אהבה. סקס. אינטליגנציה.

(תרומה מאוחרת לפרוייקט מרחבים, ושלוש הערות בעקבות הפוסט של קרן)

 

א. לא לבוא (אם תבואי זו אשמתך)

שלב חיפושי הדירה שאני נמצאת בו מעורר מחדש שאלות על ביטחון. באילו רחובות לא כדאי לי להסתובב לבד בלילה. על אילו אזורים כדאי לנו מראש לוותר. איך נראית הכניסה לחדר המדרגות.

העובדה שהחיפוש הזה נעשה ביחד עם מי שאני אוהבת, שהוא גם גבר, הופכת את השאלות האלו למכאיבות אפילו יותר. הן תמיד נוגעות אליי (את בטוחה שזה בסדר בשבילך לגור כאן?) כי הוא יכול. זה כמעט מובן מאליו שהוא יכול, כמעט בכל המקומות בעיר.

המפה של תל אביב שלי נראית אחרת. אפשר לחתוך ממנה, כמו במגזרות נייר מתוחכמות, את כל המקומות-האסורים האלה, ולהישאר עם משהו כמו מחצית מהעיר שבה חי ההוא שהוא גם גבר.

הייתי רוצה להביך את הגיאוגרף הרציני עם השולחן, זה מ"הנסיך הקטן", אם רק ישאל אותי על הרים ועל כוכבים ועל נהרות. הייתי עונה לו בשקשוק מספריים מדוייק: לא-לוינסקי-בלילה, לא-תחנה-מרכזית-בחושך, לא-עמק-המצלבה-בירושלים-כי-אני-מכירה-מישהי-שנאנסה-שם-בגיל-שתים-עשרה-וזה-מספיק.

(ולהוסיף כאן את מה שכבר עייפתי מלהזכיר וזה שאנחנו חיות בחברה שמאשימה, באופן תמידי, המשכי, וחד משמעי, את הקורבן).

כמעט כל מי שהוטרדה או נאנסה סופגת את זה. את אשמה כי התלבשת ככה ולא אחרת. את אשמה כי התנהגת ככה. את אשמה כי הסתובבת עם האנשים הלא נכונים או שידרת את הרמזים הלא נכונים או לא צעקת או לא בעטת לאף אחד בביצים. אז ברור שאת לא הולכת במקומות האלה. אם מישהו יעשה לך משהו זו הרי בסך הכל אשמתך. כי יש חוקים בלתי כתובים לגבי המקומות שאת יכולה ללכת בהם.

זו סוגיה של נגישות. ולא משנה שאני יודעת שאני בסדר גמור, והעולם שאני גרה בו הוא זה שהשתבש. בסופו של דבר השיבוש הזה מוטמע בי, בגופי, במסלולי ההליכה של הרגליים שלי במדרכה. אני נכה. אני נעה בכיסא גלגלים נשי שצריך מעקים מסוימים, או מדרגות מיוחדות, וכל אבן, וכל פארק ציבורי נטוש, מערערים את יציבות הגלגל שלי.

ב. לבוא עם מסכת אב"כ (וזו אשמתך שלא מזהים אותך)

ולהבדיל. כל האזורים האלה, שאת נעדרת מהם באופן אחר, צריכה להיות מגזרת נייר נפרדת בשבילם. מיטל כתבה פה פעם, בפרויקט פורנו,על הדינאמיקה הזו של זיהוי גבולות גזרה, איך את מחלצת תמיד את עמדתך בדיון למול הדעות שכנגד. בהרבה מהמקרים, זה מאלץ אותך לעטות מסכת אב"כ: ברור לך מאוד מה גבולות הגזרה, והם לרעתך, ואת מוכרחה לצעוק בקול רם על דיכוי, ועל פערים בשכר, ועל דעות קדומות, ועל שנאת-נשים, ועל אפליה.

וברגע שתסירי את המגן הזה ישטוף אותך גל אדיר של כל-האפל-והמאיים-הזה (ותחרות מלכת היופי, והפרסומת של פוסטינור, ונחרת הבוז של המוסכניק)—

אז יש משהו ממך שגם כאן הנגישות שלו מוגבלת. כי כשאת מוכרחה להיות בטוחה בעצמך וחד משמעית ולשאת את הדגל, את גם קצת חד משמעית ונושאת דגל, וזה מעפן, או כמו שמיטל כתבה, נטול דיסקו סטיק לחלוטין. וזה מעייף, וזה חד מימדי. זה עולם שבו את, כמו הקרן שהולכת חזרה הביתה בפוסט הקודם, מבינה שלא עשית יותר או פחות ממה שרצית, אבל כל החוויה הייתה מדכדכת והייתה לך מנטרה בראש, שחזרת עליה רוב הזמן.

ג. לבוא (ואז יגיעו הטוקבקים)

ויש את המרחבים שאני כן יכולה לבוא אליהם, כולי, עם כל האמונות הסותרות, והמורכבות, והכאב הזה, והשאיפה לשאת חן, והכעס על עצמי על השאיפה לשאת חן, והפחדים והחרמנות. ולהיות לא לגמרי חד משמעית, ולהתלהב מביונסה למרות שהיא גורמת לי להיראות שמנה ומגושמת, ולפעמים לאהוב בדיוק את מה שאני שונאת ולשנוא בדיוק את מה שאני אוהבת, ולהתערבב, ולהגיב באופן אינסטינקטיבי.

המקום הזה הוא מקום אינטרנטי. לא בגלל הוירטואליות, אלא בגלל התנועה.

בגלל היכולת שלא להיות טיעון אחד לכיד ולינארי, בולם התנגדויות, אלא להיות מיליון חלקים שאין להם ראשית ואחרית, לינקים, טאבים שפתוחים בו זמנית. סרטון של יו טיוב ובלוג ומתכונים וחדשות, בלי מרכז ושוליים. וויקיפדיה.

הויקיפדיה של הגוף, שבה, לרגע, כל האיברים שלי נוכחים. חשובים באותה המידה, מובילים זה לזה.

יש לי מעט מאוד מרחבים כאלה. הם באים לרגע והולכים.

הם צריכים להיות מוגנים לגמרי, אני באה בלי כלום. תהיה שם חברה טובה, או בן-הזוג, וצריכה להיות תחושה שנקודת המוצא שם היא שאני שווה באופן עמוק, ושברור שיש משהו לא בסדר באיך שהעולם שלנו עובד. ושלא יפגעו בי כמו במרחב הראשון, ושלא יפגעו בכבודי ויגרמו לי לצנזר את עצמי כמו במרחב השני.

אבל אני לא רוצה שכל זה יבוא רק במרחבים האינטימיים. כי זה נראה לי חשוב. כי אני זקוקה לעוד נשים שידברו איתי על זה. כי אני רוצה לקרוא ולכתוב על פמיניזם ונשיות.

האינטרנט יצר מרחב חדש. במובנים מסויימים חופשי יותר, לפחות לעומת סוג המרחבים שציינתי ב(א). בהתחלה הוא היה נראה לי כמעט אוטופי. כי אנחנו נטולות גוף, אבל לא נטולות מגדר, ונוכחות. וכותבות.

ואני מבינה שזה לא בדיוק כך. כי בסופו של דבר הנה קרן פרסמה פוסט אמיתי ומזעזע שנוגע במשהו מכל זה, ובכל זאת עם כל הכבוד לאינטרנט ולמרחבים העצומים שלו השם המלא שלה חתום שם וגוגל זוכר הכל, ויש הסתכנות ויש חשיפה ויש איזושהי רמה של להביא-את-עצמך, ואז באות התגובות הפוגעניות שמאשימות אותה שהיא פריג'ידית ופולנייה והבעיה שלה זה שהיא לא אוהבת סקס, ואז המקום הזה הופך לרגע למשהו שכן, יש בו אלימות, ואת מתחילה לחשוב כמו במרחבים מסוג (א), עדיף כבר לא לבוא, לא לכתוב, ואם את כותבת זו בעיה שלך, כי הרמת להנחתה. או כמו במרחבים מסוג (ב) לרצות לצרוח על אלו שמשוררים לפתע על הפגיעה בחופש הביטוי, ולצרוח שהשתקת הפיות האמיתית היא זה ששוב יש אפילו כאן מי שישלפו את הסטראוטיפים, אבל את שונאת לצרוח וזה מעוות את הקול שלך וכואב בגרון ומלא בתחושה עמומה של חרטה.

31 תגובות “אהבה. סקס. אינטליגנציה.”

  1. את יודעת, ההגדרה שלך למרחב מוגן היא ממש מקוממת. ואני יודעת שזו ההגדרה שלך, ואין מה להתעצבן, אלא רק לא להסכים, ובכל זאת זה מעצבן אותי. ולמה? כי לפי מה שאת אומרת, מרחב מוגן הוא מרחב מרופד. כזה שבו הדיבור הוא תמיד רך ועונה בדיוק על הגדרת הנושא הצרה שהעלתה כותבת הפוסט. ובמקום כזה, הדיבור הוא מסונן, פחות מעניין, ובעיקר מתייחס לנשים הכותבות כאן כאל נטולות יכולות רטוריות.
    ואם אתייחס רגע ספציפית, קרן הביאה לפה את הסקס שלה ואת הגוף שלה. היא עשתה את זה במרחב שבו חלק מהדוברים הם אנונימיים והתגובות יכולות לנוע ממסכים מאד ללא מסכים בכלל אפילו לא להנחות היסוד. מרחב מוגן כפי שאני מגדירה אותו יאפשר לה לטעון את כל הטענות שהיא רוצה לטעון בעולם ויצור תרבות דיבור שבו התייחסות מטומטמת מוציאה את המגיב כדביל ולא את הכותבת כפריג'ידית. וזה בדיוק מה שקרה.
    במרחב מוגן כמו שלך, כל האנשים שמאמינים שעל סקס לא צריך לדבר כל כך הרבה לא יכולים להגיב בכלל. ויש אנשים כאלו. הם לא בהכרח אלימים. הם לא בהכרח טיפשים. והם לא בהכרח מבזים נשים. הם פשוט יוצאים מנקודת מוצא אחרת. יש להם מקום כאן. אם יש להם תגובה אלימה או תגובה מעליבה, הם חוטפים (נגיד מעדיה) כאלו שטוזות, שהם לא יבואו לפה שוב, או שהם ינסחו את דבריהם אחרת. זה מרחב מוגן כל כך הרבה יותר כיפי ומעריך נשים.

  2. מה שכתבת בהתחלה , על מקומות שאת לא יכולה להסתובב בהם בלילה.
    מסתבר שיש שם לתופעה הזו- אפלייה גאוגרפית. יש מקומות בעיר , שלא רק שמקבלים בהם פחות תקציבים לפיתוח אלא בדברים הקטנים כמו תאורה ברחוב. הרבה יותר חשוך בדרום העיר בלילה.
    אני תמיד שמה לב לזה כשאני חוזרת בלילה מחברים. יש רחובות שנכנסים אליהם ותוך שניה את מרגישה בטוחה יותר . למרות שתיאורטית דברים רעים יכולים לקרות לך גם 20 מטר קדימה ולא רק אחורה.

    ולגבי המרחב המוגן. אני חייבת לומר שאני מסכימה עם מיטל. המרחב שלך הוא לא מוגן , הוא פשוט בועתי.

  3. עלמה, משהו בנאלי שיכול אולי לעזור: לפני הרבה שנים אנשים כעסו עלי שלא רציתי להתחתן. אני לא מדברת על הורים ושומרי מסורת, סתם אנשים רגילים. אחד מהם התווכח איתי והוא כל הזמן חזר לאיזה בחורות עם ביקיני שברגע שהן יעברו כביכול, אהוב לבי ישכח אותי (אלא אם כן נהיה נשואים או משהו). מה שלא אמרתי לא הניח את דעתו. זה היה די מעליב, אבל בדרך הביתה הבנתי פתאום שהוא לא דיבר עלי אלא על עצמו. וככה זה בדרך כלל. זה נדיר מאד שמישהו מדבר על משהו מלבד על עצמו. וברגע שאת מבינה שכל הדברים הללו שגורמים לך לתלוש את שערותייך, או גרוע מזה, להשתתק, הם סוג של וידוי, זה משנה את המרחב. את (כלומר אני) יכולה להרגע ולהקשיב.

  4. מרית- תודה רבה על המילים היפות, זה חשוב והאמת שזה רלוונטי מעין כמוהו למשהו אחר לחלוטין ואמיתי ומזעזע שאני מתמודדת איתו ממש בימים אלה (אני אוהבת את הביטוי "בימים אלה" אבל האמת שאני מתכוונת להיום בערב).
    קשה לי לראות את זה פועל גם בשאר המקומות, וזה באמת לא ברור איך מצמצמים את הכאב של הפגיעה בדיעבד (אולי זה אתגר כזה שכל הזמן עובדים איתו). מיטל נתנה כדוגמה את הדאוס אקס מאכינה של השטוזה, אבל אני לא בטוחה שהשטוזה מצמצמת את האלימות שהייתה לפניה (בעיקר כשאין סוכן אחד להפיל עליו את השטוזה, אלא כמה).

    ומול המרחבים של הפרק הראשון, אני בכלל לא יודעת מה עושים (עושות) עכשיו. את יודעת, אם לקחת דוגמה קצת מהתחום הקרוב, הרגע הזה של לקשור את האופניים שלי ליד הספרייה בדיוק איפה שנמר קושר אבל לדעת שהוא לא יתמודד אפילו עם שמץ ממה שאני אתמודד איתו בבחירת נתיב הרכיבה חזרה הביתה דרך הג'ונגל של התחנה המרכזית בחושך, דאם איט, זה מייאש (ומשפיל).

  5. חשבתי לכתוב תגובה יותר אישית אבל אולי אחר כך. בינתיים, זה פוסט נורא יפה (ומפתיע – כשניסיתי לדמיין על מה תכתבי את פוסט ההמשך שלך ניחשתי בכיוונים מאוד אחרים).

    מיטל, אני כמעט לגמרי לא מסכימה איתך (סופרייז!). הטענה של עלמה מתמקמת בדיוק בהבדל בין אלו ש"לא מסכימים בכלל אפילו לא להנחות היסוד", אלו ש"פשוט יוצאים מנקודת מוצא אחרת" ו"הם לא בהכרח אלימים. הם לא בהכרח טיפשים. והם לא בהכרח מבזים נשים", לבין אלו שהם כן אלימים וטיפשים ומבזים נשים. ובדיוק כמו שאמרת, הראשונים הם לא בהכרח האחרונים. עלמה, אם הבנתי נכון, רוצה מרחב שהיוצאים-מנקודת-מוצא-אחרת ירגישו חופשיים לגמרי להסתובב בו, והאלימים-והטיפשים לא. ואכן לא נראה לי שהדיון בפוסט היה פחות מעניין או כיפי או מעריך נשים אם בלשי הפריג'ידיות החובבים היו נעדרים ממנו. ויותר מזה: ההבדל החד בין התגובות של לא-מסכימים-בכלל לבין התגובות המבזות-נשים הוא שהאחרונות, בעצם, לרוב בכלל לא קשורות לפוסט. הן פשוט דגימות מתוך האלימות האנטי-נשית שמאפיינת את מרחבים א' וב' של עלמה ("את פמיניסטית כי הגבר שלך אוכל מהצד" וכו') והן מרשות לעצמן לצוץ באופן כה הזוי וראוי-לשטוזות בדיוק כי במרחבים האחרים (והעצומים) האלו הן הנורמה.

    אבל גם בדיוק בגלל זה אני גם כן מסכימה איתך (מיטל). כלומר, נראה לי שאני בסופו של דבר מעדיפה שיהיו בפוסט תגובות כאלו (לפחות עכשיו, בדיעבד). לא כי הן הופכות את הדיון למעניין יותר, כי כאמור נראה לי שממש לא, אלא כי:

    נראה לי שההבדל בין המרחבים המוגנים של מיטל ושל עלמה (רבאק שתי נמענות זה מסובך) הוא שעלמה רוצה מרחב שאין בו אלימות-טיפשית-מבזת-נשים, ומיטל רוצה מרחב שבו האלימות-הטיפשית-המבזת-נשים לא מאיימת (שבו היא מאבדת את כוחה להזיק). מבחינתי יש המון קסם בשתי האפשרויות האלו. אבל אם להכריע, נראה לי שבעוד שהמרחב של עלמה הוא האוטופיה הסופית שלי, וגם המקום שהייתי רוצה לנהל בו את חיי הפרטיים כבר עכשיו, המרחב של מיטל הוא המקום הנכון יותר לכל אינטרקציה שהיא לא לגמרי פרטית אלא גם פוליטית. כי ביצירה של מרחב כזה יש יותר כוח ופוטנציאל פלישה לתוך שטחי מרחב א' וב'.

  6. (לא שהפרטי הוא לא פוליטי אבל אתן יודעות למה התכוונתי)

    (וברור שיש גם לא מעט צביעות בתגובה הקודמת. במהלך השבוע-שבועיים שבהם עבדתי בחצי משרה בכתיבת ודיבור תגובות לפוסט ההוא, שבו שהיתי עמוק בתור מרחב ב' של עלמה וראיתי כל הזמן באופק הסמוך את ההרים השחורים והמחודדים של מרחב א', כל מה שרציתי זה שיהיה, סוף סוף, איפשהו, מרחב שלגמרי אין בו אלימות ואפשר לנוח.)

    (אבל זה פינוק. אנחנו חיים בחברה שהיא אלימה, כך או אחרת, כמעט כלפי כולן/ם. צריך להיאבק, ולנוח רק לפעמים.)

  7. קרן, בלי לזלזל בכמה שתגובות גסות ופוגעניות יכולות להיות, ובכן, גסות ופוגעניות, במקומות מסויימים, וזה מקום כזה בשבילי ואני מקווה שגם בשבילך, הם רק תזכורת עצובה למה שקורה "בחוץ", כי ברור שפה הן הופכות לפרודיה על עצמן וברור מי פה החזקה.
    נראה לי שזה העניין. ברור מי פה החזקה. לא צריך להעלים את התגובות האלו כדי שזה יהיה ברור. צריך להיות בטוחה בכוחך.

  8. קרן, גם אני הבנתי את המרחב המוגן שעלמה קוותה שיהיה כאן כמרחב שמאפשר דיון וויכוח אבל לא אלימות וביזוי. האמת שחשבתי איך לענות למיטל על ההבחנה הזו, ואני שמחה שעשית זאת מצויין ולפני.
    אבל אני לא מסכימה עם האמירה שמרחב כזה הוא פינוק.
    כמו רבות וטובות לפני, אני מאמינה שהוא יכול לאפשר לא רק מנוחה אלא עבודה אמיתית. עבודה ללא העדרות וללא מסכות אב"ך,על כל החלקים שבתוכנו שהם נעדרים או שאי אפשר לראות אותם בבירור, או לדבר אותם, כי אנחנו כלכך עסוקות בלא לבוא לכל מרחבי הא', או לצעוק ולהאבק בכל מרחבי הב', או לדאוג שיהיה איתנו איזה מישהו לנסוע לידנו באופניים, או איזה עדיה-נסיכה-לוחמת מכניסת שטוזות למי שיהיה אלים כלפינו, כדי שנוכל רגע לתת מנוחה לגרון הניחר או להשחיל איזו מילה שלא כנגד, אלא כשלעצמה, לפני שנחזור למאבק.
    וכל אלו לא מרחבים שמאפשרים בנייה של דיבור אחר, של קיום אחר.
    עלמה, אני יודעת שהצער שלך על האלימות שנכנסה למרחב שחשבת שמאפשר לך קיום אחר הוא אמיתי וראוי. אני גם יודעת שהוא לא גורם ולא יגרום לך לא לבוא.
    ואני גם מאמינה שהשאיפה שלך למצוא בכל זאת מקום כזה היא חשובה וראויה, לא פחות מהמאבק שלך בשני המרחבים האחרים.

  9. בהתחלה חשבתי לכתוב "מה שמיטל אמרה", אבל אז הבנתי שמה שהיא אמרה נכון גם, במקרים רבים, לסעיף ב'. כלומר, ישנם חארות, ולא תמיד שווה להתעמת איתם. אבל זה לא נכון לגבי כולם, ולעתים אין טעם לחלץ עמדה דווקה מתוך התגובות המטומטמות, גם אם זה קשה לפעמים.

  10. שייסה #2: מסתבר שלא כתבתי נכון אב"ך. לא טובה בשמות של סוגי נשק ולחימה. איתמר, אם יש לך חשק או כח תתקן לי. אם לא, עם קוראי "האמיתי והמזעזע" הסליחה. שגיאות כתיב זה קקי אבל זה עלול לקרות כשאת כותבת מושגים שאת לא לחלוטין בקיאה בהם.

    שייסה 3#: נראה לי שהדיון פה גלש לנושאים די שונים לחלוטין ממה שכתבתי עליו בכלל. הרבה מהתגובות מתייחסות להתלבטות או לבחירה שלי במרחב זה על פני אחר. זה לא שאני תמימה מספיק כדי לחשוב שיש לי בכלל יכולת לבחור לאילו מרחבים ליפול. לפעמים אני חושבת שאני ב(ב) והמצב מתדרדר ל(א), לפעמים אני באיזשהו סוג-של-אמור-להיות-ג' (נגיד באוניברסיטה, כביכול, כשעוד חשבתי ששם השוביניזם פחות חריף או משהו כזה, ואז חטפתי את האמאמא של ב' לפרצוף, וגם את ההטרדה המינית שהיא כבר א').
    לא הבנתי מה רע או מפונק בזה, זה לא שאני בורחת מהבלוג פה, או מהעולם. זה רק שאני רוצה להזכיר לעצמי ולאחרות מה אנחנו מפסידות באילו מצבים. כמעט כל בחירה היא התפשרות.
    כל העניין הוא שאין לי באמת בחירה (שלמה) בין המרחבים, ודווקא העובדה שכותרות המשנה מתארות כל מיני "אופציות", כביכול, מדגישה את זה.
    וגם-
    אני חושבת שזה יהיה כמעט מופרע להגיד שנניח עברה לי בראש המחשבה שקרן ככל הנראה נטולת יכולות רטוריות או שהיא ממררת בבכי אל הכרית ולא יוצאת מהבית בגלל הטוקבקים שהיו כאן. ולא שאני חושבת שהיא (או אני) נפסיק לכתוב. אבל היה לי איזשהו טעם, איזושהי חוויה של כאב, מלקרוא את מה שקרה פה. גם מתוך אמפתיה לקרן, אבל גם כי אני עצמי קוראת ומגיבה קבועה פה, והתבאסתי לקבל אליי (עוד מרחב, לקבל תגובות באימייל) רסיסים של כל ה— הזה.

  11. עלמה, סליחה על ה"פינוק", כן? לא המילה הנכונה. ובכל מקרה כוונה לתאר לא את מרחב ג' אלא את הפנטזיה לנוח, לא להיאבק יותר, הפנטזיה של עצמי, כמובן, והחריפות, כמו בסיפור של מרית, כוונה אל עצמי ויצאה אלייך. סליחה.

    מיטל, מה שאת אומרת זה בדיוק מה שאמרתי. זה, ושלפעמים את רוצה מרחב שלא יהיו בו תזכורות עצובות ופרודיות למה שקורה בחוץ שבו את לא החזקה. וזה חשוב. מהסיבות שעדי אמרה.

  12. אז נראה לי שקצת הבנתי אותך לא נכון (במובן של "אין מה לעשות" במקום תיאור של X מרחבים). כלומר, אין לי ספק שהמרחבים שאת מתארת, והתסכול בהם, מתקיימים. אבל גם נראה לי שלכל אחד מאותם מרחבים יש מנעד בחירות לגיטימי, ושבמרחבים ב' וג' מנעד הבחירות שלך גדול באופן משמעותי מזה של א'. זה עדיין מבעס, אפילו לא ברמת הזה-לא-אוטופיה, ואת עדיין מתארת את זה יפה, אבל מנעד הבחירה הנ"ל חשוב בעיני.

  13. אני אגיד את זה (את מה שמיטל אמרה מהתחלה) בצורה קצת אחרת. זה מאד מתיש לנסות לשנות את העולם, כלומר מערכות גדולות ולא אישיות. ולצפות שהן ישתנו מעצמן זה מתכון לאכזבה ומרירות. הדגש על הסביבה הוא קצת מסוכן מאיפה שאני עומדת, כי זה עושה אותך תלויה בה, וזה, כמו שהיה המורה שלי לבאלט אומר: זה המוות!
    ולכן גם כתבתי את מה שכתבתי בהתחלה. עדיף לחפש כלים שישחררו אותך מהתלות, כי זה לתמיד.

  14. (הבהרה: המורה שלי לבאלט לא היה אומר את זה על תלות חלילה, אלא על כל מיני תנועות שהן לא לפי הספר)

  15. אני מודה: מתוך ניהול זמן כושל, אני לא באמת מצליח לקרוא את כל עשרות התגובות כאן, ואצל קרן. באופן אולי מאכזב, ביחס למספר החלבות שקניתי בספרייה, אני לא בוטח בעגה הגילמנאית דיו שלי כדי להתנסח בה כאן, בהיכל. ובכל זאת:

    לא יכולתי שלא להשתאות מצרימת מוצא מקלדתם של הטוקבקיסטים החדשים. מעבר לכמה קללות או גסויות, המדהים באמת היה שהם הפנו את כל הדבר המייגע והטרחני הזה ששמו בינה, נגד המשתמשת בה. לכולם היה ברור שקרן כתבה שם דבר מדהים, המאמר שכל סטודנט היה מת שיהיו בסילבוס של כל קורס שלו, אחרת לא היו מגיעים אליו או נשארים. ועדיין, החיצים היו על עצם ה-ר-צ-ו-ן ל-ה-י-ו-ת א-י-נ-ט-ל-ק-ט-ו-א-ל-י-ת. כאילו כל הפוסט שלה לא היה אלא מסמן אחד, שהמסומן האמיתיים שלו, שרק אורחים לרגע יכולים לחשוף, הוא "שופוני יא נאס". על כן הפתיע אותי שהכותבות נפגעו/עיקמו אף על הגסות, כי הבעיה היא היהירות. פתאום בא טוקבקיסט בבוקר, ומחליט שהפוסט (שהוא לא קרא במלואו, יש להניח) הוא חומר גלם מספיק לדיאגנוזה ("חבר הומו", "היא בטח לסבית מתחזה שבאה להכעיס", והכי טוב, אם כי את זה ראיתי רק בעיני רוחם של הכותבים ולא בדף: "היא בליינד מכוערת").

    בא לי לומר משהו על כך שהם מחילים על האתר הזה נורמות בהן הכותב הוא ישות אנונימית, בו מותר להשתלח, על אף שבסיפור האמיתי הכותבת היא הכל חוץ מישות אנונימית (ולכן אני מקבלת את הנורמה הלשונית שאני לא אוהבתת ומתייחסת אל כל הכותבות כולן בלשון נקבה). אבל חבל על הזמן.

    וכאן עלמה אני מגיע אלייך, יותר לשיחה שלנו על הפוסט כמרחב מוגן מאשר הפוסט עצמו. שימי לב שעם הגלילה אותם פוחזים-נלוזים שבאו ללמדכן מוסר ("ביולוגיה! פשטות! גם הגבר רוצה להרגיש נחשק!") הלכו ואימצו לא רק את הטיעונים של קרן ואחרות, אלא גם את הרטוריקה שלכן? האם ראית עד מה שונה התגובה הראשונה של ג'אן פייר מהאחרונות? הוא התחיל באותות ומופתים שלא בהכרח הייתי מאשר בנרג' בשתיים בלילה, וסיים ב"מה שעלמה 2 אמרה".

    אותי זה הרשים.

    (ואני לא יכול בלי אנטי-קליימקס קטן, שאחד הדברים הכי נוראיים בכל הפורומים הבריאים האלה, הוא הפרופורציה ההפוכה בין הדוימננטיות בתוכם ומחוצה לה: הדוקומנטריסטיים הפלסטינאים זוכים למחיאות כפיים סוערות על הקו-פרודוקציה עליה באו לדבר במסיקו, אבל נתקעים במחסום; עלמה מנהלת בלוג מתוקשר, לימודים חובקי עולם, עוד כמה שונות, אבל בסוף היא תרוויח פחות מהמקביל שלה, סטטיסטית)
     

  16. הזדהיתי עם חלקים מסוימים, אבל אני גם מסכימה עם המגיבה הראשונה. אני רוצה מרחב בטוח גופנית, אבל פתוח לדיון, גם ואולי בעיקר כשהדיון לא כל כך נעים לי. קללות ועלבונות אישיים לעומת זאת זו חצייה של הגבול.

  17. האובייקטיביות מאידך מקומה בלוגיקה ופיזיקה לא במאמרים מבוססי התנסות אישית.
    קללות ועלבונות מעידות יותר מכל על אמוציות והזדהות, אין צורך להתרגש מהן יתר על המידה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>