תגית: מחול

כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות שרון אייל

כי היא יפה
 
שמחה גם. (תמונה מוואלה)
ואני יודעת שזו לא סיבה, אבל אני יש לי פטיש קטן לכיאורוגרפיות; כמעט כולן יפות בעיניי. זה בטח אומר משהו.

כי היא עושה לך להקשיב למוזיקה
במחול, באופן כללי, אפשר לדבר על ציר של התייחסות למוזיקה. הקצה האחד של הציר הוא הקצה המתואם. בקצה זה נמצא למשל בלט קלאסי או show מסוג אלווין איילי שבהם המוזיקה מכתיבה לחלוטין את הקצב של צעדי הרקדנים. אם המוזיקה מהירה, הרקדנים ינועו מהר. אם במוזיקה יש דגש כלשהו, הרקדנים ישימו את אותו דגש. הקצה השני הוא קצה ההתעלמות (לא השם הכי מוצלח, אבל הכי קרוב שיכולתי לחשוב עליו) שבו נמצא הופעות מחול שמשתמשות במוזיקה בתור אווירה בלבד או כאלו שמוותרות על מוזיקה לחלוטין, ומניחות לרקדנים לנוע לפי קצב פנימי, שלהם או מוכתב מראש.
BILL, המופע האחרון שהיא יצרה לרקדני להקת בת-שבע, מתחיל בקטעי סולו. זו רק ההתחלה של המחול, ואתה עוד מתמקם לך בכיסא ומתרכז כדי להכניס את עצמך לעולם שנפרש מולך, והנה הפתעה: לרגעים הרקדנים נעים במנותק מהמוזיקה, ולרגעים הם נעים במתואם. יש לזה אפקט מדהים, כי אתה חייב לזנוח הכל, את כל מה שחשבת שאתה יכול להבין ממחול באופן אוטומטי, על פי קונבציות קיימות, ולהתחיל להקשיב, ולנסות להבין איך היא משטחת את רגעי המוזיקה ורגעי השקט לכדי קו אחד. וישר זה עושה לך לחשוב על האזנה למוזיקה באופן כללי: לפעמים אתה ממש מקשיב והקצב הפנימי שלך נהיה מתואם עם המוזיקה ולרגעים הקצב של המוזיקה משחרר אותך לדברים אחרים שמתרוצצים לך בראש, ואתה מתנתק מהמוזיקה הממשית.

כי היא עושה לך להקשיב לעצמך
ב-BILL כל הרקדנים, הגברים והנשים כאחד, לבושים בבגד גוף בצבע עור שמכסה את כל הגוף. השערות שלהם צבועות בלבן. העיניים שלהם מכוסות בעדשות מגע כחולות. מה ששרון אייל בעצמה מכנה: ללבוש תחושה של עירום. נעה מולך שורה של גופים נהדרים, גופים שהם כלי עבודה, גופים שיודעים מה שהם עושים, ובתוך האחידות הזו אתה מתחיל לתת סימנים. לזה יש רגליים ארוכות. להיא יש תחת מפתיע בעגילותו. לזה יש המון המון נשימה בבטן. וכולם כל כך יפים. וזו רק ההתחלה. אחר כך הם מתחילים להזיע. והם מזיעים כמובן בקצב שונה ובכמות שונה. והזיעה הופכת את בגד הגוף האחיד שלהם לאחר. היא מחזירה כל אחד מהם לאינדודואליות שלו. ואתה יודע שזה לא במקרה. זו לא טעות של עיצוב תלבושות. זה התהליך הרצוי וזו הדרך לדבר איכשהו על מה שקורה בין אחידות לייחודיות. ואתה מתחיל לחשוב על גוף; על היכולת שלו להביע דברים שכולם מביעים ועל דברים שרק אתה מביע. על היכולת שלו להתכופף ולהימתח. על היכולת שלו לפרפר. להתכווץ במפתיע. לקפוף גבוה. ובתוך כל מפגן היכולת הזה אתה פתאום חושב, מה עם הגוף שלי, האם יכול להיות שגם הוא כל כך יפה?

 

כי היא היוצרת הכי אורבנית שאני מכירה
אורבניות בשבילי היא המרחב שבו יש מהכל. תל אביב היא לא רק שינקין פינת רוטשילד אלא גם כפר שלם ורמת אביב וברלין היא לא רק גרפיטי ומסיבות טכנו אלא גם גלריות מוקפדות ושכונות פועלים חסרות ייחוד. כך שפת התנועה (אני כל כך שונאת את צירוף המילים הזה. אבל הוא באמת היחיד שמתאר את השפה שבאמצעותה הופעות מחול מתקשרות איתך) של שרון אייל היא לא רק תנועות קפוצות של מחול מודרני, אלא גם תנועות הריקוד שאותן מבצעים קלאברים במועדונים אמיתיים, שהן קצביות ולא מצריכות אימון מיוחד, וגם תנועות מבלט קלאסי, שמגיעות מאסתטיקה של מלכים והן מוקפדות ומדוייקות, וגם תנועות מהקצה של אותה מסיבה של אותם קלאברים, שהן תנועות עייפות, קרובות לעוויתות ומתאימות לרגעים שאחרי הריקוד השבטי שמתחולל בערך באמצע המסיבה, וגם התנועות האישיות של כל אחד, שמתאימות לאופן שבו הגוף שלו בנוי. ומכל זה היא רוקחת שפה נהדרת שבאמת מדברת על גוף ועל שבטיות ועל אינדוודואליות אבל לא מפסיקה לרגע להיות יפה.
ואיך אפשר אורבניות בלי לדבר על מיניות. המיניות של העולם האמיתי מלווה הרבה פעמים ברגשות שליליים; בפחד מפני הזר, בפחד מפני פגיעה, במאבק על זכותך להחליט מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר, במאבק על השליטה בסיטואציה, במאבק בין רצונות שונים. אבל אם מסתכלים ממעוף הציפור על הכרך הגדול, על מגוון הרפתקאות שהוא טומן בחובו, מה שרואים זו ההתרגשות מהפוטנציאל. ושרון אייל לוקחת את הפוטנציאל הזה, מלבישה אותו על עשרות גופים יפים עירומים למחצה, ונותנת לך ללכת עם הפנטזיה, בלי לבקש ממך אחריות על התוצאות כלל וכלל, רק מדי פעם להתבדח איתך על זה שאתה בכלל חושב שפנטזיה כזאת קיימת.

כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות שרון אייל

האזור הארוגני של הבמה


1.

אנחנו נוגעים בזרים כל הזמן, באופן שאפשר להגדיר אותו אינטימי: כל יד מורמת באוטובוס קיצי צפוף היא מפגש עם בית-שחי, במסיבה או פאב יתחככו בנו אגנים ושדיים שלא פגשנו מעולם, תפיסת מקום בקולנוע מקיימת את דילמת התחת-או-מפשעה של סיינפלד. יש מעין מנגנון נפשי שמאפשר לנו להתגבר על הסלידה, או לעשות סובלימציה למיניות, במגע רגיש המתרחש במרחב משותף. סטריליזציה מלאה הרי לא אפשרית, ואנחנו חיים בתרבות לבנטינית, ייטען, אין משמעות למרחב האישי, אז את קווי ההגנה אנחנו מציבים בין אמצעי החישה לתודעה. כך אנחנו לומדים לנתק את האזורים הארוגניים של גופנו ממשמעותם היצרית בהתאם לסיטואציה ומיקום. אין ברירה אחרת, צריך שיהיה סדר, אנחנו צריכים אותו בשביל לא להשתגע.

2.

המופע "טטריס" של קבוצת מחול נעה דר מציב את הקהל באזור הארוגני של היצירה. מתוך פתחים בבמה מוגבהת, מציצים ראשי הצופים והמופע מתנהל בין ומעל ראשיהם. כל מה שחוצץ בין הראש המבצבץ והרקדנים הוא כלוב ברזל אישי (שגם הוא נוסף לפי דרישת מהנדס בטיחות). הרקדנים צצים מהרצפה, זוחלים בין הצופים, מדלגים מעליהם, מרעידים את קרשי העץ, מישירים מבט אל הפרצופים שמביטים בהם בתימהון מלמטה. זה נשמע קצת כמו גימיק, ואולי זה גם קצת כזה, אבל גם הרבה מעבר. שבירת החיץ המקובל בין חלל המופע לחלל הצופה מקבלת את עוצמתה משבירת החיץ האישי, הפנימי, אצל הקהל – וגם אצל הרקדנים.

במופע נעשה שימוש בשני חושים שבדרך כלל אינם באים לידי ביטוי בחווית צפיה באמנות מיצג, הריח והמישוש. פתאום אפשר להריח את הזיעה של הרקדנים, או יותר נכון, אין ברירה אלא להריח, הם הרי זוחלים סביבך וגוהרים עליך, משאירים כתמים לחים על הרצפה. כשהם רצים מתחת לבמה כדי לצאת מצידה השני, הם מתחככים בצופים (מישהי בקהל פרצה בצחוק נבוך וטענה אחר כך שקיבלה צביטה בתחת). לא במקרה, לדעתי, אלו שני חושים שהורחקו מחווית הצפיה הנורמטיבית – יש להם קשר הדוק עם תפישת הסטריליות בחברה המערבית, החיץ המדובר אינו מורגל בניתוקם.

נקודת המבט של הצופים מביאה אותם להסתכלות קרובה על הרקדנים והרקדניות. הצופה פוגש ממרחק של כמה סנטימטרים כפות רגליים, מפשעות, פטמות זקורות, שערות על גב הבנים, זקיקי גילוח בלתי נראים-כמעט אצל הבנות. גם כשהרקדנים לבושים לגמרי החוויה היא חוויה של עירום, כי המבט על הגופים הנעים הוא כל כך שונה וישיר, שהם נדמים חשופים לגמרי.

האיסטניס יחוש גועל, הפוריטן יחוש פריצות, מי שאינה בטוחה בגופה תחוש שמץ חילול, זה שאינו מורגל באינטימיות יסבול מפרצי צמרמורת וחדוות גילוי, והחרמן יתחרמן. כולנו נופלים לאחת הקטגוריות לפחות. המחסום נשבר, אפשר להתחיל לדבר אמנות.

3.

שבירת המרחב, המשחק עם המטא-מופע, משפיע ומזין גם את המופע עצמו. אלמנטים של מגע ומרחב אישי, אלימות, עירום, רטיבות, מבט חודר, סקס, משחק – כולם מקבלים ביטוי במחול של "טטריס". עולם האמנות עסק מאז ומתמיד בשאלה, איך עובר רגש בין היוצר לקהל. נדמה שכאן נענתה השאלה הזו באופן יוצא דופן ומוצלח, לא רק בחווית הקהל, אלא גם בחווית היוצר, וזה מעניין אותי במיוחד.

הקהל שנשלף מהחושך, שנשתל כחלק מבמת המופע (שהיא אזור ארוגני בפני עצמה בשביל הרקדן), משנה באורח קיצוני את חווית האמן ושוברת גבולות נורמטיביים בתפקיד האמן. אותה שבירת חיץ נדרשת מהרקדנים באופן אקטיבי: הם משתמשים בגופם, כלי אומנותם, בכדי להגעיל, לחרמן, לאיים ולרגש את הקהל. אבל יותר מכך, הם משתמשים בקהל בכדי להגדיר מחדש את אומנותם ומחויבותם אליה, מכיוון שנדרש מהם להפעיל אותם יצרים שאינם בהכרח חלק מהחוזה הלא-כתוב בינם לבין קהל הצופים.

במילים אחרות: אם במופע האמנותי הרגיל, המופיעים הם אינסטרומנט של הצופה המשתמש בהם לשם הנאתו, הרי שב"טטריס" הקהל הוא אינסטרומנט של המופיעים, המשתמשים בו בכדי להרחיב את גבולות יצירתם.

4.

למה הדבר דומה? או, איך אפשר לשחזר את חווית האמן הזו? בדמיוני עלו סופרים המקריאים את ספריהם לקורא במיטתו, שחקנים המציגים ריב משפחתי בסלון הבית של הצופה. אבל אלו רק העתקים דהויים. שיחזור נאמן יותר יהיה, אולי, סקס באוטובוס צפוף. בסופו של דבר אנחנו שבים לגבולות, שבדרך כלל איננו רוצים לפרוץ אותם. זו חוויה מתישה מדי מכדי שנרצה לחוות אותה בתדירות גבוהה, ומרגשת מדי מכדי שנרצה לשחוק אותה. מה גם שהיא יכולה להיות די מגעילה. מי שבכל זאת מחפש, "טטריס" עולה אחת לכמה זמן בסטודיו של נעה דר. מומלץ מומלץ מומלץ.

בלי אמירה, בלי בלגן

האורות כבים, המסך נפתח, המוזיקה מושמעת והרקדנים פורצים אל הבמה. שתי שניות אחר כך הצופה מבין שמדובר במסע במנהרת הזמן, אל עולם שכולו סדר. פעם היה עולם כזה, אם שכחתם: מוזיקה הייתה כולה הרמוניה אחת גדולה וריקוד היה דבר אסתטי. לא עוד בלגן פוסטמודרני שבו יש על הבמה שלוש קבוצות שכל אחת רוקדת משהו אחר, לא עוד שקט מטריד שבו רוקדים הרקדנים לקול נשיפותיהם. אנחנו כאן בעולם ברור, עם מוזיקה נעימה ועם ביצוע מדויק ונלהב.

לא ייאמן כמה קסם יש בעולם כזה. הצופה יכול להתרווח בכיסא ולתת לעשרת הרקדנים והרקדניות בלהקתו של דיוויד פרסונס לשחק לפניו. הם כבר יעשו את הכל: יקפצו עד השמיים, יתרוממו עד תקרת האולם ויתגלגלו עד הרצפה. והכל כדי שהוא יוכל ליהנות מיכולתו של הגוף האנושי להתקפל ולהימתח ומיכולתו של הכיאורוגרף, דיוויד פרסונס עצמו, להמציא ולהמציא מחדש את גבולות הז'אנר המודרני של שנות השמונים.

כך בריקוד הידיים, שבו נראות על הבמה רק זוגות ידיים, מוארות באור שמגיע מצדי הבמה. הידיים האלו עולות ויורדות, יוצרות מבנים ומפרקות אותן ואף מבצעות חיקוי רהוט של מנגינת פסנתר לחמישה זוגוות ידיים, והכל בתיאום מושלם, בלי שאף אחד יפגר מאחור או ימהר קדימה. וכך גם בריקוד "נתפס", שהוא כולו סולו שבו מופגזת הבמה בתאורה מהבהבת, שמזכירה פלאשים של צילום סטילס, וחושפת את הרקדן שנע מקצה הבמה ועד קצה רק כשהוא באוויר. אשליה מהפנטת של ריחוף מתגלה לנגד עינינו, והלב מתרחב.

תמונה קבוצתית של איש אחד (מתוך האתר של פרסונס)

ופרסונס ממשיך, ומשתמש היטב בכל הקונבציות הידועות של עולם הריקוד. קטע אחד מבוסס על התלבושות, ובו המעילים יוצרים תחושה של ריחוף שמומרת מייד בפיקניק כלשהו בפארק שבמהלכו פורשים הרקדנים את המעילים לנוחות הגברות. בקטע אחר העיקר הוא התאורה, שיוצרת שלושה שבילי כניסה, מעין שטיחים אדומים של טקס מכובד, שבו יוצאים ונכנסים זוגות זוגות של רקדנים.

אז נכון, מדובר במחול מודרני למתחילים. הוא אינו שובר גבולות ומוסכמות ולא מציע שום אמירה חברתית או פוליטית. בקטע האחרון – כוכב זורח – שנעשה לצלילים המוכרים של להקת "אדמה, רוח ואש", פרסונס אפילו גולש להמחזה ולכיאורוגרפיה שמאפיינת יותר מיוזיקל הוליוודי מאשר מחול מסוגנן, והצופה נאלץ לתהות האם לשם כך הוא אסף את כל הרקדנים המוכשרים האלו. אבל הכל כך יפה ומלא הומור, שלעזאזל עם האמירות הפוליטיות ושבירת הגבולות. תנו לי מדי פעם שואו מסוגנן היטב, ואומר תודה.

נכתב במקור עבור ifeel.