לפני כמה שבועות, בשעת לילה מאוחרת אחת, נכנסתי לקנות כמה ירקות ואיזה ממתק בסופר-אלונית כלשהו באיזור הצפון. המוכרת, שלהערכתי היתה אישה צעירה קצת אחרי צבא, הייתה אנטיפטית וגועלית בצורה שממש השאירה עלי רושם, ויצאתי מהחנות תפוס במחשבות. חשבתי על כמה מעט מן הסתם משלמים לה, על כך שהיא בטח אוספת שקל לשקל לקראת הטיול הגדול או הלימודים או סתם כדי שיהיה לה לעבור לגור איפהשהו מחוץ לבית ההורים, אין לי מושג. חשבתי שאם היא היתה מתבגרת מיינסטרימית בישראל של העשור הקודם, היא מן הסתם צפתה בתכניות ריאליטי, כמה שעשועונים, כמה סרטים אמריקאים, הסטנדרט. חשבתי על המעבר מעולם דימויים שמבטיח עושר ופרסום נוצצים לכל אחד, אם הוא מספיק מוכשר, ובעצם גם אם לא, די אם ירצה מספיק וילך עם האמת שלו, מה שזה לא יהיה. זו בטח אכזבה מזעזעת לצפות לכל הדברים האלה, ואז למצוא את עצמך מעבירה יום אחרי יום בלהגיד ללקוחות “תודה שקניתם ב Yellow” או מה שלא תהיה המקבילה שהם אומרים בסופר-אלונית. טוב, אלו כמובן פנטזיות שלי, ויתכן שהיא עובדת על סטארט-אפ שירפא את הסרטן, או סתם היה לה יום רע או כל דבר אחר, אבל זה הסיפור הראשון.
סיפור II
אני קצת מרמה פה כי זה סיפור של יאיר לפיד מהנאום שלו במסגרת פורום הפיס לחינוך (שכנראה גנוב בחלקו מקן רובינסון) , מה שאומר שיתכן שיש לו עוד פחות ביסוס במציאות מהסיפור הקודם, אבל מילא. הסיפור הולך ככה – לפיד היה תיכוניסט מרדן ולא להיט בלימודים, עד שמורה אחת, בת זוגו של נתן יונתן אם אתם מסוגלים לתאר לעצמכם, שכנעה אותו לשלוח כמה שירים לתחרות שירה של עיריית תל-אביב. לונג סטורי שורט – לפיד זכה במקום הראשון, והוא מדגיש בנאום שלו שזו היתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש איך זה להיות הכי טוב במשהו. אני אחסוך לכם את המחשבות שלי על במה הוא לדעתי הכי טוב, וזה, על כל פנים, הסיפור השני.
מחשבות על חינוך
מסתבר שאחד הפחדים הגדולים של יאיר לפיד הוא לא להיות יוצא-דופן בשום צורה. רק אירוני הוא כי הפחד הזה הוא אחד הדברים הכי פחות יוצאי דופן שיש, כפי שניסיתי להדגים באופן מגושם דרך המוכרת בסופר-אלונית. יש לפחד מה”רגילות” הרבה פתרונות בתוך תרבות הפופ עצמה – למשל שכל אחד מאיתנו דווקא כן מצוין במשהו, אבל הקושי הוא למצוא במה. זה הפתרון שמוצג בהרצאות של קן רובינסון ויאיר לפיד. אחד מתפקידיו של בית הספר הוא לפיכך לעזור לאתר את המיוחד בכל אחד ואחת מאתנו ולפתח עד שנהיה מעולים בדבר הספציפי הזה. זהו אותו חינוך למצוינות שמדברים עליו. היומרה של החינוך למצויינות היא להכין אותנו לעולם הקפיטליסטי ולתחרות חסרת הרחמים (והקפיטליסטים יאמרו – ההוגנת) הגלומה בו. אם נמצא ונפתח את המצוין בנו הרי שנצא למרוץ הגדול של החיים עם נעלי ריצה משובחות, חימום, ונסיון במרוצים קטנים יותר.
מה שיקרה אחרי שהמרוץ יתחיל הוא שחלק מאתנו יקדימו את האחרים, חלק ירוויחו יותר כסף, חלק ירוויחו פחות. חלק יתקדמו לעמדות ניהול בכירות במגזר הפרטי או הציבורי, חלק יעבדו באבטחה, או במפעל, וחלק יאבדו את עבודתם. לפעמים זה עניין של כישרון, תכנון קריירה ושכל, וכל אדם עם יותר מרבע שעה של נסיון-חיים ידע לספר ש Dumb luck משחק גם הוא תפקיד חשוב. איך שלא הופכים את זה – לא כולם יכולים לנצח. על כל מאה מיליון שמנסים – יש סטיב ג’ובס אחד, וגם הוא מת מסרטן בסוף.
המסקנה שלי היא שהחוויה שהכי קריטי להכין אליה ילדים היא לא התחרות – אלא הכישלון, או מה שיותר וודאי – הבינוניות. בית הספר צריך לחסן את הנוער מהתחושה שאם את לא מיליונרית לפני גיל 30 אז את בנאדם חסר-ערך, שאם אתה לא בטלוויזיה אתה לא נחשב. הדרך לעשות את זה בעיני היא דווקא לא להגביר את התחרותיות בבית הספר, את המבחנים, המדדים ואותות ההצטיינות אלא להיפך. אני יודע, אני יודע, זה צריך לבוא מהבית, אבל זה לגמרי תובע שיתוף פעולה של בית הספר. המסר בבית הספר צריך להיות ברור: להצטיין בלימודים זה נחמד, גם בספורט וגם בבלט, זה אחלה, אבל זה לא מה שקובע את הערך של אדם. מה כן? כל מיני דברים, אבל כולם סובייקטיבים, כי אדם זה לא משהו שאתה מודד את הערך שלו ביחידות אוניברסליות. אני לא מכיר מישהו שמאוהב באמת במישהו אחר בגלל כישרון או יכולת יוצאת דופן או משהו שאפשר לכתוב על נייר. כשאני חושב על האנשים הקרובים אלי – החיבה שלי אליהם בכלל לא עוברת דרך מה שהם מסוגלים לעשות בעולם הזה, כמה מתמטיקה הם יודעים, וכמה טוב הם מבשלים או מציירים. אני לא רוצה שמערכת החינוך תרגיל ילדים לחשוב שהערך שלהם בעולם בא ממה שהם מסוגלים לעשות, כי מה שנקבל מזה הוא עדר של מבוגרים אכולי חרדות. זה לא שצריך להתעלם מזה שהעולם האמיתי קיים שם בחוץ, אני פשוט חושב שהדרך להכין אנשים צעירים לקראתו היא לא ליצור שכפול שלו בקטן, אלא לבנות אנשים מספיק חזקים, כאלה שהוא לא יפרק כשהם יגיעו אליו.
שנת לימודים מוצלחת שתהיה, לכל ההורים, המורים והתלמידים.
אני מתווכח עם אנשים בפייסבוק ובבלוגים כבר איזה זמן, ולפחות בהתחלה הייתי מהיחסית-אובססיביים – אלה שממשיכים להגיב בשירשור של מאות תגובות ולהדביק לינקים מכל הבא ליד כסימוכין, ובתקופות מסויימות גם לעשות קופי פייסט לתגובות של אחרים ולהשיב נקודה-נקודה (כלומר, חוץ מהנקודות שלא היה לי מה לענות עליהן). לקח קצת זמן והרבה פייסבוק כדי שאבחין שבויכוחים האלה אני משמעותית יותר פוץ מבחיים האמיתיים, ובנוסף אני מרשה לעצמי להיות אגרסיבי מאד כלפי אנשים שאני בכלל לא מכיר, וגם מתנשא, ועוד כל מיני דברים לא-טובים.
אז מסתבר שאני לא לבד, ורוב האנשים הם בגדול יותר גועליים אונליין, וזה מתבטא בתופעות שנעות מתרבות דיון מחורבנת, כמו שאני יישמתי, ועד לטרולינג בקטע רע. לפי תחושת הבטן שלי, ההתנהגויות האלו מגיעות מאותם מקומות מסריחים בנפש שמהם מגיע Road rage, אבל לא על זה רציתי לכתוב ואני סוטה מהנושא.
התחלתי לשים לב מתי אני מרגיש לא נעים בויכוח ורוצה להתחפף אבל מפחד לצאת אפס, ולעומת זאת – מתי אני מצליח ליצור קשר לא-עוין עם אנשים שאני לא מסכים איתם, להתווכח, לשמוע דעות אחרות, לפעמים להתעצבן ולהיות קצת אגרסיבי, אבל להיות מסוגל בטווח הארוך להרוויח מהויכוח. מה יש לי להרוויח מויכוח? ובכן, ויכוחים מילאו בשנים האחרונות תפקיד מרכזי בעיצוב הדעות שלי בכלכלה, מגדר, יחסי מזרחים-אשכנזים, טבעונות, שידור ציבורי, יו ניים איט. הנקודה היא ששינויים כאלה לא קורים בזמן אמת כי כמו שכתבתי קודם – אני לא רוצה לצאת אפס, וגם לא באמת מסוגל פסיכולוגית לעשות פניה של 180 מעלות תוך כדי ריצה. אבל גם אם לא בזמן אמת, מסתבר שהדברים שאני שומע שוקעים, ואחרי כמה זמן אני מוצא שאני שולף אותם בעצמי בויכוח עם מישהו אחר, וחושב עליהם ברצינות. זה תהליך מעניין ושווה שהרגשתי שאפספס אם לא אמצא דרך לריב עם אנשים בלי להתחרפן מזה.
ואני חושב שמצאתי דרך שעובדת, לפחות בשבילי, כשאני זוכר ליישם אותה. זה לא שראיתי את האור ולא יהיה פה קראפ ניו אייג’י על סובלנות, אלו סך הכל כמה טיפים שנועדו כדי שהויכוח יהיה יותר סבבה, הרבה יותר אודטה מבאדולינה. וכדי שהפוסט הזה לא יצא ארוך ולחלוטין לא-קריא, הכרחתי את עצמי להצטמצם ל 3 דברים שכדאי להמנע מהם ו 3 דברים שכדאי להשתדל לעשות בזמן ויכוח פוליטי בפייסבוק (או בבלוגוספירה). הנה זה בא (מנוסח בלשון זכר ומכוון בעיקר לעצמי, אבל אולי יעבוד גם לנשים, לכי תדעי):
3 דברים שכדאי להמנע מהם
ניתוח פסיכולוגי בהתנדבות – אל תגיד לאף אחד למה הוא אומר את מה שהוא אומר. גם אם זה התירוץ הכי קלאסי, גם אם שמעת את זה אלף פעם, גם אם אתה בטוח בטריליארד אחוז שאתה התקדמת לרמה תודעתית גבוהה יותר ואלה מנגנוני ההגנה שלו שמדברים ונאבקים נואשות לשמר את העולם הקטן והבטוח שלו – תסתום את הפה שלך. גם במקרה שאתה צודק, וזה בהחלט יכול להיות, אתה תקומם את הבנאדם השני נגדך ותגרום למנגנוני ההגנה שלו, שהיו עד עכשיו בהילוך שלישי, לעבור להילוך חמישי ולתת פול גז.
שאלות מכשילות – נכון יש את הקטע הזה שאתה חושב שאתה סוקרטס ואתה שואל את היריב שלך סדרת שאלות כדי למלכד אותו, לחכות לו מעבר לפינה עם הוכחה שהוא סותר את עצמו, ולחוש שמחת מנצחים מפעמת בעורקים? אז ככה, אם לסוקרטס היה פייסבוק – אף אחד לא היה חבר שלו, כי הוא היה חתיכת טרול נודניק מעצבן. אם אין לך עניין אמיתי לדעת – אל תשאל, זה סתם מעליב ומזלזל בבנאדם שאתה מדבר איתו. אם הטיעון שלך חזק לדעתך ואין לך מה להסתיר, אתה לא צריך למשוך אף אחד בלשון – פרוש את הטיעון שלך אחד לאחד, תן ליריב שלך שהות לגבש דעה מולו, ותזכור שגם את סוקרטס הכריחו בסוף לבלוע רעל.
אל תלעיג – אם אתה באמת ובתמים מתדיין עם הצד השני – תניח את הסרקזם בצד, אף אחד לא רכש חברים חדשים באמצעות סרקזם. במקרה הטוב יצאת מגניב בעיני מי שממילא מסכים איתך, ומה עשינו בזה?
3 דברים שכדאי להשתדל לעשות
דבר בשם עצמך – אתה יכול להביא מחקרים ולינקים עד מחר, אבל בסופו של דבר אתה בנאדם אחד, אתה חי רק את החיים שלך ומתנסה רק בנסיון שלך. זה מעורר כבוד ואמון כשאתה מודה בזה, וחשוב מכך – זו האמת. יש מי שחושב שזה מיותר להוסיף כל הזמן “לדעתי” לפני כל משפט, כי זה יהיה ברור מאליו כשאני אומר משהו שזו דעתי. בואו נסגור את הנקודה הזו: החלק הראשון של המשפט הזה לא נכון והחלק השני לא יהיה. וגם אפשר לחשוב שאתה משלם פר מילה, אז תכתוב “לדעתי”, ותגוון מדי פעם עם “נראה לי”, גם אם אתה חושב שאתה כותב עכשיו דברי אלוהים חיים. כלומר… נראה לי לפחות שזה מה שאתה צריך לעשות.
תודה בטעויות – כשאתה מוצא שטעית במשהו, או כשמתערער הביטחון שלך באיזושהי נקודה – תשתדל להודות בזה כמה שיותר מהר. כך לא תבזבז זמן ואנרגיה להנפיץ טיעונים שמגינים על משהו שאתה כבר בכלל לא בטוח שאתה מאמין בו, וגם תרכוש את האמון של הצד השני שאתה לא פה רק כדי להשפיל אותו או לנצח.
מצא נקודות הסכמה – ויכוח הוא מהלך רגשי מנכר, הוא מעמיד אותך ואת הבנאדם השני (או האנשים האחרים) משני הצדדים של מתרס. נורא חשוב למצוא נקודות של סולידריות שבהן אתם כן מסכימים ומדי פעם להיזכר בהן. זה נראה מיותר אולי, אבל שניכם בני אדם, ושניכם צריכים להרגיש ולהפגין מדי פעם את העובדה שמי שעומד מהצד השני של הויכוח הוא לא אויב אישי, אלא סתם איש אחד עם אינטרנט שלא מסכים איתך על איזו נקודה עקרונית. אפילו אם הוא טועה בטירוף ומדי פעם נראה לך שאנשים כמוהו הם הסיבה לכל הרעות החולות שתוקפות את העולם – הוא בנאדם ספציפי אחד שצריך לקום מחר בבוקר, וגם אתה. איזה מאוחר זה, הא? קטע שאנחנו משקיעים כל כך הרבה זמן בלהתווכח על דבר כזה, לא? וואלה. טוב, עכשיו איפה היינו?
לסיכום – יש מצב שזה רחוק מלהתאים לכולם, אולי זה בכלל טוב רק לגברים לבנים עם פריבילגיות, fuck if I know, אני ממילא כל הזמן לומד דברים חדשים. אבל בשם הסיכוי הקלוש שזה יעזור למישהו להמשיך לקיים את ויכוחי הרשת שלו בלי להפוך את יריביו הפוליטי לאויביו האישיים ובלי לגמור אותם עצבני ולחרבן לעצמו את הערב – ניצחנו, כלומר ניצחנו בקטע טוב, כולנו.
פורסם לראשונה ב 1939 (לפני 74 שנה ו4 ימים) תחת הכותרת “שיחות לונדון-מוסקבה-פאריס”, סביב המגעים שקדמו למלחמת העולם השניה.
פורסם שוב ב 1948, בספר הראשון של הטור השביעי (תש”ח), ואחר כך שוב ב 1962 בספר השלישי ובהוצאה מחודשת ב 2006.
הולחן על ידי מיקי גבריאלוב אחרי מלחמת יום הכיפורים ויצא ב 1974 בתקליט “סע לאט” של אריק איינשטיין.
—
מתחילות השיחות במלמול חרישי
עובר חודש אחד השיחות נמשכות
עוברים שני חודשים בראש חדש שלישי
מודיעים בקרוב ימשכו השיחות
השיחות נמשכות הנושא משתכח
ותועה בסיבכי השיחה התועה
וסביב לשיחות העולם משוחח
כי היו השיחות לשיחת השעה
ומשיחים השליחים בנסתר וגלוי
עוקב אחריהם העולם לא לשווא
כי מצב העולם זאת הפעם תלוי
במצב השיחות הדנות במצב
בקרוב ימשכו השיחות …
יש אומרים כי אסור עוד לשהות ולדחות
כי תבל עלי חוט שיערה מתנודדת
ובא הזמן לשנות את דרכי השיחות
אבל זהו נושא לשיחה מיוחדת
