איך הפכתי לברוך מרזל

avinunu Palestinians yearn for absolute, full, equality and universal human rights, but sadly there is no Israeli partner. #j14

המחאה, המאבק או – אם נעז לקוות – המהפכה הזו מתאפיינת בשינוי מערכת הבריתות בין הגורמים והקבוצות הנוגעים לנעשה באזור. על השינוי הזה כבר דובר רבות לאחרונה. גם אם לא בטוח שהוא יבוא לידי ביטוי בבחירות הבאות, בשטח מבחינים בו בנקל – היפים והיפסטרים, תושבי שכונת התיקווה וערבים מיפו, תושבי מרכז ופריפריה, מצביעי ליכוד, מרצ, חדש, לעיתים חרדים, כיפה סרוגה פה ושם – צועדים יחד למען מטרה משותפת, גם אם לא מוגדרת במיוחד.

אבל הסדר הישן נוכח, והדבר בולט דווקא בנקודות השבר שנוצרו. אינני יודע מה מידת החפיפה בין קוראי הבלוג וקהילת עוקבי ההאשטאג #J14 בטוויטר, אבל מי שאינו בעוקבים מוזמן לסור לשם ולבדוק. מרבית הסיכויים שייחזה בחטיפתו של הפיד הספציפי הזה על ידי מה שאכנה כאן "הבינלאומיים" למרות שכינוי גג זה כולל בתוכו פלסטינים ממקומות שונים בעולם, פעילי שמאל רדיקלי ישראליים ופעילי שלום למיניהם. ההאשטג שנועד לרכז את הפן הצייצני של המהפכה נהפך למקום די מתסכל לבקר בו. תחת דיבורי אסטרטגיה וטקטיקה, העלאת רעיונות, קישורים רלוונטיים וכדומה, מקבל המבקר מטח של לעג וזלזול לעצם המתרחש כאן. גרסאות מנוסחות בצורה שונה של האמירה הפשוטה: "כל מה שאתם עושים כאן – שווה לתחת". בין היתר, אגב, למדתי מהמעקב הזה על כך שקיבלתי בזרועות פתוחות את ברוך מרזל וחבורתו ושאני תומך בהגדלת ההתנחלויות. אז זהו, שלא.

יש כאן נקודת שבר, בהרגשה האישית שלי לפחות, סוג של ברית שהופרה. והעובדה שאני יכול להצביע על מקורות אפשריים להפרת הברית והסיבות שמאחוריה לא עוזרות לי במיוחד להתמודד עם זה. מהצד של הבינלאומיים קיים חשש, מוצדק מבחינתם, שבעלי הברית שפעלו בתוך ישראל למען אותה מטרה משותפת – הפסקת מדיניות ההפרדה והפריבילגיות המוענקות לחלק מיושבי הארץ על ידי רמיסת זכויות החלק השני – פשוט זנחו את המאבק ועברו להתמקד במאבק פנים יהודי; שהשמאל הישראלי יסתנוור ויסתפק בהשלמה עם הקונצנזוס הישראלי וישכח את אותה מטרה משותפת. מצד השמאל שחבר ל"תנועת המחאה" יש, לתחושתי, גם כן תחושה של בגידה, תחושה שאם סטית, ולו בסנטימטר מהתפקיד שמילאת במערך הכללי נהפכת באחת לחלק ממנגנון ההפרדה והכיבוש.

אין בכוונתי להצדיק את עצמי, או את המאבק, עייפתי. עייפתי מלשמוע שאני בעצם ברוך מרזל. עייפתי מלתהות האם העיוורון למורכבויות הוא מכוון. אני רוצה רק להצביע על שורשי השבר הזה ואולי לגרום לכל הצדדים להבין שכמו שהסיבות לשבר הזה מזוייפות אולי גם השבר עצמו מזוייף. הסיבה העיקרית לשבר הזה, משני הצדדים היא ההפרדה החולה, המלאכותית, בין ה"מדיני", ה"חברתי" וה"כלכלי". הפרדה שהוטמעה בתפישת הצדדים הנוגעים בעניין – משני הכיוונים – במשך שנים. ההפרדה הזו היא אחיזת עיניים. מבחינתי לפחות, הרצון לסיום דיכוי העם ה"אחר" והרצון לסיום דיכוי העם "שלי" נובעים מאותם עקרונות (כאן סיפקתי מקום להתלהם על כך שאני משווה בין הדיכויים).

רוצה לומר, מי שמבקש להתעלם מה"מדיני" וכי זהו רק מאבק "חברתי-כלכלי" פוגם במאבק. אינך יכול לטעון לצדק תוך התעלמות מהיחס בין הלאומים השונים בארצך, בין אם הם אזרחיה הרשמיים או סתם נתינים. מאידך, ההתמקדות ב"מדיני", כפי שדורשים המלעיזים, לא רק שאינה יעילה (תזכירו לי מה ניסינו בעשרות השנים האחרונות), לא רק שהיא מנכרת, היא גם מתעלמת מהבעייה הבסיסית – מההפרדה המלאכותית הזו יש כאלה שמרוויחים – והם לא אנחנו. אי אפשר לטעון לצורך לסיים את הכיבוש תוך התעלמות מוחלטת מהפנים הכלכליים שבו המאפשרים אותו והגורמים העיקריים לשימורו. הכיבוש וההפרדה מעבר להיותם לא מוסריים פוגעים כלכלית, הן בישראלים ובוודאי ובוודאי שבפלסטינים.

ibnezra: When #j14 passes, there will be serious questions to ask about the nature of the Israeli left and what exactly 'solidarity' means for all.

יש כאלה שלא מחכים לסיום. אני כבר התחלתי לחשוב על זה.

תמונת הלוגו: מכאן

התמונה באמצע: מכאן

2 תגובות “איך הפכתי לברוך מרזל”

  1. אני חושב בדיוק ההפך: מה שאתה מתאר כ"שבר" הוא למעשה התעוררות של ממש.
    הטעות של השמאל בעשרים השנים האחרונות הייתה להפוך את הכיבוש לסוג של דת
    משיחית, משל, נסיים את הכיבוש – יסתיימו בעיותינו. כאילו מכיל הכיבוש בתוכו את
    כל העיוותים המוסריים בעולם, כאילו אין מיליון "אזרחים" לכאורה בישראל אשר משועבדים
    לפריץ היהודי, כאילו עניי דימונה ושדרות אינם מענייננו בעוד שעניי עזה דווקא כן.
    לא בכדי הפך השמאל למעין נישה עדרית, מתנשאת ומנותקת, המייצגת למעשה קבוצות
    עלית בחברה שהכיבוש מהווה עבורן מהן נטל מוסרי אשר מפריע להן לנהל את העניינים.
    בקיצור, השמאל הפך את עצמו ליוסי ביילין. בעודו מלגלג על הטמבל מהשוק שמצביע
    לנתניהו למרות שהוא דופק אותו, לא הבין השמאל כי הוא דופק אותו הרבה יותר.

    וודאי, הכיבוש הוא סימפטום מעוות של מדינה אשר איבדה את צביונה המוסרי והאנושי. הכיבוש הוא בגדר שריד מכוער לקולוניאליזם של המאה ה19. אך הוא עדיין הסימפטום, ולא הגורם. והוא אותו סימפטום של חברה שזנחה את זקניה, חוליה, וענייה. באותו חברה שוביניסטית, היפר-צבאית, וניאו-ליברלית. וכן, אגב, גם אותה חברה שזנחה את המעמד העובד והפועל בה.

    להגיד לך את האמת? יותר חשוב לי שיטפלו בבעיות שלי מאשר בבעיותיהם של הפלשתינים.
    העובדה היא כי אינני פלשתיני, בדיוק כמו כל שאר פעילי השמאל אשר מבקשים לדבר בשמם.
    כן, מפריע לי מאוד שאותן פעולות כיבוש מבוצעות בשמי. אך אני חושב שאם קודם לכן יתייחסו אלי כציבור, כאדם, כמי שזכאי לחיות בכבוד, כך גם היחס אל האחר ישתנה בהתאם.

    השמאל התעורר סוף סוף, והבין בדיוק מה שאתה אומר: אין הבחנה בין הבעיות החברתיות והכלכליות לבין הבעיות הפוליטיות. לכן כאשר אנו מדברים על מיסוי ישיר, השקעה בחינוך ובתרבות, תחבורה אפשרית, עבודה בשכר נורמלי, תמיכה בעובדים הסוציאליים, שיפור מעמד הנשים בחברה, שוויון זכויות לערביי ישראל – בסופו של דבר אנו מדברים גם על הכיבוש. האמן לי שכפי שאני מאמין כי פלשתינאי שזוכה לעבוד ולחיות באופן שפוי זקוק לחמאס כמו שהוא זקוק לסרטן, כך גם אם הציבור הישראלי יזכה לשפיות, הוא יפסיק לחשוב שאותה הבטחה אלוהית בשטחים היא בעלת משמעות רבה עבורו. הוא יפסיק (וכבר הפסיק, במידת מה) לקנות את הקשקושים הבטחוניים שמוכרים לו בכל פעם כדי לשמור עליו בשקט.

  2. מסכים, זה לא נוגד את מה שאמרתי. למעשה זה מתאר את כוונתי בצורה יותר טובה…

    רק סייג אחד, שאני לא חושב שהשמאל נטש את המגרש החברתי באופן גורף עד כדי כך כמו שתיארת. לא כולם יוסי בילין שהוא אכן דוגמת הקיצון ליברל במובן הרע של המילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>