קטגוריה: עלמה

דר ביולוגישה תוחעס

יכול להיות שעוד חצי שנה מהיום זה בקושי יתפוס את מבטי. ובכל זאת, היום, לא יכולתי שלא לתהות כשראיתי בפינה מובחנת של החנות שאליה נכנסתי תחתונים שנושאים בגאון את התווית "BIO", ועליהם כתוב שנתפרו ממאה אחוז כותנה אורגנית.
יכול להיות שעוד חצי שנה מהיום, דבר כזה בכלל לא יראה לי מוזר. אולי, וזו אפילו האפשרות הסבירה, אמהר אז גם אני וארכוש לי את תחתוני הביו האלה. התווית משדרת איכות, ניקיון, עיצוב מוקפד: פונט בהיר על גבי קרטון חום עם קונוטציה של הרים ואדמה. למה לא, בעצם, תחתונים מכותנה אורגנית.
ובכל זאת, היום זה עדין היום ולא עוד חצי שנה. היום זה אולי קצת לפני שאצלול עוד למעמקי הטרנד האורגני ששוטף את אירופה. משהו ברעיון הזה של לקנות תחתונים אורגניים נראה לי קצת מעורר תהייה. מה הוא בעצם ההבדל המהותי שמגלמים התחתונים האלה, למול כל אחיהם הצבעוניים, הבלתי-אורגניים, המסודרים על מתלים אחרים? האם תחתונים רגילים, כלומר, כאלה שנתפרו מכותנה שכן רוססה בחומרי הדברה לפני שנקטפה ונצבעה ועובדה, יכולים לגרום לי נזק? האם חומרי ההדברה, שהם ככל הנראה התרכובת הכימית המושמצת ביותר בעולם המערבי, ישרדו את העיבוד, והצביעה, והכביסות, והזמן, והרעלים המחרידים שלהם יגעו במבושיי? ואם כך יהיה, מה יהיו התוצאות? מחלות מחרידות? תשוקות מיניות אסורות? ואיך התקיימה לה האנושות, ואני, אללי, בתוכה, בלי תחתונים אורגניים עד היום?
ואולי ההסבר צריך להתחיל דווקא מכיוון אחר. לא הישבן הפרטי אלא הישבן העולמי הוא זה שיש להגן עליו כאן. חומרי ההדברה, כך מספרים לנו אנשי הביו, מזהמים את הסביבה וגורמים נזק עצום לעולם.
ובכן, מבלי לחלוק או להסכים עם הקביעה הזו, אפשר להגיד בזהירות שיש עוד כמה דברים שאנשים עושים וגורמים נזק לסביבה. במקרה של התחתונים האמורים, למשל, ניתן למנות את הובלתם במטוס מבנגלדש, שבה יוצרו, את החומרים ששימשו לצביעה, את האריזה המהודרת המשתמשת בקרטון רב, וכן הלאה.
הטרנד האורגני הרי אינו הטרנד ה"ירוק" היחידי, אבל הוא זה שהצליח יותר מכולם. יש עוד הרבה צורות אחרות של צרכנות "ירוקה" או "מוסרית": התוויות שמסמנות מוצרים שלא נוסו על בעלי חיים, סחר הוגן, ללא רכיבים מהחי. אף אחת מהתוויות הללו מעולם לא עוררה הדים בסדר גודל שכזה. אפשר גם לדמיין סוגים אחרים של תוויות צרכנות נכונה במקום אלו של ה"BIO", ואיך היו נראות רשתות השיווק שלהן (זה אפילו משחק מחשבה קצת כיף).
מדבקת "F", שתסמן מוצרים שיצאו ממפעלים שנמצאים בהנהלת נשים, ומתחייבים לאג'נדת ניהול פמיניסטית. מדפי ה"ABC" בסופר, שיבודדו מוצרים ממפעלים שחרטו על דגלם את המאבק בבערות, וממנים השכלה לילדי עובדיהם. והחביב עליי ביותר, כרטיס האשראי "מינוס", שמאפשר לבעליו להוציא בכל חודש פחות ופחות, על מנת להזכיר לנו שאת עיקר הזיהום גורמת האנושות בכך שהיא פשוט צורכת יותר מידי.
ולמרות כל זה, הטרנד האורגני הוא בכל זאת זה שבאמת הצליח. אולי מפני שרק הוא מצליח להציע תמהיל מפתה כל כך של תועלת אישית וטוב כללי: זה טוב ובריא בשבילי, זה טוב ובריא בשביל העולם. ולא רק בגלל שיש כאן שני סוגי רווח, אלא מפני שבמקרה הזה השלם עולה בהרבה על סך חלקיו. יש אושר פשוט בלהחזיק את שני אלה, שנדמו סותרים. להרף עין, כל תחלואי החיים האנושיים ומקומם ביקום מתבטלים. הרמוניה מלאה בין אדם ואדמה, יש בזה נוחם. מה שטוב לי, טוב לכדור הארץ, ולהפך.
מימדי התופעה מרשימים. העוצמה של אופנת הביו בגרמניה, או באוסטריה (שממנה נכתב הפוסט הזה), דומה כנראה בגודלה רק לאופנת ה"דל-שומן" האמריקאית. לא רק מוצרים שנחשבים "בריאותיים" נמכרים בחנויות הביו: יש שם בירה אורגנית, וקפה אורגני, חיתולים אורגניים וטבק אורגני. כן, טבק. יש שם נשים מבוגרות, יש שם סטודנטיות עם אופניים, יש שם זוגות מקועקעים עם ראסטות, שקונים סייטן אורגני. כולם, אגב, לבנים.
יש כאן פרקטיקת היבדלות חברתית כלשהי. אני קונה ביו, משמע אני חלק מהקהילה ה"אורגנית", חלק מקבוצה מובחרת של אנשים נכונים, מודעים, מוסריים. אנחנו רוחצים בניקיון כפינו, ובריא לנו, וגם טעים לנו יותר. באופנה כמו באופנה, כל אחד רוצה להיות הכי (אייל שני מציין בכל מתכון שוב ושוב, ליד כל מצרך "ביצה אורגנית, שתי כפות קמח אורגני").
אבל מעבר לזה, האם אי אפשר לבקש לקרוא את התופעה גם בפרספקטיבה אתנו-לאומית? חנויות ה"ביו" הן מקום לבן מאוד, אחד המקומות שלא רואים בו אף תורכי, או מהגרת מניגריה, או אישה עם רעלה. האם ההתבצרות הזו בתוך קבוצה מובחנת, שתומכת בטוב אבסולוטי, עולמי וא-היסטורי (="כדור הארץ", או "הסביבה") היא לא הדרך לשמור על "אירופה" הנכונה בתוך מציאות משתנה של הגירה?
אבנר חולק עליי ומדגיש: בפרידריכסהיין מוכרים שווארמה אורגנית. השיח האורגני לא מדבר על אדמה ספציפית, אלא על ה-אדמה, הסביבה. וגם אם בעבר חיבורים כמו אדם ואדמה ניצבו בליבו של סנטימנט לאומי, אי אפשר להתעלם מזה שהנושא הירוק כולו עבר "השמאלה". להפך, הוא אומר, לאכול אורגני זה להיות קוסמופוליטי, להיות מתקדם, להיות נאור. לפחות בברלין. אנשים קונים ביו וגרים בקריוצברג. מאזינים לשב חאלד.
ואולי העניין הוא אחר. אולי אני יושבת בוינה וכותבת על תורכים, וחושבת בסופו של דבר על הבית, על ישראל. כן, גם שם רוב האנשים האורגניים הם יהודים ואשכנזים, שמבדלים את עצמם דרך פרקטיקה צרכנית. אבל שם יש עוד נתון מהותי, אם כי לא תמיד מדובר: חלק הארי של מוצרי חנויות הטבע והמדף האורגני מיוצרים בהתנחלויות. מה זה אומר להיות האדם האורגני בישראל, והאם זה מייצר סוג מחודש, לא תמיד מודע, של הצדקה לאומית אל גבולות הקרקע?
אדמתו של האדם האורגני היא אדמה טבעית, נטולת גבולות, אדישה להסכמים בין לאומיים ולגדרות הפרדה. האורגניים נאמנים, כביכול, לא לשטח מסוים, אלא "לכדור הארץ". יחד עם זאת, ואולי דווקא שם, בתוך שיח א-פוליטי, בין מדפי חמאת השומשום מברקן והפטריות מתקוע, נולדת מחדש האומה.

(תודה לאבנר עפרת, ידידי מברלין, על השיחה שהולידה את הפוסט הזה).

אהבה. סקס. אינטליגנציה.

(תרומה מאוחרת לפרוייקט מרחבים, ושלוש הערות בעקבות הפוסט של קרן)

 

א. לא לבוא (אם תבואי זו אשמתך)

שלב חיפושי הדירה שאני נמצאת בו מעורר מחדש שאלות על ביטחון. באילו רחובות לא כדאי לי להסתובב לבד בלילה. על אילו אזורים כדאי לנו מראש לוותר. איך נראית הכניסה לחדר המדרגות.

העובדה שהחיפוש הזה נעשה ביחד עם מי שאני אוהבת, שהוא גם גבר, הופכת את השאלות האלו למכאיבות אפילו יותר. הן תמיד נוגעות אליי (את בטוחה שזה בסדר בשבילך לגור כאן?) כי הוא יכול. זה כמעט מובן מאליו שהוא יכול, כמעט בכל המקומות בעיר.

המפה של תל אביב שלי נראית אחרת. אפשר לחתוך ממנה, כמו במגזרות נייר מתוחכמות, את כל המקומות-האסורים האלה, ולהישאר עם משהו כמו מחצית מהעיר שבה חי ההוא שהוא גם גבר.

הייתי רוצה להביך את הגיאוגרף הרציני עם השולחן, זה מ"הנסיך הקטן", אם רק ישאל אותי על הרים ועל כוכבים ועל נהרות. הייתי עונה לו בשקשוק מספריים מדוייק: לא-לוינסקי-בלילה, לא-תחנה-מרכזית-בחושך, לא-עמק-המצלבה-בירושלים-כי-אני-מכירה-מישהי-שנאנסה-שם-בגיל-שתים-עשרה-וזה-מספיק.

(ולהוסיף כאן את מה שכבר עייפתי מלהזכיר וזה שאנחנו חיות בחברה שמאשימה, באופן תמידי, המשכי, וחד משמעי, את הקורבן).

כמעט כל מי שהוטרדה או נאנסה סופגת את זה. את אשמה כי התלבשת ככה ולא אחרת. את אשמה כי התנהגת ככה. את אשמה כי הסתובבת עם האנשים הלא נכונים או שידרת את הרמזים הלא נכונים או לא צעקת או לא בעטת לאף אחד בביצים. אז ברור שאת לא הולכת במקומות האלה. אם מישהו יעשה לך משהו זו הרי בסך הכל אשמתך. כי יש חוקים בלתי כתובים לגבי המקומות שאת יכולה ללכת בהם.

זו סוגיה של נגישות. ולא משנה שאני יודעת שאני בסדר גמור, והעולם שאני גרה בו הוא זה שהשתבש. בסופו של דבר השיבוש הזה מוטמע בי, בגופי, במסלולי ההליכה של הרגליים שלי במדרכה. אני נכה. אני נעה בכיסא גלגלים נשי שצריך מעקים מסוימים, או מדרגות מיוחדות, וכל אבן, וכל פארק ציבורי נטוש, מערערים את יציבות הגלגל שלי.

ב. לבוא עם מסכת אב"כ (וזו אשמתך שלא מזהים אותך)

ולהבדיל. כל האזורים האלה, שאת נעדרת מהם באופן אחר, צריכה להיות מגזרת נייר נפרדת בשבילם. מיטל כתבה פה פעם, בפרויקט פורנו,על הדינאמיקה הזו של זיהוי גבולות גזרה, איך את מחלצת תמיד את עמדתך בדיון למול הדעות שכנגד. בהרבה מהמקרים, זה מאלץ אותך לעטות מסכת אב"כ: ברור לך מאוד מה גבולות הגזרה, והם לרעתך, ואת מוכרחה לצעוק בקול רם על דיכוי, ועל פערים בשכר, ועל דעות קדומות, ועל שנאת-נשים, ועל אפליה.

וברגע שתסירי את המגן הזה ישטוף אותך גל אדיר של כל-האפל-והמאיים-הזה (ותחרות מלכת היופי, והפרסומת של פוסטינור, ונחרת הבוז של המוסכניק)—

אז יש משהו ממך שגם כאן הנגישות שלו מוגבלת. כי כשאת מוכרחה להיות בטוחה בעצמך וחד משמעית ולשאת את הדגל, את גם קצת חד משמעית ונושאת דגל, וזה מעפן, או כמו שמיטל כתבה, נטול דיסקו סטיק לחלוטין. וזה מעייף, וזה חד מימדי. זה עולם שבו את, כמו הקרן שהולכת חזרה הביתה בפוסט הקודם, מבינה שלא עשית יותר או פחות ממה שרצית, אבל כל החוויה הייתה מדכדכת והייתה לך מנטרה בראש, שחזרת עליה רוב הזמן.

ג. לבוא (ואז יגיעו הטוקבקים)

ויש את המרחבים שאני כן יכולה לבוא אליהם, כולי, עם כל האמונות הסותרות, והמורכבות, והכאב הזה, והשאיפה לשאת חן, והכעס על עצמי על השאיפה לשאת חן, והפחדים והחרמנות. ולהיות לא לגמרי חד משמעית, ולהתלהב מביונסה למרות שהיא גורמת לי להיראות שמנה ומגושמת, ולפעמים לאהוב בדיוק את מה שאני שונאת ולשנוא בדיוק את מה שאני אוהבת, ולהתערבב, ולהגיב באופן אינסטינקטיבי.

המקום הזה הוא מקום אינטרנטי. לא בגלל הוירטואליות, אלא בגלל התנועה.

בגלל היכולת שלא להיות טיעון אחד לכיד ולינארי, בולם התנגדויות, אלא להיות מיליון חלקים שאין להם ראשית ואחרית, לינקים, טאבים שפתוחים בו זמנית. סרטון של יו טיוב ובלוג ומתכונים וחדשות, בלי מרכז ושוליים. וויקיפדיה.

הויקיפדיה של הגוף, שבה, לרגע, כל האיברים שלי נוכחים. חשובים באותה המידה, מובילים זה לזה.

יש לי מעט מאוד מרחבים כאלה. הם באים לרגע והולכים.

הם צריכים להיות מוגנים לגמרי, אני באה בלי כלום. תהיה שם חברה טובה, או בן-הזוג, וצריכה להיות תחושה שנקודת המוצא שם היא שאני שווה באופן עמוק, ושברור שיש משהו לא בסדר באיך שהעולם שלנו עובד. ושלא יפגעו בי כמו במרחב הראשון, ושלא יפגעו בכבודי ויגרמו לי לצנזר את עצמי כמו במרחב השני.

אבל אני לא רוצה שכל זה יבוא רק במרחבים האינטימיים. כי זה נראה לי חשוב. כי אני זקוקה לעוד נשים שידברו איתי על זה. כי אני רוצה לקרוא ולכתוב על פמיניזם ונשיות.

האינטרנט יצר מרחב חדש. במובנים מסויימים חופשי יותר, לפחות לעומת סוג המרחבים שציינתי ב(א). בהתחלה הוא היה נראה לי כמעט אוטופי. כי אנחנו נטולות גוף, אבל לא נטולות מגדר, ונוכחות. וכותבות.

ואני מבינה שזה לא בדיוק כך. כי בסופו של דבר הנה קרן פרסמה פוסט אמיתי ומזעזע שנוגע במשהו מכל זה, ובכל זאת עם כל הכבוד לאינטרנט ולמרחבים העצומים שלו השם המלא שלה חתום שם וגוגל זוכר הכל, ויש הסתכנות ויש חשיפה ויש איזושהי רמה של להביא-את-עצמך, ואז באות התגובות הפוגעניות שמאשימות אותה שהיא פריג'ידית ופולנייה והבעיה שלה זה שהיא לא אוהבת סקס, ואז המקום הזה הופך לרגע למשהו שכן, יש בו אלימות, ואת מתחילה לחשוב כמו במרחבים מסוג (א), עדיף כבר לא לבוא, לא לכתוב, ואם את כותבת זו בעיה שלך, כי הרמת להנחתה. או כמו במרחבים מסוג (ב) לרצות לצרוח על אלו שמשוררים לפתע על הפגיעה בחופש הביטוי, ולצרוח שהשתקת הפיות האמיתית היא זה ששוב יש אפילו כאן מי שישלפו את הסטראוטיפים, אבל את שונאת לצרוח וזה מעוות את הקול שלך וכואב בגרון ומלא בתחושה עמומה של חרטה.

אינטר-טקסטואליות (איך הרסתי את חיי בעזרת הספרות, מספר שלוש-עשרה וחצי)

לאגוש היא סוג של עיר נופש בדרום פורטוגל. המון אנשים צעירים ברחובות. רובם תיירים. המון מצלמות וקרם שיזוף. המון משקפי שמש. בחום הצהריים אנשים שותים בירה (קרה). רובם גולשים אוסטרליים שזופים, שבאו להנות מגלים (טורקיז. הטובים באזור. ולשבת בחול הלבן).

ימים של בדידות מעקצצת בינות השזופים-העולצים. הלכתי בעיר שעות. כתבתי עשרות שירים (כמעט כולם גרועים). צילמתי את כפות הרגליים שלי בחול. סביבי צחקו בשפה זרה (חיוכים רחוקים כמו אוסטרליה).

אולי זה משהו ירושלמי כזה: ככל שהרקע בהיר יותר את מרגישה נבולה. (ודווקא בעיר החבוטה, המטורפת, הענייה והרדופה, את כל כך חיונית ומאושרת).

בחזרה אל ההוסטל פגשתי את יוהאן. (מעניקה לו הפעם את השם יוהאן, מתוך הכרת תודה של חירות מלאה של מי שזוכרת פנים ושוכחת שמות).

גרמני, צרוב שמש. משקפי ראייה. מבוגר ממני, ומכל הצעירים שסביבנו, בעשר שנים לפחות.

שאלתי אותו מה הוא עושה כאן. הוא אמר לי שהוא חוקר זן מסוים של פרפרים כבר כמה שנים, ובגלל השינויים האקולוגיים של התחממות הגלובלית הם כבר לא מגיעים לגרמניה, אז הוא כל שנה נוסע רחוק יותר כדי להמשיך את המחקר, בקיץ. השנה האוניברסיטה פסקה שהמחקר שלו "אינו רלוונטי", והפסיקה לו את המימון.

הוא נסע למרות זאת. כדי להמשיך לכתוב את המחקר. הם כבר הגיעו רק לדרום פורטוגל, ולכן הוא כאן. הגיע באוטו.

טנדר מיוחד שהוא גם מתקן ללכידה ומעקב אחרי פרפרים.

כן, זאת דרך ארוכה לנסוע במכונית.

(רציתי להוריד לו את המשקפיים ולנשק את עפעפיו. ללחוש לו: יא אללה, יוהאן, אני אוהבת אותך ברצינות תהומית ובחרדה עזה. אני מאוהבת בך, יוהאן, אתה מבין? עד הבהונות, יוהאן, עד הריסים, עד כל הקצוות הפרומים של גופי, והלאה. אין אף מקום בפורטוגל, או באירופה, או בעולם כולו שבו הייתי רוצה להיות יותר מאשר כאן, עכשיו).

ואמרתי: זה קטע, יש מחזה יפה בעברית, של אחד ניסים אלוני, על צייד פרפרים שפוגש כלה שברחה ביום הנישואין שלה.

והוא אמר: נחמד.

ואני אמרתי: כן.

והוא אמר: אני הולך, להתראות.

ואני אמרתי: להתראות. בהצלחה עם המחקר.