כל הפוסטים מאת אור ברקת

איך הפכתי לברוך מרזל

avinunu Palestinians yearn for absolute, full, equality and universal human rights, but sadly there is no Israeli partner. #j14

המחאה, המאבק או – אם נעז לקוות – המהפכה הזו מתאפיינת בשינוי מערכת הבריתות בין הגורמים והקבוצות הנוגעים לנעשה באזור. על השינוי הזה כבר דובר רבות לאחרונה. גם אם לא בטוח שהוא יבוא לידי ביטוי בבחירות הבאות, בשטח מבחינים בו בנקל – היפים והיפסטרים, תושבי שכונת התיקווה וערבים מיפו, תושבי מרכז ופריפריה, מצביעי ליכוד, מרצ, חדש, לעיתים חרדים, כיפה סרוגה פה ושם – צועדים יחד למען מטרה משותפת, גם אם לא מוגדרת במיוחד.

אבל הסדר הישן נוכח, והדבר בולט דווקא בנקודות השבר שנוצרו. אינני יודע מה מידת החפיפה בין קוראי הבלוג וקהילת עוקבי ההאשטאג #J14 בטוויטר, אבל מי שאינו בעוקבים מוזמן לסור לשם ולבדוק. מרבית הסיכויים שייחזה בחטיפתו של הפיד הספציפי הזה על ידי מה שאכנה כאן "הבינלאומיים" למרות שכינוי גג זה כולל בתוכו פלסטינים ממקומות שונים בעולם, פעילי שמאל רדיקלי ישראליים ופעילי שלום למיניהם. ההאשטג שנועד לרכז את הפן הצייצני של המהפכה נהפך למקום די מתסכל לבקר בו. תחת דיבורי אסטרטגיה וטקטיקה, העלאת רעיונות, קישורים רלוונטיים וכדומה, מקבל המבקר מטח של לעג וזלזול לעצם המתרחש כאן. גרסאות מנוסחות בצורה שונה של האמירה הפשוטה: "כל מה שאתם עושים כאן – שווה לתחת". בין היתר, אגב, למדתי מהמעקב הזה על כך שקיבלתי בזרועות פתוחות את ברוך מרזל וחבורתו ושאני תומך בהגדלת ההתנחלויות. אז זהו, שלא.

יש כאן נקודת שבר, בהרגשה האישית שלי לפחות, סוג של ברית שהופרה. והעובדה שאני יכול להצביע על מקורות אפשריים להפרת הברית והסיבות שמאחוריה לא עוזרות לי במיוחד להתמודד עם זה. מהצד של הבינלאומיים קיים חשש, מוצדק מבחינתם, שבעלי הברית שפעלו בתוך ישראל למען אותה מטרה משותפת – הפסקת מדיניות ההפרדה והפריבילגיות המוענקות לחלק מיושבי הארץ על ידי רמיסת זכויות החלק השני – פשוט זנחו את המאבק ועברו להתמקד במאבק פנים יהודי; שהשמאל הישראלי יסתנוור ויסתפק בהשלמה עם הקונצנזוס הישראלי וישכח את אותה מטרה משותפת. מצד השמאל שחבר ל"תנועת המחאה" יש, לתחושתי, גם כן תחושה של בגידה, תחושה שאם סטית, ולו בסנטימטר מהתפקיד שמילאת במערך הכללי נהפכת באחת לחלק ממנגנון ההפרדה והכיבוש.

אין בכוונתי להצדיק את עצמי, או את המאבק, עייפתי. עייפתי מלשמוע שאני בעצם ברוך מרזל. עייפתי מלתהות האם העיוורון למורכבויות הוא מכוון. אני רוצה רק להצביע על שורשי השבר הזה ואולי לגרום לכל הצדדים להבין שכמו שהסיבות לשבר הזה מזוייפות אולי גם השבר עצמו מזוייף. הסיבה העיקרית לשבר הזה, משני הצדדים היא ההפרדה החולה, המלאכותית, בין ה"מדיני", ה"חברתי" וה"כלכלי". הפרדה שהוטמעה בתפישת הצדדים הנוגעים בעניין – משני הכיוונים – במשך שנים. ההפרדה הזו היא אחיזת עיניים. מבחינתי לפחות, הרצון לסיום דיכוי העם ה"אחר" והרצון לסיום דיכוי העם "שלי" נובעים מאותם עקרונות (כאן סיפקתי מקום להתלהם על כך שאני משווה בין הדיכויים).

רוצה לומר, מי שמבקש להתעלם מה"מדיני" וכי זהו רק מאבק "חברתי-כלכלי" פוגם במאבק. אינך יכול לטעון לצדק תוך התעלמות מהיחס בין הלאומים השונים בארצך, בין אם הם אזרחיה הרשמיים או סתם נתינים. מאידך, ההתמקדות ב"מדיני", כפי שדורשים המלעיזים, לא רק שאינה יעילה (תזכירו לי מה ניסינו בעשרות השנים האחרונות), לא רק שהיא מנכרת, היא גם מתעלמת מהבעייה הבסיסית – מההפרדה המלאכותית הזו יש כאלה שמרוויחים – והם לא אנחנו. אי אפשר לטעון לצורך לסיים את הכיבוש תוך התעלמות מוחלטת מהפנים הכלכליים שבו המאפשרים אותו והגורמים העיקריים לשימורו. הכיבוש וההפרדה מעבר להיותם לא מוסריים פוגעים כלכלית, הן בישראלים ובוודאי ובוודאי שבפלסטינים.

ibnezra: When #j14 passes, there will be serious questions to ask about the nature of the Israeli left and what exactly 'solidarity' means for all.

יש כאלה שלא מחכים לסיום. אני כבר התחלתי לחשוב על זה.

תמונת הלוגו: מכאן

התמונה באמצע: מכאן

נזיד אנשים

 

חם. חם בתל אביב. חם גם מחוץ לתל אביב, אני מניח, אבל זה לא אותו דבר. חם לנו בתל אביב בגלל שאנחנו בתוך תל-אביב. לא במובן המקובל של בתוך תל אביב. אני לא מתייחס למובן הדו מימדי של המושג "בתוך תל אביב", כלומר לא ל"בין גבולותיה המוניציפליים של העיר תל אביב. אני מתייחס למובן הזנוח בדרך כלל, למובן התלת מימדי.

תל אביב היא גוף בעל שלושה מימדים, דבר שאנחנו נוטים לשכוח. כשאנחנו מכוונים מישהו למקום מסויים, אנחנו אומרים לו: לך ישר, פנה שמאלה, פנייה שנייה זה אלנבי. למימד הגובה אנחנו מתייחסים רק כציון דרך, במקרה הטוב. העיר הופכת למבוך של רחובות שמופרדים על ידי בניינים, העיר היא צירוף הרחובות, הבניינים כביכול רק מפריעים בדרך.

אבל העיר היא גוף תלת מימדי, היא בעצם בנויה מהמימד השלישי, הוא קודם לשני המימדים הפופולאריים, הוא זה שיוצר אותם. תגידו שזה לא רק בעיר, אלא גם בכפר? שם זה הרבה פחות בולט, הבניינים נמוכים ורחוקים אחד מהשני. הכפר הוא לא גוף אחד, אלא באמת אסופת בניינים. העיר הצפופה והאפורה היא גוש אחד. ההבדל הוא לא בגובה הבניינים (למרות שהאפקט כנראה חזק יותר בעיר ממוגדלת כמו, נניח, מנהטן מאשר בעיר נמוכה כתל אביב, למרות תהליך המיגדול של השנים האחרונות) או בכמות הבניינים אלא באחידות. אני מניח די בביטחון (לא ניסיתי) שאוכל לחצות את תל אביב לאורך, לרוחב ולגובה, ללא שרגלי תדרוך על אדמה שאינה מעשה אדם.

יכול להיות שהוא ודומיו מבינים את זה.

וזו הסיבה שהחום בה שונה. חם גם בכפר, חם גם במדבר שומם, אבל שם סתם נצלים בשמש. כאן אנחנו נזיד המתבשל במיצי הקיבה של גוף. ולצערנו נמשיך להתבשל עד שמפלס המים יעלה כמובטח, ותל אביב תיכנס כולה (עד אבן גבירול) להתרחץ בים.

הבו לי דם

צילומי התאומים הקורסים שודרו שוב ושוב במהלך הימים שלאחר הפיגוע. אין לי כיום טלוויזיה אבל אני מעריך שגם היום הן משודרות במסגרת סיקורי אירועי השנה ל-9.11.

באזני חברי כבר הבעתי מספר פעמים את דעתי, שאני עדיין מחזיק בה, שהפיגוע היה אחד מהמראות היותר אסתטיים שחזיתי בהם, ולו רק מפאת סדר הגודל. איתמר הצביע בזמנו על חוסר הרגישות שבאמירה זו, הברורה מאליה – אירוע בו נרצחו אלפי אנשים הוא לא הדבר הראוי ביותר לתיאור כאסתטי.

הוא צדק, כמובן, וגם טעה.

המראה, כשהוא מנותק מהקונטקסט שלו, הוא אכן מראה אסתטי, וניתן למצוא את האסתטיקה גם במאורעות קשים אף יותר ממנו. אבל בכל זאת לא הייתי נחפז לפרסם עבודה אקדמית על האסתטיקה של הפתרון הסופי. אני לא מוצא את הערך של זה. ערך אקדמי אולי אין בזה – אמנותי, לדעתי לפחות, יש.(ויסכימו איתי גם פינק פלויד)

מיטל כתבה על סוויני טוד, ותהתה למה הדם הוא דם של תיאטרון, למה רואים שזה צבע? אני חושב שזה בדיוק למען אותה הפרדה – לאלימות אין ערך אסתטי בעולם ה"אמיתי" אבל בעולם שיוצרת היצירה, זה שאינו אמיתי יש את החופש להציג את ההיבט האסתטי של האלימות. אני מתייחס לכל פעם שפני נעווים אל מול דם או אלימות בסרט כסוג של כשלון שלי כצופה (או אולי כישלון של יוצרי הסרט?) – לא הצלחתי לייצר את ההפרדה בין שני העולמות האלה, לכן הנאתי מהיצירה נפגמה.

למרות זאת, נדירים בעיני הסרטים הטובים אשר מסתמכים רק על האסתטיקה של האלימות. בדרך כלל האלימות בהופעתה הריאליסטית משמשת לצורכי ייצוג העולם, כמו "אוז" שמייצג באופן מוקצן מציאות אלימה (אני מקווה בשביל אסירי ארה"ב שזה מוקצן), או ייצוג אופי, כמו סצינת חתיכת האוזן בכלבי אשמורת. שני מקרים בהם האלימות אסתטית להחריד – אם הייתי חוזה בהם במציאות, הייתי כנראה מתעלף.

נחזור לטוד – יש המון דם בסרט, אבל המון. להבו של טוד משסף גרונות רבים במונוטוניות מבחילה ומבחינתי זה משרת את העלילה – מדגים את התדרדרות דמותו של טוד עד גרוטסקה. ודווקא כאן בחר ברטון ליצור אלימות לא ריאליסטית – מעיין דרך ביניים, גם אראה אלימות אסתטית וגם אחוס על הקהל ואעדן את הפנים הפחות אסתטיים שבה. אני אהבתי.