על מות המחבר ותחיית המחברים

הקדמה מאת עזרא אליוט עזרא

המשכתי את השירים ששמרת במגירה, ושתכננת לשרוף

בבוקר. סלח לי, הם היו לי טעימים, כה מוזרים וכה חמים.0

עשרת הדוברות, או תוכן העניינים

I אנו מצויים בלשון-ים קדמית של העידן – אדָמִלה, חוָמִלה. נקטפנו מהעץ. 1

II אנו לא יכולים לשכב עם כולם. אנו יכולים לכתוב עם כולם. 2

III תן למלים לעשות בך טבע ותמונה אשר בשמיים ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. 3

IV אתם, העומדים במפתן – כתבו איתנו. נבכה ביחד. 4

V לכל פרי פריחה שונה, לכל ילד תחביר פנימי, שימו בדואר מה כתבתם מתוך שינה. 5

VI לא תרצח אב. 6

VII לא תנאף עם פרוזה. 7

VIII לא תגנוב כי אין מה לגנוב. הכל של כולם. מגירות העולם התאחדו! 8

IX לא תענה כששוטר קורא לך 'היי אתה'. 9

X לא תחמוד בי"ת רעך, לא תחמוד גימ"ל רעך, וד' וכ' ופ' ות' וכל אשר לרעך. רעך עלא כיפאק. 10

{0} הפואמה הגדולה של ט.ס. אליוט, 'ארץ הישימון', נפתחת בהקדשה לעזרא פאונד (il miglior fabbro); מסתבר שהמקום שלקח פאונד ביצירה, היה גדול ועמוק בהרבה מעריכה גרידא; פאונד חתך חלקים נרחבים מהשיר, שינה אחרים, ואף הוסיף קטעים חדשים משלו. אליוט, מצדו, היה מודע מאד לתלות היצירה שלו באחרים, ולקח חלק בקבוצות יצירה רבות לאורך חייו.

ואכן, שיתופי פעולה ספרותיים קיימים וכמעט מובנים מאליהם; עם זאת, לאורך ההיסטוריה קמו קבוצות שלקחו את השיתוף ואת ריבוי הקולות צעד אחד קדימה: כפרקטיקה מכוננת. בהמשך אציג שתי דוגמאות משמעותיות של שירה שיתופית (הסוריאליסטים הצרפתים והרומן של אוקטביו פאז עם הרנגה היפנית).

לא אזכיר את הוועדה המכונה 'שייקספיר' ואת המקהלה המכונה 'הומרוס'.

{1} שירה שיתופית מאפשרת לקבוצות (משוררים ולא), להגיע למרחבים פואטיים-חברתיים שמחוץ להישג ידה של הכתיבה היחידאית. כנראה שמדובר בתופעה על-זמנית, שהתקיימה תמיד לצד הכתיבה ה'יחידאית', אשר גם היא מושתתת על אותה איכות שיתופית שקיימת בכל יצירה של האדם. שתי הגישות הללו אינן סותרות זו את זו, כי אם משלימות:

המיתוס בדבר המחבר היחיד הגאון שכותב בהשראה אלוהית לא נעלם, הוא רק פורק לגורמיו: ההשראה אכן אלוהית היא והמחבר עודנו מחבר; ההשראה מגיעה משותפיו האלוהיים (הנושמים, הצומחים, הדוממים), ואילו פעולתו היא שילוב-ערבול-מחדש של הטקסטים (במובנם הרחב) שספג במהלך חייו; ואולי מכאן המילה 'מחבר', והרי הוא מחבר.

בימינו המרושתים עד בלי די, השיתוף בתכנים הפך לפרקטיקה יומיומית עבור רבים, והטכנולוגיה מאפשרת גישור מעל מגבלות מיקום, שפה וידע (וויקיפדיה, פייסבוק, גוגל-גל Google-Wave). זאת לצד כוחות כלכליים ולאומיים שחרתו על דגלם את האינדבידואליזם וההפרדה, בהתאמה. אין בכך לרמוז כי השירה השיתופית נולדה זה עתה, אלא להצביע על ההקשר הספציפי בו המאמר נכתב, בעברית: מתוך ימים שקוראים למימוש המפנה הצורני,

{2} להתרחבות. שירה שיתופית היא מפגש, אהבה, חדירה הדדית לנשמות. כלי לאיחוד וכלי לפירוק (שסופו – הזדככות). צורת תקשורת ומגע. המיטה בה כותבים היא הצורה: המנגנון השירי-חברתי שתפקידו להכיל את ריבוי הקולות ולעודד את התמזגותם, או לחילופין להבליט את שניותם.

לכל התאגדות לשם כתיבה קיימת צורה מכוננת, כמו שלכל שיר 'יחידאי' יש צורה מכוננת. ניתן להתייחס לכך כאל שפה/מגבלה-משותפת, המוסכמת על סך הכותבים, ומאפשרת רובד של אחידות צורנית, בתוך הריבוי. לעתים מדובר בצורה מסורתית בה משתמשים, לעתים עצם הסיטואציה השירית מייצרת פרקטיקה חדשה, ולעתים הצורה היא פשוט 'העדר צורה', כמו לשכב במים.

{3} האחד בקבוצה, משוחרר מעול היצירה היחידאית, סופג את סביבתו וכותב את המלים שעולות בו בתגובה: לכתוב כמו שאחד יכול, לא כדי להיות טוב יותר מהאחרים, אלא כדי לתרום לשכלול טקסט שתפקידו אינו לייצג אותי ולא את האחרים; להתקדם לא-חמוש לאורך הנייר, לאבד את העצמי בפעולת הכתיבה; להיות אף אחד ואחד באותו הזמן. להיעשות רבים.

{4} זהו מפעל אינקלוסיבי מטבעו, ריבוי הקולות והתחבירים פותח מרחב הכלה של אושר וסבל. הנוכחות השירית של האחר מאפשרת לי לשקוע במילותיו, להשתנות מולו או אליו, להתקרב ולהתרחק. מעבר לאיכות התראפויטית (או תראפואטית) של כתיבה כזו, הפותחת דלתות תודעה ומנפה מחסומי ביקורת, הערך הספרותי טמון בעצם הפער שבין הקולות השונים, במתח שנוצר על רוחב היריעה הנפרשת. זהו אחד המפתחות החזקים לקריאה של שירה שיתופית.

האינקלוסיביות מתבטאת גם בקריאה, בתהליך יצירת המשמעות מהטקסט, כולם נמענים ומחברים באותו הזמן: משחק תפקידים כפול – לקרוא ולהגיב, תמיד להגיב (אבל מה עם השתיקה?).

{5} החיפוש אחר התחביר הפנימי מאפיין משוררים רבים. אך גם אותו תחביר פנימי נתון להשפעות חיצוניות ומשתנה כל העת. האימון בפואטיקה השיתופית ובכתיבה עם אחרים מגביר את הנגישות גם לדיאלוג הפנימי, באופן שתהליך היצירה (גם אם מתבצע לבד) יכול להפוך לשיחה חסרת עכבות בין אדם לעצמו.

{6} חרדת ההשפעה היא חרדה עצובה. מי אני אם לא הספרים שקראתי, האנשים שפעמתי, הפרחים שהרחתי, ההרים בהם צעדתי. משוררים חיים ומתים הם חבריי כולם. מכולם למדתי ואת כולם אני כותב (יש שיותר, יש שפּחות). ברגע שאפסיק להיות מושפע מסביבתי, כנראה שכבר לא אהיה. הפרקטיקה הרווחת בעולם השירה, של דריכה-אלימה על משוררי עבר ומשוררי הווה למטרות העלאת הקרן, אינה רלוונטית לעולם השירה השיתופית, אשר מתקיים בדיוק על הקשר שבין כתיבה אחת ואחרת והופך את המתח ביניהן למָנוע-יצירה רב-בוכנותי.

{7} פרוזה זה טוב (תנאף, תנאף). מאמרו המיתי של מיכאיל בחטין אודות 'הרב-דיבוריות ברומן' נוגע בדיוק באיכות זו של הכתיבה הפרוזאית, המשלבת לשונות ותחבירים רבים, כציטוטים של דמויות שונות, או כחדירה של דיבורים והשפעות זרות אל תוך לשונו של המחבר. בחטין, שחקר לעומק את אמנות הדיאלוג ואת הופעותיה השונות בספרות ובחיים ("איני יכול לעשות בלי האחר; איני יכול להפוך לעצמי בלי האחר; עלי למצוא את עצמי באחר, למצוא את האחר בי"), מתאר את הרב-דיבוריות כתכונה אידיאלית של הרומן כז'אנר חברתי ואף מעמדי-פוליטי במובהק.

השירה כפי שאנו מכירים אותה, לעומת זאת, מבוססת בראש ובראשונה על הקול האחד, קולו של המשורר; אך מעבר להצבעה על היות הקול הזה מרובה ומרובד בעצמו, ישנה חשיבות חברתית לעצם הרחבת המדיום השירי, והכנסת הרב-דיבוריות גם למחוזות השמורים והמקודשים של האינדבידואל:

{8} ניתן לראות בשירה שיתופית תרופת נגד אל מול ערכי הרכושנות והניכוס האינטלקטואלי; לעומת ערכים אלה, היום, שירה שיתופית היא בגדר אקט של סולידריות, קומונאליות, התאגדות אמנים וחברים בשיתוף עמוק. מי יודע, אולי בסוף יצא לנו יותר משיר.

{9} זו קריאה לאידיאולוגיה (תענה, תענה).

{10} מהפכה ושלום.

* תודה לכל הקולות והתחבירים שעזרו לי בכתיבת המאמר.

א1 / אוקטביו פאז, ז'ק רובו, אדוארדו סנגינטי, צ'רלס תומלינסון

הַשֶּׁמֶשׁ צוֹעֶדֶת עַל עֲצָמוֹת מְאֻבָּנוֹת:
בַּחֶדֶר הַתַּת-קַרְקָעִי: הֶרְיוֹנוֹת:
וּנְמָלִים כְּבָר רוֹחֲשׁוֹת בְּפִיּוֹת הַמֶּטְרוֹ.
קֵץ לַחֲלוֹמוֹת, תְּחִלָּת הַלְּשׁוֹנוֹת:

וְהַדִּבּוּר נְטוּל-הַמֶחֱוָה שֶׁל דְּבָרִים מַפְשִׁיר
כְּשֶׁהַצֵּל, הַמִּתְאַסֵּף תַּחַת אֲנָךְ
שְׁפַתָּם הַמּוּרֶמֶת שֶׁל חֲרִיצֵי הָעֲמוּדִים, פּוֹרֵשׂ
אֶת כֶּתֶמְהַדְּיוֹ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ קִמְטֵי אֶבֶן דְּהוּיָה:

כִּי הָאֶבֶן הִיא אוּלַי גֶּפֶן
הָאֶבֶן שֶׁבָּהּ נְמָלִים מַשְׁפְּרִיצוֹת חֻמְצַתָּן,
מִלָּה מְדֻבֶּרֶת מִתְכּוֹנֶנֶת בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה:

נְסִיכִים! קֶבֶר וְאֲרוֹן תְּצוּגָה, לִקַּטְתִּי לֵיחַת רְפָאִים:
לִסְתִּי כִּרְסְמָה אֶת הֲבָרוֹת הַחֹל שֶׁלָּהּ:
הַיִיתִי שָׂרִיד וּשְׁעוֹן מַיִם דֶּרֶךְ שְׁמָשׁוֹת הַמַּעֲרָב:

באפריל 1969, ארבעה משוררים בולטים: מקסיקני, צרפתי, איטלקי ואנגלי, התאספו במרתף מלון פריזאי למשך שבוע, על מנת לשתף פעולה בכתיבת ספר שירה המבוסס בראש ובראשונה על מסורת השירה השיתופית היפנית (שמו של הספר הוא 'רנגה: מחרוזת שירים'). בקצרה, הרנגה צמחה ביפן החל מסביבות המאה השמינית לספירה, והיא שיר שרשרת הנכתב במשותף על ידי שני כותבים או יותר (בדרך כלל בין ארבעה לעשרה). כל משתתף תורם בתורו חוליה לשיר כאשר כל חוליה מתקשרת למהלך של קודמתה ובו בזמן פותחת מהלך חדש עבור החוליה הבאה אחריה.

לחוליות הרנגה היפנית צורה מובחנת ביותר (עד לרמת ההברה), אך החבורה שהתכנסה בפריז חיפשה לשלב את המסורת המזרחית בזו המערבית, וכך העבירה את כתיבת המחרוזת לצורה השירית המערבית המובהקת ביותר: הסונטה. עבור היפנים, הרנגה, שבמסגרתה התאספו קבוצות של משוררים במעין ג'אם סשן פואטי, היוותה ביטוי ספרותי של רוח הזן, מדיטציה במלים, מקום בו האחד לוקח צעד אחורה למען הקבוצה ולמען השיר. עבור פאז, שהזמין את שאר המשוררים לאותו מרתף בפריז, צורה זו אפשרה "מקום מפגש והתנגדות של קולות שונים: התמזגות".

השיר המצורף לעיל הוא הסונטה הראשונה מתוך 27 סונטות שנכתבו באופן זה, כל חוליה בשפה אחרת – שפת אמו של המשורר. באופן זה הפרויקט בטא התמזגות לא רק של המסורת השירית המזרחית עם המערבית, ומיזוג קולות המשוררים השונים, אלא גם מיזוג בין שפות שונות. אך הרנגה היפנית לא הייתה מקור ההשראה היחיד של הספר; כחצי מאה קודם להתכנסות זו, בין שתי מלחמות עולם, הסוריאליסטים הצרפתים מצאו בשירה שיתופית כלי להגשמת שאיפותיהם הרוחניות והשיריות, ואכן הספר הרב-לשוני מוקדש באותיות מודגשות: לאנדרה ברטון.

חמישה קצרצרים מתוך עמוד 82 ב'השדות המגנטיים' / אנדרה ברטון ופיליפ סופו

*
לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים? אִשָּׁה? שְׁנֵי עֵצִים? שְׁלוֹשָׁה דְּגָלִים? לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים? כְּלוּם.

*
יוֹנֵי הַצַּיִד הַמְּבִיאוֹת לְרֶצַח הַנּוֹסְעִים מַחֲזִיקוֹת בִּמְקוֹרָן מִכְתָּב תָּחוּם בְּכָחֹל.

*
בֵּין תִפְאַרוֹת הַכַּעַס הָרַבּוֹת אֲנִי רוֹאֶה דֶּלֶת נִטְרֶקֶת כִּמְחוֹךְ הַפֶּרַח אוֹ מְחַק הַתַּלְמִידִים.

*
עוֹבְדֵּי הַבִּיּוּב שֶׁל גַּן הָעֶדֶן מַכִּירִים הֵיטֵב אֶת הָעַכְבְּרוֹשִׁים הַלְּבָנִים שֶׁרָצִים תַּחַת כֵּס הָאֱלֹהִים.

*
יוֹם הַמֵּתִים, נוֹלַדְתִּי בְּמִדְשָׁאָה אֲיֻמָה בֵּין הַצְּדָפִים וְהָעֲפִיפוֹנִים.

"סוריאליזם, שם עצם, זכר. אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביא בין בדיבור, בין בכתיבה ובין בכל אופן אחר, את המהלך הממשי של המחשבה. זוהי הכתבתה של המחשבה, כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית" (מתוך המניפסט הראשון של הסוריאליזם).

בשנת 1920 נכתב הספר הראשון של התנועה הסוריאליסטית: 'השדות המגנטיים' מאת אנדרה ברטון ופיליפ סופו. השיתוף בספר זה הוא רק ביטוי אחד מתוך רבים לשימוש של הסוריאליסטים בשירה שיתופית (שתי דוגמאות מרכזיות נוספות הן הספרים 'התעברוּת בטהרה': אסופה של שירת-פרוזה מאת ברטון ופול אלואר, שלדבריהם נכתבה במצב תודעתי של דיבוּק; ו'האט שיפוצים', שברטון, אלואר ורנה שאר כתבו במהלך טיול בן ארבעה ימים לדרום צרפת בשנת 1930).

בספרו 'היסטוריה של סוריאליזם', מדגיש מוריס נאדו את חשיבות השיתוף עבור הסוריאליסטים הצרפתים ש"השתתפו באופן יומיומי במשחקים שיתופיים וניסויים שהיו הרבה יותר מבזבוז זמן: משחק הדף המקופל, שאלות ותשובות, 'גופה ענוגה', משחק האמת והרצף, בהם הם הגיעו לא רק ליצירות שכל אחד מהם בנפרד לא היה מסוגל להן, אלא גם לידע עמוק יותר של כל אחד מהמשתתפים אודות עצמו ואודות חבריו". באופן זה הם גילו דרכים חדשות 'לצותת' לדמיון. הדלתות שהם פתחו בעזרת הכתיבה השיתופית היו דלתות הלא-מודע. החדרים שהתגלו בפניהם הכילו תשוקה, דימויים מטרידים, הצלבות מפתיעות של רעיונות, זיווג של חלום ומציאות.

שירה שיתופית אינה הפרקטיקה היחידה שאפשרה לסוריאליסטים לפגוש את אידיאל הכתיבה שלהם; לאורך השנים הם פיתחו שיטות שונות ומשונות להגיע למקום הזה, ביניהן נטילת חומרים מנכיחי-תודעה, מניעת שינה, ועוד. אך אין זה פלא שדווקא תנועה זו, שחרתה על דגלה את "שינוי החיים" ברמה החברתית והשירית כאחד, תמצא בשיתוף תשובה ראויה לשאיפותיה.

** א1 תורגם בשיתוף גלי אלנבלום ; חמשת הקצרצרים תורגמו בשיתוף גבריאל בורדון **

13 thoughts on “על מות המחבר ותחיית המחברים”

  1. תודה על פוסט עשיר ומלא סוכריות. אני די סקפטית לגבי סעיף 5, אני חושבת שהתחביר הפנימי (=קצב המילים) נוצר מדיבור אישי פנימי שלא מתבטא בשיחה מוגדת עם אחר. קשה לי לראות איך הוא דווקא צף ועולה כשעובדים עם אחר. אבל אולי לא התנסיתי מספיק בכתיבה משותפת.

    ואגב, "שימו בדואר מה כתבתם מתוך שינה" – האם משמעו שהכותב ממליץ על שגרת דפי בוקר? 😉

  2. אבל איך הם עשו את זה?
    למה אני מבינה היטב. כי באמת חרדת ההשפעה היא הקשקוש הגדול ביותר.
    אבל איך? לא בצורה מטאפורית. הם ישבו באותו חדר? הם מחקו זה את שורותיו של זה? הם כתבו חלק חלק בנפרד ואז העורך שהוסכם על כולם איחד את הטקסט? איך זה קרה? אתה יודע אולי?

    (וגם,טקסטים אקדמיים חתומים פעמים רבות על ידי כמה מחברים. שם איכשהו חרדת ההשפעה מפנה את מקומה)

  3. תודה על התגובות. בכלליות אומר שזה טקסט בהתהוות מתמדת, והוא כבר מכיל בתוכו תגובות רבות של חברים.

    אביבה – אני נוטה להסכים ש'התחביר הפנימי' (בהנחה שיש), יבוא לידי ביטוי דווקא לבד, ובלי השפעות מיידיות של כתיבת השותף. כוונתי בסעיף ×–×” הייתה שעצם האימון בכתיבה-יחד ישפיע על הכתיבה-לבד, בכל הנוגע ליחס לכתיבה, לאופן שבו אני ניגש אל הדף. זו נקודה שדורשת פיתוח; אני יודע על עצמי שהכתיבה השיתופית עזרה לי לכתוב לבד, או לפחות עזרה לי לגשת אל הכתיבה ממקום פתוח יותר, חרדתי פחות ("איך הרסה הספרות את ×—×™×™' :-).
    דפי בוקר, דפי ערב, דפי תווים, דפים עבים, דפים דקים, דאפי דאק.

    מיטל – יש מלאןתלאפים דרכים לכתוב ביחד. בדרך כלל אנשים באמת יושבים ביחד באותו החדר וכותבים (וכך גם מרגישים ורואים ונושמים אחד ת'שני), אבל אפשר גם מרחוק (קראתי על חבורה ניו-יורקית משנות הארבעים ששלחה מכתבי שירשרת שעפו בכל העולם).
    אם את שואלת לגבי הרביעייה הרב-לשונית – אז הם ישבו ביחד במרתף בפריז למשך שבוע, וכתבו 27 סונטות. את הסונטה המצורפת, ספציפית (וגם רבות אחרות בספר) הם כתבו כל הארבעה – ברוח הרנגה: כלומר חוליה אחרי חוליה, כאשר כל חוליה מתקשרת לקודמתה, ופותחת פתח לבאה אחריה. אם תרצי אשלח לך את השיר המקורי (בארבעת השפות). לדעתי לא התבצעה עריכה משמעותית בשירים שלהם (ואם כן אז מינורית, ומוסכמת על ידי כל הכותבים).
    לסוריאליסטים היו שיטות שונות ומשונות לכתוב ביחד, אז ×–×” תלוי מאד באיזה שיר/ספר מדובר. בכלליות אפשר למנות את השיטה של 'גופה ענוגה' (exquisite corpse) שזה פשוט שורה-שורה, כשבעקרון אפשר להסתיר את השורה הקודמת, וכך למנוע קוהרנציה (הם מתים על ×–×”). אנחנו מכירים את ×–×” מבצפר יסודי.. חוצמזה, הם גם עבדו על דיבור אוטומטי – מתוך דיבוק או היפנוזה או חלום, כאשר אחד מדבר ואחרים כותבים (וכמובן שעצם תהליך הכתיבה במקרה ×–×”, מהווה מעין פעולת תרגום/עיבוד).
    אבל אפשר לחשוב בעצמנו על שיטות חדשות (זה חלק מהכיף). יש רעיונות?

    בנוגע לאקדמיה, כן.. זו שאלה קצת אחרת. מעניין לבדוק באילו פקולטות הכתיבה השיתופית מקובלת יותר, ובאילו פחות. אפשר אולי להניח שבמקומות שבהם נהוג יותר להתבסס על מידע אמפירי, יהיה קל יותר לכתוב ביחד (או לחלק עבודה).
    כך למשל בפילוסופיה קשה מאד למצוא מאמרים משותפים (דלז-גואטרי קופצים בראש). וגם במתמטיקה אני מבין מאחרים שלבד ×–×” ×”-דבר. בפיזיקה, ביולוגיה, פסיכולוגיה ונוספים – השיתוף מקובל מאד.
    המממ..

  4. אבנר,
    אני חושב שזה מאניפסט מוצלח מאוד. יש בו הרבה תנועה ונקודות שמושכות את הלב והעין.
    (של מי השורה: שימו לי בדואר את שכתבתם מתוך שינה? אני זוכר שכבר ניתקלתי בה…). אני חייב לומר שדווקא בעיני ×”"איך" פחות מעניין מה"למה". העניין מסתיים ברגע שניתנת על ×”"איך" תשובה. האמצעים שהשתמשו בהם הסוריאליסטים או אחרים הם מכאנים בעיקרם או מצבים נפשיים. וגם לי היתה ציפיה שהכלי של היצירה השיתופית יצביע אל עבר צורות חדשות אך הוא בעיקר הצביע לי על המקומות החסומים אצלי, על המצבים הנפשיים המוגבלים שלי ועל הכלים שאיני משתמש בהם – כלומר תנועת התפתחות אמנותית רגילה ובסיסית. במידה רבה אחרי ההתנסות בכתיבה שיתופית (ובעקבות התבוננות בילדים – אני חייב לומר) שכללתי את התחביר או יותר נכון את חוסר התחביר שלי. השיתופיות שלי לאחר ההתנסות מגיעה ברב-שיח שלנו עם עצמנו ובחוסר המחויבות שלנו לקול אחיד. בכך הרווחנו את הרב-דיבוריות ועירוב הזהויות נוסח באחטין ו/או האפשרות לאירוניה שיש בשירה טובה (נגיד זך/וולך). ×–×” בעינינו ×”"למה".

    אבנר כל הכבוד
    תענוג לקרוא ולהגיב

  5. ה"איך",ה"למה" וה"מה"!

    ה"מה", כלומר מה אנו עושים? כותבים לבד או ביחד? זו שאלה מרתקת ותודה לך אבנר שהכנסתי לי אותה לסדר היום. בתוך תנאי השטח ההכרתיים שלנו אני חושב שניתן לכתוב חומר עצמאי אמיתי. אך גם באותה מידה ניתן לומר כי זהו בלתי אפשרי. הייתי ממליץ לזנון תלמידו של פרמנידס לכתוב בעזרת שאלה זו עוד פרדוקס מוצלח.

    ה"למה" חשוב ומעניין. זאת הפעם הראשונה שאני נחשף לרעיונות אלו לגבי כתיבה משותפת
    אינני מסתובב בחברה שכותבת באופן פעיל והיה כיף ומרענן להציץ רגע לתוך עולמך המגניב.

    ה"איך": מה שיקבע בסוף האם ה"למה" חשוב? או ה"מה" נכון או לא נכון? זה תהליך הכתיבה עצמו. עולם הכתיבה בדומה לעולם הרגשות הוא מסוכן ובעיקר מגוון ולכן לא צריכה להיות דרישה ל"מה" מסוים, אין באמת "למה" המצדיק "מה" באומנות.
    חוץ מבכותרת לא הרגשתי שבמאמרך יש דגש על הכתיבה היחידנית כפחותה בערכה ובטיבה מול הכתיבה המשותפת, אלא רק העלת את הנושא על סדר היום, מה שהפך אותו בשבילי ליותר מעניין ורלוונטי.

    תודה

  6. גם אני, כמוכן, מאד מתעניין ב'איך'. ואנסה להציע עוד רגע קווים כללים לתשובה חלקית.
    אבל אני כן מאמין שה'למה' קודם ל'איך', במקרה הזה. ובמידה רבה מעצב את ה'איך' (גם אם התשובה ל'למה', היא: בשביל הכיף).
    מנסיוני הקצר בכתיבה שיתופית למדתי שפעולה קבוצתית שכזו דורשת מידה מסויימת של קירוב לבבות: לאו דווקא בין המשתתפים לבין עצמם, אלא בין המשתתפים לעצם הרעיון של ויתור על מעמד המחבר היחיד.
    ניקח לדוגמא את הרנגה היפנית. ספרים ארוכים כתובים על ה'איך' שלה (בספריה הקרובה לביתך). אך כשאנו באים לשחק רנגה, החוק החשוב ביותר לזכור הוא ממש לא מספר השורות וההברות בכל חולייה (5-7-5, 7-7), או מתי בדיוק צריך לשזור בשיר את פריחת הדובדבן או את מופע הירח; אלא ההתכוונות. כך למשל הנחייה מקובלת בכתיבת רנגה היא לא להתפתות להפוך אותה לתחרות הברקות גרידא, אלא למאמץ קבוצתי משותף, מבוסס קשב. זה לא קל.

    כשהתחלתי לחקור רנגה, חיפשתי את ×”'איך' בנרות. גם בניתי סוג של מודל סטרוקטורליסטי מוזר – פלטפורמה לכתיבה שיתופית (משולבים בו מדדים שונים: כמות המשתתפים; התווך; אופן חיבור החוליות ברמה הפיזית (בטוּר, במעגל, בשמש); כללי המשחק התוכניים; המעמד הספציפי – המקום, הזמן ומיקום חגורת אוראנוס בשמיים). ×–×” דיבור תיאורטי שיכול להיות מעניין, אבל אני לא בטוח עד כמה ×–×” באמת עוזר להבין 'איך כותבים ביחד', בפועל.

    אם כן, הסיבה המרכזית שבגללה הזנחתי את ×”'איך', היא שראיתי שבהינתן רצון לכתיבה-שיתופית – הצורה צומחת מעצמה, בהתאם לסיטואציה ובהתאם לנפשות הפועלות.
    הרי בסופו של דבר, זה די פשוט, להעביר הלאה את המחברת.

    אולי כדאי גם למקד את שאלת ה'איך'. על השאלה: "איך כתבו ו.ה. אודן ולואי מקניס את השיר 'צוואתם האחרונה' ב-36?" אפשר לענות, אני מניח, אחרי מחקר ארכיוני קצר.
    לעומת זאת על השאלה: "איך כדאי לי לכתוב עם חברי הטוב אהרן שבא לביקור מירושלים?" קשה יותר לענות. והתשובה שקופצת לי לראש היא: "תבינו לבד".

  7. יפה כתבת. הכתיבה השיתופית בהחלט צריכה לחזור, ולהיות חלק חשוב ובלתי נפרד מיצירה. לפחות שתתקיים האפשרות האמיתית ליצור כך.

    אך יש נקודה שאני חושבת שלא שמת עליה מספיק דגש, אם ×›×™ הזכרת אותה מספיק כדי שאעלה אותה לדיון: אתיקה. גם בפתיחה לפוסט – ב"עשרת הדוברות" – וגם בהמשך, סעיפים 8 עד 10 בעצם הם מניפסט אתי. הם קריאה לכך שהשירה השיתופית לא תהיה רק יצירה משותפת שבסופה הולכת אישה-אישה לביתה, אלא גם שיתופיות שעולה על כל יצירה. "אקט של סולידריות, קומונאליות, התאגדות אמנים וחברים בשיתוף עמוק. מי יודע, אולי בסוף יצא לנו יותר משיר," ו"זו קריאה לאידיאולוגיה".

    אז אם כבר העלו פה שלל שאלות בנוגע לאיך-למה-מה, אני שואלת – למה בדיוק אתה מתכוון שהשירה השיתופית היא אקט של סולידריות? המילה הזו נשחקה כליל מבחינתי בזמן האחרון, גם מפני שימוש עודף בה בשיח החברתי בו אני משתתפים (כל הפגנה שנייה היא לאות "סולידריות", ובאמת אני חושבת שזה מתחיל להקשות), וגם מפני שהרבה אנשים שמדברים על סולידריות – אינני חושבת שהם סולידריים כלל ועיקר. המילה הזו הפכה, בעיניי, לעלה תאנה שמכסה על קושי אמיתי ועמוק להבין את האחר/ת, להזדהות, לדעת אותם ולהתגד איתם.

    אני רוצה לשמוע מהי הסולידריות של כתיבה שיתופית ואיך היא באה לידי ביטוי. לא כי חובה שכך יהיה, אלא דווקא בגלל שאתה מעלה את זה על נס. לא הכתיבה והיצירה בלבד, כי אם מה שמרכיב אותנו כבני אדם מעבר לזמן בו אנו יוצרים: קשיי היומיום, שמחה גשמית לחלוטין, קושי כלכלי, מחלה. כיצד הקבוצה היוצרת מתמודדת עם מצבים כאלה של מי שיוצר/ת בתוכה? מישהו הגיב לפוסט שלך בפייסבוק וכתב, "הושטת המחברת הלאה, חיבוק, ליטוף, מגע, ריקוד. אין תנועות משמעותיות מאלה בעולם." זה טוב ויפה, אבל כיצד הקבוצה השיתופית מתמודדת עם מצב אמיתי לגמרי שמצריך חיבוק וליטוף?

    למען הגילוי הנאות, אגיד שאני חושבת על עניינים אלה הרבה מאוד בזמן האחרון, בגלל הפציעה שלי. אבל מתוך המקום הזה, אני בהחלט יודעת שאתה מאוד מתכוון למה שאתה כותב, אומר ומאמין בו מחד, אבל נכנס לתחום נוסף שלם מבלי לתת לו מענה אמיתי (תענה, תענה).

  8. כן.. החלקים שהתייחסת אליהם מנסים (אולי לא באופן מוצלח או מספק, כפי שציינת) להציע קשר בין היכולת לכתוב בקבוצה לבין האופן שבו אני תופשים את 'האחר' (ב-א' גדולה :).
    יש לזה כמה רבדים מן הסתם.. גם בתוך הקבוצה פנימה (עומק החיבור, ההבנה, ההכלה), וגם החוצה (גישור בין תרבויות, שיתוף מאבקים וכו').
    באופן קונקרטי יותר לשאלתך – המקום של הקבוצה לעזור/לתמוך ביחיד הנזקק – קיים וחייב להיות, גם בלי קשר לכתיבה (אפשר גם לעזור במלים, במחשבה, בתפילה). מצטער שאני לא יכול לחשוב על תשובה טובה יותר.
    שאלה שמאד מעניינת אותי, וצפה לי בהקשר זה היא דווקא האם תתכן כתיבה יחד עם מי שאין לי חיבור אנושי איתה/ו. לכתוב עם זרים זה עוד בסדר. אני מדבר על לכתוב עם מי שאני לא אוהב/מכבד/מעריך. זה ניסוי מעניין ולא פשוט בכלל.
    מה חושבת?

  9. קראתי את תגובתך מספר פעמים, אבל אני קצת מבולבלת, אני חושבת שלא הבנתי את דבריך. תבהיר עבורי?

  10. גם בלי האגו
    גם עם מות המחבר
    גם אם רק נעביר את המחברת
    הכל עדיין זועק אהבה
    זועק "האכלה חזרה"
    זועק "תנו לי הרגשה טובה של שייכות"
    במסווה של דף ונייר שאינם מנוכסים.

  11. תודה, מאוד מעניין.
    בסדנאות לבניה עצמית של צעצועי מין שהייתי מעבירה, נהגתי להשתמש במשחק סוראליסטי שכזה כדי שהמשתתפות-ים יצרו יחדיו שיר ארוטי. הייתי מבקשת מכל אחת לכתוב משפט ארוטי (מנסה להנחות אותם טיפה כדי להרחיק אותם מקלישאות) כשכל מילה על פיסת נייר נפרדת. אחר כך יחד היינו יצרות שיר, מישהי מניחה את המילה הראשונה, ואחר כך פשוט כל אחד מניח או מציע מה שבא עד שכולנו מרוצות מהשיר. תמיד יצאו דברים נפלאים, למשל, באחד השירים יצא הביטוי "פיטמת אכילס"! וזה גם נתן פתח ליצירה לאנשים שלא חשבו שהן יכולות לכתוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *