האזור הארוגני של הבמה


1.

אנחנו נוגעים בזרים כל הזמן, באופן שאפשר להגדיר אותו אינטימי: כל יד מורמת באוטובוס קיצי צפוף היא מפגש עם בית-שחי, במסיבה או פאב יתחככו בנו אגנים ושדיים שלא פגשנו מעולם, תפיסת מקום בקולנוע מקיימת את דילמת התחת-או-מפשעה של סיינפלד. יש מעין מנגנון נפשי שמאפשר לנו להתגבר על הסלידה, או לעשות סובלימציה למיניות, במגע רגיש המתרחש במרחב משותף. סטריליזציה מלאה הרי לא אפשרית, ואנחנו חיים בתרבות לבנטינית, ייטען, אין משמעות למרחב האישי, אז את קווי ההגנה אנחנו מציבים בין אמצעי החישה לתודעה. כך אנחנו לומדים לנתק את האזורים הארוגניים של גופנו ממשמעותם היצרית בהתאם לסיטואציה ומיקום. אין ברירה אחרת, צריך שיהיה סדר, אנחנו צריכים אותו בשביל לא להשתגע.

2.

המופע "טטריס" של קבוצת מחול נעה דר מציב את הקהל באזור הארוגני של היצירה. מתוך פתחים בבמה מוגבהת, מציצים ראשי הצופים והמופע מתנהל בין ומעל ראשיהם. כל מה שחוצץ בין הראש המבצבץ והרקדנים הוא כלוב ברזל אישי (שגם הוא נוסף לפי דרישת מהנדס בטיחות). הרקדנים צצים מהרצפה, זוחלים בין הצופים, מדלגים מעליהם, מרעידים את קרשי העץ, מישירים מבט אל הפרצופים שמביטים בהם בתימהון מלמטה. זה נשמע קצת כמו גימיק, ואולי זה גם קצת כזה, אבל גם הרבה מעבר. שבירת החיץ המקובל בין חלל המופע לחלל הצופה מקבלת את עוצמתה משבירת החיץ האישי, הפנימי, אצל הקהל – וגם אצל הרקדנים.

במופע נעשה שימוש בשני חושים שבדרך כלל אינם באים לידי ביטוי בחווית צפיה באמנות מיצג, הריח והמישוש. פתאום אפשר להריח את הזיעה של הרקדנים, או יותר נכון, אין ברירה אלא להריח, הם הרי זוחלים סביבך וגוהרים עליך, משאירים כתמים לחים על הרצפה. כשהם רצים מתחת לבמה כדי לצאת מצידה השני, הם מתחככים בצופים (מישהי בקהל פרצה בצחוק נבוך וטענה אחר כך שקיבלה צביטה בתחת). לא במקרה, לדעתי, אלו שני חושים שהורחקו מחווית הצפיה הנורמטיבית – יש להם קשר הדוק עם תפישת הסטריליות בחברה המערבית, החיץ המדובר אינו מורגל בניתוקם.

נקודת המבט של הצופים מביאה אותם להסתכלות קרובה על הרקדנים והרקדניות. הצופה פוגש ממרחק של כמה סנטימטרים כפות רגליים, מפשעות, פטמות זקורות, שערות על גב הבנים, זקיקי גילוח בלתי נראים-כמעט אצל הבנות. גם כשהרקדנים לבושים לגמרי החוויה היא חוויה של עירום, כי המבט על הגופים הנעים הוא כל כך שונה וישיר, שהם נדמים חשופים לגמרי.

האיסטניס יחוש גועל, הפוריטן יחוש פריצות, מי שאינה בטוחה בגופה תחוש שמץ חילול, זה שאינו מורגל באינטימיות יסבול מפרצי צמרמורת וחדוות גילוי, והחרמן יתחרמן. כולנו נופלים לאחת הקטגוריות לפחות. המחסום נשבר, אפשר להתחיל לדבר אמנות.

3.

שבירת המרחב, המשחק עם המטא-מופע, משפיע ומזין גם את המופע עצמו. אלמנטים של מגע ומרחב אישי, אלימות, עירום, רטיבות, מבט חודר, סקס, משחק – כולם מקבלים ביטוי במחול של "טטריס". עולם האמנות עסק מאז ומתמיד בשאלה, איך עובר רגש בין היוצר לקהל. נדמה שכאן נענתה השאלה הזו באופן יוצא דופן ומוצלח, לא רק בחווית הקהל, אלא גם בחווית היוצר, וזה מעניין אותי במיוחד.

הקהל שנשלף מהחושך, שנשתל כחלק מבמת המופע (שהיא אזור ארוגני בפני עצמה בשביל הרקדן), משנה באורח קיצוני את חווית האמן ושוברת גבולות נורמטיביים בתפקיד האמן. אותה שבירת חיץ נדרשת מהרקדנים באופן אקטיבי: הם משתמשים בגופם, כלי אומנותם, בכדי להגעיל, לחרמן, לאיים ולרגש את הקהל. אבל יותר מכך, הם משתמשים בקהל בכדי להגדיר מחדש את אומנותם ומחויבותם אליה, מכיוון שנדרש מהם להפעיל אותם יצרים שאינם בהכרח חלק מהחוזה הלא-כתוב בינם לבין קהל הצופים.

במילים אחרות: אם במופע האמנותי הרגיל, המופיעים הם אינסטרומנט של הצופה המשתמש בהם לשם הנאתו, הרי שב"טטריס" הקהל הוא אינסטרומנט של המופיעים, המשתמשים בו בכדי להרחיב את גבולות יצירתם.

4.

למה הדבר דומה? או, איך אפשר לשחזר את חווית האמן הזו? בדמיוני עלו סופרים המקריאים את ספריהם לקורא במיטתו, שחקנים המציגים ריב משפחתי בסלון הבית של הצופה. אבל אלו רק העתקים דהויים. שיחזור נאמן יותר יהיה, אולי, סקס באוטובוס צפוף. בסופו של דבר אנחנו שבים לגבולות, שבדרך כלל איננו רוצים לפרוץ אותם. זו חוויה מתישה מדי מכדי שנרצה לחוות אותה בתדירות גבוהה, ומרגשת מדי מכדי שנרצה לשחוק אותה. מה גם שהיא יכולה להיות די מגעילה. מי שבכל זאת מחפש, "טטריס" עולה אחת לכמה זמן בסטודיו של נעה דר. מומלץ מומלץ מומלץ.

9 תגובות “האזור הארוגני של הבמה”

  1. א. מה שאיתמר אמר.
    ב. בעניין ה"למה הדבר דומה?" אני זוכרת את התחושה הזאת ב"ממותות" של אוהד נהרין בביצוע בת שבע. שם, המחול הועלה בסטודיו האחורי בסוזן דלל, ולא בבמה הרגילה. והיה שם קטע עירום. בניגוד לעירום אחר במחול (שגם הוא לא קורה תדיר, אבל קרה נגיד ב"סיר של סימה" של עידו תדמור), העירום הזה היה קרוב במיוחד. הוא הביך אותי עד אימה, יש להודות, כי לא הצלחתי להבין איך הרקדן, נדמה לי שזה היה עמית גולדנברג אבל אני לא בטוחה, מסכים לזה. ונדמה לי שהתשובה היא בפוסט: גם הרקדן, ולא רק הכיאורוגרף, רוצה לשבור את הגבולות. אני, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו באותה סיטואציה היה איך הוא לא פוחד שיגידו לו שיש לו זין קטן.
    ג. ועוד משהו באותו עניין, תמיד הטריד אותי שבסוזן דלל, יותר מבמות אחרות, שומעים את התנועה של הרקדנים על הרצפה. שומעים אותם מזנקים, נוחתים, גוררים רגליים, מתנשמים. זה נראה לי תמיד חילול קודש שבירה של קיר שלא אמור להישבר, או שנשבר בלי שמישהו הבין את זה שהוא נשבר, ותמיד אני מנסה לחשוב איך אפשר לפתור את זה ולא מצליחה. (כמו הרגע הזה שרקדן/נית גומר את הסולו שלו, והוא עובר לתנוחת ציפייה, ישיבה או עמידה או שכיבה או לא משנה מה הוא עושה כשהוא לא רוקד, ואפשר לראות את הבטן שלו זזה במאמץ לזכות באוויר. תמיד נראה לי שלא אמורים להסתכל עליו. אמורים להפנות את המבט. זה הרבה יותר מנומס).
    ד. נראה מדהים, הטטריס הזה.
    ה. זה לא כואב בצוואר?

  2. נדב- מודה בטעות. מאגר מקורות התרבות הפופולרית שלי עולה על גדותיו, כנראה.

    מיטל-
    א. תודה(גם לאיתמר)

    ב, ג. יש עניין עם אמנות וסטריליות. כמו בהרבה תחומים אחרים פשוט לא שמים לב לזה, אבל אפילו מוזיקה שמכסה על רעשי הגרירה והנשימה עושה מעין פעולת נקיון למופע. בטח שזה לא נעים, אבל זה כל הכיף, לא? אם אפשר להסתכל על זה, זה חלק מהמופע, בטח.
    מצד שני, לפעמים לא. ראיתי פעם מופע של אריאל אפרים אשבל (שבדרך כלל הוא גאון) שהיה כ"כ גרוע שאמרתי לעצמי – "הם מתפשטים בסוף. מאה אחוז. כדי לחפות על זה שאין פה שום תוכן". ונחשי מה.

    ד. עולה שוב היום בערב, כדאי. וזה קצת מעייף, אבל שווה את זה.

  3. יושבים בקולנוע ושולי חצאית עוברים מעל הברך שלך בניסיון נואש להגיע למקום, אתה מוצא עצמך בתחום המאוד אפור שבין להיות אדם זר לבין להיות לה מתחת לבגדים

    נוסעים באוטובוס ואנשים נטועים במקומם ואתה מרגיש את הבטן שלהם עולה ויורדת על הגב שלך, משל עשיתם כפיות לילה שלם.

    אתה עומד בתור בסופר ולומד להכיר את כל המשפחה של זו שלפניך, אתה יודע עוד לפני הבת שלה מה אוכלים לשבת.

    כמות המידע והאינטימיות שנוצרת לנו בלי שנשים לב, בלי שנבקש בכלל היא עצומה. טטריס עומד בקצב, הוא מישיר אליך מבט, אי שם בכלוב, ומראה לך את החוויה האנושית כמו שהיא.
    ילדותית, ומינית, ומגעילה ומחרמנת. בעיקר בוטה.

    ויש משהו גם בזה, שאתה עומד דקות ארוכות בתוך כלוב, ומרגיש נורא ביחד.

    אני מאוד מאוד אהבתי.

    **חוצמזה שהרגשתי מסופקת גם מכיוון תשומת הלב, במופע אני תמיד רוצה גם להתבונן, אבל גם קצת שיתבוננו בי, אני רוצה שמישהו מהמופיעים המרהיבים האלו יסתכל לי בעיניים. בטטריס אני מקבלת את זה, כי זו דווקא אני, דווקא שם, דווקא בכלוב הקטן שלי.

  4. ינון: היה וידאו, והיה צריך להקיש כדי לקרוא עוד, והכל, אז לא התכוונתי לקרוא. אבל לא הצלחתי להפסיק. זה כתוב נהדר.

  5. נהניתי מאוד מהרשימה וגם מהתגובות, שמחה שגיליתי את האתר הזה. יינון, קראתי גם את הרשימה שלך על הספרים ומדעי הרוח, נהדר. מצחיק, שנון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>