רעב סמיוטי קטן

במובנים מסוימים, נדב, שחר ותמר כבר דיברו על זה, כלומר על הספרות והחיים, או על היחס בין הספרות לחיים, או על חיוורון החיים מול הספרות. ואני מכיר את זה גם. להעדיף את החורף כי השמש שלו מסנוורת פחות, כמו פילטר רך על צילום יער אמריקני. או למשוך מעט עצבות שתספיק לבירה, או לחפש קפה זול של מק'דונלד כתחליף לדייינר.

המציאות לא רק חיוורת מזו שבספרים, היא איכשהו דלילה יותר. מאות שנות ספרים מסגרו כל סיטואציה אנושית, במגוון ז'אנרים אפילו. וכאשר אתה כבר דורך לרגע על סיטואציה שמוסגרה, תמיד חסר משהו. אי אפשר להשיג כאן דיינר, ולא דאגת להכין מראש ג'אז שילך עם הבירה שהולכת עם התוגה, שלא מסתדרת עם אלף מחשבות אחרות שנאבקות למצוא בך מקום. לא דלילה יותר, בעצם. אולי ישירה פחות, פחות כבולה. פחות פונקציונלית? אולי. אבל פחות.

×›×™ בזה העניין: יש אמת בספרים. ומרוב אמת, קל לשכוח את השקר, את הסילופים הגדולים. לא רק התחלה וסיום וגיבור, שכבודם במקומם וכו'. אלא שקר הכבילות. כמו הדרך הזו שבה מלים מתאימות למשקל, חרוז ומשמעות, שנראית, ברגעיה הטובים, כמו כישוף. ×›×™ ×–×” לא הגיוני, ×›×™ איך ×–×” מנגן אצלו, ×›×™ השפה לא מתמסרת ×›×›×”. ויש שקר דומה, האפיפניה של ×’'ויס, שניתן למצוא צללים דהויים שלה בסרטי ילדים – הרע צוחק, ברקע זוהר ברק. והאפיפניה, ההתאמה המושלמת של תפאורה למצב רגשי, של מצב רגשי לתמה, של תמה למלים בדיאלוג, האפיפניה, רציתי לומר, האפיפיניה אוכלת בי בכל פה.

ובהערת שוליים, הקסם האסתטי שבה לא שונה מזה של משקל וחריזה. הוא תוצר היחס שבין האומניפוטנציה של המחבר לאימפוטנציה שלו. המחבר הוא כל יכול, אולם מרגע שבחר, מרגע שהכניס דבר מה, הוא נכבל. המחבר, אם תרצו, יוצר תמיד אבנים שאין ביכולתו להרים. וכשהוא מצליח להרים אותן, להשליך מעלה ולג'אגל, זה כישוף.

החיים לא עובדים כך, אולי לפרקים. אין תמה אלא במוח האנושי, ואין סיפור אלא במספר, ואין סמלים אלא בעין המזוינת בשפה. הדהרמה בנויה אחרת, באפיפניה אחת, בסדרי גודל אחרים לגמרי. ואפשר, אני חושב, לראות זאת, מדי פעם, או לגעת בכך, או לדמיין שנגעת. אפשר, אבל אנחנו לא. כי הספרות תפרה לנו עולם לפי מידות בני אנוש. ואלו צרות מאוד.

ינקתי חוויות עוד לפני שהתקרבתי אליהן. הבנתי כיצד צריכה להיראות אומללות. וכשזו באה, ידעתי שאם אסדר אותה נכון, לפי כל הכללים, אתענג ממנה. האומללות הזו, הפעם, תפעל נכון. צריך רק להתאים את העולם לַרגע, ואז הוא יסתנכרן אליו כמו פסקול לסרט. אתה מזדיין, והמוח רץ על “אני מזדיין”. אתה ×—×™ בין העולם לבין רגעים כבולים קטנים שאספת, סיטואציות ממוסגרות שאתה מנסה לקלוע אליהן, ואם לא הצלחת, ואם לא ניסית, משהו לוחש חוסר. רעב סמיוטי קטן.

מין הוא דוגמא נהדרת. אמנויות אינן יודעות לספר על הגוף. הן לא מספרות ריח, או את ההבדל שבין מגע שפתיים למגע יד. הן לא גילו לי ששפתיים יכולות לרעוב, ועור יכול להתגעגע. הן, כמעט מעולם, לא דיברו בשבח הפגמים. וכמה זה מצחיק. או עצוב.

כך הרסה הספרות את ×—×™×™. היא גרמה לי לחפש ספרות היכן שיש לחפש חיים. לצלוע לעבר אפיפניות מסדר שני, מעט “הרגעים המושלמים” שחולקו לנו. בעוד ששפתיים יכולות לרעוב.

התמונה: מכאן

31 thoughts on “רעב סמיוטי קטן”

  1. 1. החוכמה אני חושבת היא לחוות לפני הקריאה, לדעת לפני שמספרים לך. ועם התוגה ×”×’×™×¢×” לראשונה רק אחרי שקראת עליה, מותק… מצבך מעולה.
    ואולי היא היתה שם קודם ולולי התמלול שלה לא היית יודע בכלל שהיא שם.
    2. ממש ממש לא, כל הכיף זה הבלגן ולא החד מימדיות המושלמת עמוקה ככל שתהיה. החיים זה בדיוק אינסוף השאלות וההקשרים והדברים שמשפיעים.
    3. אוווהווו יש סיפורי סקס שבהחלט מדברים על הרעב, הכמיהה הריח והפגמים.

  2. 1. ברור שהתוגה היתה שם קודם. אבל הייתי יודע עליה גם ללא ספרים. באותה המידה שמחברי ספרים ידעו על תוגה לפני שנכתבה.
    2. לא הבנתי את הסתירה.
    3. נכון. אבל.

  3. א. אני אומרת לך, מישהו צריך לשלם לך על התאמת הלוגואים לפוסטים. לא יכול להיות שאמנות כזו תגיע בחינם.
    ב. פוסט מהמם. ממש.
    ג. אם בחורות לא צובאות על דלתך אחרי הפוסט הזה, אני בעצמי מדפיסה מאות עותקים והולכת לחלק אותו לבחורות על אפניים ברחבי העיר.
    ד. בניגוד לכמה שהייתי נדיבה בסעיף ג', אני לא מתכוונת לתת לך שום קרדיט בפעם הבאה שאני ארשים בחורה בביטוי "רעב סמיוטי קטן".

  4. הנה סיפרת לנו עכשיו ששפתיים יכולות לרעוב, ועור יכול להתגעגע, מה נעשה עם זה, אולי נחפש רעב בשפתיים וגעגוע בעור, אתה מבין, השורה האחרונה שלך גם היא אפיפניה כתובה במילים, לא משנה אם אתה קורא לה אפיפניה מסדר ראשון או שני.

  5. אבל היא לא אפיפניה. היא סתם מטאפורה.
    אני לא מדבר על כשל הייצוג. אני מדבר על משהו אחר – על החיפוש בחיים אחר מה שנחשב לאסתטי בספרות.

  6. זה מדרון חלקלק הפוסט הזה, זה מה שהוא, ואני מסרב להחליק בו.
    אבל הוא מצויין.
    הוא חלקלק כי מישהו יבוא ויגיד שזה עצוב, ומאחורי האמירה הזו תסתתר אמירה אחרת, כזו שבעצם טוענת שהחיים הם כן כל מה שהם אמורים להיות וזה אתה שלא חי אותם נכון, או עד הסוף, או באמת. ואז יכול להתחיל ויכוח כזה שבסופו אתה מוצא את עצמך במצב בלתי אפשרי כי האיש הזה שאמר לך שזה עצוב, אתה יכול לטעון כלפיו שהוא משקר, בדיוק כמו הספרים, שהוא לא מוכן להודות באמת, או שתקבל את זה שהוא אומר אמת וזה אתה שלא מצליח לחיות באמת, וכך או כך כבר החלקת במורד המדרון.
    אז אני עוצר כאן לעת עתה.

  7. הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה תִּתְבַּעְנָה,

    הַשְּׂפָתַיִם הַצְּמֵאוֹת הָאֵלֶּה הַשֹּׁאֲלוֹת: נַשְּׁקֵנוּ!

    הָעֳפָרִים הָעֹרְגִים הָאֵלֶּה הַקּוֹרְאִים: תָּפְשֵׂנוּ!

    חֲמוּדוֹתַיִךְ הַצְּפוּנוֹת שֶׁשָּׂבְעָה כִשְׁאוֹל לֹא-תֵדַעְנָה;

    כָּל-עֲתֶרֶת הַגְּוִיָּה הַזֹּאת, שִׁפְעַת חֶמְדָּה מְלֵאָה,

    כָּל-הַשְּׁאֵר הַלָּזֶה, כָּל-הַבְּשָׂרִים הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה

    הִלְעִיטוּנִי מִמְּקוֹר תַּעֲנוּגִים, מִמַּעְיַן הַבְּרָכָה –

    לוּ יָדַעתְּ, יָפָתִי, מַה-קָּצָה בָּם נַפְשִׁי הַשְּׂבֵעָה.

    זַךְ הָיִיתִי, לֹא-דָלַח הַסַּעַר רִגְשׁוֹתַי הַזַּכִּים

    עדַ שֶׁבָּאת, יְפֵה-פִיָּה, וּבְרוּחֵךְ נָשַׁפְתְּ וְנִדְלַחְתִּי.

    וַאֲנִי, נַעַר פֹּתֶה, לְרַגְלַיִךְ בְּלִי-חֶמְלָה הִשְׁלַכְתִּי

    תֹּם לְבָבִי, בֹּר רוּחִי, כָּל-פִּרְחֵי נְעוּרַי הָרַכִּים.

    רֶגַע קָטָן מְאֻשָּׁר הָיִיתִי בְּלִי-חֹק, וָאֲבָרֵךְ

    אֶת-הַיָּד הַחֹלֶקֶת לִי מַכְאוֹב הָעֹנֶג הֶעָרֵב;

    וּבְרֶגַע קָטָן שֶׁל-תַּעֲנוּג, שֶׁל-אֹשֶׁר וָגִיל, עָלַי חָרֵב

    עוֹלָם מָלֵא – מַה-גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶׁנָּתַתִּי בִּבְשָׂרֵךְ!

    [ביאליק]

  8. 1. "האפיפניה אוכלת בי בכל פה".

    2. העניין הוא שמה שהפוסט שלך עושה לי הוא לא רעב לצאת החוצה ולהתחיל ללכת אלא רעב לפתוח מסמך ולהתחיל לכתוב בעצמי, לכתוב יפה כל-כך בעצמי, לכתוב יותר יפה.

    3. והלוואי שהיה לי כובע עם נוצות טווס ופרפורים כדי שאוכל להסיר אותו לכבוד הקליגרפיה שלך.

  9. זה לא רק ספרות. זאת שפה.
    ואולי אפילו לא שפה, אלא כל פעילות סימנים.
    הרי כשאתה מנשק אהובה, אתה לא יכול לנתק את זה ממה שלמדת שנשיקה אומרת, שטעם וריח דומים לאלה אומרים.

    "ראיתי את הבחור הזה אתמול ברכבת
    והיה נראה שהוא תקוע
    בתוך איזה טראנס מופשט.
    עושה: ugh, ugh, ugh…

    ופרד אמר:
    "נראה לי שכואב לו.
    נראה לי שזאת זעקת כאב."
    ואני אמרתי: "זעקת כאב? אז שפה היא וירוס"
    (לורי אנדרסון, כמובם)

    רעב סמיוטי? כל חילוף החומרים (והנשמה) שלנו סמיוטיים.
    זה החיים שהורסים לכם את החיים. כי גם "חיים" זה קונספט סמיוטי. as in "סימני חיים" שהם משהו שיש עליו ויכוח אצל ביולוגים. למשל וירוסים. go to 10.
    מבחינתי, אם כבר, ספרות מושיעה. כי היא אחד הכלים לעשות לזה האקינג, או לפחות ללמוד להתנהל בתוך המערכת הסמיוטית שאין יציאה ממנה.
    כי ספרות משכללת את היכולת שלנו לבנות, לפרק, להבין את המולקולות של המשמעות. בזכות הספרות, תמיד יש אלטרנטיבה.

  10. מרית: 🙂
    קרן: נו, הקנאה כאן היא דו כיוונית
    אורי: ודאי שאתה צודק. אבל ספרות לא רק משכללת את היכולת שלנו לבנות מולקולות של משמעות או לפרק אותן, היא גם מטמיעה בנו מולקולות כאלה. והמון. וכן, היא יכולה גם לעזור לך לצאת מהן, אבל לא על זה הפרויקט.
    ובמאמר מוסגר, אולי הדבר הכי יפה בכל הפרויקט הזה הוא היחס הדו-ערכי לספרות. בכל פעם שמישהו אומר "הצילה", אומר מישהו "הרסה". וההיפך.

  11. אני מתנער מהפרשנות שנתן שחר לדברי.

  12. אני חושב, זה כנראה הפוסט הכי יפה והכי נוגע שקראתי בפרוייקט הזה.

  13. אחד מהיפים, זה בטוח.
    ואני חייב לומר שכל הפרויקט הזה, והפוסט הזה במיוחד, גורם לי לחשוב שהפירוש האמיתי של המילה "הרסה" הוא "הצילה".
    זה אפילו לא עניין של השקפה. הפוסטים האלה פשוט עוצרים תחנה אחת לפני הסוף. או מעלימים את ההמשך כדי להתאים לכותרת הפרויקט.
    אני לא מצליח לראות את ההרס שהספרות (ובמקרה שלי גם קולנוע) גרמה לו בחיי הכותבים כאן.
    הרי אפשר, ואולי צריך, לומר את ההפך ממה שאיתמר אומר כאן: הסיבה שבגללה אתה נהנה מתוגה של דמות בספר, היא מפני שהיא מרגישה את מה שאתה הרגשת לפני רגע או חודש או שנה. זה לא שאתה נהנה מתוגתך בגלל התוגה המסופרת, כלומר זה כן, אבל רק כפועל יוצא מההזדהות הראשונית. וכשאתה תרגיש כך בפעם הבאה, היופי הטמוע בחוויה הזו יצוף במערכות שלך באופן לא רצוני. וזה כל היופי של העניין.
    גם במין. כל עוד אתה לא מהנהן בהסכמה למקרא תיאור מין, מתוך נסיונך או מתוך הפנטזיה שלך, אתה לא באמת מנצל ונהנה מכל מה שהתיאור מציע לך.
    כך הספרות מצילה את החיים. של כולנו.
    כך נראה לי לפחות.

  14. נדב: תודה
    דורון: נכון, בערך. אבל זה לא חד כיווני. הספרות לא רק שואלת מושגים מהחיים, היא גם מכניסה אותם לתוך החוקיות המיוחדת לה. וכאשר אתה קורא, אתה מוזן במושגים הללו, שעוותו לצרכים אסתטיים, ואז, בחיים, מחפש לשחזר את הדימוי מהספרות. אבל הספרות הצילה, בטח שהצילה. אחרת לא היה טעם בכל הפרויקט הזה.

  15. בהמשך לדורון ובכלל – בני בן השלוש וחצי (אז) מסביר לי את ההבדל בין להרוג ולהציל:
    להרוג זה כשהרעים הורגים את הטובים
    להציל זה כשהטובים הורגים את הרעים

  16. "
    Insensibly, he formed the most delightful habit in the world, the habit of reading: he did not know that thus he was providing himself with a refuge from all the distress of life ; he did not know either that he was creating for himself an unreal world which would make the real world of every day a source of bitter disappointment
    "

    OF HUMAN BONDAGE / W.Somerset Maugham

  17. איתמר- ברור, מה שאני אומר זה ש"העיוות לצרכים אסתטיים" הוא-הוא מה שהופך את החיים לנסבלים בהרבה מקרים.
    או במילים אחרות, הפרויקט הזה הוא מין התחכמות של הפוך על הפוך. אבל זה כנראה מובן מאליו, ובכלל, מי אמר שזה רע?

  18. חברה בקשה ממני פעם לכתוב על סילביה פלאת'. סירבתי. זה אישי מדי, אין לי מה להגיד על זה, יש לי יותר מדי דברים להגיד על זה. לא רוצה.
    ואז קראתי את הפוסטים שלך ושל קרן ו…חשבתי ונזכרתי בדיון שלי עם אותה חברה, שמעריצה את הכשרון של פלאת', אבל לא מתחברת אליה כיוצרת. "הכתיבה של פלאת' מדממת. היא כותבת את השגעון שלה. היא שבורה."
    אני כבר לא זוכרת מה היו המילים המדויקות.
    אנשים לא מתחברים לפלאת' כפי שהם לא מתחברים לאיגון שילה. התינוקות שלו כואבים את צאתם לאוויר העולם. הזונות שלו חבולות ברכיים ומסוממות למראה. אפילו העצים שהוא מצייר נראים כאילו תיכף יתאבדו. "הפרגים," מהרהרת פלאת', "אדומים היום." פלאת' ושילה לא עורגים לאפיפניה. הם לא כותבים עליה מתוך געגוע, מתוך בשר שמהרהר בנרטיב. הם חיים אותה ונשברים אותה ואם תסלח לי על הצרפתית, זה דופק להם את השכל.
    כי זה מה שהאפיפניה עושה לך. אחרי הכל אנחנו רק בשר ודם ונוירוטרנסטימטרים. בני אדם לא אמורים לחיות את האפיפניה שלהם- הם אמורים לכמוה אליה. הם אמורים להגות בה ולערוג אליה ולחבר שירים ליוליות ולגברות בשחור.
    האפיפניה לא היא שהורסת את חיינו: היא זו ששומרת עליהם. היא מתווה את גבולות הגוף וגבולות האפשר. סופרים כותבים על אפיפניה כי גם הם, בתורם, זוכרים רק רמץ. גם הם מתקיימים על אותו sense-memory שבבסיסו – איך לא – נראטיב. זה שאומר לנו איך לקום בבוקר, מה לשתות ו"אני מזדיין".
    כשסילביה פלאת' מהרהרת שהפרגים אדומים, רובנו קוראים את השורות ונעים על מקומנו באי-נוחות. עבור רובנו הפרגים לא אדומים. הם זיכרון של דם על קצות-האצבעות. אבל הפרגים באמת אדומים, להבות גיהינום שכמותם. הו, כמה שהם אדומים.

  19. וואו! מה ×–×” הפוסט – לקרוא לזה 'פוסט' זאת חוצפה – ×”×–×”?!? חבל"×– ששכ"ד!!!
    איזה יופי, וכמה אמת. ממש טקסט לשינון, למיסגור.
    יודע מה? אני מדפיס, ולדעתי סיכוי טוב שהוא עוד יגיע למי מתלמידי ביה"ס הריאלי, באיזה שיעור ספרות או חברה או מילוי מקום. הא! כן, כן, נראה אם אצליח.
    בקיצור תענוג, ושתהיה שנה טובה.

  20. אני חושבת שדווקה היכולת של הספרות להיות מדויקת כל כך, אמיתית כל כך, היא שחונקת אותנו. אם לא היו לנו, או למישהו אחר, את המילים להביע את החוויה שזו, שהיא חיים,
    ולהפוך אותה בו זמנית לעמוקה יותר, מסחררת יותר, דראמטית יותר אבל גם שטוחה ודהויה ומדיפה ריח חסר חיים של נייר,
    אם לא היו נוגעים לנו במיתרים של המציאות ומוציאים מהם משהו מזוקק ומרוכז החוויה הייתה נשארת שלנו. והיא הייתה מסתורית והיא הייתה אינוודואלית והיא הייתה מדהימה יותר מכל מה שקראת או שמעת כי לא היה מה לשמוע ולקרוא.
    אבל גם יכול להיות שהיא פשוט לא הייתה.
    והחיים האישיים שלך הם עדיין יותר מכל דבר אחר, וכל דבר מחוויר לעומתם, גם אם לפעמים נוצרת אשליה שאומרת אחרת.

  21. כלומר התכוונתי שספרות נותנת מפתחות לשינוי. ובכך היא מצילה והורסת כל מה שבא איתה במגע מספיק אינטימי.

  22. בואנה, זה אחלה פוסט.
    כשסיפרת לי על הפרויקט טענתי חד משמעית שהצילה, ויותר מפעם אחת, ושאין לי שום דבר לכתוב על זה.
    אז עכשיו הוכחת לי שהרסה.
    (ושוב אין לי מה לכתוב על זה, כי כתבת).
    יכול להיות שזה לא רק הרעב הסמיוטי, אלא גם האנינות שאנחנו מפתחים לגבי מה שבסוף כן מוגש. אולי זה לא רק עניין של מינון, התחושה שבחיים "חסר", אלא גם האיכות, התחושה שבחיים "פחות טעים", והרבה פעמים "פחות אמיתי" (וזה גם ממשיך את מה שדיברנו עליו בהקשר של the wire ותאטרון "ריאליסטי" לעומת "נטורליזם" או "אבסורד").
    המיתוס מוגש לנו הרבה פעמים "בחיים" בצורה הרבה יותר מעורטלת מבספרות, באותם רגעים משונים שאתה עומד נוכח הסיטואציה ספוג באנינות הסמיוטית של מי שצרך הרבה בדיון יותר משכנע [סיטואציות שהקורא שבך שואל: מי כתב את השיט הזה? נו, באמת, רצוף קלישאות, לא ממריא, לא משכנע :)]
    שלא לדבר על התאטרון, שהרס לי את החיים כי בחיים הדמויות כל כך לא מספיק משכנעות ולא מנומקות פסיכולוגית שסטניסלבסקי היה שואג.
    ומעניין מה יהיה עם החוצפה (לדרוש הרבה יותר ממה שהחיים באמת נותנים).

  23. דורון: אני לא בטוח שאני מסכים. יש אסתטיקות רבות.
    מיכל: אין לך מושג עד כמה אני לא מסכים. אין סיבה לכמוה כשיש כל כך הרבה.
    תומר: 🙂
    תמר: כן, לגמרי.
    אורי: לגמרי 🙂
    עלמה: 🙂

  24. לא באתי לכאן כדי להתווכח. באתי כדי להיות צודקת.

  25. פוסט שטחי למדי.. וחבל. הנושא היה מבטיח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *