תגית: תל אביב

ברוטשילד, הרגליים הן הדפדפן

[1]

לפני שכל זה גדל כל כך, היה רוטשילד. ולמרות כל המאהלים ברחבי הארץ, רוטשילד עודנו הלב הפועם של הדבר הזה. מרכז גיוס. רוטשילד הוא המקום שאליו הולכים בפעם הראשונה כדי להתפעם, ובפעם השניה כדי להמיס חברים.

אחרי זמן מה כולם החלו לדבר על מרחבים אוטונומיים, ורוטשילד הוא אכן כזה. מדינת אכזיב, שטח אקס-טריטוריאלי בלב העיר. קשה לזכור את הזמן שבו אנשים פחדו לצאת עם בירה אחרי 11 בלילה לרחוב, כאשר ברוטשילד מגלגלים חופשי וטובלים בעראק. קשה לצאת מרוטשילד מבלי לעבור בכל האורות האדומים, כי העיר שלך עכשיו. רוטשילד הוא לא פסטיבל, הוא כיבוש מחדש, ובמובן זה הוא סינקדוכי למסר של המחאה כולה – המדינה הזו היא שלנו, ואנחנו נקבע איך נחיה בה.

לכן רוטשילד ממכר כל כך ולכן קשה לשמור בו על ציניות. כי רוטשילד הוא ההצלחה הראשונה של המאבק, יצירת מדינה בתוך מדינה, מדינה שפועלת על פי הכללים שאנו קבענו. לכן גם רוטשילד מסמן את המקום שבו המחאה תכשל.

[2]

המדינה לא תהיה רוטשילד. קל לשכוח, בין האוהלים, את תל-אביב. מאחר שבאוהלים ישנים אנשים עובדים, הם יוצאים מרוטשילד לתל-אביב. חלקם קוראים לזה "לצאת לבבילון". הגדרה מדויקת.

המדינה לא תהיה רוטשילד כי המדינה תתרגם את רוטשילד להישגים פרלמנטריים, ורוטשילד אינו רק מחאה או מחאה-משחק, הוא צורת קיום. הוא החיים כפי שאנו רוצים לחיות אותם, כפי שניתן לחיות אותם. וכשננצח, מרוטשילד ישארו רק שדרות. והיסטוריה.

[3]

אחת הסיבות לרוטשילד המרחב. אני מנסה לדמיין את המאבק הזה מתחיל מכיכר הבימה, ולא מצליח. היכולת לראות את המאהל גדל, רחוב אחר רחוב, יום אחר יום; האופן שבו המאהל בכל רחוב מתעבה, מייצר לעצמו מרכזים משלו, היגיון פנימי משלו, שנובע מאורך הרחוב ורוחב המדרכות. השדרות הפכו את רוטשילד לסוג של אינטרנט. לפני יומיים מצאנו שם משרד שידוכים למהפכנים. חדש לחלוטין. לידו אנשים ציירו פורטרטים, וקצת אחר כך, ליד שינקין, אקטיביסטים סביבתיים מלמדים איך ליצור גינה קהילתית. ללכת ברוטשילד זו הגלישה המושלמת, והרגליים הן הדפדפן.

צילום: ActiveStills

[4]

ובניגוד לאינטרנט, ובניגוד לגיאוגרפיה, רוטשילד משתנה במהירות. לפני שבועיים המקום הסואן ביותר היה בין הבימה לחשמונאים, אחוזת ראשונים. היום יותר שקט שם. הרעש עבר הלאה, מבר-אילן לשינקין. השדרות עוברות תהליכי עיור בהילוך מהיר, עם מרכזים שהופכים לפריפריה ופריפריה שהופכת למרכז.

[5]

אבל לא רק המרחב משתנה. פתאום קשה לי עם רוטשילד. לפני שבועיים יכולתי לשבת שם ולדבר. היום אני מרגיש שאני פולש למישהו לסלון. רוטשילד היה מרחב עירוני שהופקע לטובת מחאה ציבורית. ככזה, הוא היה של הציבור, רכושו, כמו המחאה. ככל שאנשים ישנים במקום יותר זמן, כך נראה (לי, כמובן) שהם חשים עליו בעלות. לכן לא כולם קיבלו בברכה את ברי סחרוף שבא לנגן ב-1 בלילה. אתה לא פולש עם 100 איש לדירה של מישהו. לכן גם, אולי, ככל שמתרחקים מהבימה כך ניתן לראות יותר מהרוח המקורית של המאבק הזה.

[6]

ואולי לא. קשה לדעת. אולי אני רק עייף, אולי הגעתי בימים רעים. רוטשילד גדול מספיק בשביל שאפשר יהיה לזהות בו דברים שונים בכל רגע נתון, וקשה לדעת אם מה שאתה מזהה זו אמת או רק השתקפות של מצב הרוח שלך באותו הרגע.

צילום: ActiveStills

[7]

קרן כתבה על יוצאי הודו, שנוכחים כל כך במאבק הזה. היא צודקת, כרגיל. אנשים חזרו מהודו ושמרו אותה חזק בבטן. הם למדו איך לחיות עם הודו בתוך תל-אביב, הולכים לפסטיבלים מגודרים היטב בצפון, וחוזרים הביתה לעבודת משמרות בפאב. דורות שלמים של ישראלים שראו אפשרות קיום אחרת, ולא יכלו לממש אותה גם כאן, בישראל.

ופתאום רוטשילד. פתאום אתה רואה את כל הישראלים האלה, כל מה שהם יודעים לעשות, ותוהה איפה הם היו כל הזמן הזה. רוטשילד ממיס לא רק משום שהוא מדגים כמה אנשים יכולים להיות מדהימים, כמה יצירתיות יש בבני האדם האלה. הוא ממיס משום שהוא מדגיש עד כמה בבילון לא נתנה ליצירתיות הזו מקום. אתה לא צריך אישור מהעירייה כדי לנגן ברוטשילד, כדי לג'נגל באש, כדי לצייר ברחוב. מטר משם הכל טעון בירוקרטיה, הכל אורות אדומים.

[8]

יהיה חבל כשזה יגמר. יהיה עצוב כשננצח.

אני, נוח לי

סביבת המגורים הנוכחית שלי, רחוב שינקין. יריקה משורות הסטאן סמית באדידס, שתי דקות משוק הכרמל, שלוש דקות הליכה לשוק בצלאל או לנחלת בנימין. המרפסת, לא שלי, פונה לרחוב, מציגה חלונות ראווה לרוב. בשלטים הזוהרים שלהם הם מבשרים על מכירות סוף העונה. המזגן באורנה ואלה, מגובה במכשיר המפלצתי המכונה פג – חום (מלשון מפיג), יוצר טמפרטורה אחידה בכל חלקי המקום. אני יושב שם, או במרפסת, וקורא את "על הנוחות" מאת ארנה קזין.
 
בסולם הצריכה הקפיטליסטי, היצרנים ודאי מחבבים אותי. דחף הקנייה שלי הוא ילדותי, קצת אימפולסיבי ולא תמיד מתחשב בצורך או בחשבון הבנק. במילים אחרות, אני יכול לקנות טישרט במאה שישים שקל, אמריקאן אפארל, רק כי במקרה עברתי שם. הגיוני זה לא, אבל זה נוח ודוחה את הכביסה בעוד קצת. קזין, בחיבור שלה, מנסה לטעון נגד הנוחות.
 
היא מגייסת לעזרתה את מיטב התרגומים שהוציאו "בבל" והוצאות אחרות לטקסטים מהסוג הזה, אלה שתמיד מרפררים ל"חברת הראווה" ודומיו. הבעיה בחיבור של קזין, היא שהוא סובל בדיוק מהבעיה שנגדה הוא יוצא, הוא נוח מדי. הפרקים קצרים, המובאות חלקיות, ההפניות לא מלאות והחלקים שתורגמו סובלים מתרגום רשלני. עומק של מניפסט, אומרים אצלנו. אפילו מריחת הטקסט על פני כ 170 עמודים נראית מאולצת נוכח השוליים המוגזמים המקיפים אותו, ממקדים את איזור הקריאה במרכז הדף. נוח.
 
כמות הנושאים שקזין מנסה לתקוף היא עצומה. היא נוגעת בשיטפון נעלי הקרוקס, במכירות הרהיטים באיקאה, בניוון שבשימוש בשלט רחוק במקום קימה אקטיבית לכפתורי הטלוויזיה ובתחושת ההחמצה שהיא חשה אחרי סוף שבוע בג'קוזי בצימר בצפון הארץ. במה שנראה כניסיון לעבור לעיסוק גם בדברים "קשים" יותר, עוברת קזין לדיון בנוחות שבהעסקת עובדים זרים, בפונדקאות, באידאל היופי והעיתונות החדשה ובעניינים של זהות מינית ומחסומים בשטחים. תחת הכותרת "שלוש הערות על תרבות הנוחות" שבה קזין על הטיעון לפיו "תרבות הנוחות אינה התרבות הטבעית לאדם" ומכנה אותה "הסחת דעת רבתית שנועדה להסתיר מלחמה נמשכת – של בעלי האמצעים נגד העניים, נגד המוות, נגד כדור הארץ, נגד עצמם. והסחת הדעת הזאת אינה מרסנת את החורבן אלא מאיצה אותו" (עמ' 144). החורבן הזה, היא מרחיבה, הוא כניסתם של עוד ועוד פרטים לחיים ב"איזור הנוחות" התרבותי-פסיכולוגי של אזרחי העולם, עולמה של קזין.
 
ובאמת, הטרדות המפריעות את שגרת יומה של קזין משותפות לחלקים מסויימים מאוד באוכלוסיה. אלה הם בדיוק אותם חלקים שמכירים את בית ההוצאה של הספר הזה, אלה שמבינים מהי מהפכת המים המינרלים השוטפת את ישראל, מהפכה שבבית של הורי, למשל, לא בטוח ששמעו עליה. אלה שראו את תופעת הקרוקס בשינקין בתקופה שלפני זיופי המותג המשונה הזה. אפילו האימאג' על הכריכה, כמה נוח, בא מבית אימאג' בנק. הטקסט הזה, על אף הניסיון שלו להציג תמונה מלאה של הניוון התרבותי שבנוחות, נופל בדיוק בנקודה שנגדה הוא יוצא. אלה הם לא חייהם של אזרחי ישראל כולם, אלא חייהם של קזין, שלי ושל עוד אותם אלה שיצא שיש להם מספיק כדי לחיות את חייהם בנוח.
 
באחרית הדבר של הספר, מביאה קזין כמה עצות מעשיות לקורא שרוצה לעשות דבר. היא מציעה, במילים האלה, "לעשות דבר בעצמנו. לצבוע את הקירות, או לנקות את האמבטיה ואת השירותים או לרסס כתובת של מחאה במקום ציבורי…" (עמ' 164). זה גורם לי להיזכר במעורפל במאמר מערכת שהיה תלוי על קיר השירותים בביתי, מאמר מערכת שכתב מיכאל הנדלזלץ כעורך מדור הספרים של הארץ. הוא כותב שם על כסף, על שינוי התפיסה העולמי מעת המצאתו של הכסף בידי הפיניקים, על מקומם המתרחב של מדורי הכלכלה בעיתונים, ועל הפיכתו של המטבע לכלי המאפשר פתרון זמין ונוח למצבים שונים בחייו של האדם המערבי. בשורת הסיום של המאמר הזה, אני מצטט מהזכרון, מסכם הנדלזלץ, "כסף הוא רק כסף, אבל את זה יודע רק מי שיש לו אותו".
 

comfort.jpg

 ———-

עמוד הספר ב"מכונת קריאה"

"כמה עולה חולצה זולה?" – טקסט מאת קזין עבור מותג האופנה קום איל פו

———–

פורסם גם כאן

נזיד אנשים

 

חם. חם בתל אביב. חם גם מחוץ לתל אביב, אני מניח, אבל זה לא אותו דבר. חם לנו בתל אביב בגלל שאנחנו בתוך תל-אביב. לא במובן המקובל של בתוך תל אביב. אני לא מתייחס למובן הדו מימדי של המושג "בתוך תל אביב", כלומר לא ל"בין גבולותיה המוניציפליים של העיר תל אביב. אני מתייחס למובן הזנוח בדרך כלל, למובן התלת מימדי.

תל אביב היא גוף בעל שלושה מימדים, דבר שאנחנו נוטים לשכוח. כשאנחנו מכוונים מישהו למקום מסויים, אנחנו אומרים לו: לך ישר, פנה שמאלה, פנייה שנייה זה אלנבי. למימד הגובה אנחנו מתייחסים רק כציון דרך, במקרה הטוב. העיר הופכת למבוך של רחובות שמופרדים על ידי בניינים, העיר היא צירוף הרחובות, הבניינים כביכול רק מפריעים בדרך.

אבל העיר היא גוף תלת מימדי, היא בעצם בנויה מהמימד השלישי, הוא קודם לשני המימדים הפופולאריים, הוא זה שיוצר אותם. תגידו שזה לא רק בעיר, אלא גם בכפר? שם זה הרבה פחות בולט, הבניינים נמוכים ורחוקים אחד מהשני. הכפר הוא לא גוף אחד, אלא באמת אסופת בניינים. העיר הצפופה והאפורה היא גוש אחד. ההבדל הוא לא בגובה הבניינים (למרות שהאפקט כנראה חזק יותר בעיר ממוגדלת כמו, נניח, מנהטן מאשר בעיר נמוכה כתל אביב, למרות תהליך המיגדול של השנים האחרונות) או בכמות הבניינים אלא באחידות. אני מניח די בביטחון (לא ניסיתי) שאוכל לחצות את תל אביב לאורך, לרוחב ולגובה, ללא שרגלי תדרוך על אדמה שאינה מעשה אדם.

יכול להיות שהוא ודומיו מבינים את זה.

וזו הסיבה שהחום בה שונה. חם גם בכפר, חם גם במדבר שומם, אבל שם סתם נצלים בשמש. כאן אנחנו נזיד המתבשל במיצי הקיבה של גוף. ולצערנו נמשיך להתבשל עד שמפלס המים יעלה כמובטח, ותל אביב תיכנס כולה (עד אבן גבירול) להתרחץ בים.