מחווה להמינגוויי

אקיצר אנחנו באים להחזיר לחנות כי זה לא היה במידה, והזונה בת של אלף זונות אומרת לנו שזה במבצעים של פסח ובגלל זה אין החלפות. אשתי שתחיה הביאה הדפסה של החוק של ה 14 יום שעבר לא מזמן והראתה לה, וההיא אומרת לא ולא ולא וכלום ולא מקשיבה ועושה כאילו לא מבינה. הוצאתי את האייפון, אמרתי לה – הנה תראי, אפילו כתבו באינטרנט. והיא שום דבר, מדברת עם זוג שמנים שבאו לחפש בוסטר לגדול ואוניברסיטה לקטן, ככה הם אומרים לה כל הזמן מבסוטים "בוסטר לגדול ואוניברסיטה לקטן" ומבקשים כל הזמן הכי יקר והכי טוב שיש כי אצלם במשפחה לא חוסכים על בטיחות ובטח שלא על חינוך. האבא השמן גם זורק התחכמות מטומטמת על כמה הקטן חכם כי הוא בגילו כבר אוניברסיטה וזה, ושזה יחסוך להם בעתיד.
לא משנה, אני ככה נוגע לכוסשלשרמוטה בעדינות בכתף ואומר לה "פרח, תיהי איתנו רגע", פשוט זה השם שלה פרח. והיא עושה כזה, רגע, ומדברת איתם על האוניברסיטה והבוסטר. אשתי שתחיה בשלב הזה כבר מתייאשת ואומרת לי תעזוב ממי בוא נלך זה ממילא במתנה מה זה חשוב. אני אומר לה ראס בן עינו אני הולך עכשיו, מצידי אני אגלגל את החוק שהדפסנו בבית ואדחוף לה בתחת עד שהיא תלך למחסן ותביא לנו אותו זוג במידה נכונה. עכשיו אני מדבר בשקט, אבל בדיוק השמנים הפסיקו לדבר כי הם מסתכלים על הפרוספקט של הבוסטר-אוניברסיטה במכשיר אחד שההיא מנסה למכור להם, ואז יצא שהיא שמעה אותי. אקיצר אז היא קוראת לביטחון ככה בצעקות "ביטחון, ביטחון, איגור, ביטחון" ובא איזה ציפלון ואומר לי אדוני פה ואדוני שם ואדוני צריך לצאת מהחנות. אני אומר לו יא אפס מה אתה מדבר איתי בכלל, דבר איתה, זה היא אשמה, תראה את החוק ואת הנעליים, והוא קרא כבר לביטחון של הקניון והגיע עוד אחד יותר גדול עם דיבור של צבא, אומר לי שהוא יקרא למשטרה. אני אומר לו אל תיגע בי כי זה תקיפה. ואשתי שתחיה אומרת לי תרגע תרגע, זה לא שווה את זה, בוא נו. אמרתי לה אני בא אבל זין עלי אם אני עוד משאיר פה את הנעליים של המידה הלא נכונה, קפצתי לכיוון של הדלפק לתפוס את השקית עם הנעליים והדיבור צבא תופס פאניקה וקופץ עלי, כי הוא חושב שאני בא לעוף על המטומטמת. אני צועק לו תעזוב אותי יא מניאק, והציפלון גם כן מנסה, אבל רואים עליו שהוא מפחד, והשמנים עם הבוסטר אוניברסיטה הכל נופל להם מהידים והם מתחפפים משם בטיל. ואז אשתי שתחיה מושיטה יד, תופסת לדיבור צבא בביצים, וההוא קופא. היא אומרת לו בקול כזה קשוח (היא היתה מ"כית בנים) אני עכשיו עוזבת, ואנחנו עכשיו הולכים ובזה סוגרים סיפור, נכון? והוא מסתכל עליה ככה בין כעס לפחד ועושה כן עם הראש. ואני קם ולוקח את השקית ואנחנו יוצאים משם. כשהגענו לאוטו אמרתי לה – אז מה, נשים עכשיו ביד2? אומרת לי איפה יד2, הכי טוב פייסבוק.

 

______________

בעקבות הפוסט הזה אצל עידו קינן.

2 תגובות בנושא “מחווה להמינגוויי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *