(מחשבות על החדגוניות של הטוקבק, בסוג של טוקבק מורחב לאיתמר)
א.
הטוקבק הזה מרגש אותי.
הוא לא נראה כמו טוקבק. יש בו שמות אישיים. יש בו פנייה ישירה אל מישהו מסוים. במונחי איתמר: זה טוקבק שצועק "אני לא-טוקבק".
אז הוא קצת מרגש אותי, הטוקבק הזה. אחר כך אני מושכת בכתף, מנערת את זה הלאה, מזכירה לעצמי שזה טוקבק, כלומר, לא באמת תומר, לא באמת שירלי. בקיצור: פחחח.
ב.
אני קוראת טוקבקים.
אני קוראת את האנשים שמקללים את גדעון לוי ומבקשים ממנו בכל שבוע לעזוב את המדינה. אני קוראת את הדיאלוג האפלטוני בין "העוף לשבת" ו"העוף המוזר" בתחזית מזג האוויר של הארץ, אני קוראת את עמדתו של "השף המשפשף" ביחס ללגליזציה של מריחואנה. בתקופה הקצרה שעבדתי בנענע10, לא היה טוקבק אליי שלא קראתי.
אז יוצא שאני קוראת את ה-אחד (שמבין), ואת הירושלמי, ואת ההיא מלונדון. כולם שווים בפני נקישות העכבר שלי. אומרים לי כנסו-כנסו, ואני, ובכן, נכנסת-נכנסת.
ולמה, בעצם, אני קוראת טוקבקים? מתוך מה נובע הצורך (או יותר נכון: ההכרח), לשוב ולהקליק על המשפטים הכחלחלים האלה, שרובם עילגים, אלימים, שטחיים, מיותרים, והו-כה-צפויים-מראש?
ג.
"בעעע", שרה המקהלה לאדיפוס כשהוא מצליח למצוא את האיש שבאמת רצח את אבא, "אתה קורבן הידיעה והמקרה/ חבל שהכרתי אותך!" אדיפוס מוכרז כבזוי, אדיפוס הופך לבזוי, כי הוא מוכרז ככזה על ידי המקהלה.
המקהלה בתאטרון היווני נמצאת על הבמה. אין לה "דמות", היא לא אינדוודואל מובחן, היא לא מחויבת לגבול אחד של גוף או קול. המקהלה היא הפוליס, היא הקהילה, היא העולם החברתי.
כשאני קוראת תאטרון יווני, אני חושבת על זה שמה שהגיבור אומר, או עושה, אינו עומד לעולם בבידודו, אלא מתוך האינטראקציה הזו. במובן זה, הקהילה מייצרת, דרך התגובות וההשגות שלה, את המשמעות והפרשנות של מעשי הגיבור. קריאות הבוז וההיידד אינן משהו שמודח למאחורי-הקלעים או לשיחות הסלון של אחרי, קריאות הבוז וההידד הן חלק מהפעולה הדרמטית, ובאופן כה עמוק שלא ניתן לנתק בין השניים.
אתה זה הפרפורמנס שלך, והפרפורמנס שלך, על הבמה הזו, הוא, במידה רבה, הקהל.
ד.
יכול להיות שמשהו בבו-זמניות של הטוקבקים הצליח ליצור את זה מחדש. לא מדובר יותר בסתם מטרד שמופיע מתחת לטקסט, מדובר במשהו ששייך אליו. מדובר בקהילה שצורכת את הטקסט הזה ומייצרת אותו שוב. הרי הכותבים מתייחסים לטוקבקיסטים כבר במאמר, וכל הקוראים קוראים את הטוקבקים, ושתיים מגיב לשלוש עשרה. והכותב קורא גם הוא את הטיקבוקים שהוא מעורר, מספיק לקרוא פעם אחת בני ציפר ולהבין עד כמה שהוא קורא אותם. המשחק נהיה מורכב.
ויכול להיות שגם עכשיו הגיבור הדרמטי הוא לא סולן, אלא סך התגובות שהוא מגייס מהקהילה שלו. זה אומר שאולי יש עוד משהו שהופך טקסט ב"הארץ" לשונה מטקסט בYNET, או בנענע10. קביעה כזו יכולה אולי להסביר לי למה אני קוראת כל כך הרבה טוקבקים. הם חלק מהמופע. מה שהיא לא בדיוק מסבירה לי זה למה הם מרגישים לי, בסופו של יום, בדיוק אותו הדבר.
ה.
ואולי זה קשור לזה שהמקהלה היא לא באמת הפוליס, והטוקבקים הם לא באמת הקהילה.
המקהלה היא ייצוג בימתי של עולם חברתי. היא מראה לא את הקהילה, אלא את איך שהקהילה אמורה להגיב. והייצוג, כרגיל, הרבה יותר סדור מהמיוצג. כי יש לו עמדה מוסרית אחידה. כי יש לו צורה רהוטה להסביר אותה. כי הרעיונות שלו מאורגנים במשקל וחרוז, לעזאזל.
אם חושבים על זה ככה, אפשר לראות את המקהלה כפוליפוניה מכוונת של צליל אחד, שמייצג, נניח, המוסכמה האחידה לגבי איזושהי נורמה של קהילה.
ז.
מעניין אותי האופן בו גם הטוקבקים, בעיקר לאחר קריאה מצטברת שלהם, מגיעים לאחדות מסויימת. במבט ראשון זה נראה רעיון מופרך. מה פתאום לקשור יחד את המהלל והמשבח, את בית שמאי ובית הילל, את ה"תודה לך על האומץ" וה"לכי להזדיין יא שרמוטה".
במבט שני, ובעיקר מתוך קריאה רציפה, כמותית ולאו דווקא איכותית של טוקבקים, זה מתחיל להיראות קצת ככה. אולי זה המוסכמה לאנונימיות, או לזהות בדויה, שהטוקבק שהצגתי בפתיחה קצת סודק. אולי זו החד-פעמיות של הזהות הבדויה, אם הומצאה (בשונה נגיד, מתגובה בפורום, או בבלוג, שמייצרת זהות שהכותב נעשה מחויב אליה). אולי זו הנורמה של אורך הכתיבה. אולי זו הגסות.
באיזה אופן הטוקבק רוצה, או נכון, או מוכרח, להיות אחד-מבין-רבים? באילו מקרים הוא מנסה שלא לעשות זאת?
האם זה אקט מכוון? (כלומר, את בוחרת לרתום את קולך האישי לאקט המוני במובהק, דרך הירתמות לטופוסים לשוניים של בעעע ופחחח ול"ת. כמו ללכת להפגנה. אני לא רוצה שמישהו ישב וישמע מה יש לי לומר. אני רוצה לצעוד עם "הצד שלי", כלומר, אני רואה את עצמי כחלק מסטטיסטיקה, כחלק מהערכות-המשטרה, כידיעה בעיתון)
או שאולי יש טוקבקים שדווקא מנסים שלא לשיר את הקול האחיד הזה, אבל מוכרחים לתוכו, בשל עצם היותם חלק מזרם, מז'אנר, ממוסכמת ייצוג של "המון"?
אני לא בטוחה אם באמת-תומר, אני לא יודעת אם באמת-שירלי. אין לי שום דרך לבדוק. אני רק יודעת שהרגש שהטוקבק הזה עורר בי נמחק מיד לעבר מחוזות הפחחח.
תודה לך על האומץ ולכי להזדיין יא שרמוטה
בנוגע לטוקבק שריגש אותך: ראי תגובה מס' 12 באותה הכתבה.
זה כי את אשכנזית
איזה יופי.
וההשוואה למקהלה היוונית מבריקה.
המפפ אני רואה עכשיו שקוראים לו רועי. טעות שלי.
סיוון: אני לא אשכנזית, אני לסבית-פלסטינית אנדר-קאבר
תומר: תודה רבה. דרך אגב, אני קוראת קבועה של הבלוג שלך.
חבר-של: תודה לך על הזיון ולך להתאמץ יא שרמוטה
בינימין: וזו בדיוק הבעייה. היעדר המחוייבות הטוטאלי לזהות הבדיוה. זהות לשימוש חד פעמי. ראיתי את תגובה מס' 12, ולא האמנתי לה בכלל. נראה לי שזו אחת השאלות שניסיתי לבדוק בפוסט, באיזה אופן הטוקבק בוחר להיות "טוקבק" ובאיזה אופן הוא מושלך לשם מתוך חוקי הז'אנר.
מעניין. אכן זמזום הטוקבקים השטחיים והמתלהמים הפך להיות תפאורה שקשה להתעלם ממנה. הרבה חושבים שנטיית הטוקבקיסטים אומרת משהו, לדעתי היא לא מייצגת שום דעת קהל כי היא נשלטת ע"י מיעוט קולני, משועמם וטרחני מחד או מכותבים מטעם בתשלום מאידך. מכל מקום, ישנה נקודת אור, במיוחד בכתבות מקצועיות או שמתיימרות להיות כאלה, נתקלתי לא אחת בטוקבקיסטיים שתיקנו את הכותב, וגילו מקצועיות גדולה יותר מיומרותיו. קיומה של כיכר העיר הרוחשת והמזוהמת שווה ולו בשביל שלעיתים יהיה שם ילד שיעמיד את המלך במערומיו.
וחוץ מזה, תודה לך על האומץ וגו'.
מעניין מאוד. גרמת לי לחשוב ועל כך תודתי נתונה.
אשמח אם תחלקי עוד מחשבות בנושא הזה.
עלמה,
מעניין להיווכח.
הדחף לקרוא טוקבקים והדחף ולכתוב אותם לא זהה. קריאת טוקבקים בעיני היא הרחבה של מעשה הקריאה. הנסיבות בהן מופיעה הכתבה כורתות חוזה לא כתוב עם הקורא (לא דין 'דורי מנור על מאלרמה' כדין 'גליץ' היום: קבל הצצה לכל המי ומי של ליגת העל בתערוכת התכשיטים החדשה של שרית רביבו ה-ג-ד-ו-ל-ה'). כך שנוצר תואם בין אופי הכתבה לטיב הטוקבק. אבל אלה שאת מדברת עליהם מתקיימים על פי רוב במסגרת רפרפנית משהו, בלתי מחייבת, שהטווח המשתתפים בה יכול לנוע מ'עיתונאי בכיר', עבור ב'זובי, זרטה' וכלה בכותב עצמו בשמו. וזה באמת מעניין מה קורה שם.
מה כל זה אומר על הכתיבה? לדעתי ולניסיוני כתיבת טוקבק – לפחות בחינם – היא תגובה לדקירה קצרה של חוסר יכולת לשתוק. הטובקים המעטים שכתבתי (להוציא שבתות עצובות בבוקר בבית מעריב בהם ניסיתי להאריך את זנב התגובות בבוטות שהדף לא יסבול), נולדו ברגע קצר ומרוכז שכולו צקצוק לשון.
ומה בדבר talkbacks בחו"ל, אגב? מההתרשמות שלי דומה כי הם אכן שמים להם למטרה למלא אחר הצו המילולי ו'לדבר בחזרה' ולעצם העניין. הם ארוכים יותר, מובנים יותר ובעיקר לא משמשים כר נרחב לפריקת כל עול נורמטיבי ואינטר-טקסטואלי בין מגיבים. מעולם לא ראיתי one who knows שמטיח בגורדון בראון לעוף הביתה, מקסימום to resign immediately.
ועוד אגב אחד, האם אני היחיד שסמאו עיניו מראות השגיאה העברית ב'כנסו כנסו' (ולא היכנסו היכנסו). אלא אם כן, כמובן, זהו תדריך לפוקדי ארגזים שונים.
hung the DJ
Hung the DJ hung the dj
עלמה, הצהרת שאת קוראת את כל טוקבקייך (מקווה שאת בטוב, מתגעגעת כתמיד).
וידוי: זה הטוקבק הראשון שאני כותבת. בחיי. וזה מרגיש ערום לגמרי. אולי כי חתמתי בשמי, אולי כי אני פונה אלייך אישית, אבל דווקא הדברים הללו מאפשרים לי את הטקבוק, כי זה מן ערום אבל מול מישהו שרוצים שיראה, ולא סתם מונינג ברשת.
לא מסוגלת להמשיך, כאילו הפורמט לא מאפשר את איך שהייתי רוצה להגיב לדברייך,
כי אולי כל תגובה אינטלגנטית ולעניין תהיה בתחום זה גם כחלק מן המקהלה. ואולי לא אשלח כדי שאוכל להגיד שמעולם לא, ואשלח תגובתי כרגיל במייל
אני לא בטוחה שכל תגובה כאן הופכת לחלק מהמקהלה. נראה לי שניסיתי גם לומר את זה בפוסט עצמו, שבקהילות אינטרנטיות או בלוגים זה קצת שונה.
לא בגלל שכולנו-זקנים-כולנו-חכמים-כולנו-יודעים-את-התורה, אלא פשוט מפני שחלק מ"חוקי המשחק" הם שיש הרבה יותר מחוייבות לאיזושהי זהות פרסונאלית (אמיתית או מומצאת), מפני שהתהליכים כאן רציפים, פמיליארים יותר (מעולם לא פגשתי את סיוון פ., אבל אני "מכירה" אותו מהבלוג, עדי חברה שלי, "אחד שלא" טרח לפזר מספיק רמזים שיגרמו לי להבין מי הוא). המחוייבות הזאת משפיעה לא רק על הצורה (שהיא מוקפדת בהרבה מטוקבקים בפורומים המוניים- פחות קללות, פחות אלימות, פחות שגיאות כתיב) אלא גם, כמובן, על התוכן, ועל יחסי הקורא-כותב-קורא.
זה כמו ההבדל בין ההכרעה האישית מאוד והמפתיעה תמיד של מישהי, שהעולם הזה הוא כבר לא עולם ששווה לה לחיות בו, לבין הסטטיסטיקה של מספר ההתאבדויות כתופעה חברתית, נדמה לי.
לעומת המקהלה, שכמו שכתבת בוחרת מתוך ריבוי הקולות הסבירים קול אחד מייצג-חברתית עבור כל המדברים, ולעומת, נניח, הבלוגוספרה מצד שני, שמעודדת כל אחת מהכותבות להציע שילוב משלה של כמה מהקולות הסבירים, עמדת-המחבר המסויימת שמציע הטוקבק (לעתים קרובות גם מאמר הדעה המקורי) של השמעת-קולך-האישי-בתוך-ההמון מעודדת כל כותבת לייצג את עצמה בקול אחד מבין הקולות הסבירים-חברתית. זו בחירה אישית ובעלת משמעות לגמרי, אבל מה שיוצא זה מכלול תגובות שמתפלג כמו שההסתברויות התפלגו מלכתחילה.
(ומרגע שרועי הפתיע וכתב את התגובה הלא-סבירה-חברתית שלו, גם התגובה של 'שירלי' הפכה סבירה חברתית, ונמצא/ה מישהי/ו שבחר/ה לכתוב אותה.)
רוצה לומר שזו לא תופעה רק של טוקבקים. גם ויכוחים פוליטיים פנים-מול-פנים בין חברים מתפלגים ככה, גם תשובות במבחנים, ובמבט מספיק מרוחק, גם הבלוגוספרה.
ואחלה פוסט.
מאז שקראתי את הפוסט היפה הזה, אני קורא טוקבקים אחרת ומחפש את ההוא האחד שירגש גם אותי. לא מצאתי. עדיין.
את גאון
לאנשים כמוני, שמצויים על קו התפר בין לחיות את הרשת הוירטאולית ולכתוב טוקבטים בסתר כשהילדים (שגדלו) לא רואים, לבין לצקצק בבוז ש"זה לא החיים האמיתיים, והאנשים האלה פסיכים שיושבים כל היום ליד המסך"… המאמר שלך ממש פוקח עיניים ומסביר הוויה קיימת, רוחשת ומתחרשת.
ומה שיפה בטוקבקים זה שגם יוצר את ההתרחשות, כפי שהכתיבה האינטלגנטית ודקת האבחנה שלך עושה.
אכן אשת חייל
כתבת היטב ונכון, והזכרת לי משהו שכתבתי פעם. אז מצאתי אותו:
http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=175213
והלוואי והיתה לי תגובה עניינית יותר.
קרן: אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך, השאלה היא לא רק באיזו רזולוציה מתבוננים במשהו עד שהוא הופך לאחיד, אלא מה הם "חוקי המשחק" של אינטראקציות שונות. ברור שגם פנים אל פנים, ברור שגם הבלוגספירה, אבל טוקבקים הם קצת אחרת. לא?
אורי: זה באמת קשה למצוא, אני ממליצה בגדול על תחזית מזג האויר של הארץ ועל טוקבקים באתרי בישול. לא תאמין איזה תגובות נזעמות, מרגשות, או שנונות עוגה יכולה לגרור. (ואולי, כמו תמיד, השאלה היא גם עד כמה מתחשק לך להתרגש).
אמא: את קולית שנכנסת ללינק, אבל למה לעשות לי בושות ולהשאיר תגובה כאן…?