אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואנחנו צריכים לבחור באיזו דרך אנחנו צועדים: דרך ההסתגרות והשנאה, או דרך ההתגברות, ההחלמה והכבוד

(לשולמית אלוני. אמי, אמי, רכב ישראל ופרשיו.)

לפני 50 שנים, ב-15 במארס 1965, נשא הנשיא האמריקאי לינדון ביינס ג'ונסון נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, שבו אימץ את התנועה לזכויות האזרח וקרא לכל האמריקאים להתייצב מאחוריה.

ג'ונסון לא רצה לנאום. הוא שנא את הרעיון של הנאום, הוא חש שהמנהיגות השחורה מאלצת אותו לשאת נאום ולדחוף את הקונגרס לרפורמה כשזה עוד לא מוכן. אבל המשטרה של סלמה, אלבמה, לא השאירה לו כל ברירה: שלושה ימים קודם לכן, ראו עשרות מיליוני אמריקאים את האלימות הפראית שהפעילו הקלגסים של אלבמה כלפי צועדים שלווים שבסך הכל דרשו את הזכויות שהעניקה להם החוקה – זכויות שארה"ב העדיפה להעלים מהן עין במשך מאה שנים כמעט, אחרי שההתקוממות הרצחנית הדרומית הידועה כ-Redemption דחקה לאחור את הזכויות שהעניקה מלחמת האזרחים. לבנים ליברלים טובים, מהסוג שמרטין לותר קינג זיהה כסכנה האמיתית לזכויות האדם – אנשי ה"כן, אבל לא עכשיו" – התבוננו מבועתים בלובשי מדים, פניהם מעוותות משנאה, משסים כלבים ומפעילים אלות במוחים לא אלימים.

סלמה היתה פרובוקציה, כמובן, פרובוקציה במובן הנעלה של המושג: היא אילצה את הממסד הלבן להתבונן בתוצאות המדיניות שלו, אילצה אותו להגיב. סלמה לא נבחרה במקרה; השוטרים שלה הפעילו אלימות משולחת רסן כלפי "מסע הצלב של הילדים," שנתיים קודם לכן, ואף שמפקד המשטרה הידוע לשמצה– ידוע לשמצה גם כיום – בול קונור הועבר מתפקידו, היה ברור שמדובר שהמשטרה שלה תגיב בצורה חריגה. אלימות חריגה, בוטה, כזו שלא מורידה אשד של שפה משפטית על העוול, היתה מה שהמוחים רצו. אף שהקלגסים הרשמיים לא הרגו אף אחד מהמוחים ב"יום ראשון העקוב מדם," יומיים לאחר מכן, לקראת המצעד השני שם, רצחה מיליציה לבנה בלתי רשמית את ג'יימס ריבּ, כומר אוניטארי ואיש זכויות אדם שהגיע מהצפון לתמוך בצועדים.

הרוצחים והקלגסים כופפו את ידו של ג'ונסון. אף שהוא קיבל חינוך דרומי והיה נחשב בימינו לגזען מחריד, הוא היה אחד מאותם ליברלים טובים שעליהם קבל קינג. הוא תמך בזכויות אזרח – הסיפורים ששמע מאחד המשרתים שלו על הצורה שבה חיו השחורים זעזעו אותו עד עמקי נשמתו כבר עשור קודם לכן, והוא נדר לפעול, והוא היה איש פעולה – אבל תמיד היה משהו דחוף יותר. ב-15 במארס, הורה ג'ונסון להכין נאום דחוף, ובחר לשם כך בכותב הנאומים ריצ'רד גודווין; את בחירתו הוא הסביר ב"כלום אינך יודע שיהודי ליברלי חש בדופק של אמריקה?"

גודווין עבד במלוא המהירות, ומנע מג'ונסון מלתקן את הנאום. ההשלמה שלו היתה כה קרובה לשעת הנאום הנשיאותי, שלא היה זמן להעלות את הנאום על הטלפרומפטר. ג'ונסון עלה על הבמה שהכיר כה טוב, ואז מילאו מילותיו של יהודי ליברלי לא רק את היכל הקונגרס, אלא גם את בתיהם של 70 מיליוני אמריקאים:

"אני מדבר בפניכם הערב בשם כבוד האדם ויעודה של הדמוקרטיה. אני מפציר בכל חבר באחת משתי המפלגות, באמריקאים בני כל הדתות ומכל הגוונים, מכל חלקי הארץ, להצטרף אלי למען מטרה זו. […] הגיבור האמיתי של מאבק זה הוא השחור האמריקאי. מעשיו ומחאתו, האומץ שלו בסכנו את בטיחותו ואף את חייו, עוררו את מצפונה של אומה זו. הפגנותיו נועדו להפנות תשומת לב לעוול, נועדו לעורר שינוי, נועדו לעורר תיקון. הוא קרא לנו להגשים את הבטחתה של אמריקה. […] אין לנו בעיה שחורה. אין לנו בעיה דרומית. אין לנו בעיה צפונית. יש רק בעיה אמריקאית. […] משום שאין אלה רק השחורים, החובה מוטלת למעשה על כולנו: להתגבר על המורשת מטילת המום של גזענות ועוול."

נאומים, בפני עצמם, אינם משנים מציאות; לכל היותר הם מצביעים על המציאות המשתנה, על ההיסטוריה המהססת בצומת דרכים ועל דחיפה בכיוון מסוים. כמובן, אנחנו זוכרים את הנאומים שהצליחו. זה היה אחד מהם. ימים ספורים לאחר מכן, נערך המצעד השלישי בסלמה; הפעם הוא אובטח, בהוראת הנשיא, על ידי חיילים פדרליים. זמן קצר לאחר מכן, דחף ג'ונסון דרך הקונגרס את חוק זכות ההצבעה.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות. 50 שנה אחרי סלמה, עמד שם נשיא שחור ודיבר על הקורבנות, על המאמץ, על המחיר, והכיר בכך שכוח המשטרה של פרגוסון – ולא רק הוא – לא שונה כל כך הרבה מכוח המשטרה של סלמה בימי קונור. הוא עמד גם על העובדה שבאותם הימים, האנשים שאנחנו מכירים היום כגיבורים תוארו אחרת לגמרי: "אז קראו להם קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מן החוץ, סוטים מינית ומוסרית, ושמות גרועים יותר – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם." מרטין לותר קינג הוא היום גיבור ממסדי, אבל אז הוא היה מושא למעקב ולקמפיין השחרה של ה-FBI, שאף ניסה לסחוט אותו ולהביא להתאבדותו. עיתונות הימין – והמרכז – התייחסה אליו בערך כפי שהעיתונות היהודית מתייחסת לחנין זועבי.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות, אבל הם חלק משינוי המציאות. לפני 50 שנים, כשמילים של יהודי ליברלי מהדהדות מגרונו, תפס לינדון ג'ונסון את המציאות, בכל הכוח שהאיש הוולקני הזה היה מסוגל לו, ואילץ אותה לסטות לנתיב אחר.

זה לגמרי יכול היה להגמר אחרת. ג'ונסון, נשיא דרומי, יכול היה לבחור במסלול שבחר בו גראנט, מאה שנים קודם לכן: הוא יכול היה לתת לדרום הלבן להטביע את המחאה השחורה בדם ואש, כשהוא מעמיד פנים שזה אינו מעניינו, עד שהטרור יעשה את שלו. חלקים מרכזיים בממשל שלו – ביניהם ג'יי אדגר הובר – חשבו שזה מה שהוא צריך לעשות. לממשלה הפדרלית היתה היסטוריה ארוכה של חרפה בהתעלמות מלינצ'ים. ג'ונסון בחר אחרת, והבחירה הזו שינתה את המציאות של ארצו.

[]

אבל המטרה של הפוסט הזה, שנכתב ערב בחירות, איננה שיעור היסטוריה. אנחנו ניצבים היום בפני אותה בחירה שבפניה ניצבה ארה"ב: בין משטר דיכוי גזעני, שפורמלית מעניק זכויות לנתיני הגזע הלא נכון, אבל בפועל הופך אותם למשיסה. אנחנו מגיעים לבחירות אחרי אולי הקמפיין הבזוי ביותר מאז 1981. ראש הממשלה הישראלי מזהיר שוב ושוב מפני האפשרות שאזרחי ישראל הערבים יצאו להצביע; אתמול, המפלגה שלו (למטה יש צילום מסך שהופץ ברשת) איימה עלינו בכך שראש האופוזיציה הבטיח למנות שר ערבי. יש, אומרים לנו בליכוד, פלח אוכלוסיה בגודל 20% שאסור לו להיות חלק מהשלטון. ואם נתניהו משחק פה את תפקיד הסנאטור השמרני, מאותם אבני נגף בדרכו של ג'ונסון, אז יש גרועים הרבה ממנו: שר החוץ של ישראל איים לאחרונה לערוף את הערבים שאינם מסכימים עם דרכו בגרזן. אם ראש הממשלה גינה את האמירה הזו עד כה, הגינוי חמק מעיני. מה הוא צריך להסתבך.

ואמירות כאלה, משנאמרו ואין עליהן תגובה חדה, משתרשות, נכנסות לתודעה, הופכות לרגילות. למדינה היהודית יש בעיה היסטורית עם הפלסטינים: העוול שלה כלפיהם, כשמביאים בחשבון את הבדלי סדרי הגודל, איננו בהכרח קטן מזה של המדינה האמריקאית כלפי השחורים. המדינה היהודית טבחה באזרחיה הפלסטינים בשלוש הזדמנויות בולטות – טבח כפר קאסם, יום האדמה, ואירועי אוקטובר 2000 – והיא מנהלת נגדם מלחמה מלוכלכת מאד, שהיתה מוכרת ללא ספק לבריונים במדים של קונור ולשופטים מטעם של אלבמה, גם כיום, תוך שהיא עוטה עליה אצטלת משפטית. כל זה, כמובן, מבלי לדבר על מלחמת הנישול שהיא מנהלת כלפי הפלסטינים שאינם אזרחיה.

כשנתניהו מצהיר פעם אחר פעם שלישראל יש ערכים משותפים עם ארה"ב, הוא מתכוון לארה"ב של בול קונור והקו קלוקס קלאן. אתמול התייצב נתניהו לעצרת שבה השתתף גם השותף הטבעי שלו, נפתלי בנט, אבל גם – לראשונה, עד כמה שידיעתי מגעת – ברוך מרזל איש כ"ך. נתניהו לא יכול יותר להתנער מהחיבוק עם הכהניסטים. מי שראה את העצרת, שם לב שהיו בה בעיקר חובשי כיפות. הימין השפוי, ופעם היה כזה, קרס אל תוך עצמו. קשה עד בלתי אפשרי להיות, בישראל של 2015, איש ימין והגון; ומאחר וקשה להביט במראה, כל מה שנותר הוא לחבק את הגזענות, לדחות את האפשרות לשוויון, ולומר שמדובר בפראים שלא מסוגלים לשלוט בעצמם וצריכים שמישהו אחר ינהל אותם, מישהו נוקשה אך הוגן.

ואנחנו יכולים, וחייבים, להיות אחרים. אנחנו יכולים לבחור, בסלמה הבאה, לעשות את המעשה הנכון. ולשם כך, אסור לנו להכנע – אבל כדי לא להכנע, אנחנו צריכים לדעת קודם כל שאנחנו נאבקים ועל מה אנחנו נאבקים.

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואני מבקש ממכם לבחור במפלגה היחידה בכנסת שלא שכחה לרגע על מה אנחנו נלחמים, המפלגה שהמייסדת שלה בנתה למעשה את תנועת זכויות האדם בישראל, המפלגה שנאבקת על שוויון, המפלגה שנאבקת על זכויות נשים, על זכויות מבקשי המקלט, המפלגה שמשמיעה את קולו של מי שאין לו קול; אני מבקש ממכם לבחור במרצ, המפלגה שמייצגת בישראל את רוח סלמה.

הסיבות מוכרות לעייפה ונמנה אותן שוב. למפלגת העבודה יש היסטוריה ארוכה מדי של מכירת נשמתה עבור האשליה של שינוי מבפנים, ואל תגרמו לי לדבר על ציפי לבני, שנותנת פייט יפה לשמעון פרס במאבק על פרס האופורטוניסט הפוליטי. קול למחנה הציוני בהחלט יכול להיות קול לממשלה הבאה של נתניהו; לבני והרצוג סירבו להתחייב שלא ישבו בממשלתו. על הליצן הריק מ"יש עתיד" אני מסרב להכביר מילים. כחלון הוא איש ימין קיצוני ותומך פייגלין לשעבר; אני לגמרי לא בטוח, בלשון המעטה, שמה שישראל צריכה כרגע היא מפלגה לאומית-חברתית.

יש לי הרבה אמפטיה לרשימה המשותפת, ואני נוקט כלפיהם בעמדה שנקטה שולמית אלוני כלפי אדם ששאל אותה, ב-1988, מדוע לא להצביע למפ"ם אלא דווקא לרצ: אם אתה מתכוון להצביע למפ"ם, היא ענתה, אני לא אריב איתך. אבל הרשימה המשותפת היא שעטנז בעייתי למדי של סוציאליסטים ואיסלמיסטים. לבל יהיה ספק, אני לא מאשים אותם בכך: הפלסטינים הישראלים אולצו על ידי נתניהו, לפיד וליברמן להתאחד או להתפוגג, בעוד אחד מהשטיקים החוקיים (באישור בג”צ, כמובן) שמיועדים לוודא שיש להם זכויות פורמליות אבל לא מעשיות. הם בחרו באחדות, ובחרו בכך למעשה באזרחות ישראלית כשיכלו לבחור בבדלנות; זו לא היתה בחירה של מה בכך. ולרשימה המשותפת יש שורה של נציגים ראויים מאד: אחמד טיבי, דב חנין,

אבל אני לא יודע עד כמה אברהים צרצור, למשל, מחויב לזכויות נשים או לזכויות גאים, ואני לא יודע עד כמה מסעוד גנאים מחויב לחופש הביטוי. כשאני מצביע מרצ, אני יודע בדיוק מה אני מקבל: מפלגה עם רקורד בלתי מתפשר של תמיכה בזכויות אדם וזכויות חברתיות. לא מפלגה מושלמת – אין כאלו – אבל כזו שאני יכול לחיות איתה ב-90% או יותר, ומפלגה שמנהלת ויכוחים בלתי פוסקים, לעתים מתישים, על דרכה.

נתניהו התווה לנו דרך אחת, דרך השנאה והפלגנות, דרך האזרחות הריקה, דרך האתנוקרטיה שנידונה לדכא חלקים גדולים והולכים מאוכלוסייתה, עד שתקרוס הקליפה הדמוקרטית שלה; ג'ונסון הראה לנו שיש דרך אחרת, קשה ומיוסרת ומייאשת וקורעת לב, אבל מובילה למעלה. מחר הולכים לקלפיות; מחר שולחים את מחרחר השנאה נתניהו ואת חקיינו הגרוע ממנו הביתה; מחר מצביעים בעד המפלגה שהתייצבה בעקביות בצד זכויות האדם.

ובחרתם בחיים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ראיון עם ח"כ מיכל רוזין

בשבוע שעבר נפגשתי לראיון קצר עם חברת הכנסת מיכל רוזין, מקום רביעי ברשימת מרצ לכנסת ה-20. רוזין היא אחת מחברות הכנסת היותר יעילות של מרצ, אולי היותר יעילות בכלל, אבל מהיותר נחבאות מעיני התקשורת. בקרב מצביעי מרצ, עם זאת, יש לרוזין לגיונות של מעריצים, מה שהוביל אותה להצלחה ניכרת בפריימריז. מטבע הדברים, או צוק העתים, הראיון היה פוליטי במהותו.

ספרי לנו על עצמך. מי את, איפה גדלת?

"גדלתי ברמת גן, בשכונת מעמד ביניים הכי קלאסית של פעם: רוב האנשים עסקו במקצועות חופשיים. זו היתה שכונה – בית מגורים משותף, שכנים שמכירים זה את זה, ילדים שנכנסים לקחת סוכר, שעושים קיטנה משותפת בבית. הכי חיים של ישראל בשנות ה-70-80.

מה דחף אותך לפוליטיקה?

"אני חושבת שזה שני דברים. קודם כל, חוש צדק מאד גדול, האפליה והקיפוח תמיד עצבנו אותי, בין אם זה ילד בכיתה שנעשה לו עוול מצד ילדים אחרים או מורה שלא התנהגה כמו שחשבתי שראוי לפי אמות מידה של צדק. שזה כמובן מוביל לצורך לשנות וליצור חברה טובה יותר.

"מצד שני, תמיד עניינה אותי פוליטיקה, היחסים בין אוכלוסיה אחת לשניה, איך פועלות קבוצות הכוח בחברה ואיך האינטרסים עובדים ומה מקדפ מדיניות. מגיל מאד צעיר הייתי צופה בתשדירי תעמולה: אז זו היתה חוויה אמיתית, עם הגשש וספי ריבלין.

וכל הזמן התעניינתי: אז  מה הם אומרים, מה רוצה המפלגה הזו, מה המצע שלה בעניין הזה. זה תמיד עניין אותי, תמיד רציתי לחקור. למדתי הרבה על דתות שונות, הינדואיזם ובודהיזם ואיסלם ויהדות – השקעתי הרבה בלימודי יהדות, דווקא בגלל שלא זה בא לי מהבית.

"תמיד ראיתי פוליטיקה בכל דבר: ועד בניין, ועד כיתה בוודאי. אז למה לא להיות במקום שהכי משפיע, הכי משנה, ושם לעשות את השינוי? ואני חושבת שהתמזל מזלי כי אני חושבת שרוב האנשים מוצאים את עצמם צועקים על הטלוויזיה או הרדיו, ואני יכולה באמת לצעוק על נתניהו ובנט ולומר להם מה אני חושבת."

במובנים אמריקאיים, את מה שמכונה stealth candidate. את פועלת כמעט תמיד מתחת לפני השטח. לא שומעים אותך מוציאה הצהרות גדולות. ובכל זאת היתה לך הצלחה פנומנלית בפריימריז של מרצ. את סוגרת דברים בוועדות, לא מול מצלמות.

"אני חושבת שכדי להיות פרלמנטרית טובה, צריך כמה דברים. צריך להיות מאד חרוצים, ללמוד ולהכיר את החומר, לא רק ברמה שטחית ופופוליסטית. והדבר השני שנדרש מפוליטיקאי טוב זה יחסי אנוש טובים. כשיש לך יחסי אנוש טובים, אתה מצליח ליצור חיבורים מתוך פוליטיקה והסכמות עם אנשים שיש לך לפעמים תהום אידיאולוגית פעורה מולם, אבל אפשר למצוא את הדברים שבהם אפשר לשתף פעולה. אני חושבת שזה מפתח.

"אני חושבת שזכיתי להרבה מאד הערכה בכנסת כי נלחמתי על העקרונות שלי, עמדתי עליהם. אני לא מסכימה איתך שלא היו לי הצהרות גדולות: לא היה מי שדיבר על נושא מבקשי המקלט כמו שאני דיברתי. גם בנושאים אחרים לא ברחתי: דיברתי על הנושא המדיני, על הנושא הכלכלי, דיברתי על זכויות אזרח.

"לצערי לא תמיד העשיה בכנסת מתרגמת להופעות בתקשורת, ואולי כי פעם אמר לי מישהו משפט חכם: יש כאלה שמוכרים את עצמם ואת מוכרת עשייה.' ואולי אני צריכה להשתפר גם בלמכור את עצמי.

אחת הטענות שאני שומע הרבה מאד, מהרבה כיוונים לאחרונה, היא שמרצ נמצאת על סף אחוז החסימה. יכול להיות שהיא לא תעבור אותו. אנחנו צריכים להצביע טקטית, או – לפי השואל – או לרשימה המשותפת, או לגבנ"צ כמו שמתחילים לקרוא לזה. ובתור מי שנמצאת בקצה, מה את אומרת על זה?

"אני זוכרת בדיוק את אותה התקופה, חודש לפני הבחירות בקמפיין הקודם, היינו על שלושה מנדטים, בחלק מהסקרים ירדנו לשניים. רביב דרוקר אמר שמרצ לא עוברת את אחוז החסימה, והכפלנו את כוחנו והפתענו עם שישה מנדטים.

"אני שומעת את האמירות האלה שלוש פעמים ביום בפאנלים וחוגי בית; אני שומעת מאנשים שאומרים שהם מאמינים במרצ, אבל הפעם אצביע אסטרטגית כדי לחזק את בוז'י. אני חושבת שזה הולך ומתמסמס. אני שומעת את זה פחות ופחות. אנשים משתכנעים להצביע מרצ – גם הנשיא עזר לנו, בתגובה שלו לראש הממשלה בעניין הזה – כי מבינים שהמצג שמי שיקבל הכי הרבה מנדטים הוא שיהיה ראש הממשלה הוא מצג שווא.

"הדבר השני שהציבור מתחיל להבין, גם בעזרתנו, הוא שגם אם חס וחלילה לא יהיה מהפך, והרצוג לא ירכיב את הממשלה, אז הרצוג ישב עם ביבי באותה הממשלה. והציבור שלנו לא רוצה לראות ממשלת אחדות, לא רוצה לראות ממשלה בראשות נתניהו.

"בוז'י כבר היה שר הרווחה בממשלה כזו [ממשלת נתניהו ב-2009 – יצ"ג]. איזו תפיסת עולם אתה יכול לשנות בתוך ממשלת נתניהו, שלא רוצה תהליך מדיני, ולא רוצה לשנות את התפיסה הכלכלית שלו – הוא חושב שהיא הדבר הכי נכון בעולם? ועם ראש ממשלה נהנתן, שחי בקיסרות כש-700,000 עובדים קמים בבוקר וחוזרים הביתה מתחת לקו העוני; כשיש 900,000 ילדים עניים במדינת ישראל. אני חושבת שלשבת בממשלה כזו, זה לחטוא לרצון הבוחרים שבחרו בהרצוג.

"ולכן, מי שרוצה את הרצוג כראש ממשלה, הקול שלו למרצ הוא קול בכספת. כשהרצוג הולך לנשיא, הוא לא הולך רק עם המנדטים שלו; הוא הולך גם עם המנדטים של מרצ. מרצ היא היחידה שהמליצה על הרצוג לראשות הממשלה מראש. והנשיא יודע שמרצ הולכת עם הרצוג לממשלה.

"אבל אם לא תהיה אפשרות כזו, אם הרכבת הממשלה לא תוטל עליו, אנחנו לא נלך עם הרצוג לשבת עם נתניהו. ולכן הקול שלך יהיה בטוח בין אם הרצוג יהיה ראש ממשלה ובין אם הרצוג יילך עם נתניהו, שאז הקול שלך יישאר בשמאל. כשאני מסבירה את זה לאנשים, 99% משתכנעים."

למה מרצ הולכת על קמפיין שלילי הפעם? בדרך כלל יש לנו קמפיין חיובי.

"אני מזכירה לקוראים שדווקא התחלנו עם קמפיין חיובי, עם אותו ג'ינגל שחטפנו עליו רבות עם המסיבה. בסך הכל מה שרצינו עליו לומר הוא שמרצ רוצה להפיח בכם תקווה למדינה טובה יותר, לעתיד טוב יותר. מהר מאד ראינו שאנשים אומרים 'אתם הכי נהדרים, אנחנו אוהבים אתכם' – במהלך הקדנציה ראינו את המנדטים שלנו עולים לתשעה עד עשרה – 'אין כמו מרצ בעשיה, אתם הכי ירוקים, הכי שקופים, אנחנו יודעים עליכם הכל. בלב אנחנו אתכם, אבל צריכים לחשוב אסטרטגית, איך אני מייצר פה מהפך.'

"ואז הבנו שאנחנו צריכים בעצם להסביר לבוחרים שלנו משהו חשוב מאד. הבנו שמאחר ובוז'י וציפי מסרבים להצהיר שהם לא ישבו בממשלת נתניהו, שאנחנו צריכים לומר לבוחרים שלנו 'הקול שלך להרצוג יכול להעלות בסופו של דבר את נתניהו.' יש שם אנשים נהדרים. הרצוג כבר בפנים. לבני כבר בפנים. סתיו שפיר כבר בפנים, איתן כבל כבר בפנים. השאלה היא אם אתה מכניס את מקום 23-24-25 של העבודה, או את גבי לסקי, אבי דבוש ומוסי רז. זו השאלה.

"ובסופו של דבר, כשאתה שואל את הבוחרים של מרצ, אתה רואה שאנשים שמצביעים מרצ לא מתחרטים שהם הצביעו מרצ. הם לא מרגישים שרימו אותם, הם לא מרגישים שלקחו את הקול שלהם למקום לא נכון. הם מרגישים שהם קיבלו תמורה בעד האגרה.

היה רגע אחד, הגירוש של אנשי החמאס ללבנון.

"נכון. 1992-3. נכון. אבל אף את זה אף אחד לא זוכר, לא מעלים את זה מולי. קדימה קיבלה ב-2009 28 מנדטים, ובאו ב-2012 ובדקו איפה המנדטים של קדימה, והגיעו לכך שרק שישה מנדטים מהנסקרים אמרו שהם הצביעו קדימה. לאיפה נעלמו 22 מנדטים? אנשים התביישו לומר שהם הצביעו לקדימה."

זה קורה עכשיו גם עם יש עתיד.

"נכון. ומצביעי מרצ לא מתביישים. הם אומרים 'אני הצבעתי לכם, אתם נהדרים, אבל…' ואז עולה השאלה הטקטית. ואנחנו אומרים: אל תשנה את ההצבעה שלך. היא קול בטוח להרצוג כראש ממשלה וקול בטוח נגד ביבי."

הנה שאלה שמגיעה מקורא. מה קורה עם חוק ההתיישנות?

"איך שנכנסתי לכנסת פעלית לביטול חוק ההתיישנות בעבירות מין בתוך המשפחה. אם בן משפחה פגע בילד או ילדה, קטינים, לא תהיה על זה התיישנות מפני שחולפות עשרות שנים לפני שבכלל מגיעים להכרה במה שקרה, להבנה של מה שקרה, לעבור טיפול כדי שבכלל תהיה מסוגל ללכת ולהתלונן. אני פעלתי לקדם את זה עוד בהיותי מנכ"לית של ארגוני הסיוע לתקיפה מינית.

"איך שנכנסתי לכנסת, הגשתי ארבע הצעות חוק שונות לביטול ההתיישנות, גם הפלילית וגם האזרחית, בעבירות מין בתוך המשפחה. למה ארבע הצעות חוק שונות? כי כל פעם שהגשתי הצעת חוק, הפרקליטות אמרה 'לא, זה יותר מדי.' נתתי להם את כל האופציות, כדי שלא יוכלו לומר 'לא תמכנו בהצעת החוק כי רצינו משהו קצת שונה.' אז הגשתי ארבע, רק תגידו באיזו אתם תומכים.

"זה אחד המאבקים החשובים ביותר. למיטב זכרוני רק לאחרונה התאבדה נפגעת גילוי עריות. אני חושבת שרוב הציבור לא מבין עד כמה זו מגפה, עד כמה זה קיים, עד כמה זה נורא ואיום ואין מענה. עד כמה הילדות האלה גדלות בעולם ללא סיוע, שאין מענה עבורן חברתית. המדינה צריכה לקחת אחריות גם על האויב מבית, לא רק על האויב מחוץ. בעצם המדינה כשלה בהגנה על הילדה הזו. היא צריכה לקחת עליה אחריות; היא צריכה לפצות אותה.

"למשל, ביטוח לאומי לא מכיר בפגיעה שלך כסיבה לפצות או לשקם אותך. הוא מכיר בה רק אם יש לך מחלת נפש או דברים כאלה. משרד השיכון, למשל, לא נותן עזרה בשכירות. הם לא מכירים בפגיעה מינית כאחת האופציות. הלם קרב, למשל, כן; אבל פגיעה מינית לא.

למרות שזו לעתים קרובות אותה התופעה, PTSD.

"נכון. אני אמשיך ואלחם על ההתיישנות, ולצערי שרת המשפטים האחרונה לא קידמה את הנושא, וחסמה פגישות איתה, וחסמה נסיונות של ארגונים וחברות כנסת לקדם את זה, ואני רוצה שזה יקרה בכנסת הבאה.

שרת המשפטים המדוברת היא במקרה…

"ציפי לבני. כן."

למה להתעקש כל כך על זכויות הפליטים? מה דוחף אותך לשם? זה לא שהם אלקטורט. לאנשים האלה אין זכות הצבעה ולא תהיה להם זכות הצבעה. את מספר התומכים שלהם אפשר לכנס במסעדה קטנה את מחברות הכנסת היותר פעילות בנושא הפליטים. למה?

"כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. הרבה יותר קל להיות חברת כנסת פופולרית ואהובה שעוסקת באיפה הכסף, ביוקר הדיון, יוקר המזון, חינוך, והמון דברים חשובים אחרים שעסקתי גם בהם. הרבה יותר קשה לעסוק במקומות הכואבים, הקשים, שהם לא בקונסנסוס הרך, לא במקום הנעים, שבדרך כלל אתה זוכה לגידופים והשמצות, לעתים התעלמות…

"בסופו של דבר אני צריכה להשמיע את הקול של מי שאין לו קול. בין אם זה בכנסת בין זה ברחוב. זה נשמע כמו סיסמאות, אבל בסופו של דבר יש אוכלוסיות מוחלשות שקולן לא נשמע. מבחינתי, להיות שם זו המשימה שלי. לא אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם לא אעשה את זה.

"כולם מגיעים לכנסת עם כוונות טובות, אבל אם אתה לא עושה, ואתה לא משנה, למה אתה יושב שם? למה בחרו אותך?"

את עוסקת יחסית הרבה בקהילה הרפורמית. לישראלים, אתאיזם הרבה יותר מובן מיהדות רפורמית. איך הגעת לכיוון הזה?

"יש פה כמה דברים משולבים ביחד. אנסה קצת להפריד בין הדברים.

"קודם כל, אני מאד אוהבת להרגיש חלק מקהילה. רוב האנשים אוהבים להרגיש חלק ממשפחה, מקהילה, מחברה. ולכן הצורך שלנו בתחושב שאנחנו חלק מהזהות היהודית והישראלית: חשוב לנו להיות חלק מזה. אני הרגשתי חסר, או רציתי להכיר יותר את היהדות שלי ולשאול את עצמי שאלות אמיתיות ממקום של ידע, ולכן הלכתי ללמוד יהדות, ולכן חקרתי.

"זה לא משהו שקיבלתי מהבית. לא מלמדים אותנו את זה בבית הספר. מלמדים אותנו תנ"ך, ובוחרים את הפרקים שבהם אנחנו כובשים ארצות ומשמידים עמים, ויש הרבה דברים חשובים יותר ללמד בתנ"ך שאותם אנחנו בכלל לא לומדים. כשהייתי בבית ספר הביאו רב, והמרחק היה כל כך גדול.

"אני רואה את זה אצל הילדים שלי, שכשרוצים להביא לפני חג מישהו שילמד על המנהגים, מביאים רב אורתודוקסי, עם הזקן והכובע, שיושב ומסביר להם על מנהגי החג ובעצם יוצר נתק אצלם בין מה שהם חווים בבית שלהם, בחיים שלהם, בין אם זה בית מסורתי או בית חילוני, ובין מה זו יהדות. ואז הבת שלי, שהיתה בת שבע, חוזרת מבית הספר ואומרת שהרב הסביר על הפרדת חלב ובשר, והיא אומרת לי 'הם, היהודים, מפרידים בין חלב ובשר.'

"אני, כמובן, נתתי לה מיד את הנאום של 'סליחה, אנחנו יהודים בדיוק כמוהם,' ושאנחנו לא מפרידים בין בשר וחלב, ומה היא תפיסת עולמי; אבל רוב ההורים מרגישים צורך להתנצל. 'נכון, אנחנו לא בדיוק שומרים כמוהם'. כלומר, הם גם יוצרים ריחוק מהיהדות ושלנו מעצמנו; אנחנו מתנצלים על משהו שעליו לא צריך להתנצל.

"הטענה שלי ביחס לכפיה הדתית היא שהחרדים והדתיים הלאומיים מייצרים עוד יותר ריחוק של האוכלוסיה החילונית מהיהדות, בכך שהם יוצרים דיכוטומיה שבה האידיאל הוא שמירת מצוות, ומי שפחות מזה לא מגשים איזשהו אידיאל. ובעיני, וזה אחד הדברים שעליהם נאבקתי בכנסת ובכלל זה מאבק נשות הכותל, הוא להיאבק על הזכות לבחור כיצד אני אהיה יהודיה. אני אבחר אם לאכול כשר או לא כשר, ואני אבחר כיצד להתחתן וכיצד לחגוג את הבר מצווה של ילדי, ואם לחגוג, ואם למול את ילדי – אני אבחר.

"למשל, אחת מחברות הכנסת של יש עתיד שאלה אותי 'מה לך ולנשות הכותל, מה לך ולתפילה'. ואני עניתי לי: סליחה? מי את שתגידי לי שאין לי משהו עם תפילה? אז מה אם אני לא מאמינה באלוהים? את לא תגידי לי מה היא היהדות שלי. התפיסה הזו מאד מקוממת ומכעיסה אותי, ולכן אני מאמינה שכל אדם צריך לבחור מהי היהדות שלו, את ההגדרה שלו מהי היהדות שלו, וכיצד הוא רואה את עצמו חלק ממנה. והתפיסה הזו כוללת רפורמים, קונסברטיבים ובוודאי גם חילונים."

מה את חושבת על הרשימה המשותפת? האם אנחנו צריכים להציע להם להשתתף בקואליציה? כי אני לא בטוח שזה מה שהם רוצים.

"מרצ יצאה בקריאה, מיד עם השקת הקמפיין במגזר הערבי, למפלגות הערביות להצטרפות לשותפות בממשלת מרכז-שמאל, ואמרנו שזה יהיה אחד הנושאים שנשים על השולחן עם הרכבת הממשלה. הרשימה המשותפת החליטה להצהיר כמה ימים לאחר מכן שהיא לא תשב באף ממשלה, לא של בוז'י ולא של ביבי, כי מבחינתם שניהם אותו הדבר.

איימן עודה סירב לאחרונה לאשר או לשלול שהם יתמכו בקואליציה מבחוץ [מאז הראיון, אמרה הח"כית המיועדת עאידה תומא סלימאן שבתנאים מסויימים, הרשימה המשותפת עשויה לתמוך בקואליציה מבחוץ – יצ"ג].

"אני חייבת לומר שמבחינתי, העובדה שהמפלגות הערביות מעולם לא ישבו בממשלת ישראל זו בושה וחרפה, ומעידה על מדינת ישראל שאין בה באמת שוויון. אני חושבת שהגיע הזמן לשבור את העניין הזה ושתהיה להם אופציה לשבת בממשלה – כמובן על פי בחירתם, אני לא אנהל להם את הפוליטיקה שלהם, אבל לא יכול להיות שמראש הם ייחשבו רק עבור גוש חוסם ולא עבור ישיבה רשמית כחלק מהקואליציה.

"היו הצעות כאלה ואחרות להתנות את זה כתנאי להרכבת הממשלה, אבל כמובן שאנחנו לא יכולים לעשות את זה בלי שהם יירצו לשבת בה. על פי מה ששמעתי מהם, הרשימה המשותפת גם תתפרק רגע אחרי הבחירות, ובמידה רבה הם אולצו לשתף פעולה בגלל חוק המשילות, שבעיני היה חוק גזעני ולא דמוקרטי שנועד ליצור מצב שבו המפלגות הערביות לא יעברו את אחוז החסימה.

"דרך אגב, הבית היהודי התנגד לחוק המשילות כי הם הבינו שהוא ייצור אחדות בין הסיעות הערביות והבין שזה יגדיל את הכוח שלהם. זו הסיבה שהם התנגדו. אנחנו התנגדנו כי ראינו בזה סוג של גזענות. זה כמו לומר למרצ וש"ס 'תקימו ביחד מפלגה כי אתם הרי יהודים.' והחיבור הזה, בין מפלגה איסלמיסטית-דתית ובין מפלגה לאומית פלסטינית ובין מפלגה סוציאליסטית שוחרת שלום ושוויון הוא חיבור מאולץ משהו. אני חשה את האילוץ הזה בין הבוחרים.

"אבל אומר משהו חיובי. אני מקווה שזה יעלה את אחוז ההצבעה בחברה הערבית. זה גם יהיה נכון שהכוח של המפלגות הערביות יעלה, וזה גם יעלה את הכוח של השמאל ועשוי לשנות את חלוקת הגושים. אבל אני שומעת גם פוטנציאל גדול למרצ בחברה הערבית – גם בגלל שזה יעלה את אחוז ההצבעה אבל גם בגלל שיהיה מי שיבחר להצביע מרצ ולא להצביע לרשימה המשותפת. אני מקווה שגם הם יעלו וגם אנחנו נעלה בחברה הערבית, ונוכל להמשיך ולשתף פעולה בכנסת ולעשות דברים טובים ונכונים."

איפה את מגדירה את עצמך על הספקטרום הטבעוני-קרניבורי?

"אני אוכלת בשר. עם זאת, אני מנסה להמעיט באכילת בשר, בעיקר כי אני חושבת שהאדם המודרני הפך את האופן של גידול הבשר למשהו לא טבעי, וצריך גידול הוגן יותר ובלתי פוגעני בחיות. יש לנו שלושה טבעונים ברשימה, ויזמנו לא מעט חקיקה להגנה על זכויות בעלי חיים, ואני חושבת שאין סתירה – אפשר להלחם על זכויות בעלי חיים מבלי להיות טבעונית. אני מניחה שיש מי שיחלוק עלי."

את יוצאת שתיל. האם את לא חושבת שיש חשש שהשמאל יתמקד יותר מדי בעבודת עמותות ופחות מדי בעבודה פוליטית פרופר? שהוא זונח את השטח לטובת מאבק משפטי?

"אני חושבת שהעמותות זה השטח. ניהלתי עמותה במשך חמש שנים שפעלה בשטח, שפעלה ברחבי הארץ, בחברה החרדית, בחברה הדתית לאומית, בחברה הערבית. לצערי הרב, המדינה הפריטה את השירותים החברתיים שלה לעמותות ולכן מי שעושה היום את העבודה בתחום הרווחה והחינוך הם בהרבה מקרים העמותות.

"זה נכון שעמותות השמל שפועלות בנושא זכויות אדם וזכויות אזרח פועלות הרבה בכלים משפטיים, אבל קודם כל גם עמותות הימין למדו לעשות זאת; ושנית, אני חושבת שאנחנו לא יכולים לוותר על שום זירה, לא הפוליטית, לא המשפטית, לא החוץ-פרלמנטרית וודאי לא על השטח.

(יוסי גורביץ)

היה שווה? הכשלון הגדול ביותר של מערכת הבחירות הזו, להוציא אולי בנימין נתניהו, הוא שלי יחימוביץ'. היא קיבלה מפלגה של 13 מנדטים, מול ראש ממשלה לא אהוד בלשון המעטה, אחרי תקופת מחאה חברתית בולטת מאד, והצליחה להגדיל את מספר המנדטים בשניים בלבד. (כן, אני יודע שבקרב תומכיה נהוג לטעון שהיא העלתה את מספר המנדטים משמונה, כשהם סופרים את מספר המנדטים שערקו עם ברק; תרשו לי לא להתייחס להבל הזה, כי לעצמאות מעולם לא היה קיום משלה והיא אף לא התמודדה בבחירות.) היא התעקשה לגרש את הגרעין השמאלי מהמפלגה שלה, ואחר כך עשתה סיבוב פרסה והודיעה שהיא לא תשב עם נתניהו. התוצאה היא שיחימוביץ', למרות תנאי פתיחה מצוינים – קדימה התפרקה לרסיסים – הצליחה לקבל פחות קולות משקיבל בשעתו עמיר פרץ. אירונית, יש מצב שאפילו הסכם העודפים שלה עם "יש עתיד" – הסכם שיחימוביץ' התעקשה לחתום למרות שהיסטורית ההסכם נחתם עם מרצ; עד כדי כך היא רצתה להוכיח שהיא לא שמאלנית – שיחק לרעתה. על פי הדיווחים שמגיעים בעת כתיבת הפוסט, מפלגת העבודה כבר מתחילה בנוהל גמל שלמה הקבוע שלה, קרי אכילת הראש של ראש המפלגה בעקבות בחירות.

המלך מת, יחי…: הכינוי של "טיים" לנתניהו, "קינג ביבי," כנראה עלה לו לראש. הוא הצליח לאבד בין 11 ל-12 בעקבות האיחוד עם ליברמן. זו היתה, במידה רבה, הצבעת אי אמון של הציבור הישראלי בראש הממשלה שלו. כאן חשוב לציין שתי נקודות: ש-31 המנדטים (ואני מעריך שהליכוד יאבד מנדט לבנט או ללפיד בעקבות קולות החיילים) של הליכוד הם לא באמת 31 מנדטים. בקרוב, ליברמן יודיע על פיצול הרשימה, כפי שאמר שיעשה עוד קודם לבחירות, ונתניהו יישאר עם 20 ח"כים, פלוס מינוס. הליכוד איבד שבעה מנדטים, ליברמן איבד חמישה – וכנראה היה מאבד יותר אם לא היה מגיע לדיל מוצלח כל כך מבחינתו עם נתניהו. הסכינים צפויות להשלף גם בליכוד בקרוב, במיוחד אחרי שנתניהו כפה על המפלגה את הדיל עם ליברמן. במצב רגיל, ההתקפה העיקרית היתה כנראה מגיעה מכיוון גדעון סער, אבל הוא מסובך עד ראשו בכשלון הקמפיין הזה, כך שתפקיד הסכינאי תפור דווקא על בוגי "משה" יעלון. כלומר, כשנתניהו מגיע להרכבת קואליציה, הוא מגיע עם מפלגה שהגודל שלה שווה, פחות או יותר, לזו של לפיד. מה שמוביל אותנו ל…

אם לא עכשיו, אימתי? את המחלה של הפוליטיאה הישראלית אפשר כעת לאבחן בקלות: תסמונת יאיר לפיד. בין 19 ל-20 מנדטים, כשישית מהאלקטורט, הצביעו לאדם שמעולם לא החזיק בעמדה שהוא לא יכול היה לסתור, שרוב החברים ברשימה שלו לא מוכרים לציבור, שתיאר את עצמו כנציג המעמד הבינוני בעודו יושב היטב בתוך האלפיון העליון. הציבור, שרצה מזור מהגזירות הניאו-ליברליות, בחר באדם שרוצה להפריט אפילו את מערכת החינוך. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

בסופו של דבר, לפיד קטף את קולות המרכז: את הפירות העזובים של קדימה, אלה שלא נאספו על ידי ציפי לבני. הוא הצליח לעשות את מה שלא הצליחה לעשות יחימוביץ': לפנות לאנשים שלא היו מוכנים יותר להצביע לנתניהו. אמנם, הטמבלים האלה יגלו בקרוב שהם דווקא הצביעו נתניהו, אבל זה כבר סיפור אחר.

השאלה הגדולה היא האם לפיד ינסה בעצמו להקים ממשלה: האם ידרוש מהעבודה, מלבני וממה שנשאר מקדימה (אם יישאר ממנה משהו אחרי קולות החיילים) להודיע לנשיא שהוא האיש שעליו הם מטילים את הקמת הממשלה. מצד אחד, זו ממשלה בלתי אפשרית. ללפיד אין ממשלה בלי הערבים, ומר קונסנסוס לא יהיה מי שישבור את הטאבו ארוך השנים שאוסר על צירופם לממשלה. מצד שני, לנתניהו אין ממשלה בלעדיו. מצד שלישי, לפיד צריך לדעת שלא יישאר ממנו דבר אם הוא יילך לאופוזיציה. אם הוא ייכנס לממשלה, הוא יישחק גם שם, ונתניהו – שיודע לעשות רק דבר אחד בחיים, וזה לפרק את המפלגות של יריביו – יאכל את המפלגה הלא ברורה והלא מגובשת שלו תוך חצי שנה. הוא לעולם לא יקבל מספר כזה של מנדטים, לעולם לא יגיע כל כך קרוב לראשות הממשלה. האגו של לפיד גדול מספיק כדי שהוא יחליט להמר על זה, למרות שלא ניהל מימיו דבר. ניחוש: הוא ינסה להגיע לדיל רוטציה עם נתניהו. נתניהו יסכים, וילך לבחירות בתואנה כלשהי לפני שיגיע תורו של לפיד. בדרך, השניים ירמסו עוד קצת ממה שנותר ממדינת הרווחה הישראלית. "יש עתיד" תתרסק

יום כיפור? הייתם רוצים: הסוקרים, כרגיל, פספסו את התוצאות. אף אחד לא חזה את העליה של לפיד או את הירידה של הליכוד. זו לא הפעם הראשונה. ב-2009, כל הסוקרים חזו נצחון לליכוד; קדימה של לבני זכתה במספר המנדטים הגדול ביותר. ב-2006, הסוקרים לא ראו את הגימלאים עד יום או יומיים קודם לכן – ולא חזו נכון את ההצלחה שלהם. על מה שקרה ב-1996 אני אפילו לא רוצה לדבר.

בכמעט כל מערכת בחירות, הסוקרים שלנו טועים. כשהם טועים, הם גם מטעים. הם יוצרים ציפיות ואומרים למי יש סיכוי ולמי אין. בחלק גדול מהמקרים הם לגמרי לא מדויקים. הסוקרים הישראלים הם לא נייט סילבר, הם לא מתקרבים לשמץ מן המדעיות שלו. וכשטעויות כאלה קורות פעם אחר פעם, זו לא הפתעה, זה לא "יום כיפור של הסקרים": זה אז'ינקורט, טבח מסיבי וידוע מראש בגלל שימוש באותן שיטות שנכשלו פעם אחר פעם בעבר. התקשורת הישראלית צריכה לשקול ברצינות להפסיק להשתמש בסקרים, עד שהם יראו שהם השתנו בצורה ניכרת. כרגע אין להם תמריץ לזה.

התשקורת: אבל מי שנמצא במצב גרוע יותר מהסוקרים, היא התקשורת הממסדית הישראלית. הפרשנים שלה, פחות או יותר בכל עיתון, האכילו אותנו במשך חודשים בבולשיט על כך שהבחירות הללו מכורות מראש, "משעממות," שהנצחון של נתניהו ידוע מראש, שאין כאן מה לראות, לכו הביתה. אם העיתונאים היו עושים את תפקידם ולא מתמכרים מראש לנראטיב של נתניהו, כי זה בדיוק מה שזה, יכול להיות ששיעור ההצבעה אכן היה גבוה יותר. לא היה צריך הרבה: רק עוד חמישה-שישה אחוזים, והמפה הפוליטית היתה יכולה להתהפך.

חשוב לציין שזו לא הפעם הראשונה שהתקשורת משחקת תפקיד כזה. עם כל הדימוי השמאלני שלה, היא היתה לגמרי בצד של שרון בבחירות 2003, כשהיא שרה שירי הלל לדימוי הקילר שלו, ועל מה שקרה עם אולמרט ב-2006 בכלל לא כדאי לדבר. אפילו כלי התקשורת שעיינו את נתניהו, כמו "ידיעות אחרונות," שיתפו פעולה עם התפיסה שהבחירות בכיס שלנו.

למרבה המזל, לא כל הבוחרים שמעו על זה. אבל צריך לזכור את זה בפעם הבאה, כשיציבו לכם נראטיב דומה. והפעם הבאה, בהתחשב בתיקו הנוכחי, יכולה להיות קרובה מאד.

חזרו הביתה: להוציא לפיד, נראה שהמנצחת הגדולה של הבחירות היא מרצ. היא התחילה את הקמפיין כשהיא מתקשה להתרומם מעל שלוש המנדטים שלה, כשיש דיבורים שאפילו אותם היא לא עוברת. היא מסיימת אותם, למרות נפילות מזעזעות מבחינת הקמפיין שלה, עם כוח גדול פי שניים, ועם יושב ראש שהפגינה קור רוח ושליטה לאורך כל מערכת הבחירות. בלי היסטריה, בלי פניות פרסה, ובלי להתפשר על עמדות בסיס No Drama Zahava הצליחה לממש את הסיסמא ולהחזיר את השמאלנים הביתה. לצידה עמדה העובדה שמרצ תמיד היתה, במובנים רבים, מפלגה עם ראשים רבים, וההיעדר המובהק של פולחן אישיות גרם לכך שנוזלים מסוימים לא עלו לה לראש. כך צריך. ועכשיו, לעבודה.

ועוד דבר אחד: שווה מאד לקרוא גם את פוסט פוסט-הבחירות של שלום בוגוסלבסקי, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מרצ הכריזה הערב (ה') על הסכם עודפים עם התנועה המגונה של ציפי לבני. השמועות על כך רצות כבר יומיים. התגובה הראשונה שלי היתה הלם. אחר כך נחתתי למציאות.

במשך 20 השנים האחרונות, למרצ היה הסכם עודפים עם מפלגת העבודה. אבל מסתבר שמה שהיה מספיק טוב ליצחק רבין, לא מספיק טוב לשלי יחימוביץ', ושבוע אחרי חגיגת הדמוקרטיה בעבודה היא החליטה לחתום על הסכם עודפים דווקא עם הרשימה של יאיר לפיד, שבה החלטות מתקבלות בפה אחד – הפה של לפיד. כמו אצל ליברמן, רק בלי החן הסובייטי.

מה חשבה יחימוביץ' כשהודיעה למרצ שעה לפני החתימה (במהלך שנחמיה שטרסלר הגדיר כתקיעת סכין בגב) שהיא מעדיפה לחתום דווקא עם המועמד היותר ניאו-ליברלי בבחירות האלה? כנראה על המקום שלה בממשלת נתניהו ועל היכולת שלה להודיע לאלקטורט שהיא כל כך לא שמאל, שאפילו אין לה יותר הסכם עודפים עם מפלגת שמאל. בכירים במפלגת העבודה אמרו לבכירים במרצ שזו היתה החלטה אישית של "ראש המפלגה," בניגוד לדעתם.

זה העמיד את מרצ במצב בעייתי מאד, בלשון המעטה. חוקי הבחירות הישראליים מוטים באופן בוטה לטובת מפלגות גדולות יותר. העדר של הסכם עודפים, אמרו לי בכירים במרצ, משמעו אובדן של מנדט. זה כבר קרה. ואחריותם של מנהיגי המפלגה היא קודם כל להשיג את המנדט הזה. ככה עושים פוליטיקה. יתר על כן, בהעדר הסכם עודפים, המשמעות היתה שקולות שהצביעו למרצ היו עשויים להכניס לכנסת את המנדט הבא של הליכוד ביתנו או של זקפה לישראל.

הברירה הטבעית, אחרי העבודה, היתה חד"ש. אבל לחד"ש כבר יש הסכם עודפים – כל מפלגה מוגבלת להסכם אחד כזה – והפעילים שלה שמיהרו לגנות את מרצ על כך שהיא מסייעת ללהקת פליטי קדימה שכחו לציין שהסכם העודפים של חד"ש הוא עם רע"מ-תע"ל, רשימה ערבית מאוחדת שמכילה גם את המפלגה האיסלמיסטית בישראל. אז כן, קול שניתן למרצ עשוי לסייע לציפי לבני להכניס איזה דחליל לכנסת, אבל קול שניתן לחד"ש יכניס את הנציג הבא של האחים המוסלמים לכנסת. לא שיש משהו לא בסדר בזה, כמובן, אבל תזכירו לי להזכיר לכם את ההצבעה הזו בפעם הבאה שתייללו על ש"ס וכפיה דתית. ובין הגרסה האיסלמית של ש"ס ובין הקריקטורה של מפלגת מרכז של לבני, אם אני צריך לבחור, הבחירה ברורה למדי.

מרצ תקפה את העבודה, והעבודה תקפה את מרצ, לאורך כל השנים שבהן היו לשתי המפלגות הסכמי עודפים. יש להניח שגם ה"תנועה" של לבני יודעת שזה חלק מהסכם החבילה: שתי קבוצות שלא מחבבות זו את זו יותר מדי אבל משתפות פעולה בתחום צר כי הברירה גרועה יותר.

ועוד דבר אחד: ברשת מתגלגלת בימים האחרונים מצגת של נפתלי בנט, שכחלק מסדרת "שקרנים, שקרנים ארורים ומתנחלים," מנסה לשכנע אותנו שסיפוח שטחי C הוא הפתרון לכל בעיותינו, תחת הכותרת האורלוויאנית "תכנית הרגיעה." שלום בוגוסלבסקי הוציא את מופת ה-hasbara הזה לשחיטה. על בנט עצמו כל מה שאפשר לומר הוא שכרגיל, ישראל מפגרת אחרי אירופה ב-15 שנים: בתחילת שנות התשעים הטרנד בקרב הפאשיסטים האירופאים היה לעבור מניאו-נאצים מזוקנים לניאו-פאשיסטים בחליפות עם ניחוח הייטקי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הכנסת אישרה לפני זמן קצר בקריאה שניה ושלישית את החוק שמאפשר לממשלת ישראל להעניק לחברות ענק פטור עצום ממסים. הפרשה הידועה בשם האורווליאני "הרווחים הכלואים" באה על סיומה כצפוי: נתניהו ושטייניץ העניקו לחברות הענק, שגם כך שילמו מס מגוחך, מתנה בשווי 27 מיליארדי שקלים. 21 חברי כנסת התנגדו – באופן משונה, שלי יחימוביץ' לא נאמה וגם נמנעה מהפעלת משמעת סיעתית – ו-38 תמכו. וזהו. 27 מיליארדים התפוגגו.

החרפה הזו מתנהלת כבר כמעט חמישה חודשים, והיא מבהירה לכל מי שעוד לא הבין מה סדר העדיפויות של ממשלת נתניהו: קודם כל התאגידים והעשירים, אחר כך כל השאר. כדי לקדם את התכנית הזו, משרד האוצר שיקר לכנסת: הוא טען שהן משלמות מס של 7.9%. רק אחר כך, כשזהבה גלאון לחצה את סגן שר האוצר, הוא נאלץ להודות שהשיעור האמיתי הוא 3.3%.

אנחנו הולכים לבחירות משום שנתניהו לא העז להציג לכנסת את התקציב שלו, שצפוי לגרור קיצוצים בשירותים לציבור (זו המשמעות של קיצוצים בתקציב) בשווי משוער של כ-14 מיליארדים. כלומר, אלמלא המתנות ששטייניץ התעקש להעביר לתאגידים, היינו ביתרה של 13 מיליארדים, לא בור של 14 מהם. שטייניץ אמר היום שלהערכתו, המינימום שהאוצר יקבל הוא שלושה מיליארדים אבל יכול להיות שזה יגיע עד שמונה מיליארדים. וואלה? אתה לא יודע? חמישה מיליארדים שקל כסף בינך ובינם, מה היא?

זה, נזכיר, הכסף שלנו. החברות קיבלו הטבות ניכרות על מנת שישקיעו כספים בישראל. לא רק שהן לא השקיעו, הן גם מקבלות – ודורשות – הנחות מס מפליגות. בפעם הבאה ששטייניץ או נתניהו ינסו להפחיד אתכם בכך שהעלאת מסי חברות "תרחיק חברות מישראל", זכרו כמה שילמנו כדי למשוך אותן אלינו, וכמה מפוקפקת התועלת שראינו מכך.

הגזירות של נתניהו, שכל כך הפחידו אותו שהוא העדיף ללכת לבחירות בתקווה שתוך כמה שנים הציבור ישכח (הברירה האחרת היתה ללכת לקמפיין אחרי העברת הגזירות), לא הלכו לשום מקום. בפברואר, עם הקמת הממשלה החדשה, הן תשובנה חזרה. אם אתם לא רוצים לשמוע את שטייניץ מסביר אז למה הוא מונע מהילדים שלכם חינוך, מההורים שלכם סיעוד, ממכם עצמכם טיפול רפואי נאות, למה הוא נאלץ לצמצם את מספר השוטרים ברחוב שלכם ולמה הרחוב עצמו לא ישופץ בימי חייכם, למה התחבורה הציבורית שלכם מזכירה מזמן עולם שלישי – ולשמוע אותו עושה את כל זה כשהוא מסביר בחוצפה בלתי מודעת לעצמה שהוא "שר אוצר חברתי" (האיש שחושב שאלוהים קיים כי אנחנו יכולים לדמיין אותו, כמו שאנחנו יכולים לדמיין חדקרן ורוד ומעופף, טען היום שהוא "אויב הטייקונים"), אז כדאי שתעשו משהו בנידון, כל זמן שאתם עדיין יכולים.

רצוי, כמובן, שתצביעו למרצ, כי זו המפלגה שנלחמה על הנושא הזה יותר מכל מפלגה אחרת. היא המפלגה שחשפה את השקרים של האוצר, שיצאה לקמפיין ציבורי בנושא, ושכל חברי הכנסת שלה התייצבו להצבעה. אבל מעבר לזה, בניגוד למה שמוכרים לנו פרשנים בעיני עצמם, אלה הבחירות הכי מעניינות שהיו בישראל לפחות מאז 2006, וההתעניינות בהן רבה. אנשים מדברים על פוליטיקה והם גם מקשיבים. ולמי שמקשיב לכם צריך להעביר מסר אחד חד וברור: רק לא נתניהו. רק לא נתניהו, ורק לא התחליף הנוצץ שלו, לפיד. ויש מספר אחד חד וברור שצריך להתלוות למסר הזה: 27 מיליארדים. 27 מיליארדים. 27 מיליארדים.

כי אם אלה המתנות שהוא נותן לעשירים על חשבונכם ערב בחירות, רק חשבו מה הוא יעשה לכם בעבורם אחריהן.

(ועל המתקפה שלא היתה באיראן נדבר מחר, אם יהיה זמן.)

ועוד דבר אחד: הכינו את הממחטות, וקראו את הפוסט הזה של ואנדרסיסטר, שקורעת כדג את שלמה מעוז, שבאמצעות דיבורים על "אוסטרו-הונגרים" משמש כשליחו של נתניהו לדבר עבירה.

(יוסי גורביץ)

תומאס פרידמן ניסח בשנות השמונים את עקרון הברזל של הפוליטיקה המזרח תיכונית, והישראלית בכלל זה: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אני יכול להרשות לעצמי לוותר?" בהשלכה לישראל ולכיבוש הפלסטינים, המהלך המחשבתי הזה עובד כך: אם הפלסטינים אינם משתמשים באלימות, ישראל איננה מוכנה לשום ויתורים כלפיהם; אם הם משתמשים בו, אלימות פלסטינית מצדיקה אלימות פראית הרבה יותר מצד ישראל. במשך שנים, ישראל התחסדה בטענה שהפלסטינים לא מסוגלים למחאה לא אלימה, שאלה "איפה הגנדי שלהם"; שבע השנים האחרונות היו שנות הזהב של מחאה לא אלימה. ישראל לא ידעה איך להתמודד איתה – We don't do Gandhi very well, אמר הטרול הטראומטי עמוס גלעד, שלמרות רקורד מדהים של אי הבנות ושגיאות, אפילו ביחס לאמ"ן שבו צמח, עדיין ניצב ביותר מדי צמתי הכרעה – ועל כן מיהרה להכתים אותו כסוג של טרור. כל סוג של התנגדות לישראל הפך לטרור: יש לנו עכשיו טרור דיפלומטי, טרור כלכלי, ובקצב הנוכחי, אם הפלסטינים יתעקשו להמשיך ולהתקיים, לא ירחק היום שבו דני איילון יודיע לעולם שהם משתמשים ב"טרור נשימתי."

שבע שנות שקט לא העניקו לפלסטינים דבר, ורק העמיקו את האחיזה הטורפנית של ישראל ושלוחיה, המתנחלים, באדמת הגדה המערבית. בשנות השבעים כתב חנוך לוין, בשם פלסטיני אלמוני, על הרגע שבו "היאוש יתגבר על הפחד." יש סימנים לכך ששוב, כמו ב-1987 וב-2000, הרגע הזה מתקרב שוב. אז תוכל ישראל היהודית לחזור למצב האהוב עליה, התנוחה העוברית, וליילל שמה כבר עשינו שמצדיק את השנאה הזו.

יש את כל הסיבות להאמין שהמצב הוא בלתי הפיך, שפתרון שתי המדינות כבר גווע ושאנחנו עומדים על סיפה של מדינה דו לאומית, מפלצת שזוחלת לבית לחם כדי להיוולד; הגיעה שעתה. עם כל היופי הנורא שבה, חבלי הלידה שלה צפויים להיות המדממים ביותר בתולדותיו של הסכסוך. כשהציונים מדברים על הסירוב לוותר על "מדינת הלאום היהודית," הם מדברים בפועל על סירוב לוותר על מדינת הפריבילגיות של היהודים, המדינה שבה הם מהווים עם אדונים, המדינה הראשונה בהיסטוריה שבה עצם יציאתך לעולם מרחם אשה יהודיה מעניקה לך זכויות יתר. רוב היהודים הישראלים יהיו מוכנים לבצע הרבה מאד מעשי זוועה כדי לשמור על המשטר הזה – במיוחד לאור דיאטת הפחדים שהמשטר מזין אותם בהם, העובדה שהוא מקפיד לטפח ולדשן את הטראומות שלהם, והפך את העליה לרגל לתאי הגזים בפולין לטקס חניכה. האתון הרשמית של צה"ל, אלעזר שטרן, כבר נער "שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ," ורוב היהודים הישראלים הבינו את המילים כהווייתן: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עומד להכנס לאושוויץ. לכך נלווית, כמובן, האימה הטבעית של הכובש ממה שיעשו לו הנכבשים, אם יהיה לאל ידם. הוא מכיר את התנהגותו ויודע איזה עונש היה הוא גובה ממי שהתנהגו אליו כך. אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרה קיצון, במאבק שמנהיגיה יהזו לראות בו מאבק של השרדות או השמדה, ישראל תפעיל את כלי הנשק שהיא מחזיקה על פי מקורות זרים. זו, אחרי הכל, מהות קיומם.

הזוועות שצפויים היהודים הישראלים לחולל במאבקם על שימור משטר הפריווילגיות שלהם (אפשר לראות את מה שצפוי לפלסטינים באופן שבו מתייחסים היהודים הישראלים לפליטים אפריקאים שלא מהווים כל סכנה), והעובדה שהקהילה הבינלאומית מגיבה לאט מאד, אם בכלל – מקמבודיה עבור ברואנדה וכלה ביוגוסלביה – למעשי זוועה כאלה, הן הטיעון העיקרי שנותר למען נסיון אחרון להחיות את גוויית תכנית שתי המדינות. מרצ עשתה נסיון כזה בסוף השבוע, והגישה – לראשונה, כך נראה, מאז תכנית ז'נבה – הצעה להסדר מדיני משלה. כל שאר המפלגות היהודיות, בראשן מפלגת העבודה של יחימוביץ', כבר נכנעו לסטטוס קוו שמנסים נתניהו והמתנחלים לכפות, וכלל לא מדברים על הנושא יותר במקרה הטוב, או מקדמים את טיהור אתני או שעבוד, במקרה הפחות טוב.

מהמסמכים שהגיעו אליה נראה שזו תוכנית טובה למדי. העקרון החשוב ביותר שלה הוא ביטול הסכמי אוסלו, שהפכו מזמן לאבן נגף. הסכם אוסלו, נזכיר, היה הסכם מסגרת זמני שאמור היה לבוא לקיצו במאי 1999. נתניהו וברק הרגו אותו, אבל מאז מבעתת הגופה המונשמת שלו את שני הצדדים. הסכם פאריס, המזיק שבהסכמים הנלווים להסכם אוסלו – הוא מעניק לישראל שליטה על הכנסות המסים של הרש"פ, והוא קובע שהמיסוי בשטחי הרש"פ יוצמד לזה שבישראל, למרות הפערים הכלכליים הקיצוניים בין שני החבלים – ייפתח לדיון מחדש.

אוסלו הנציח את מעמדה העליון של ישראל ואת מעמדם של הפלסטינים ככפופים לה. הוא אפילו לא דיבר על מדינה פלסטינית. טיוטת ההסדר שמציעה מרצ מדברת, ראשית כל, על הצהרה של ממשלת ישראל על כך שהיא מקבלת את עקרון חלוקת הארץ, על נסיגה מלאה לקווי 67' תוך חילופי שטחים ביחס של 1:1, ועל חלוקת ירושלים על פי שכונות. במקביל, ישראל תפעל כדי להביא להכרה בינלאומית ברשות הפלסטינית כמדינה עצמאית, תכיר בה מיד כשתוקם, ותפסיק את מדיניות הבידול – כלומר, תחזור ותאפשר לעזה ולגדה להפוך ליחידה מדינית וכלכלית אחת, בכפוף לבחירות ברשות הפלסטינית ולהסכם פיוס עם חמאס.

אז תפנה ישראל למו"מ מול הממשלה הפלסטינית, לראשונה, כאל מול ממשלה שווה. היא תקפיא את כל הבניה בשטחים ותתחיל ליישם חוק פינוי-פיצוי. המו"מ אמור להמשך שנה, ויישומו אמור להמשך עוד ארבע שנים. כדי לקדם את המו"מ עם הפלסטינים, יוקם מנגנון בינלאומי חדש, שבו יינתן יצוג נרחב למדינות האזור: טורקיה, סעודיה, מצרים וירדן. ישראל גם תודיע על קבלת תכנית השלום הערבית, עליה היא לא טרחה לענות בעשור האחרון, ועל נכונות לדון על השבת הגולן לסוריה במסגרת הסכם שלום – אחרי שיקום בסוריה משטר שנהנה מתמיכת הנשלטים.

הבעיה עם התכנית הזו, שהיא ללא ספק יותר טובה מכל תכנית אחרת שהוצעה עד כה, היא הבעיה הקבועה של הסכמי שלום שכוללים פירוק התנחלויות: הסכנה שהמתנחלים יתחילו במלחמת אזרחים. או, לחילופין, ינקטו בטקטיקה שהם שכללו בשנים האחרונות: יהפכו את עצמם למקבילה של אל קאעדה בעיראק ויהרגו בפלסטינים שוב ושוב – תוך שהם מנצלים את אזלת היד שהופכת לעתים לסיוע שקט של כוחות הבטחון הישראלים – עד שהפלסטינים, שהרף שלהם ממילא נמוך יותר של השיעים העיראקים, יגיבו בגל אלימות איום משלהם. והיהודים הישראלים, אחרי גל הפיגועים הראשון, ימהרו לשכוח את גל הפיגועים של המתנחלים, וידחו את הסכמי השלום.

בקיצור, כדי להגיע להסכמי שלום של ממש, גם היהודים וגם הפלסטינים צריכים להבין שהאויב לא נמצא רק בצד השני; יהודים צריכים להבין שגם יהודים יכולים להיות אויבים, וכך גם הפלסטינים; והם צריכים להבין שהמאבק הוא לא בין יהודים ופלסטינים, אלא בין תומכי חירות לתומכי עריצות אתנית. אחרת, כמו בסיבוב הקודם, כל צד יעשה הנחות לטרוריסטים שלו, והתוצאה תהיה גל חסר תקדים של שפיכות דמים.

צריך לזכור שבקרב המתנחלים ובעצם בקרב רוב הדתיים והמסורתיים (ולא מעט חילונים) בישראל, עצם הרעיון של מגע מעמדת שוויון בין יהודים ולא יהודים מאיים: הם משוכנעים, בצדק לאור הנסיון ההיסטורי, שבהנתן בחירה טובה, רוב היהודים יוותרו על יהדותם. השלום מאיים על הרבה מהם לא פחות, ולמעשה יותר, מאשר מלחמה: למצב של מלחמה הם כבר התרגלו. במצב של שלום, חומת הוודאות האתנית-דתית תקרוס, וזה מצב שרוב היהודים לא ערוכים אליו.

כדי להגיע לשלום על בסיס שתי מדינות, אם כן, צריך רוב בשני הצדדים שמוכן להתגבר על ההתניות האתניות שעליהן גדל והתחנך, כדי שיהיה מוכן לדכא בנחישות מיעוט קנאי ואלים שינסה להטביע פתרון כזה בדם. ספק, בלשון המעטה, אם יש רוב כזה. ספק, על כן, אם יש עתיד ךלא מדמם לישראל ופלסטין.

ועוד דבר אחד: בית דין צבאי קיבל עסקת טיעון, במסגרתה נשלחה יאנה גורליק – אזרחית קנדית שעזבה את ישראל בגיל 17, לפני 13 שנים – למאסר בפועל של שלושה חודשים בשל עריקות. גורליק גם חטפה רישום פלילי על כך שהעזה לא לחיות בישראל ובהתאם גם לא לשרת בצה"ל. אם מישהו עוד חשב שלבהמה הירוקה תצמח איזושהי תועלת מעובדת הכפיה גורליק, העובדות שהביאו את השופטים לקבל את עסקת הטיעון היו, בין השאר, שהבהמה הירוקה שחררה את גורליק בשל אי התאמה, וחוסר עניינה של גורליק להשתכן בישראל. מזמן לא הופגנה רשעות כזו ושרירות לב כזו כלפי אזרחית ממוצא יהודי. עצה לעוזבים את ישראל: הקפידו לוותר על אזרחותכם הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

השנה היהודית האחרונה היתה שנת ההפחדה, שנת נתניהו. המחאה החברתית לא הצליחה להתרומם, ושורה של גזירות עומדות לנחות עלינו מיד אחרי החגים – חלקן כבר הכו בנו, כמו עליית המע"מ. אירונית, דווקא התקוממות פלסטינית הצליחה להוריד את המע"מ אצלם, כמו גם את מחירי הדלק. המחירים הללו תלויים במידה רבה בישראל, בשל הסכמי פאריס (סיכום נאה של הנושא אפשר למצוא כאן), ועדיין הפלסטינים הצליחו לכופף את הממשלה שלהם ולהוריד אותם. למרבה הצער, לא נראה שאי פעם תהיה התקוממות דומה בישראל: שלטון הפחד, שאומר שתמיד יש סכנה חיצונית גדולה יותר מכל זוועה שהממשלה שלך עושה לך, עדיין מושל.

אבל נראים סימני התרופפות. מפלגת העבודה מדלגת בסקרים. עליה כמובן אסור להשען – הלוגו שלה מופיע במילון סמוך לערך "קנה רצוץ." אבל, בניגוד למה שמספרים לנו שוב ושוב, ובניגוד לקולניות של האספסוף היהודי, השמאל הישראלי לא מת. הוא אפילו לא מריח מוזר.

הנתונים הבאים מתבססים על סקר פנימי של מפלגת מרצ שהועברו לי על ידי עוזריה של זהבה גלאון, ויש להתייחס אליהם בזהירות המתבקשת. מצד שני, מפלגות לא נוטות לשלם כסף לרמות את עצמן.

שמונה אחוזים מכלל האוכלוסיה היהודית בישראל מגדירים את עצמם כ"שמאל", ועוד כ-11% מגדירים את עצמם כשמאל מתון. אחרי עשור של הסתה, שבו המילה "סמולני" הפכה לשם גנאי, זה לא מעט. הימין עדיין חזק משמעותית יותר: 15% מגדירים את עצמם כ"ימין מתון", ו-24% מגדירים את עצמם כ"ימין." אבל אחרי העשור האחרון, זה לא צריך להפתיע. כ-30% מגדירים את עצמם כאנשי מרכז, ו-12% סירבו לענות.

נראה מעט, כן. אבל המספרים האלה רק מגדירים את ה"שמאל הקשה." כשמנסים לברר מה גודל הקולות הפוטנציאלי שלו, באמצעות האנשים שעונים בחיוב על ההצהרה "לעולם לא אצביע ימין," 16% עונים על כך בחיוב ועוד 18% אומרים ש"בטוח אך עשוי להשתנות." כלומר, על פניו לשמאל יש פוטנציאל להגיע לעד 34% מהקולות. שיעור היהודים שענו בחיוב על ההצהרה "איני יכול לומר שלעולם לא אצביע לשמאל" גדול עוד יותר: 44%.

נתון מפתיע נוסף הוא הנטיה של המצביעים שהיגרו לישראל מחבר העמים. השיעור שלהם בקרב מצביעי "שמאל מתון" הוא אפס, ו-34% מהם מגדירים את עצמם כאנשי ימין (רק 5% כאנשי ימין מתון) – אבל השיעור שלהם שמגדירים את עצמם כשמאל עומד על 13%. הקול הרוסי מפורסם, במונחים ישראלים, בחוסר נאמנות גושית – או, במילים אחרות, בפרגמטיות. ב-1992 הם העבירו את המדינה לידי העבודה, ב-1996 לידי הימין, ב-1999 שוב נטו לשמאל, ומאז הם פונים לימין.

הדוברים מטעם עצמם של יוצאי ברה"מ אומרים לנו שהם כולם אנשי ימין, ואכן בקרב ההומו סובייטיקוס זה נפוץ. אבל, כפי שאמר רומן ברונפמן בראיון מרתק לשלום בוגוסלבסקי, "בהתחשב במאפיינים של הציבור, נכון יותר להגיד 'דוברי סובייטית' מאשר 'דוברי רוסית'. זאת לא רק שפה אלא הלך מחשבה. אני תמיד אומר שבישראל יש את השמורה הסובייטית הגדולה בעולם. דוברי רוסית בגרמניה, בארה"ב או בקנדה לא מחזיקים במאפיינים כאלה. אפילו מדינות ברה"מ לשעבר עברו תהליכי דמוקרטיזציה, תהליכי משבר, תהליכי זהות. השמורה הסובייטית בישראל לא עברה שום דבר. זאת בעצם מושבה סובייטית שיש לה חשיבה מאוד מסוימת, פחדים מאוד מסוימים וניתוק מאוד מסוים גם מהמציאות הישראלית וגם ממדינת האם. וזאת בעיה. לאנשים מהשמורה יש זכות הצבעה והם מצביעים לליברמן." אבל, "החצי השני [מחצית הציבור הרוסי שלא הצביעה לליברמן – יצ"ג] נהיה חופשי וביקורתי. הוא למד עברית, למד תקשורת ולמד לקרוא בין השורות. זאת גם הסיבה שכל כך קשה "לתפוס" אותו פוליטית. הוא כל כך מגוון, וכל כך ביקורתי, שהוא מתלבט ביסודו."

הבעיה של מצביעי השמאל היא היאוש שלהם, היאוש שכל כך נוח להתפס אליו, היאוש שהוא הכלי פר אקסלנס של כוחות הימין, הכניעה הנוחה כל כך לתפיסה ש"שום דבר פה לא ישתנה, הכל אבוד, אין טעם, צא לגלות פנימית." זו תפיסה מובנת ואני עצמי לוקה בה מדי פעם, אבל היא זו שמחריבה אותנו. הסקר של מרצ מצא ש-24% מהאנשים שאמרו שהם לא הצביעו בבחירות האחרונות שייכים לשמאל, ו-14% שייכים לשמאל המתון.

עכשיו, בחירות בישראל מוכרעות על חודם של לא יותר מחמישה מנדטים. תזוזה של חמישה מנדטים מזיזה את השלטון כולו. אם אנחנו עובדים קשה על האנשים המהססים, אם אנחנו מביאים יותר מצביעים לקלפי, אנחנו משנים את התמונה כולה. בבחירות הקרובות תהיה לנו הזדמנות פז: נתניהו חלש תמיד בכל מה שקשור לכלכלה. אמנם, עיתונאים טפשים (שלום, בן כספית) מכרו לנו אותו בתור "קוסם כלכלי," אבל זה בגלל שהם לא טרחו לבחון מה המשמעות של הצעדים שלו וקנו את התעמולה הזולה שהוא מוכר. הציבור מרגיש את מדיניות נתניהו על בשרו. אם הבחירות יהיו על כלכלה, נתניהו צפוי להפסיד מספר גדול של מנדטים. גדעון סער היה מספיק ציני כדי לומר זאת לנתניהו, כשהלז שקל ללכת לבחירות.

הליכוד, והימין, חיים על הפחדה. הם לא מסוגלים לספק תקווה. הם רוצים יאוש ומספר נמוך של מצביעים. אבל בהנחה שנתניהו לא יתקוף באיראן – כפי שהדברים נראים עכשיו, ישראל יכולה לשכוח מסיוע אמריקאי בהתקפה כזו, מה שעשוי לגרום לנתניהו לחזור למצב הטבעי שלו, של היסוס וחוסר החלטה – לשמאל הישראלי בהחלט יש סיכוי לשנות את המצב בבחירות הבאות. אל יאוש.

ולמה מרצ? מכל הסיבות שצוינו כבר, ומעוד אחת: זו של יוסי שריד בבחירות 1992. הצורך "להמריץ את שלי." הצורך לשנות את השיח ולהפנות אותו כמה שיותר שמאלה. להזכיר לציבור הישראלי את מה שהוא אוהב לשכוח – את מה ששלי יחימוביץ' אוהבת לשכוח – והוא שישראל היא מדינה כובשת, ושאין לה סיכוי להתקיים אלא אם תחדל להיות כזו. להזכיר לציבור הישראלי את מה שהוא אוהב לשכוח – את מה ששלי יחימוביץ' אוהבת לשכוח – והוא שאם לא נקפיד על זכויות אדם, ניצור כאן בסך הכל דיקטטורה יהודית מגעילה, שמשתלבת היטב במרחב של האחים המוסלמים ואיראן. אסור להתנצל על עמדותינו ואסור לעמעם אותן. מי שרוצה עמעום ולא רוצה להפחיד את האספסוף, תמיד יוכל להצביע ליחימוביץ' או לפיד.

(יוסי גורביץ)

הצהרתי לפני כחודש על הצטרפותי למפלגת מרצ ואמרתי שאנמק את ההחלטה מאוחר יותר, ואני חושב שהגיע הזמן. אז למה מרצ?

קודם כל צריך להסביר למה להצטרף למפלגה. אני מאמין שמעורבות פוליטית היא חלק הכרחי מהיותו של אדם אזרח. התפקיד האזרחי שלנו לא מצטמצם בהצבעה פעם בשלוש ומשהו שנים או בפעילות בעת מערכת בחירות. למפלגות יש תפקיד חשוב בדמוקרטיה ליברלית, ונוכחות של אנשים שאכפת להם מהן מונעת מהן להסתאב לכדי מפקדי ארגזים או להתדלדל לשלדים חסרי קשר עם הציבור. זה נכון במיוחד בישראל, שבה מערכת הבחירות היא יחסית ולא אזורית, כאשר המצביע לא בוחר ישירות במועמדים אלא ברשימות, מה שבפני עצמו יוצר ניתוק בין המצביעים ובין נבחריהם. אחד התפקידים החשובים של חברי מפלגות הוא לעדכן את חברי הכנסת שלהם במה שהם חושבים, ולשמור על הקשר הזה. להם, חברי הכנסת צריכים להקשיב. יש בכך, כמובן, בעיה: פעילי המפלגה הם בדרך כלל רדיקליים יותר מהמצביעים שלה, והסתמכות יתר עליהם עשויה לסחוף את המפלגה אל מעבר למחוזות שקהל המצביעים הרחב שלה מוכן ללכת אליהם. ואף על פי כן, למרות הבעייתיות הזו, הקשר הזה חשוב והכרחי.

אני נודד פוליטי. הצבעתי למרצ בבחירות 1988 (ליתר דיוק, לרצ), 1992 ו-1996, ובשתי מערכות הבחירות הראשונות גם הייתי פעיל שלה. ב-1999 הצבעתי לחד"ש, התאכזבתי, הצבעתי לשינוי (איזו טעות איומה) ב-2003, ואחר כך – בימי עמיר פרץ – לעבודה. ב-2009 חזרתי הביתה. הבחירה היתה על דרך האלימינציה: אין לי אשליות שמרצ היא המפלגה הטובה ביותר עבורי, רק הפחות גרועה מבין האפשרויות. וזה בסדר. אלה החיים. גם הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר פרט לאחרות.

למה לא מפלגת העבודה? שלי יחימוביץ' משמיעה קולות נכונים, סוג של. כמה סיבות: יחימוביץ' הצהירה עד לאחרונה שהיא תכנס לממשלת נתניהו. כניסה לממשלתו של הקברן של ישראל הדמוקרטית היא קו אדום שאסור לחצות.

יחימוביץ' גם נמצאת בעמדה בלתי סבירה פוליטית: היא נמנעת כמיטב יכולתה מלדבר על הכיבוש. יש לישראל, אין ספק, בעיות כלכליות וחברתיות ראשונות במעלה, אבל מי שבמוצהר לא מדבר על הכיבוש, מפחד לדבר עליו, חושש מהמשמעות האלקטורלית של דיבור עליו, מסכין איתו. הוא מקבל את משטר האפרטהייד הקיים בגדה והוא כבר לא יחלוק עליו. תוך כמה זמן, ניתן לנחש, יחימוביץ' תהיה בממשלת נתניהו ותשמש בתפקיד שמעון פרס אצל שרון: המסבירה שלו כלפי ממשלות חוץ. לא בבית ספרנו.

מעבר לכך, יש את הנאחס הקבוע של מפלגת העבודה: הדור הוותיק שלה לא יודע איך עושים אופוזיציה. בהשמע קול החצוצרות הישנות, הם ישובו ויזחלו אל כרסאות עור הצבי, ויקחו את יחימוביץ' איתם – לא שהיא תביע התנגדות רבה מדי – בשם התירוץ הבלה מזוקן של "השפעה מבפנים." די עם זה.

וכמובן, ישנה העובדה ששלי יחימוביץ' לא מהססת לטפול שקרים על יריבים פוליטיים – אם היא חשבה שהשקר הישן שלה, שדב חנין לא עומד בשירת התקווה, נשכח, אז לפחות אצלי הוא לא. הלאה.

למה לא חד"ש? משלוש סיבות. קודם כל, מדובר במפלגה קומוניסטית וכל מי שמכיר את ההיסטוריה של התנועה הקומוניסטית העולמית – זו שחד"ש מסרבת בעקביות להתנער ממנה – יודע שברגעי משבר, הקומוניסטים מכרו את בעלי בריתם הסוציאל-דמוקרטית. גם סירובן של מפלגות קומוניסטיות ישנות (וחד"ש, למרות הקופירייטרים המעולים שלה, היא בהחלט מפלגה קומוניסטית ישנה) לבוא חשבון עם עברן, המגואל בדם רב.

שנית, הדיבור הכפול. חד"ש נתפסה לא פעם ולא פעמיים במסרים סותרים לציבור היהודי ולציבור הפלסטיני בקרב מצביעיה. אני מבין את המצוקה שהצורך לדבר לשני ציבורים גורם למפלגה; היה לה קל יותר אילו פנתה רק לציבור אחד. הציבור היהודי לא שווה לה את משקלו האלקטורלי (אם כי משקלו התודעתי כבד משמעותית יותר), והיו לה חיים קלים יותר אילו נפטרה ממנו. היא לא עושה את זה והיא נשארת מפלגה יהודית-ערבית משותפת, דבר שראוי מאד להערכה, אבל כתוצאה מהלחץ הזה היא לא תמיד מדברת בקול אחד.

שלישית, התמיכה באסד. למעשה, אם לחדד, התמיכה בדיקטטורות פרו-רוסיות או פסוודו-סובייטיות בכלל. באופן שלא צריך להפתיע אף אחד, הנטיה האוטומטית של חד"ש – ושל חלק ניכר מפעיליה – הוא להמשיך ולקבל הוראות ממוסקווה, למרות שהמשטר שם התחלף עד כדי כך שסטאלין לא היה מזהה אותו. רוסיה היא בפועל דיקטטורה פלוטוקרטית כרגע – ועדיין יכולה לסמוך על אהדתם של קומוניסטים ותיקים ברחבי העולם. קשה להשתחרר מהמחשבה שהעמדה של חלקים ניכרים מחד"ש כלפי הטבח שמבצע אסד במתקוממים נגדו – בעד ההתקוממות כעקרון והתנגדות למתקוממים בפועל, הכל תוך הכרה בלגיטימיות של משטר אסד – נובעת לא רק מבליעת עשרות שנים של תעמולה על ה"התנגדות" של משטרו, אלא גם מפרו-רוסיות אוטומטית. לא, תודה. טהרו את המפלגה שלכם – הבהרה: בלי כדורים בעורף, הפעם, אם כי הוצאת המזכ"ל שלכם לפנסיה מוקדמת תתקבל בברכה – ודברו איתי אחר כך.

למה לא קדימה? כלבתא, במטותא.

למה לא יאיר לפיד? אמרתי מפלגה, לא "הנרקיסיסט הבודד לכנסת."

אז למה מרצ? ולמה רק עכשיו? מכמה וכמה סיבות.

העשור האחרון, אחרי פרישתו של יוסי שריד, היה אסוני מבחינת מרצ. השגיאה הקריטית היתה הבחירה ביוסי ביילין על פני של רן כהן. ביילין היה אופורטוניסט פוליטי שנפלט ממפלגת העבודה וששעבד את מרצ ליוזמת ז'נבה שלו. כשזו התפוגגה, התפוגג גם הוא. יוסי ביילין הוא מהמבריקים מהאנשים ששירתו אי פעם בפוליטיקה הישראלית, וגם מהציניים שבהם. הוא נטף בוז לאלקטורט הישראלי והיה מוכן לבצע כמה מהלכים שנויים במחלוקת, בלשון המעטה, מבחינה דמוקרטית.

הוא הוחלף על ידי חיים אורון, אדם טוב במובן הרע של המילה. אורון היה יכול להיות מספר שתיים קלאסי, גורדון בראון לטוני בלייר: מי שמכיר את כל המספרים, את כל הסעיפים, פרלמנטר פר אקסלנס. אבל ככזה, הוא סבל מחולשתו הקלאסית של פרלמנטר מוביל: הנטיה לחפש את הפשרה. תחת אורון, המסרים של מרצ התעמעמו קשות, והיא עשתה שגיאה של תמיכה ב"עופרת יצוקה."

קל לי לסלוח לה על השגיאה הזו, לא מעט משום שזו היתה השגיאה שלי-עצמי; היממה הראשונה של "עופרת יצוקה", עם הריגתם של השוטרים של חמאס – אנשים נושאי נשק – נראתה לי כמו מהלך סביר בהחלט. אני חושב שגם אני וגם חלק ניכר מאנשי מרצ למדנו מאז להיות הרבה יותר זהירים בתמיכה בצה"ל. השגיאה הזו לא חדשה למרצ – שולמית אלוני תמכה בשעתו בגירוש פעילי החמאס ללבנון, ואמרה לאחר מכן שמדובר היה ב"ליקוי מאורות" – אבל אני חושב שנזהרים בה יותר.

אבל מאז נבחרה זהבה גלאון לראשות מרצ, והמסרים המעומעמים של שש השנים האחרונות מוחלפים בעקביות בקול תקיף. גלאון התייצבה נגד חרחור המלחמה של בנימין נתניהו נגד איראן, היא מדברת בעקביות הן על צדק חברתי והן על הצורך בפתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים, נגד הכניעה המתמשכת למתנחלים, והיא קראה לממשלת ישראל להעניק סיוע הומניטרי לפליטים בסוריה. מרצ תמיד דיברה על כך שיש צורך להניף את שני הדגלים, גם החברתי וגם המדיני. בעשור האחרון היא הניפה אחד מהם לסירוגין. לא עוד.

בניגוד למפלגת העבודה, מרצ יודעת היטב לשרת את בוחריה באופוזיציה. בניגוד לחד"ש, היא גם שותפה סבירה ועם רקורד מרשים כחברה בקואליציה. אני רוצה מפלגה שתקדם את העמדות שלי, אבל גם תבצע שינויים פוליטיים בלי למכור חלקים גדולים מדי מנשמתה. מרצ הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לזה. יתר על כן, מרצ כבר הוכיחה בשנה האחרונה שהיא מבינה שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשמורת התאבדות, והיא פועלת בהתאם. נציגים של מרצ הופיעו להפגנות בשטחים; בשייח ג'ראח הופיעו חברי כנסת של המפלגה דרך קבע. הרדיקליות של פעילי המפלגה משפיעה, ולדעתי בחיוב, על חברי הכנסת שלה.

זהבה גלאון היא לא שולמית אלוני, אבל גם שולמית אלוני לא הגיחה אל הקריירה שלה כאתנה מראשו של זאוס, חמושה במגן וחנית. לגלאון יש בהחלט הפוטנציאל להפוך למנהיגה הרבה מעבר לראויה של השמאל הישראלי. היא צריכה זמן ואומץ. האחרון, מהתרשמותי, קיים במצבורים גבוהים. זמן, כמובן, הוא עניין אחר. נתניהו יכול להוציא אותנו למלחמה באיראן מחר, ואחריה כל הדיבורים האלה יהיו אבק פורח.

קיקרו העיר פעם במרירות על קאטו הצעיר שהוא מתנהג כאילו הוא חי ברפובליקה של אפלטון, בעוד שבפועל הם כולם חיו בין חרבוניו של רומולוס. מרצ היא לא מפלגה אידיאלית; אבל אנחנו מעולם לא חיינו בטוב שבין העולמות האפשריים. מרצ היא פשוט הכלי הטוב ביותר להצלת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית. ככזה, היא יותר מראויה לתמיכתם של הליברלים והסוציאל דמוקרטים בישראל.

ועוד דבר אחד: לשכת ראש הממשלה הוציאה סרטון תעמולה, כחלק ממתקפת שלוש השנים לממשלת נתניהו. אפשר לראות אותו פה. הוא מכיל (0:55) לפחות שקר גס אחד: לטענת הסרטון, שיעור האבטלה בישראל עומד על 5.4%. כפי שציינתי שלשום, הלמ"ס הודיע שהוא טעה והעלה את שיעור האבטלה בכ-20%. היא הוציאה את ההודעה כבר ביום חמישי שעבר. מי שאחראי על הפקת התוכן הזה בלשכת ראש הממשלה היה צריך לעכב את הסרטון זמן קצר, רק כדי לשנות שקופית אחת, אבל כנראה שזה לא היה מספיק חשוב ולשכת ראש הממשלה השקרן ביותר בהיסטוריה של המדינה מכרה לתושבים שלה עוד שקר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט הקודם התקבלה תמיכה נוספת בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם ישראל רצחה את האסיר איקס? לפני שבועיים כתבתי כאן שוב על העובדה שישראל מחזיקה עציר סודי בכלא איילון, "מיסטר איקס". יש סיבה לא רעה להאמין שפחות או יותר באותו הזמן הוא נרצח.

ווינט דיווח אתמול, במבזק ובכתבה, על מוות מסתורי של אסיר בכלא איילון, מוות שהשב"ס שמר בסוד. זמן קצר לאחר מכן, הכתבה והמבזק הוסרו. כלא איילון, כזכור, הוא הכלא שבו – על פי הפרסום הקודם של וויינט, שגם הוא הוסר – הוחזק מיסטר איקס. וויינט ראוי לשבח על העובדה שהוא העלה את הידיעות הללו, גם אם אולץ להסיר אותן.

במקביל, כתב אמיר אורן ב"הארץ" שמכיל רמז גס לכך שאסיר נרצח על ידי מערכת הבטחון, תוך שהרצח הוסווה כהתאבדות. אנחנו עוד לא יודעים שום דבר ודאי וכנראה לא נדע בקרוב, אבל אם אכן נרצח מיסטר איקס על ידי מערכת הבטחון, תוך שתיקה מלאה של מערכת המשפט, הרי שנפלנו עוד כמה מדרגות בדרך למטה.

עין עצומה לימין: באמצע שנות העשרים, בדק הסטטיסטיקאי איש השמאל אמיל יוליוס גומבל את נטייתה של מערכת המשפט הגרמנית כלפי פשעים פוליטיים. הוא מצא ש-22 רציחות פוליטיות שבוצעו על ידי אנשי שמאל בין 1919 ו-1922 הניבו 28 הרשעות, ביניהן עשר הוצאות להורג, ועונשי מאסר שאורכם נאמד בכ-15 שנה בממוצע. במקביל, 354 מקרי הרצח שביצעו אנשי ימין באותה תקופה הובילו ל-24 הרשעות בלבד, אף לא הוצאה להורג אחת, ועונש ממוצע של ארבע חודשי מאסר בלבד. הוא מצא גם 23 מקרים שבהם הרוצחים התוודו בחופשיות על מעשי הרצח שביצעו – ואף על פי כן, זוכו על ידי מערכת המשפט הימנית מאד, שריד של ימי הקיסרות. עוד מצא גומבל שבשלושת העשורים האחרונים לקיומו של הרייך השני – בימי השלום שקדמו למלחמת העולם הראשונה – היו בסך הכל 32 הרשעות באשמת בגידה; בארבע השנים 1924-1927 הוצאו יותר מ-10,000 צווי מעצר באשמת בגידה, שהניבו 1,051 הרשעות (המקור הוא The Coming of the Third Reich, של ריצ'רד אוונס).

אתמול (ב') הרשיע בית משפט בתל אביב את יונתן פולק ב, אה, רכיבה על אופניים. המשטרה טענה שהוא רכב במכוון על אופניים באיטיות בשדרות בן גוריון. הרבה אנשים, והרבה מפגינים, חסמו כבישים. המשטרה, בדרך כלל, לא טורחת לעצור אותם, ודאי לא להגיש כתב אישום. במקרה של פולק, פעיל שמאל מוכר (הוא היה מראשוני המפגינים נגד הגדר בבילעין), דווקא כן. עורכת הדין של פולק, גבי לסקי, אמרה בשיחת טלפון כי להערכתה, פולק לא יערער על ההרשעה, משום שלדבריו אין לו כל אמון במערכת. היא ציינה כי העלתה שורה של טיעוני הגנה מן הצדק, אך השופט יצחק יצחק – זכרו את השם – דחה את כולם. במהלך הדיון, עצרו שוטרים את אחד הצופים במשפט משום שלבש חולצה עם סיסמה נגד הכיבוש. פולק הולך לכלא כי הוא הפגין נגד מעשי צה"ל במהלך עופרת יצוקה.

בתוך כך, הרשיע השופט זכריה ימיני, מבית משפט השלום ברמלה, את נורי אל עוקבי, פעיל לזכויות בדואים, בכך שהפעיל מוסך ללא רשיון, וגזר עליו עונש חריג – שבעה חודשי מאסר בפועל, כמו גם קנס של 40,000 ₪ או חלופה של 400 ימי מאסר. מאחר ואין לאל עוקבי את הכסף הזה, הוא למעשה נשלח ל-20 חודשי מאסר. ימיני נימק את ההחלטה בכך… שאל עוקבי הוא פעיל לזכויות הבדואים, ושצריך "להעביר מסר לפזורה הבדואית". מה המסר? אל תחשבו שתקבלו צדק, ככל הנראה.

במקביל, גזר בית המשפט המחוזי בירושלים שישה חודשי עבודות שירות על מיכאל נקי. מה חטאו של האברך נקי? שום דבר משמעותי. הוא בסך הכל הכין פצצה ונעצר קודם שהספיק להשתמש בה כנגד באי מצעד הגאווה של 2007.

בשנים 2004-2005 חוותה ישראל גל של הפגנות אלימות של המגזר הכתום, שניסה למנוע את מימוש תכנית ההתנתקות. האלימות הגיעה לשיאה כאשר רצח עדן נתן-זאדה, בוגד כתום לבוש מדי צה"ל, ארבעה אזרחים ישראלים ערבים, בנסיון להצית את המגזר הערבי, וכאשר רצח המתנחל אשר וייזגן ארבעה פלסטינים איתם עבד. במקרה אחר, ניסו מחבלים כתומים להצית רכב עמוס בחומרי תבערה בנתיבי איילון, ואחרים ניסו לפוצץ צובר גז. כמעט כל המעורבים קיבלו חנינה מהנשיא, ורבים מאלה מהם שלא זכו לה, קיבלו השנה חנינה מהכנסת, שגם מחקה את עצם הרישום הפלילי.

ככה זה עובד, במדינת היהודים.

הונאת היסטריית ה"השתמטות": זוכרים שבמשך שלוש שנים ומשהו, מסוף מלחמת לבנון השניה, צה"ל טחן לנו את השכל על כך שיש "מגפה של השתמטות", שהוא לא הצליח להוכיח? שהוא השתמש בה כדי להסית נגד הציבור החילוני, במיוחד התל אביבי?

אז לאחרונה נאלץ צה"ל למסור מידע קצת יותר מדויק, ומסתבר ש-45% מכלל מקבלי הפטור הנפשי – אתם יודעים, המשתמטים החילונים הנוכלים – הם בעצם חרדים. יש להם מסלול יציאה אחר מהצבא, מסלול חוקי, אבל בהתאם לתרבות השקר שבה הם חיים, אין להם שום בעיה לרמות את צה"ל, לקבל פטור גם מהצבא וגם מהישיבה ולצאת לעבוד – בשחור, כמובן: 86% מהחרדים שענו על מודעות דרושים ביקשו לעבוד מבלי לשלם מיסים. שיעור הפסיכים בקרב החרדים, כמסתבר, עולה כמעט פי שלושה על שיעורם באוכלוסיה.

אז אם 45% מכלל מקבלי הפטור הנפשי הם אנשים שבכלל לא היו אמורים להתגייס, זה אומר ששיעור האנשים שמקבלים פטור נפשי מקרב האוכלוסיה שאמורה לשרת הוא קצת יותר מחצי ממה שהצבא טוען. בקיצור, צה"ל שוב סיבן אותנו והסית כנגד האוכלוסיה החילונית.

מילה על החרדים: בני ישיבות שמקבלים פטורים נפשיים מעלים את מספר האנשים שמקבלים אותם, מה שגורם לצה"ל להדק את מערכת הפטורים. מי שנפגע מכך, במקרים רבים, הם אנשים שיש להם בעיות נפשיות אמיתיות. רבים מהם – הרבה יותר ממה שצה"ל מוכן להודות – שולחים יד בנפשם. מבחינה הלכתית, על צעיר חרדי שמוציא פטור נפשי בזמן שיש לו אפשרות לפטור אחר, חוקי, חל דין רודף. אבל אין להם בעיה לסכן את חייהם של אחרים כדי לשפר קמעא את חייהם-שלהם. זכרו את זה, בפעם הבאה שאיזה חובש מגבעת ינסה לדבר אתכם על "כל ישראל ערבים".

סופה של מרצ: במהלך דיון בישיבה של ועדת התקציב אתמול, שאל חיים אורון את אייל אפשטייין, נציג האוצר, שאלה הקשורה לתקציב הבטחון. אפשטיין סירב לענות על השאלה משום שח"כ אחמד טיבי נמצא בדיון.

במקום להעיף את נציג האוצר מכל המדרגות ולדרוש את פיטוריו, כי בכל זאת לא יעלה על הדעת שפקיד ממונה יחליט מי חבר כנסת מלא ומי לא, חיים אורון הניח לאפשטיין ללחוש את התשובה באוזנו. טיבי שאל אם רוצים שהוא יצא. כולם צחקו. הם, כמובן, צחקו עליו, לא איתו.

ובזה, פחות או יותר, נגמרו הסיבות להצביע מרצ. אם יו"ר המפלגה שלה משתף פעולה עם הדרה מובהקת של הח"כים הערבים, אפשר כבר להצביע קדימה ולגמור עם זה. אורון הצהיר לפני מספר חודשים שהוא לא יוותר על הציונות. בינתיים, הוא ויתר על אחוות העמים.

עדכון: אחד הקוראים טרח וקיבל את תגובתה של העוזרת הפרלמנטרית של ח”כ אורון, ואני מביא אותה כלשונה:

שלום בני,
קראתי הבוקר את הפוסט של יוסי גורביץ ולצערי הרב מדובר ברצף של אי-דיוקים.
היות ונכחתי בדיון, אני מבקשת להסביר:  את פירוט תקציב הביטחון אף פעם לא מוסרים במליאת ועדת הכספים, אלא רק בועדה המשותפת של כספים וחוץ וביטחון לתקציב הביטחון.
אחמד טיבי סיפר בדיחה שכביכול בשל נוכחותו לא מוסרים את הנתונים. חשוב לציין כי מדובר בלא יותר מהלצה של ח"כ טיבי.
דרך אגב, ח"כ אורון אינו חבר בועדה המשותפת לתקציב הביטחון. כך שמעמדו בעניין זה או בכל עניין אחר אינו שונה ממעמדו של ח"כ אחמד טיבי.
בברכה,
דקלה אברג'יל
עוזרת פרלמנטרית לח"כ חיים אורון

אנסה לקבל את תגובתו של ח”כ טיבי.

עדכון ב’: מחבר הכנסת טיבי נמסר בתגובה כי האירוע התרחש כפי שתואר בגלובס, וכי הוא העיר בתגובה בסרקזם “אתה רוצה שאני אצא, כדי שתוכלו לומר לוועדה לאיפה הולך הכסף?”. טיבי סירב להתייחס לשאלה על השפעת האירוע על יחסי סיעתו עם מרצ.

תיקון: בפוסט שנכתב לפני כשבוע, כי חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) היה שותף לנסיון פגיעה במעמדו של חבר הכנסת אחמד טיבי (רע”ם-תע”ל) של נציג האוצר בדיון, שסירב למסור פרטים על תקציב הבטחון בנוכחות טיבי. הטענה התבססה על פרסום בגלובס, ומאוחר יותר גם על אישור שהגיע מעוזר פרלמנטרי של חה”כ טיבי. חבר הכנסת טיבי הבהיר לי הערב כי הדברים, כפי שתוארו, לא היו ולא נבראו והוסיף כי יחסיו עם חבר הכנסת אורון “בנויים על ידידות והערכה הדדית”. אני רוצה להתנצל בזאת בפני חבר הכנסת אורון על ההאשמות שהטחתי בו בתום לב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורם. אירועי הימים האחרונים, עוד זה מדבר וזה בא, מעלים את צריכת האלכוהול שלי.

(יוסי גורביץ)