תגית: ריח

האזור הארוגני של הבמה


1.

אנחנו נוגעים בזרים כל הזמן, באופן שאפשר להגדיר אותו אינטימי: כל יד מורמת באוטובוס קיצי צפוף היא מפגש עם בית-שחי, במסיבה או פאב יתחככו בנו אגנים ושדיים שלא פגשנו מעולם, תפיסת מקום בקולנוע מקיימת את דילמת התחת-או-מפשעה של סיינפלד. יש מעין מנגנון נפשי שמאפשר לנו להתגבר על הסלידה, או לעשות סובלימציה למיניות, במגע רגיש המתרחש במרחב משותף. סטריליזציה מלאה הרי לא אפשרית, ואנחנו חיים בתרבות לבנטינית, ייטען, אין משמעות למרחב האישי, אז את קווי ההגנה אנחנו מציבים בין אמצעי החישה לתודעה. כך אנחנו לומדים לנתק את האזורים הארוגניים של גופנו ממשמעותם היצרית בהתאם לסיטואציה ומיקום. אין ברירה אחרת, צריך שיהיה סדר, אנחנו צריכים אותו בשביל לא להשתגע.

2.

המופע "טטריס" של קבוצת מחול נעה דר מציב את הקהל באזור הארוגני של היצירה. מתוך פתחים בבמה מוגבהת, מציצים ראשי הצופים והמופע מתנהל בין ומעל ראשיהם. כל מה שחוצץ בין הראש המבצבץ והרקדנים הוא כלוב ברזל אישי (שגם הוא נוסף לפי דרישת מהנדס בטיחות). הרקדנים צצים מהרצפה, זוחלים בין הצופים, מדלגים מעליהם, מרעידים את קרשי העץ, מישירים מבט אל הפרצופים שמביטים בהם בתימהון מלמטה. זה נשמע קצת כמו גימיק, ואולי זה גם קצת כזה, אבל גם הרבה מעבר. שבירת החיץ המקובל בין חלל המופע לחלל הצופה מקבלת את עוצמתה משבירת החיץ האישי, הפנימי, אצל הקהל – וגם אצל הרקדנים.

במופע נעשה שימוש בשני חושים שבדרך כלל אינם באים לידי ביטוי בחווית צפיה באמנות מיצג, הריח והמישוש. פתאום אפשר להריח את הזיעה של הרקדנים, או יותר נכון, אין ברירה אלא להריח, הם הרי זוחלים סביבך וגוהרים עליך, משאירים כתמים לחים על הרצפה. כשהם רצים מתחת לבמה כדי לצאת מצידה השני, הם מתחככים בצופים (מישהי בקהל פרצה בצחוק נבוך וטענה אחר כך שקיבלה צביטה בתחת). לא במקרה, לדעתי, אלו שני חושים שהורחקו מחווית הצפיה הנורמטיבית – יש להם קשר הדוק עם תפישת הסטריליות בחברה המערבית, החיץ המדובר אינו מורגל בניתוקם.

נקודת המבט של הצופים מביאה אותם להסתכלות קרובה על הרקדנים והרקדניות. הצופה פוגש ממרחק של כמה סנטימטרים כפות רגליים, מפשעות, פטמות זקורות, שערות על גב הבנים, זקיקי גילוח בלתי נראים-כמעט אצל הבנות. גם כשהרקדנים לבושים לגמרי החוויה היא חוויה של עירום, כי המבט על הגופים הנעים הוא כל כך שונה וישיר, שהם נדמים חשופים לגמרי.

האיסטניס יחוש גועל, הפוריטן יחוש פריצות, מי שאינה בטוחה בגופה תחוש שמץ חילול, זה שאינו מורגל באינטימיות יסבול מפרצי צמרמורת וחדוות גילוי, והחרמן יתחרמן. כולנו נופלים לאחת הקטגוריות לפחות. המחסום נשבר, אפשר להתחיל לדבר אמנות.

3.

שבירת המרחב, המשחק עם המטא-מופע, משפיע ומזין גם את המופע עצמו. אלמנטים של מגע ומרחב אישי, אלימות, עירום, רטיבות, מבט חודר, סקס, משחק – כולם מקבלים ביטוי במחול של "טטריס". עולם האמנות עסק מאז ומתמיד בשאלה, איך עובר רגש בין היוצר לקהל. נדמה שכאן נענתה השאלה הזו באופן יוצא דופן ומוצלח, לא רק בחווית הקהל, אלא גם בחווית היוצר, וזה מעניין אותי במיוחד.

הקהל שנשלף מהחושך, שנשתל כחלק מבמת המופע (שהיא אזור ארוגני בפני עצמה בשביל הרקדן), משנה באורח קיצוני את חווית האמן ושוברת גבולות נורמטיביים בתפקיד האמן. אותה שבירת חיץ נדרשת מהרקדנים באופן אקטיבי: הם משתמשים בגופם, כלי אומנותם, בכדי להגעיל, לחרמן, לאיים ולרגש את הקהל. אבל יותר מכך, הם משתמשים בקהל בכדי להגדיר מחדש את אומנותם ומחויבותם אליה, מכיוון שנדרש מהם להפעיל אותם יצרים שאינם בהכרח חלק מהחוזה הלא-כתוב בינם לבין קהל הצופים.

במילים אחרות: אם במופע האמנותי הרגיל, המופיעים הם אינסטרומנט של הצופה המשתמש בהם לשם הנאתו, הרי שב"טטריס" הקהל הוא אינסטרומנט של המופיעים, המשתמשים בו בכדי להרחיב את גבולות יצירתם.

4.

למה הדבר דומה? או, איך אפשר לשחזר את חווית האמן הזו? בדמיוני עלו סופרים המקריאים את ספריהם לקורא במיטתו, שחקנים המציגים ריב משפחתי בסלון הבית של הצופה. אבל אלו רק העתקים דהויים. שיחזור נאמן יותר יהיה, אולי, סקס באוטובוס צפוף. בסופו של דבר אנחנו שבים לגבולות, שבדרך כלל איננו רוצים לפרוץ אותם. זו חוויה מתישה מדי מכדי שנרצה לחוות אותה בתדירות גבוהה, ומרגשת מדי מכדי שנרצה לשחוק אותה. מה גם שהיא יכולה להיות די מגעילה. מי שבכל זאת מחפש, "טטריס" עולה אחת לכמה זמן בסטודיו של נעה דר. מומלץ מומלץ מומלץ.

עניינימים

שני עניינים הצטברו על סדר היום המחשבתי, ואף אחד מהם לא התגבש לכלל פוסט, אז רק כמה הגיגים ראשוניים. אמיר, קצת אחר כך 1. קל לאהוב את אמיר גוטפרוינד. יש לו מבט טוב לב. יש לו חולצות מגניבות. הוא רגיש למילים. הוא מחולל מחשבות נעימות על קיומם של קצינים ראויים בצבא ההגנה לישראל. ואני אכן אוהבת אותו. 2. חשבתי לי שאפשר לחלק את הספרים שאני אוהבת ואת אלה שלא, לפי חוש הריח. ספרים שאני אוהבת, ניחנים בחוש ריח. (אני חושבת, למשל, על ריח טיפוח הגוף הנשי שמתגלה כאשר כתפייתה של טוני הרטמן נשמטת עת היא יושבת בפונדק עם הרופא. או על ריח בית המרזח הטחוב, המלא בריחות שיכר ישן, זיעה ואלימות, ב"עובדיה בעל מום"). ב"אחוזות החוף" היה סיפור על איש אשר גוזם שירים בפטרוזיליה. היה שם ריח של פטרוזיליה, בעמודים האלו. נשבעת. בעמודים אחרים היה ריח שאי אפשר להגדירו אחרת מאשר "ריח של צרפת". בחלק ניכר מעמודי "שואה שלנו" היה ריח של חיפה. ריח הוא עניין בעייתי לכתיבה. אפשר כמובן סתם לכתוב "ריח טיגון נישא באוויר". אבל זה לא יוצר ריח, זה יוצר תיאור של ריח. הריח המלא נבנה מפרטים אחרים, אשר משלימים את התיאור והופכים אותו למוחשי. 3. ב"העולם, קצת אחר כך" אין ריח. בכלל. זה משונה. בגלל שלמיטב הבנתי, האחוזה של אברמוביץ', אחד מגיבורי הספר, נמצאת במדבר. ריח של מדבר הוא לא הכי קשה לתיאור, במיוחד עבור קהל שהיה במדבר פעם או פעמיים בחייו. זאת משום שב"העולם, קצת אחר כך" איבד גוטפרוינד חלק מהצניעות שלו. זה פרוייקט יומרני שלא הצליח. זה קורה. זה לגיטימי. זה אפילו חינני בדרכו. 4. אבל כל זה אינו סיבה להסתבכות ולהתפתלות שאפיינו את מאמרי הביקורת על הספר. אריאנה מלמד כותבת: "כי לא רק מהלכים א-היסטוריים יש כאן, אלא גם מניפה רחבה מאוד, רחבה מדי, של טריקים סגנוניים שרובם פשוט לא מוצדקים מבחינת האונתולוגיה של הסיפור". היא כותבת גם "אפילו על הנטייה של כל הדמויות, העילגות כרהוטות, לשחרר לעולם אמרי שפר חד-שורתיים בנוסח "הכוסברה היא אחותה המשוגעת של הפטרוזיליה" של מאיר שלו". ובכל זאת מסכמת במילים "התוצאה היא מעשייה ארוכה, מפותלת, מצחיקה, טרגי-קומית ומענגת ביותר" ומכתירה את הספר כ"עיין ערך אהבה" הבא. דוד מרחב כותב: "יחד עם זאת, נדמה כי לפעמים מתקשה הסופר לעמוד ביומרה רחבת היריעה שהציב לעצמו, בשאיפה לגעת בכמה שיותר פיסות של ההיסטוריה הציונית." כמו כן הוא כותב "בפרקים האחרונים של הספר מתעוררת לעיתים התחושה כי ההשקעה בעיצוב האסתטי, הן של האווירה והן של הדמויות, הולכת ופגה, או שעולה ויורדת בגלים." אבל מסכם במילים "נדמה כי לפנינו אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו לאור בשנים האחרונות." איך הם הגיעו מספר שעיצובו האסטתי, לשונו והמעברים העלילתיים בו לוקים בחסר, להכתרת הספר כספר שייכנס לקאנון הספרותי? אני חושדת שרק לאלוהי האהבה לאמיר גוטרפוינד פתרונים.

***

יש ספרייה ויש ספרייה שני אנשים כותבים על ספרייה: ולטר בנימין וז'ורז' פרק. הם כותבים, כל אחד ממיקוד שונה, על הסדר ואי הסדר בספרייה, על תהליך הגעת הספרים לספרייה, ועל הדבר שאותו מייצגת אותה כוננית עמוסת ספרים. בנימין מסכם את דבריו במילים "וכך הקמתי לעצמי לנגד עיניכם מקדש־מעט, שספרים הם אבני הבניין שלו, והוא עתיד עתה להיעלם בפנים, כיאה וכנאה". ואילו פרק מסכם במילים "בכל מקרה, אין רע בכך שבין שניהם, הספריות שלנו תשמשנה מפעם לפעם כסימן, כמרבץ חתולים, ככל-בויניק". אני כל כך אוהבת את פרק.