צילומי התאומים הקורסים שודרו שוב ושוב במהלך הימים שלאחר הפיגוע. אין לי כיום טלוויזיה אבל אני מעריך שגם היום הן משודרות במסגרת סיקורי אירועי השנה ל-9.11.
באזני חברי כבר הבעתי מספר פעמים את דעתי, שאני עדיין מחזיק בה, שהפיגוע היה אחד מהמראות היותר אסתטיים שחזיתי בהם, ולו רק מפאת סדר הגודל. איתמר הצביע בזמנו על חוסר הרגישות שבאמירה זו, הברורה מאליה – אירוע בו נרצחו אלפי אנשים הוא לא הדבר הראוי ביותר לתיאור כאסתטי.
הוא צדק, כמובן, וגם טעה.
המראה, כשהוא מנותק מהקונטקסט שלו, הוא אכן מראה אסתטי, וניתן למצוא את האסתטיקה גם במאורעות קשים אף יותר ממנו. אבל בכל זאת לא הייתי נחפז לפרסם עבודה אקדמית על האסתטיקה של הפתרון הסופי. אני לא מוצא את הערך של זה. ערך אקדמי אולי אין בזה – אמנותי, לדעתי לפחות, יש.(ויסכימו איתי גם פינק פלויד)
מיטל כתבה על סוויני טוד, ותהתה למה הדם הוא דם של תיאטרון, למה רואים שזה צבע? אני חושב שזה בדיוק למען אותה הפרדה – לאלימות אין ערך אסתטי בעולם ה"אמיתי" אבל בעולם שיוצרת היצירה, זה שאינו אמיתי יש את החופש להציג את ההיבט האסתטי של האלימות. אני מתייחס לכל פעם שפני נעווים אל מול דם או אלימות בסרט כסוג של כשלון שלי כצופה (או אולי כישלון של יוצרי הסרט?) – לא הצלחתי לייצר את ההפרדה בין שני העולמות האלה, לכן הנאתי מהיצירה נפגמה.
למרות זאת, נדירים בעיני הסרטים הטובים אשר מסתמכים רק על האסתטיקה של האלימות. בדרך כלל האלימות בהופעתה הריאליסטית משמשת לצורכי ייצוג העולם, כמו "אוז" שמייצג באופן מוקצן מציאות אלימה (אני מקווה בשביל אסירי ארה"ב שזה מוקצן), או ייצוג אופי, כמו סצינת חתיכת האוזן בכלבי אשמורת. שני מקרים בהם האלימות אסתטית להחריד – אם הייתי חוזה בהם במציאות, הייתי כנראה מתעלף.
נחזור לטוד – יש המון דם בסרט, אבל המון. להבו של טוד משסף גרונות רבים במונוטוניות מבחילה ומבחינתי זה משרת את העלילה – מדגים את התדרדרות דמותו של טוד עד גרוטסקה. ודווקא כאן בחר ברטון ליצור אלימות לא ריאליסטית – מעיין דרך ביניים, גם אראה אלימות אסתטית וגם אחוס על הקהל ואעדן את הפנים הפחות אסתטיים שבה. אני אהבתי.
בדיוק יצאתי מדיון זריז על אותו הנושא, שבו נשמעו שתי טענות שונות כנגד אסתטיזציה של אלימות. אתחיל עם הטענה שאינה שלי, אבל שאני מסכים איתה מאוד (ושאני מנסח כאן במלים שלי, כמובן):אמן פועל בחברה. אמנות פועלת בחברה. אסתטיזציה של אלימות מזיקה חברתית.
עכשיו, זה אכן מדרון חלקלק. אבל בוא ונסמוך לרגע על זה שכולנו אנשים רציונלים, ולא נהפוך למשטר הנאצי רק בגלל שאנו מביעים שאט נפש מיצירה מסוימת.
והטיעון שלי: אלימות יכולה להיות אסתטית מאוד. אז מה. אז מה. זה – איך לומר – משעמם. אני ממש לא זקוק לסרט נוסף שיאמר לי שאלימות יכולה להיות אסתטית. אני יודע את זה. אינסוף סרטים טוענים זאת, שוב ושוב ושוב, ואני לא מוצא בזה שום עניין.
את הטיעון השני אפשר להביא בנוגע לכל דבר אחר. גם פרחים יכולים להיות אסתטיים ואינספור סרטים ממחישים את זה – האם אסתטיזציה כשלעצמה היא דבר משעמם?
לגבי הטיעון הראשון, אכן זה יכול להזיק, אבל זה יכול גם להועיל. זה תלוי קונטקסט. האם החומה מזיקה? (יכולתי למצוא דוגמא טובה יותר, אני יודע…) מי שיקח את פזמון השיר והתמונות של שריפת בית הספר בלבד יוכל אולי להגיע למסקנה הזו, מי שיתיחס לתמונות הילדים במטחנת הבשר אולי ייקח מזה מסר מועיל. שוב, אני לא חושב שהאסתטיזציה כשלעצמה היא הגורם המזיק.
נתחיל עם הטיעון הראשון קודם, ברשותך: החומה היא דוגמא נוראית. החומה משתמשת באלימות, אבל היא לא עושה אסטיזציה לשם אסתטיזציה שלה. ועל זה יצא הקצף.
לגבי הטיעון השני: אסתטיזציה כשלעצמה אינה משעממת, אבל יצירות פועלות בתוך הקשר. כיום, אסתטיזציה של אלימות היא עסק די משמים.
אז קח את הדוגמא שלסצינת הפתיחה בלהציל את טוראי ראיין – לכאורה לא היה ורך בתיאור כל כך פרטני של מעיי החיילים הנשפכים. יש כאן אסתטיזציה של הgore שיוצרת הרגשה ריאליסטית מאוד. המבט לאחור הטיעון שלי הוא שגם אסתטיזציה לא הכרחית תורמת לאפקט של היצירה.
אני חושב שאתה קצת מפספס את מה שניסיתי לומר. זה לא כל כך הגון לקחת יצירה, לפרק אותה לחלקים, להצביע על אחד מהם ולזעוק "אסתטיזציה". מלבד זאת, הסצינה הראשונה ב"טוראי רייאן" היא הכל מלבד אסתטיזציה של האלימות. היא עשויה היטב, זה נכון, אבל היא לא הופכת את האלימות לנאה יותר. להיפך.
העניין הוא שיצירות פועלות כמכלול. ולעתים ישנן יצירות שנראה כאילו המכלול כולו נועד לשרת מטרה אחת. לעתים המטרה הזו היא אסתטיזציה. לעתים היא אסתטיזציה של האלימות. כאמור, הבעיה היא עם אסתטיזציה לשם אסתטיזציה.
מה שיפה בסצינת האוזן בכלבי אשמורת הוא שברגע שהסכין יורדת על האוזן המצלמה לוקחת פאן שמאלה בדיוק בדיוק בדיוק ברגע בו הצופה מסיט את המבט. ולכן, בשוט הזה יש למעשה דיון מוסווה (בעיניי) בשאלה הזאת עצמה; האם ועד כמה נחוצה האלימות המדוייקת. לא המומשלת, אלא האחד לאחד.
וזה מגלגל אותי אסוציאטיבית לסרט אחר (וסליחה על העירוב של קודש וחול) בסרט במבי של דיסני לא רואים את אמא של במבי חוטפת את הכדור של הציידים ומתה. שומעים את היריה ורואים את במבי רץ לבד ומבין שאמא שלו לא תחזור. למרות זה הרבה אנשים שראו את הסרט בילדותם בטוחים שיש סצנה (ושהיא אכזרית ומיותרת) בה רואים את האמא נהרגת.
אני רוצה לומר שגם כאשר האלימות היא רק כמעט מצולמת (מה שנקרא בקולנע "אליפסה", אם אני לא טועה) היא עלולה להיתפס כברוטלית מדי.
יש זרם שנקרא "וירטואיזם", ושאם אני לא טועה משווה מוסר ואסתטיקה, בטענה שמעשה מוסרי מעורר בנו את אותם רגשות שמראה אסתטי מעורר בנו. עם זאת, אני לא בטוחה שזה עובד בשני הכיוונים: גם אם נקבל את הטענה שהמוסרי הוא אסתטי, אני בכלל לא בטוחה שהלא מוסרי הוא לא אסתטי.
מצד שני, אני כן מסכימה עם זה שאלימות לשם האסתטיקה בלבד זה סוג של אוקסימורון. אם זה סתם אלימות, זה לא אסתטי. נקודה. אלימות יכולה לשרת צורך אסתטי בתוך קונטקסט, בתוך סיפור, לא כלשעצמה, גם לא במסגרת יצירת אמנות. אז אולי יש משהו בוירטואיזם הזה בכל זאת.
בעיקרון, אני מסכימה עם איתמר. להעניק ערך אסתטי לאלימות זה לקרב את האלימות לרצוי. עם סייגים מתבקשים, אני חושבת שזו טענה די תקפה.
אבל הבעיה שלי היא פשטנית הרבה יותר ומוסרית הרבה פחות. זה משעמם!!!! מאז רוצחים מלידה (אולי אפילו לפני, אבל זה בהחלט סרט שיצר גל של חיקויים, למרות שהוא לפחות עשה משהו עם האלימות שבו) כל איזה פליץ שחושב שהוא מבין משהו בסטיילינג דופק ליטרים של דם על המסך, תופר סביב זה איזה נרטיב קלוש, ויאללה, בויז, תיהנו.
הסרטים האלו מתחלקים לכמה סוגים: אמנויות הלחימה, הבי-מובי בכוונה והגותיים. ואחרי זה, מבקרי הסרטים מאוננים על תנועת המצלמה, והכל כשר ומוכן לעוד סבב של סרטים כאלו. כל אחד מהסוגים מעצבן בדרכו, אבל כולם ביחד משעממים אותי.
כן, אסתטיזציה בפני עצמה היא דבר משעמם. כשזה כל מה שיש שם. וכשמדובר באלימות מתלווים לזה גם הצדדים הפחות נעימים שאיתמר מצביע עליהם, ואז זה גם משעמם וגם מטריד.
ולכן אני דווקא לא מחסידי טרנטינו וברטון. שניהם, בסופו של דבר, די משעממים אותי בדרך כלל. מקצוענים לעילא ולעילא, אין ויכוח. אבל יש בהם משהו חלול. (אצל ברטון אפילו יותר מאצל טרנטינו). ריקנות, אלימות שבאה לחפות על מוות רגשי. חוסר אמירה שמתחבא מאחורי ההתענגות על האסתטיזציה של האלימות.
לעומתם קופץ לי לראש דיויד קרוננברג. גם לא יש את הנפילות שלו, אבל האלימות והביזאר שהוא מביא מקבלים (ברגעיו הטובים) נפח משלהם ויוצרים אמירה בעלת משמעות. ובכך הוא חורג מהשעמום והריקנות של טרנטינו וברטון.
אגב, לגבי החומה, דווקא שם העיקר הוא האמירה ולא האסתטיזציה. היא לחלוטין מגוייסת. אם כבר, הבעיה של החומה היא ילדותיות-משהו בחלק מהדימויים. למרות שבהתחשב באופי הפסיכולוגי-פריימלי של היצירה, זה נסלח ואף מתבקש.
כולכם אומרים משעמם. אבל האם זה לא אומר, בהכרח, שזה גם פחות אסתטי? משהו שהוא אסתטי אמור לרגש, לא לשעמם. אני חושבת שזה מחזק את הטענה שאלימות לשם האלימות לא יכולה להיות אסתטית.
אסתטי אמור לרגש? אני לא בטוח. מאד תלוי בהגדרה של אסתטי. אולי בהתייחסות הקנטיאנית לאסתטי זה נכון. אבל בשימוש העממי יותר יש (לדעתי) הבדל בין אסתטי למרגש. אנחנו יכולים להגיד על משהו שהוא אסתטי אבל קר או משעמם. קחי לדוגמא סוגים שונים של מוזיקה אלקטרונית מתחום ה-braindance. זה מאד אסתטי. זה גם יכול להיות משעמם בטירוף. (למרות שיש רבים שיחלקו עלי).
רגע, הוא קרא לי קנטיאנית? *מתעלפת*