תגית: עיר

רקוויאם לעיר הישראלית: בחינה סמיוטית של המסמן 'עיר'

התמונות, מבעי הגוף, המוזיקה, האובייקטים ותרכובות העצמים שמרכיבים את העיר הם מערכת של סימנים. במובן זה, העיר מהווה אם לא שפה, אזי לפחות מערכת של משמעות1.  העיר המודרנית מורכבת מאזורים שונים שכל אחד מהם נושא משמעות מסוימת: אזורי מגורים (residential), אזורי מסחר (commercial), ואזורי תעשייה (industrial). לכל אחד מאלה קיימים אפוא הסממנים הייחודים לו, ויחד הם מהווים את העיר.  עם זאת, מערכת המשמעות, המהווה את העיר2, משתנה בעקבות השינויים התמידיים במערכת הסימנים שלה. מערכת המשמעות של העיר היא אפוא זמנית.

טענה זו, לפיה ניתן לתפוס את העיר כמערכת של משמעות, מקופלת בתפיסה הכללית יותר – השפה מעצבת את האופן בו אנו תופסים את המציאות, חווים אותה ופועלים בה. אם כן, תחילה אנסה להבהיר מהי מערכת של משמעות באמצעות שתי דוגמאות המשתמשות בעיר כדימוי להשפעת השפה על תפיסתנו. לודוויג ויטגנשטיין, ביצירתו המרכזית חקירות פילוסופיות, מדמה את השפה לעיר, בה החדש בנוי על הישן ומשולב בו3.  צורות השפה המורכבות "בנויות" על צורות שפה בסיסיות יותר. על בסיס דימוי זה, ויטגנשטיין בוחן את הזיקה בין השפה והמציאות: כיצד הם מעצבים זה את זה וכיצד פועלים יחדיו ביצירת הסדר החברתי והקטגוריות התרבותיות. דוגמא נוספת לשימוש בדימוי העיר הוא ספרו של רולאן בארת מיתולוגיות, אשר בוחן את מערכת הסימנים של התרבות הזעיר-בורגנית הצרפתית במחצית המאה ה-20: את הקולנוע, את חומרי הניקוי, את מוסד הנישואים, את הצעצועים, את אסונות הטבע וגם, בין היתר, את מוחו של איינשטיין4.  לעומת חקירות פילוסופיות, בארת במיתולוגיות מתמקד בתפיסת המרחב העירוני כשפה, מערכת של משמעות. הבחינה שלו, הסמיוטית, מתבוננת מחדש בתרבות (ובתוך כך בתרבות המרחבית), מערערת את מה שנתפס כיסודותיה הטבעיים, ומצביעה על השינויים המתרחשים בה.

העיר הישראלית איננה שונה מהעיר של ויטגנשטיין או של בארת. על כן, במאמר זה אחקור את משמעותה הנוכחית על ידי בחינה סמיוטית של המסמן 'עיר'. תחילה אבסס את הטענה כי העיר אינה ממשות פיזיקאלית כי אם בראש ובראשונה תוצר חברתי, וזאת על בסיס תפיסת המרחב של אנרי לפבר5.  לאחר מכן אציע שתפיסת העיר אכן משתנה בעקבות התמורות הטקסטואליות החלות בשימוש במסמן 'עיר', קרי, שיצירת מובנים נוספים לעיר, מתוך צירופים כמו 'עיר החטאים', 'עיר הילדים' או 'עיר הבה"דים', משנה את יחסנו אליה. צירופים כאלה עשויים להשתלב בזהותה של העיר ולהפוך לחלק אימיננטי ממנה. בפרט, אציע בחינה סמיוטית של האופי הצבאי של העיר הישראלית ואטען, שבהמצאת המושג 'עיר הבה"דים', מדינת ישראל משנה את התפיסה הישראלית הקיימת של העיר, ויחד עם הצבא, ממצבת את העיר כיעד צבאי מובהק.

הטענה שהעיר היא יותר מסך מאפייניה הפיזיקאליים ידועה ומוכרת. המגורים מהצד הנכון של נתיבי איילון אינם נובעים מאופי כזה או אחר של תוואי השטח, אלא ממאפייניה הסמליים של העיר תל-אביב. גם קדושתה של ירושלים אינה פועל יוצא של "אויר הרים צלול כיין", כי אם תולדה של קשירת תולדות הימים של שלושת הדתות המרכזיות בעולם המערבי. באופן דומה, גם הפריחה התרבותית שהתחוללה בשדרות בשנות התשעים (לדוגמא: טיפקס וכנסיית השכל) היא בוודאי לא תוצר ישיר של מיקומה הגיאוגרפי. תחת זאת, יש להניח שהמקור לפריחה התרבותית בשדרות טמון בהיותה עיר פריפריאלית שזכתה להתעלמות במשך שנים, בתערובת הייחודית של תושבי העיר, ובמפגש הייחודי של המוסיקה המזרחית עם התרבות המערבית. אם כן, מהי משמעותה של הקביעה לפיה העיר היא תוצר חברתי בהקשר הישראלי?

לנושא הביטחוני משקל רב בעיצוב החברה הישראלית. בהתאם, אצפה לאתר ייצוגים של סוגיה זו בעיר הישראלית, שהיא כאמור תוצר חברתי. למשל, הבה נבחן את ירי רקטת הגראד ממצרים על העיר אילת בחודש אפריל האחרון. דין פגיעתה האפשרית של הרקטה בבניין מגורים אינו כדין פגיעתה בבסיס חיל הים הממוקם בעיר, ובוודאי שההשלכות של פגיעות אלו אינן דומות לאלו שננקטו בפועל בעקבות נפילת הרקטה בים בחודש אפריל. טענות נגד "ירי הרקטות לעבר יישובי ישראל" אינן מתאימות לפגיעות במתקנים צבאיים או לנפילות בשטחים פתוחים. מסתמן אפוא שבישראל של ימינו לגבולות המדינה או לצורתה המוחשית של העיר אין דבר וחצי דבר עם יחסנו אל המרחב העירוני, לפחות בכל הנוגע לתג המחיר של ירי על ישראל. אנסה להבהיר נקודה זו גם מהכיוון ההפוך: צה"ל מכנה פעילות צבאית עירונית בשם "לחימה בשטח בנוי" או "עימות בעצימות נמוכה"; לעומת זאת, תנועת טנקים ואף הפגזת בסיסים אינה נחווית כלחימה בשטח בנוי אלא כמלחמה קונבנציונאלית או עימות בעצימות גבוהה. האפשרות שהיררכיית המרחבים, לפחות בכל הנוגע לפעילות צבאית, נקבעת על בסיס שיקולים חברתיים ולא פיזיים מדגימה את החשיבות של הקביעה, בהקשר הישראלי, כי העיר היא תוצר חברתי. קביעה זו מהווה למעשה גם את אחת ההשלכות של היות המרחב מוצר חברתי – המרחב הפיזי מתרחק מהמרחב אותו אנו תופסים וחווים באורח בלתי הפיך.

    על-פי לפבר, אחת ההשלכות להיותו של המרחב תוצר חברתי היא שהמרחב הפיזי, מקורו של התהליך החברתי, הופך לתפאורה או לחומר הגלם שבה כל אובייקט טבעי מקבל ערך מוסף בהופכו לסמל6.  הכוחות היצרניים של החברות השונות פועלים על המרחב הפיזי כדי ליצור את המרחב שלהם. מתוך המאבק בין הכוחות היצרניים של כל חברה נגזרת השלכה נוספת של היות המרחב תוצר חברתי – לכל חברה יש את המרחב שלה. לפי לפבר, לכל חברה דפוס ייצור הכולל יחסי ייצור מסוימים, בשינוי גרסה משמעותיים7.  המרחב החברתי המיוצר מכיל הן את היחסים החברתיים (בין המינים, בין קבוצות גיל שונות, במשפחה) והן את יחסי הייצור (חלוקת העבודה וארגונה). שתי השתלשלויות אלה, היחסים החברתיים ויחסי הייצור, אינן ניתנות להפרדה: מחד גיסא, חלוקת העבודה מעצבת את המשפחה (מספר ממוצע של ילדים במשפחה), ומאידך גיסא, ארגון המשפחה מתערב בחלוקת העבודה (חלוקה מגדרית של האחריות בין הורים).

    מתוך הדיון על המרחב החברתי מצטיירת שלשה מושגית: העשייה המרחבית, ייצוגי המרחב ומרחבי הייצוג8.  העשייה המרחבית של חברה מייצרת את המרחב שלה. במילים אחרות, הצירוף, במרחב הנתפס, של המציאות היומיומית ושל המציאות המרחבית מציבה את המרחב ומניחה את קיומו במסגרת של מערכת יחסים דו-כיוונית. לדוגמא, תנועתם של אלפי חיילים ברכבת מאזורי המגורים לאזורים הצבאיים היא עשייה מרחבית של החברה הישראלית. ייצוגי המרחב קשורים ליחסי הייצור, ולכן על פי ההשלכה השנייה של לפבר, ייצוגי המרחב משתנים מחברה לחברה. הם כופים את מערכת המשמעות על הפרט, ומתוך כך, את ידיעותיו, את הסימנים שישמשו אותו, ואת הצפנים לפענוח אותם סימנים. ייצוגי המרחב הם למעשה המרחב אותו הוגים. צוות "תכנית אב לתחבורה ירושלים", שתכנן את הרכבת הקלה בירושלים, הוגה את המרחב, ושרטוטיו נהגים כייצוגים של המרחב. מרחבי הייצוג, המושג השלישי, מהווים את המרחב הנחווה מבעד לדימויים ולסמלים המלווים אותם, שהוא מרחבם של התושבים.

    לפבר מסיק כי הנתפס (העשייה המרחבית), הנהגה (ייצוגי המרחב) והנחווה (מרחבי הייצוג) מתכנסים, כך שהסובייקט יכול לעבור מזה לזה בלי לאבד ביניהם את עקבותיו9.  כל אחד מאיתנו תופס וחווה את המרחב, אך גם הוגה אותו, וזאת מבלי לתת את הדעת על כך. אם לנסות להמחיש באופן החי ביותר טענה זו – יש לראות בפרסום כתב עת העוסק במסמן 'עיר', כמו זה, ניסיון לתפוס ולחוות את העיר שגם מוסיף לשנות, לעצב ולהגות אותה; ה'עיר' משתנה.

    כאשר אני מדבר על העיר, אני מדבר על התרבות, על האדריכלות, על העסקים – על מרחבי הייצוג. אני מדמיין חיי משפחה, בתי ספר, אהבות ישנות, חברויות. אינני ממש חושב על חיילים או על דרג המטכ"ל אשר מוצב ופועל בלב העיר: המטכ"ל בתל אביב, פיקוד דרום בבאר שבע, פיקוד צפון בצפת, פיקוד מרכז בירושלים, ופיקוד העורף שנמצא בין יישובים בפריפריה. אני בוודאי שלא חושב על כך שרוב תושבי הערים נמצאים בשירות סדיר או מילואים בצבא. העיר הישראלית אינה נתפסת או נחווית על-פי רוב כיעד צבאי.

    בשלהי העשור הראשון של המילניום, המרחב העירוני הישראלי הוא מרחב, שלטענת הממשל הישראלי, אין זה מוסרי לשגר עליו טילים או לבצע בו פעולות איבה, אך קיים חשש שמא במהלך העשור הקרוב התמונה הזו תשתנה. בשנת 2002 החל אגף התכנון של צה"ל לשקוד על תכנית העברת בסיסי ההדרכה לנגב. פרויקט זה זכה לכינוי 'עיר הבה"דים', והוא עתיד להסתיים בשנת 2013. האם ירי אפשרי מעזה על עיר הבה"דים הוא מוסרי יותר מירי על תל אביב? אני סבור שכן; זוהי הפצצה מותרת על פי אמנות בינלאומיות. אם כן, בישראל מוקמת עיר שמותרת להפצצה, עיר שתושביה אינם חפים מפשע, וזו עובדה מדאיגה מאוד. בישראל הוגים בימים אלה את העיר הישראלית הצבאית הראשונה.

    במסמך רקע לדיון בנושא הקמת 'עיר הבה"דים' בקרבת רמת-חובב אשר הוגש לוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, נדונו הסכנות הנובעות מהקרבה של עיר הבה"דים לרמת חובב: מטרדי ריח ופליטות חריגות של חומרים כימיים ממפעלים ומוקדי זיהום אוויר10.  ממסמך זה עולה כי פקידים ממשלתיים בכירים אינם שוקלים את הנזק הטמון בהצבת בסיס צבאי בקרבת חומרים כימיים מסוכנים, או את הנזק האזורי ההרסני מהתפוצצות אחד המפעלים ברמת חובב בעקבות נפילת טילים שיכוונו על עיר הבה"דים. מיקומו של בסיס צבאי נבחן לאור הסכנות שיישקפו למשרתים בו ולא לאלה הגרים בסביבתו. בישראל, כך נראה, אין מרחבים שאסור להקים בהם בסיס צבאי. ישנם רק מרחבים שאסור להפציצם כי הם (בינתיים) לא צבאיים.

    לסיכום, הבחינה הסמיוטית של המרחב, כמקרה פרטי של בחינת ייצוגי המרחב הנהגים, משמשת מכשיר לניתוח המרחבים, ולניתוח החברות אשר יצרו אותם ותופסות את עצמן דרכם. בהקשר הישראלי, אני מזהה, באמצעות הכלים הסמיוטים, תמורות מדאיגות באופן שבו החברה תופסת, הוגה וחווה את העיר. השימוש במושגים עירוניים עבור מרחבים צבאיים משקף מהלך מחשבתי שעלול לשנות את המרחב המוכר ולהיות בעל השלכות מרחיקות לכת. אם כן, כפי שניסיתי להראות, העיר מתרחקת מיסודותיה הטבעיים. היא קודם כל, יאמר לפבר, מה שאנחנו הוגים.

————–

1. תפיסה דומה לכך ניתן למצוא בספרו היסודי של רולאן בארת העוסק בסמיולוגיה. ראו: רולאן, בארת, יסודות בסמיולוגיה, תל אביב: רסלינג, 2006. 
2.  התחקות אחר הזיקה שבין אזורי העיר והבנת ההתנהגות האנושית ניתן למצוא במאמרו של רוברט פארק. ראו: רוברט, פארק, "העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות האנושית בסביבה האורבנית", אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית, תל אביב: רסלינג, 2007, 91-41.
3. לודוויג, ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, ירושלים: מאגנס, 1994.
4. רולאן, בארת, מיתולוגיות, תל אביב: בבל, 1998.
5. אנרי, לפבר, "ייצור המרחב", רחל קלוש וטלי חתוקה (עורכות), תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, תל אביב: רסלינג, 2005, 200-177.
6. לפבר 2005, 182.
7. שם, שם.
8. שם, 183.
9. שם, 189.
10. וועדת הפנים ואיכות הסביבה (2004), "מסמך רקע לדיון בנושא: הקמת "עיר הבה"דים" (עיר בסיסי ההדרכה) בקרבת רמת-חובב.

אהבה. סקס. אינטליגנציה.

(תרומה מאוחרת לפרוייקט מרחבים, ושלוש הערות בעקבות הפוסט של קרן)

 

א. לא לבוא (אם תבואי זו אשמתך)

שלב חיפושי הדירה שאני נמצאת בו מעורר מחדש שאלות על ביטחון. באילו רחובות לא כדאי לי להסתובב לבד בלילה. על אילו אזורים כדאי לנו מראש לוותר. איך נראית הכניסה לחדר המדרגות.

העובדה שהחיפוש הזה נעשה ביחד עם מי שאני אוהבת, שהוא גם גבר, הופכת את השאלות האלו למכאיבות אפילו יותר. הן תמיד נוגעות אליי (את בטוחה שזה בסדר בשבילך לגור כאן?) כי הוא יכול. זה כמעט מובן מאליו שהוא יכול, כמעט בכל המקומות בעיר.

המפה של תל אביב שלי נראית אחרת. אפשר לחתוך ממנה, כמו במגזרות נייר מתוחכמות, את כל המקומות-האסורים האלה, ולהישאר עם משהו כמו מחצית מהעיר שבה חי ההוא שהוא גם גבר.

הייתי רוצה להביך את הגיאוגרף הרציני עם השולחן, זה מ"הנסיך הקטן", אם רק ישאל אותי על הרים ועל כוכבים ועל נהרות. הייתי עונה לו בשקשוק מספריים מדוייק: לא-לוינסקי-בלילה, לא-תחנה-מרכזית-בחושך, לא-עמק-המצלבה-בירושלים-כי-אני-מכירה-מישהי-שנאנסה-שם-בגיל-שתים-עשרה-וזה-מספיק.

(ולהוסיף כאן את מה שכבר עייפתי מלהזכיר וזה שאנחנו חיות בחברה שמאשימה, באופן תמידי, המשכי, וחד משמעי, את הקורבן).

כמעט כל מי שהוטרדה או נאנסה סופגת את זה. את אשמה כי התלבשת ככה ולא אחרת. את אשמה כי התנהגת ככה. את אשמה כי הסתובבת עם האנשים הלא נכונים או שידרת את הרמזים הלא נכונים או לא צעקת או לא בעטת לאף אחד בביצים. אז ברור שאת לא הולכת במקומות האלה. אם מישהו יעשה לך משהו זו הרי בסך הכל אשמתך. כי יש חוקים בלתי כתובים לגבי המקומות שאת יכולה ללכת בהם.

זו סוגיה של נגישות. ולא משנה שאני יודעת שאני בסדר גמור, והעולם שאני גרה בו הוא זה שהשתבש. בסופו של דבר השיבוש הזה מוטמע בי, בגופי, במסלולי ההליכה של הרגליים שלי במדרכה. אני נכה. אני נעה בכיסא גלגלים נשי שצריך מעקים מסוימים, או מדרגות מיוחדות, וכל אבן, וכל פארק ציבורי נטוש, מערערים את יציבות הגלגל שלי.

ב. לבוא עם מסכת אב"כ (וזו אשמתך שלא מזהים אותך)

ולהבדיל. כל האזורים האלה, שאת נעדרת מהם באופן אחר, צריכה להיות מגזרת נייר נפרדת בשבילם. מיטל כתבה פה פעם, בפרויקט פורנו,על הדינאמיקה הזו של זיהוי גבולות גזרה, איך את מחלצת תמיד את עמדתך בדיון למול הדעות שכנגד. בהרבה מהמקרים, זה מאלץ אותך לעטות מסכת אב"כ: ברור לך מאוד מה גבולות הגזרה, והם לרעתך, ואת מוכרחה לצעוק בקול רם על דיכוי, ועל פערים בשכר, ועל דעות קדומות, ועל שנאת-נשים, ועל אפליה.

וברגע שתסירי את המגן הזה ישטוף אותך גל אדיר של כל-האפל-והמאיים-הזה (ותחרות מלכת היופי, והפרסומת של פוסטינור, ונחרת הבוז של המוסכניק)—

אז יש משהו ממך שגם כאן הנגישות שלו מוגבלת. כי כשאת מוכרחה להיות בטוחה בעצמך וחד משמעית ולשאת את הדגל, את גם קצת חד משמעית ונושאת דגל, וזה מעפן, או כמו שמיטל כתבה, נטול דיסקו סטיק לחלוטין. וזה מעייף, וזה חד מימדי. זה עולם שבו את, כמו הקרן שהולכת חזרה הביתה בפוסט הקודם, מבינה שלא עשית יותר או פחות ממה שרצית, אבל כל החוויה הייתה מדכדכת והייתה לך מנטרה בראש, שחזרת עליה רוב הזמן.

ג. לבוא (ואז יגיעו הטוקבקים)

ויש את המרחבים שאני כן יכולה לבוא אליהם, כולי, עם כל האמונות הסותרות, והמורכבות, והכאב הזה, והשאיפה לשאת חן, והכעס על עצמי על השאיפה לשאת חן, והפחדים והחרמנות. ולהיות לא לגמרי חד משמעית, ולהתלהב מביונסה למרות שהיא גורמת לי להיראות שמנה ומגושמת, ולפעמים לאהוב בדיוק את מה שאני שונאת ולשנוא בדיוק את מה שאני אוהבת, ולהתערבב, ולהגיב באופן אינסטינקטיבי.

המקום הזה הוא מקום אינטרנטי. לא בגלל הוירטואליות, אלא בגלל התנועה.

בגלל היכולת שלא להיות טיעון אחד לכיד ולינארי, בולם התנגדויות, אלא להיות מיליון חלקים שאין להם ראשית ואחרית, לינקים, טאבים שפתוחים בו זמנית. סרטון של יו טיוב ובלוג ומתכונים וחדשות, בלי מרכז ושוליים. וויקיפדיה.

הויקיפדיה של הגוף, שבה, לרגע, כל האיברים שלי נוכחים. חשובים באותה המידה, מובילים זה לזה.

יש לי מעט מאוד מרחבים כאלה. הם באים לרגע והולכים.

הם צריכים להיות מוגנים לגמרי, אני באה בלי כלום. תהיה שם חברה טובה, או בן-הזוג, וצריכה להיות תחושה שנקודת המוצא שם היא שאני שווה באופן עמוק, ושברור שיש משהו לא בסדר באיך שהעולם שלנו עובד. ושלא יפגעו בי כמו במרחב הראשון, ושלא יפגעו בכבודי ויגרמו לי לצנזר את עצמי כמו במרחב השני.

אבל אני לא רוצה שכל זה יבוא רק במרחבים האינטימיים. כי זה נראה לי חשוב. כי אני זקוקה לעוד נשים שידברו איתי על זה. כי אני רוצה לקרוא ולכתוב על פמיניזם ונשיות.

האינטרנט יצר מרחב חדש. במובנים מסויימים חופשי יותר, לפחות לעומת סוג המרחבים שציינתי ב(א). בהתחלה הוא היה נראה לי כמעט אוטופי. כי אנחנו נטולות גוף, אבל לא נטולות מגדר, ונוכחות. וכותבות.

ואני מבינה שזה לא בדיוק כך. כי בסופו של דבר הנה קרן פרסמה פוסט אמיתי ומזעזע שנוגע במשהו מכל זה, ובכל זאת עם כל הכבוד לאינטרנט ולמרחבים העצומים שלו השם המלא שלה חתום שם וגוגל זוכר הכל, ויש הסתכנות ויש חשיפה ויש איזושהי רמה של להביא-את-עצמך, ואז באות התגובות הפוגעניות שמאשימות אותה שהיא פריג'ידית ופולנייה והבעיה שלה זה שהיא לא אוהבת סקס, ואז המקום הזה הופך לרגע למשהו שכן, יש בו אלימות, ואת מתחילה לחשוב כמו במרחבים מסוג (א), עדיף כבר לא לבוא, לא לכתוב, ואם את כותבת זו בעיה שלך, כי הרמת להנחתה. או כמו במרחבים מסוג (ב) לרצות לצרוח על אלו שמשוררים לפתע על הפגיעה בחופש הביטוי, ולצרוח שהשתקת הפיות האמיתית היא זה ששוב יש אפילו כאן מי שישלפו את הסטראוטיפים, אבל את שונאת לצרוח וזה מעוות את הקול שלך וכואב בגרון ומלא בתחושה עמומה של חרטה.

נזיד אנשים

 

חם. חם בתל אביב. חם גם מחוץ לתל אביב, אני מניח, אבל זה לא אותו דבר. חם לנו בתל אביב בגלל שאנחנו בתוך תל-אביב. לא במובן המקובל של בתוך תל אביב. אני לא מתייחס למובן הדו מימדי של המושג "בתוך תל אביב", כלומר לא ל"בין גבולותיה המוניציפליים של העיר תל אביב. אני מתייחס למובן הזנוח בדרך כלל, למובן התלת מימדי.

תל אביב היא גוף בעל שלושה מימדים, דבר שאנחנו נוטים לשכוח. כשאנחנו מכוונים מישהו למקום מסויים, אנחנו אומרים לו: לך ישר, פנה שמאלה, פנייה שנייה זה אלנבי. למימד הגובה אנחנו מתייחסים רק כציון דרך, במקרה הטוב. העיר הופכת למבוך של רחובות שמופרדים על ידי בניינים, העיר היא צירוף הרחובות, הבניינים כביכול רק מפריעים בדרך.

אבל העיר היא גוף תלת מימדי, היא בעצם בנויה מהמימד השלישי, הוא קודם לשני המימדים הפופולאריים, הוא זה שיוצר אותם. תגידו שזה לא רק בעיר, אלא גם בכפר? שם זה הרבה פחות בולט, הבניינים נמוכים ורחוקים אחד מהשני. הכפר הוא לא גוף אחד, אלא באמת אסופת בניינים. העיר הצפופה והאפורה היא גוש אחד. ההבדל הוא לא בגובה הבניינים (למרות שהאפקט כנראה חזק יותר בעיר ממוגדלת כמו, נניח, מנהטן מאשר בעיר נמוכה כתל אביב, למרות תהליך המיגדול של השנים האחרונות) או בכמות הבניינים אלא באחידות. אני מניח די בביטחון (לא ניסיתי) שאוכל לחצות את תל אביב לאורך, לרוחב ולגובה, ללא שרגלי תדרוך על אדמה שאינה מעשה אדם.

יכול להיות שהוא ודומיו מבינים את זה.

וזו הסיבה שהחום בה שונה. חם גם בכפר, חם גם במדבר שומם, אבל שם סתם נצלים בשמש. כאן אנחנו נזיד המתבשל במיצי הקיבה של גוף. ולצערנו נמשיך להתבשל עד שמפלס המים יעלה כמובטח, ותל אביב תיכנס כולה (עד אבן גבירול) להתרחץ בים.