מפרסם באוקטובר 2011 רשימה של ממים ישראלים המתחילה באוגוסט 2010 עם עיבוד התמונה של החיילת עדן אברג'יל. שבעה ממים בשלושה חודשים.

בזמן האחרון אני כבר לא רואה ממים פוליטיים בפייסבוק שלי.

במקום עיבוד קבוצתי/עדרי של תמונה אחת, בכל רגע אני יכול לראות בפייסבוק שלי תמונות שונות שאליהם מצטרפים טקסטים שונים המתייחסים לאירועים שונים.

כבר לא מחכים לאירוע שכולם מדברים עליו. כבר לא מחכים לתמונת עיתונות איקונית כדי להתעלל בה ולהביע דעה באמצעותה.

כבר אין התלהבות של "גם אני משתתף בממ פוליטי".

כבר אין צורך לאיזה שהוא "אישור" קבוצתי כדי להביע דעה על ידי עיבוד תמונה.

הממ הפוליטי התפורר והפך לז'אנר.

תמונה וטקסט, טקסט ותמונה.

איתמר שאלתיאל: "לא הייתי חייב, אבל אני עדיין עצבני"