החברים של ג'ורג'

ימי זרקאווי

ראש הממשלה נתניהו גינה את הרצח הבוקר בדומא, בו שרפו מחבלים יהודים למוות עלי סעד דוואבשה, בערך באותן המילים שבהם גינה לפני כשנה את רצח מוחמד אבו ח’דיר. שרי הימין החרו-החזיקו אחריו. אני מסרב להתרשם מהגינויים הללו; הם בסך הכל אומרים שהמדינה היהודית תתנהג כנגד הטרור היהודי כפי שהיא נוהגת תמיד – תדבר בקול תקיף ותקרוץ.

כפי שציין איתמר שאלתיאל הבוקר, הפיגוע בדומא הגיע שעות ספורות אחרי הפיגוע במצעד הגאווה אמש. המבצעים שלו היו מודעים לפיגוע השני של שליסל, והם עשו בו שימוש מכוון להגברת ההשפעה שלהם. כך עובד טרור.

דובר צה”ל, תא”ל מוטי אלמוז, אמר הבוקר ש”מדובר באירוע חמור מאד”, וטען ש”אינני זוכר אירוע חמור כזה בשנים האחרונות.” וואלה. מזל שלא אמר שזה היה רעם ביום בהיר, כמו הרמטכ”ל אהוד ברק אחרי טבח חברון. יורשה לי נא לרענן את זכרונו של אלמוז.

27.2.14. מחבלים יהודים מציתים בלילה את ביתה של רוידה עבד אלגני סלימאן חאמד בסילוואד. למזלה, היא לא שם. המחבלים משאירים כתובת. איש לא נעצר.

14.11.13, סינג’יל. מחבלים יהודים תוקפים בבקבוקי תבערה בית משפחה פלסטינית בזמן שהיא ישנה, משאירים במקום כתובות. איש לא נעצר.

למעשה, ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ כותב עבורו בלוג בתשלום) דיווח היום שהוא מכיר 15 מקרים של הצתות בתים בשנים האחרונות. המשטרה פתחה בחקירה ב-12 מהמקרים (במקרים האחרים הקורבן בחר שלא להגיש תלונה), וסגרה 10 מהתיקים ללא כל כתב אישום. שני תיקים עדיין פתוחים. זה קורה די הרבה; פשוט בלי דיווח בתקשורת היהודית. כי זו מקפידה שיטתית לא לדווח על טרור יהודי אלא אם אין לה ברירה.

טרור יהודי במדינת ישראל קיים פחות או יותר מרגע הקמתה. אלמנטים דתיים, משיחיים ואולטרא-לאומיים לא היו מרוצים ממנה מיומה הראשון. כמו כמעט בכל מקרה של טרור, הבעיה איננה הטרוריסטים עצמם. אלה מעטים, ובדרך כלל בשלב מסוים יעשו את השגיאה שתביא ללכידתם או לחיסולם. הבעיה היא הסביבה התומכת שלהם, שמצמיחה אותם. ומתשתיות הטרור האלה ממשלת ישראל ממשיכה להתעלם.

השב”כ והמשטרה הודיעו לאחרונה על מעצרם של מספר חשודים בהצתת כנסיית הלחם והדגים. הפעם טוענים שם שיש להם גם ראיות, בכללן DNA. נחיה ונראה; עד כה שיעור ההצלחות של פשל”א (שם החיבה של מפלג הפשיעה הלאומנית) רחוק מלהרשים, בלשון המעטה.

אבל המעניין בפרשה הוא המסמך האידיאולוגי שנלווה אליה. מלבד תיאור טקטי של הפיגועים השונים, ומבנה ארגוני מומלץ, מוסברת מטרת-העל. “למדינת ישראל יש המון ‘נקודות תורפה’. […] מה שאנחנו נעשה הוא פשוט להדליק את כל חביות הנפץ האלו, את כל השאלות והסתירות בין יהדות ודמוקרטיה. בין הצביון היהודי לצביון החילוני בלי לפחד מהתוצאות. ערעור יכולת השלטון במדינה.” מטרתו של המרד, נכתב שם, היא בניית מקדש, מינוי מלך, ערעור היחסים בין ישראל ומדינות אחרות (כן, זו מטרה – עם לבדד ישכון), גירוש לא יהודים וכפיה דתית במרחב הציבורי.

השיטה פשוטה: השיטה הקלאסית של טרור. בשנים 2003-2004 אבו מוסאב אל זרקאווי הדגים אותה בהצלחה בעיראק. הוא ביצע פיגועים חוזרים ונשנים נגד האוכלוסיה השיעית שם, עד שזו התקוממה והחלה בטרור נגדי משלה. משהחל הסיבוב של טרור וטרור נגד, אי אפשר היה לעצור אותו – על כל פנים, עיראק לא הצליחה בכך. לארגון שהקים אל זרקאווי קוראים היום דאע”ש.

השיטה שמציעים קנאי יהודה דומה. פיגועים, כדי לעורר את כל המתחים הפנימיים של ישראל, יחד עם טרור נגד. כשיתחיל גל טרור פלסטיני אמיתי, הדם יציף את העיניים ונתמוך בשורה של אמצעים שרק יתדלקו אותו. במקביל, הנסיון הישראלי לדכא את הטרור של קנאי יהודה יגרור בהכרח תגובת יתר, שבתורה תמשוך אליהם עוד ועוד אנשים מהמחנה שלהם ותרחיב אץ שורותיו.

כאמור, המספר של הטרוריסטים קטן. זה לא אומר שהם לא מסוכנים, כי הם מדברים בשם שכבה גדולה מאד באוכלוסיה היהודית. ראו, למשל, את הציטוט הבא: “הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות. היום כל האירועים מנתבים להכרה שאין דרך אחרת, אלא להעמיד במרכז את העניין היהודי על פני כל עניין אחר, וזו התשובה לכל המצב והאיומים.”

האיש שאומר את הדברים האלה הוא בני קצובר, בכיר במועצת יש”ע, בשנת 2012. לא רק שמועצת יש”ע לא התנערה ממנו ולא הדיחה אותו, זמן קצר לאחר שאמר את הדברים הללו, זכה קצובר שמנהיג המרכז הרדיקלי, יאיר לפיד, יצטלם איתו. כן, כן – האיש שהבוקר כתב שאנחנו “במלחמה” עם הקנאים הצטלם לפני שלוש שנים עם האיש שהודיע שהדמוקרטיה הישראלית צריכה לעבור מן העולם. בני קצובר, כמובן, הוא גם בן בית בלשכת ראש הממשלה. אין יותר חיבוק ממסדי מזה.

גם הדרישות האחרות של המחבלים היהודים – הקמת בית מקדש, השבת המלוכה – הן דרישות שחלק ניכר מהציבור היהודי תומך בהן. לא רוב, אפילו לא קרוב לזה – אבל הרוב מתנגד לרעיון של בית מקדש ומלך כי זה יהיה חתיכת כאב ראש. הוא לא באמת נגד, הוא לא יודע לנמק התנגדות לבית מקדש ומלוכה אלא ש”זה רעיון של קיצונים.” וזה אומר שאין לו נוגדנים של ממש לרעיון הזה. מצד שני, חלק ניכר מהמערכת הפוליטית הישראלית – כל מפלגות הימין – שבוי למעשה של הקנאים שרוצים מקדש ומלך. שימו לב לזינוק בדרישה לסיפוח הר הבית (המכונה “עליה להר הבית”).

המטרה של המרד היהודי היא חיסול הדמוקרטיה הישראלית. היא סוג של שעטנז. יש פה זכויות לאנשים שאינם יהודים זכרים. זה לא בסדר. והאמת היא שהמרד הזה הוא ככל הנראה תוצאה סבירה למדי של הציונות. מי שבונה מדינה על סמך התנ”ך כקושאן לא באמת יכול להאמין שהעבר היהודי לא יחזור. ומאחר והעבר הזה סונן בכמה מאות שנים של צנזורה ורדיפות, הוא גם מגיע בצורה אלימה במיוחד שיש לה מעט מאד קשר לדבר המקורי – לא שיש לכך משמעות כלשהי.

הקנאות היהודית שדורשת את בניין המקדש והשבת עטרת הפין היהודי הנימול ליושנה לא שונה בהרבה מהקנאות שדורשת החזרה מדומיינת של האיסלם של המאה השביעית. הבעיה של המשטר החילוני היהודי היא שהוא אף פעם לא התייחס ברצינות לא לחילונות שלו ולא לדת של יריביו. בכך הוא דומה מאד למשטרים החילוניים שסביבו (ולא במקרה בעלת הברית הבולטת שלנו באזור היא כת הקצינים המצרית.)

אז אם אנחנו רוצים לנצח את הגרסה המקומית של דאע”ש, צריך להמנע מכל השגיאות שנעשו נגדה בסביבה. דבר ראשון, צריך להמנע מהדלק של הטרור – תגובות יתר. בלי מעצרים מנהליים, בלי חיסולים מהאוויר, בלי ירי בלתי מובחן; מאבק מדויק, ממוקד, במינימום נפגעים בלתי קשורים. שנית, זה אומר משאבים. זה אומר שצה”ל והשב”כ יתייחסו למאבק בקנאים שלנו באותה הרצינות שהם מתייחסים למאבק בחמאס.

וזה לא הולך להיות פשוט, ולא רק בגלל שהמשטרה והשב”כ מגיעים לקרב הזה בלתי ערוכים. הזרוע הצבאית של קצובר אולי קטנה, אבל יש לה המון תומכים בצבא ובממשלה. יהיה צורך לטהר אותם משם. וכדי לעשות את זה, מדינת ישראל תצטרך סוף סוף להחליט מה היא רוצה להיות: דמוקרטית או יהודית. לשתי הבחירות יהיה מחיר ואין סיבה להניח שהוא יהיה נמוך. אבל אם היא לא תבחר, הקנאים יאכלו אותה פיסת סלאמי אחרי פיסת סלאמי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה “אם תרצו” מקבלת כסף ממחבלים?

סוגרים את 2014 בעוד יעף על ארגון השרלטנות המוביל של הימין, והפעם: לא תאמינו ממי “אם תרצו” מקבלים כסף

היום הוא היום האחרון של שנת 2014, ימח שמה, ואין יום טוב מזה להתעסק בדו”ח הכספי השנתי של “אם תרצו” לשנת 2013. ובכן, ניגש בקצרה לנקודות הפחות חשובות. הדעיכה שכולנו הבחנו בה בפעילות ובחשיבות של “אם תרצו” מתבטאת גם בסכום התרומות: אם בשנת 2012, גרפה “אם תרצו” 1,685,694 ש”ח, בשנת 2013 הסכום יורד בחדות ל-1,093,662 ש”ח – ירידה של יותר משליש.

וכמו בדו”ח הקודם, “אם תרצו”, שבנתה את עצמה על הטענה שארגוני זכויות האדם אינם שקופים, מקפידה על שקיפות מינימלית ומספקת מינימום מידע על התורמים שלה. כמו ב-2012, היא ביקשה וקיבלה חסיון על זהותו של אחד התורמים. איך עמותה שטוענת שמטרתה חשיפת אי שקיפות מרשה לעצמה צעד כזה? לא ממש ברור.

התורמת העיקרית של “אם תרצו,” כרגיל, היא מיודעתנו ה-Central Fund for Israel, שתרמה ב-2013 561,300 ש”ח לעומת 769,750 ב-2012. כלומר, כמו בשנים קודמות, עיקר התרומות של “אם תרצו” מגיע מחו”ל, מאנשים שאינם אזרחים ישראלים.

עמותות ימין אחרות – קרן נחלת עצמאות, קרן ישראל אחת – שהופיעו בדו”ח של 2012 מופיעות גם בדו”ח של 2013. הארגון המסתורי קרן קינג ג’יי, שאי אפשר היה למצוא אותו לפני שנה ואין עליו שום מידע זמין גם כעת, תורם שוב ב-2013.

ל”אם תרצו” יש שני תורמים חדשים בשנת 2013: אחד הוא יצחק זיוון, שתורם לה סכום נכבד של 88,075 ש”ח ושעליו קשה למצוא פרטים נוספים. השני מוכר הרבה יותר: זוהי הקרן לטיפוח הרעיון הציוני, והיא מעלה את התרומה השניה בגודלה ל”אם תרצו”, 200,000 ש”ח.

ופה יש סיפור מעניין. שמה המלא של הקרן לטיפוח הרעיון הציוני הוא “הקרן לטיפוח הרעיון הציוני והגשמתו המלאה על יסוד שורשי היהדות.” גם המטרות שלה מעניינות (הן נלקחות מהאתר של העמותה בגיידסטאר):

“פעילות חינוכית למען שיבה מחודשת אל מעינות הרוח ומקורות התורה והאמונה של עם ישראל. חינוך והסברה להתעוררות חלוצית מחודשת.מתן עזרה לאנשים הזקוקים לשירותים רפואיים במטרה לקבל את השירותים הרפואיים, להם הם נזקקים, בתוך הזמן הקצר ביותר. מתן סיוע בהקמה ובאחזקה של שירותי בריאות לשעת חירום, בהתאם לחוק ובהתאם לדרישות משרד הבריאות. עידוד התיישבות חוקית נעבר לקו הירוק. מתן סיוע ברכישת מיגון אישי לתושבי אזורי עימות ו/או לאנשים השוהים ו/או המבקרים ביישובים המצויים באזורי עימות, למעט כלי נשק ו/או כל דבר העלול לשמש בשימוש התקפי ו/או האסור לפי חוק. מתן סיוע למימון שמירה ביישובים המצויים באזורי עימות, ובלבד ששמירה, כאמור, מתבצעת בהתאם לחוק ו/או בהתאם לדרישת צה"ל ו/או בהתאם משטרת ישראל. מתן סיוע בהקמה ובהפעלה של משמר אזרחי ביישובים המצויים באזורי עימות בכפוף לקבלת האישורים הדרושים מרשויות המדינה המוסמכות בנושא.לפעול למען ההגנה על זכויות האדם והאזרח בישראל. לפעול לשמירה על איכות הסביבה בישראל למען הכלל.”

ההדגשה שלי, והיא נעשתה בעיקר כדי ללעוג לטענה של “אם תרצו” שהיא פועלת למען “זכויות אדם.” הימין מאשים את השמאל בכך שהוא הזנה את זכויות האדם והפך אותן לנושא פוליטי; כמו תמיד בימין היהודי, הוא מאשים אחרים במה שהוא עושה בעצמו. כפי שאפשר להבין, זו עמותת מתנחלים פר אקסלנס: זו אחת מעמותות הדגל של המתנחלים. וכשמגיעים למייסדים ולמנהלים שלה, עולות שאלות רציניות ביותר באשר לאמינותה של “אם תרצו.”

אחד המייסדים (את רשימת המייסדים אפשר למצוא כאן) הוא המחבל היהודי נתן נתנזון. הלז הורשע בפיגוע, המטנת מטען חבלה ברכבו של ראש העיר הפלסטיני בסאם שקעה בראשית שנות השמונים. כפי שגילתה טל שניידר ב-2013, נתנזון הוא יועץ פוליטי של נפתלי בנט. האחרון, כמובן, לא התנצל.

מייסד אחר הוא אורי אליצור (”יחיאל אוריהו אליצור” במסמכי העמותה), מי שקרא לפגוע בחיילי צה”ל במהלך ההתנתקות. מייסד שלישי הוא הבוגד אורי אריאל (”אורי יהודה אריאל”), שהודה שהוא ניצל את מעמדו כדי להעביר מידע על תנועות חיילי צה”ל לנוער הגבעות. מייסד רביעי הוא פנחס ולרשטיין, שירה למוות בנער הפלסטיני רבאח ר’אנם אחמד בינואר 1988; אבל לא נראה לי שב”אם תרצו” יתרשמו במיוחד מהרג נער פלסטיני.

והיהלום שבכתר הוא יו”ר העמותה, זאב חבר (לשעבר “זאב פרידמן,” המוכר בכינוי “זמביש.”) חבר הוא האדם שחתם על הצ’קים שעברו ל”אם תרצו,” וגם הוא מחבל יהודי. כחלק מן המחתרת היהודית, וכמו נתנזון, חבר הטמין מטען חבלה ברכבו של ד”ר אחמד נטשה. גם חבר ישב בכלא, אם כי זמן קצר (הוא טען שיש לו בעיות בריאות) בשל הפעולה הזו.

imti3112

אז, לסיכום, “אם תרצו” לקחה 200,000 מעמותה שאחד המייסדים שלה הוא מחבל יהודי; שהיו”ר ואחד ממורשי החתימה שלה הוא מחבל יהודי; שאחד המייסדים שלה קרא לתקוף את חיילי צה”ל בנשק קר; ושמייסד רביעי שלה העביר מידע על תנועות חיילי צה”ל.

שזה מרשים בצביעותו, כי בדו”ח שהוציאה “אם תרצו” בשנת 2008, היא טענה כלפי ארגון NDC שהוא מממן את הטרוריסט שעואן ראתב עבדאללה ג’בארין ושעל כן התמיכה של ה-NDC בארגוני זכויות אדם בישראל פסולה. אממה, ג’בארין מעולם לא הורשע בדבר. הוא הוחזק במעצר מנהלי, וזה הכל. אף אחד לא יודע במה הוא מואשם, כי הוא לא הואשם.

בניגוד ל-NDC, “אם תרצו” מקבלת כסף ישירות לפחות ממחבל יהודי אחד, זאב חבר. זה כנראה בסדר, כמו שזה בסדר לומר שאתה תומך בחיילי צה”ל ואז לקחת כסף מעמותה שאחד המייסדים שלה קרא לתקוף את חיילי צה”ל בנשק קר.

שלחתי שאילתה בנושא לדובר “אם תרצו.” אם אקבל תשובה, אעדכן. עד אז, צריך לזכור של”אם תרצו” אין בעיה לקחת כסף מטרוריסטים. תלוי רק את מי הם ניסו לרצוח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הטרור שבו נתניהו תומך

נתניהו מקפיד להאשים את הרש”פ בטרור ובהסתה לטרור, ומסייע בשקט ובעקביות לטרור היהודי

בנימין נתניהו מרבה לדבר על טרור. הוא בנה את הקריירה שלו על הטענה חסרת הבסיס שהוא מומחה לטרור (הספר “הטרור – איך יוכל המערב לנצח” מורכב למעשה ממאמרים של מומחים אחרים), והוא מקפיד לדבר על טרור שוב ושוב. למעשה, אחרי “איראן” ו”שואה,” “טרור” היא כנראה המילה הנפוצה ביותר במילון של נתניהו.

עם זאת, כשנתניהו מדבר על טרור, הוא מקפיד להתייחס רק לטרור פלסטיני או מוסלמי. במילון של נתניהו, אין טרור יהודי. שאר העולם כבר הבין שזה לא המצב, ומחלקת המדינה האמריקאית עוררה השבוע גלים כאשר דיווחה על הטרור היהודי (המכונה בטעות “תג מחיר” – עוד פרטים למטה) כשווה ערך לטרור הפלסטיני.

על פי נתוני מחלקת המדינה, נרשמו בשנת 2013 399 אירועים – אלה האירועים המוכרים לאו”ם ולארגוני זכויות האדם, לא כל האירועים; חלק ניכר מהם לא מדווח משום שהפלסטינים מתייאשים מלדווח – של אלימות אזרחים ישראלים כנגד פלסטינים בגדה. לשם השוואה, דו”ח האנטישמיות העולמי שפורסם בתחילת השבוע מצא שכל עשרות מיליוני האנטישמים בעולם – על כל פנים, אומרים לנו שיש כאלה – הצליחו להנפיק רק 594 תקריות אנטישמיות. צרפת, שמובילה בדיווחים על תקריות אנטישמיות, כיכבה עם 116 תקריות. כלומר, המתנחלים הישראלים ועוזריהם הצליחו ליצור ב-2013 שני שליש ממספר פשעי השנאה שהצליחו האנטישמים בעולם כולו לייצר, ומספר הפשעים שהם ביצעו הוא יותר מפי שלושה ממספר פשעי השנאה האנטישמיים שבוצעו בצרפת.

שזה, תצטרכו להודות, די מרשים. זה שם בפרופורציה את מצבם של הפלסטינים לעומת, נניח, זה של יהודי צרפת. וכן, האלימות היהודית נגד הפלסטינים היא טרור. נהוג, בקרב המתנחלים וסייעניהם, לטעון שמדובר בסך הכל בקצת גרפיטי. בולשיט. הגרפיטי מושך את תשומת הלב, אבל הפעולות הן לעתים קרובות פעולות של הצתה. וכן, אם אתה מצית צלב על מדשאה של שחור בארה”ב, זו פעולת טרור. הגרפיטי עצמו הוא פעולת טרור. הוא שולח מסר: באנו לכאן בלילה, וגם חמקנו. הלילה לא הצתנו את ביתך בזמן שאתה ישן. אל תבנה שיהיה לך מזל כזה גם בפעמים הבאות.

פעולות “תג מחיר” מושכות את תשומת הלב של התקשורת, אבל רוב פעולות הטרור היהודי אינן פעולות “תג מחיר.” האחרונות מגיעות בעיקרן לאחר הפעולות הנדירות של הצבא כנגד המתנחלים, והן מיועדות להטיל אימה פחות על הפלסטינים ויותר על החמושים: אם תמשיכו כך, נדליק את הגזרה כולה ואתם תצטרכו לשלם מחיר גבוה מהרגיל על הכיבוש. רוב פעולות הטרור היהודי נעדרות זיקה כזו כלפי הצבא, והן מיועדות להרחיק פלסטינים מאדמתם. הן מתרחשות בנקודות שבהן מנסים המתנחלים לדחוק את רגליהם של כפריים פלסטיניים מאדמתם. מקרה מובהק הוא זה של המאחז עדי עד: המתנחלים שלו הצליחו להפיק 96 תקריות פליליות מתועדות, ביניהם 21 מקרי אלימות ועשרות מקרים של פגיעה ברכוש. התוצאה היתה נטישה ניכרת של הכפרים סביב המאחז, שמיהר להשתלט על עוד ועוד מאדמותיהם. מי אמר שטרור לא עובד?

אחת הסיבות לכך שהטרור היומיומי עובר ללא דיווח היא העובדה שהוא מתבצע בתמיכה מלאה של חמושי צה”ל. הסיפור הזה, על חמוש שמתערב בלינץ’ שמבצעים אזרחים ישראלים מיצהר בשני פלסטינים רק כדי לומר להם “זה מספיק”, לא הגיע לתקשורת הישראלית, אבל הוא טיפוסי הרבה יותר ממקרי “תג מחיר.” התקפות כאלה קורות כמעט על בסיס יומי, וכשהיודו-נאצים שלנו עצבניים במיוחד, גם בתכיפות גבוהה יותר. חמושי צה”ל מאבטחים את הטרוריסטים, לא עוצרים אותם.

ומה עושה ממשלת נתניהו? כלום. היא מדי פעם מדברת על כמה ש”תג מחיר” הוא תופעה מגונה, אבל אלימות המתנחלים היומיומית משרתת אותה. ישראל כבר הרגילה את העולם לכך שהיא מתכוונת להשתלט על “גושי ההתנחלויות,” אבל המטרה האמיתית שלה – מזה שנות דור – היא לספח כמה שיותר משטחי אזור סי. ההלאמה (”הכרזה על אדמות מדינה”) שביצע לאחרונה שר הבטחון לאלפי דונמים בגדה היא עוד הצהרה על כך. שטחים שמוכרזים כאדמות מדינה הופכים לשטחי התנחלויות ברובם המכריע. הממשלה צריכה את הטרור המתנחלי כדי שתוכל להרחיב את אחיזתה העתידית. כל שטח שהפלסטינים מתייאשים ממנו נתפס על ידי המתנחלים.

מחלקת המדינה מדברת בפירוש על טרור, והיא נוקבת בשמם של ארגוני הטרור. בין השאר, היא מזכירה בעמ’ 291 (זהירות, מסמך) את “הקול היהודי” כארגון טרור. המפעילים של “הקול היהודי” ידועים. שניים מהם הועמדו לאחרונה לדין באשמת הסתה – אבל לא בסעיפי טרור. מחלקת המדינה משייכת את הקול היהודי ל”כהנא חי.” הקבוצה הזו היא ארגון טרור בארה”ב. בישראל היא הוכרזה כארגון טרור ב-1994, אחרי טבח גולדשטיין, והמשיכו להתייחס אליה ככזו עד אחרי רצח רבין.

במילים אחרות, עד שנתניהו עלה לשלטון. אחר כך, העניין בארגון דעך. פעילים ותיקים שלו, שבמסגרת תגובת-היתר המקובלת של הרשויות הוחזקו במעצר מנהלי, המשיכו לפעול בשלל ארגונים עם שמות שונים, תוך שממשלת ישראל עוצמת עין. לא כולם עצמו עין: מיכאל בן ארי, שנבחר לחבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי, לא הצליח לקבל ויזה לארה”ב בשל עברו בארגון הטרור כ”ך. בארה”ב לא שוכחים. בישראל של נתניהו, מעלימים עין.

לפני מספר חודשים, המליצו כוחות הבטחון להגדיר את פעילי תג מחיר כארגון טרור. נתניהו, באופן תקדימי למדי, דחה את ההצעה והסתפק במילים ריקות: הוא הגדיר אותם כ”התאחדות בלתי מותרת.” זה היה בולשיט נקי: אין התאחדות כזו. אין נכסים שאפשר להחרים, אין מבנה פירמידה שאפשר למוטט.

בעצם, זה לא לגמרי מדויק. יש התאחדות בלתי חוקית שכנגדה אפשר לפעול. קוראים לה מזכירות יצהר. כתבתי כבר על כך שהגוף הזה החליט שלא להסגיר למשטרה פוגרומצ’יקים שאת זהותם הוא מכיר, ושזה עבר בשתיקה יחסית. ביצהר שאבו עידוד מכך, ועכשיו הם עומדים להביא להצבעה את השאלה האם תושבי ההתנחלויות יהיו רשאים לפגוע בחמושי צה”ל ומג”ב. נעשה את התרגיל המחשבתי הרגיל ונתהה מה היה קורה לחברי מועצת נצרת, נניח, אילו היו מעלים הצעה לסדר היום, שבה חלק מהם היו מצדדים בפגיעה בכוחות הבטחון ואחרים היו מסבירים למה זה רעיון מוצלח כל כך. הם היו נעצרים כולם בשנתם, בפשיטה מתוקשרת היטב. למנהיגות יצהר, אין צורך לומר, זה לא קורה.

למה לא הסכים נתניהו להכריז על הטרור היהודי כעל טרור? ראש הממשלה שרון שינה את השיח בשניה, כשדיבר על הבוגד עדן נתן-זאדה כעל “מחבל יהודי.” למה נתניהו לא מסוגל להוציא את המילים “מחבל יהודי” מהפה? קודם כל, יש את התירוץ הרשמי: אם ישראל תודה שיש בה טרוריסטים, זה יפגע בדימוי הבינלאומי שלה.

התירוץ הזה כבר לא כל כך עומד. הנה, מחלקת המדינה הכריזה על קיומם של טרוריסטים יהודים, ומחוץ לישראל ההכרזה התקבלה כמובנת מאליה. אז למה נתניהו בכל זאת מסרב להכיר בקיומם?

כאן צריך להבהיר משהו, ולהבהיר אותו היטב. כשאני מדבר על הכרזה על הטרור היהודי כעל טרור, אני כלל לא מדבר על הענקת סמכויות לשב”כ והמפלג המשטרתי בעל השם המדויק כל כך פשל”א (פשיעה לאומנית) להתייחס לתושבי התנחלויות כאילו היו פלסטינים. אני לא תומך במעצרים מנהליים ובמעצרים ללא גישה לעורך דין – היה עוד אחד כזה, אגב, ביום רביעי האחרון. זוג מיצהר נעצר בחשד שהשאיל את כלי הרכב שלו לפעולת התג מחיר בפורדייס. הם הוחזקו ללא עורך דין במשך זמן קצר יחסית, אבל הפרקטיקה הפלילית הזו, שבה אנשים מועלמים על ידי המדינה ומוחזקים ללא זכויות בסיסיות, מתרחבת.

כפי שנכתב בבלוג הזה לא מעט פעמים, הפתרון הוא לא דיכוי בשם “הבטחון,” הפתרון הוא חקירה מוצלחת יותר וחוקרים מקצועיים יותר. היכולת להחזיק אנשים בבידוד תוך איום על ילדיהם – כפי שדווח שבוצע לבת הזוג מיצהר בסוף השבוע – לא מובילה למודיעין טוב יותר. היא יכולה אולי להוציא הודאות, אבל אלה יהיו הודאות חסרות ערך. אני אפילו לא מדבר על חוסר האנושיות שבאיום לקחת מאשה את ילדיה מפני שאולי היא או בעלה השאילו את כלי הרכב שלהם.

מה שצריך לקרות הוא, אם כן, לא מעצרים מנהליים, עוצר, עינוי ילדים (כן, כן) או כל אחד מהפשעים האחרים שמשמשים דרך קבע את כוחות הבטחון שלנו בגדה. מה שצריך לקרות הוא דבר אחר: הפנמה מצד החמושים, בצה”ל ובמג”ב, שחלק ניכר מהמתנחלים הם טרוריסטים. הפנמה שכאשר הם רואים טרוריסט יהודי תוקף פלסטיני, התפקיד שלהם הוא לא להגן עליו, לא לומר לו “זה מספיק,” אלא לעצור אותו – ואם הוא מסכן חיים, גם לירות בו. ההפנמה צריכה להגיע אל החוקרים של מצ”ח ושל המשטרה, שיצטרכו ללמוד כיצד חוקרים פשעים כנגד פלסטינים ולהתייחס לפשעים האלה כאל פשע פוליטי – כלומר, טרור; כרגע, שיעור ההצלחה שלהם הוא אפסי. בתי המשפט יצטרכו להפנים גם הם שמדובר בטרור. כדי שזה יקרה, צריך שמנהיגי המדינה ינצלו את הבמה שלרשותם – מה שמכונה באנגלית The bully pulpit – כדי להוביל קמפיין ציבורי בנושא.

אבל זה לא יקרה. הבעיה של נתניהו איננה החשש לפגיעה ב-hasbara. הרי מאבק נחוש של ממשלת ישראל בטרור יהודי היה מסייע ל-hasbara, לא פוגע בה. אם בעוד ארבעה חודשים, יוכלו המשטרה והשב”כ להודיע בגאווה שהם עצרו 30 טרוריסטים יהודים בכירים ושהם סיפקו לפרקליטות די ראיות כדי להעמיד אותם לדין, הדבר ייתפס כהוכחה לרצינותה של ישראל במאבק בטרור היהודי.

למה זה לא יקרה? כי בסופו של דבר, נתניהו הוא תומך של הטרור היהודי. כי בסופו של דבר, הוא מוקף במתנחלים וחובשי כיפות אחרים, שלא מבינים על מה הרעש. כי בסופו של דבר, הוא מאמין בשליחותם של המתנחלים, ואין לו כל עניין בזכויותיהם של הפלסטינים. כי בסופו של דבר, האנשים שאחראים לטרור היהודי – אם על ידי מימונו וארגונו, כמו בני קצובר וגרשון מסיקה, אם על ידי ההטפה לו, כמו דב ליאור וגינצבורג – מקורבים למקורבים של נתניהו. חקירה רצינית של השב”כ לעבר שורשי הטרור היהודי יכולה להגמר רע מאד, מבחינת באי ביתו של נתניהו. ועל כן חקירה כזו לא תקרה. כאן המקום להזכיר, אגב, שהמתנחלים הפעילו לחץ כבד על נתניהו כדי שימנה ראש שב”כ שמתאים להם. כפי שמינה נתניהו יועץ משפטי לממשלה שלא יטלטל את הסירה, ומבקר מדינה שיודע מאיזה צד מרוחה החמאה, כך הוא מינה גם ראש שב”כ שיודע מה הבוס לא רוצה לשמוע.

ולכן, למרות רעשי רקע קבועים על יצהר ו”תג מחיר,” טרור המתנחלים ימשיך כסדרו.

ועוד דבר אחד: ואם כבר דיברנו על עינוי ילדים, הנה פוסט בנושא של נועם ר. אזהרה: מדובר בקריאה קשה. אל תאמרו שלא הוזהרתם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי?

איש המרכז הרדיקלי ממשיך לשקר ולהפיץ את משנתו של ארגון פאשיסטי – אלא שלשיטתו-שלו, הוא תומך בטרור

האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי? אמהר ואומר שלדעתי שלי, לא; הוא עוסק בחרחור מדנים ובהפצת שטנה כלפי לא-ציונים, לעתים קרובות תוך כדי שקרים. אלא שלשיטתו של ימיני, התשובה עשויה להיות חיובית. המטרה של הפוסט הזה, כמובן, היא לא לדרוש את העמדתו לדין של התועמלן ימיני בחשד של עבירה על הפקודה למניעת טרור; הוא מיועד להראות, בשיטת אד אבסורדום, עד כמה אווילי הקישור האוטומטי לטרור שמבצעים ימיני והחוגים הקרובים אליו.

אבל, קודם כל, למה בכלל להתעסק כל כך הרבה בימיני? נשאלתי מספר פעמים את השאלה הזו ולדעתי צריך לענות עליה אחת ולתמיד. הסיבה פשוטה למדי. כשאנחנו נתקלים באתר כמו “הקול היהודי,” אתר הבית של גזעני ישיבת יצהר, אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק. כשאנחנו נתקלים באתר להב”ה של גופשטיין, כנ”ל. אלה הם זאב בלבוש זאב.

ימיני מקדם אידיאולוגיה דומה להפליא. גם הוא מתנגד נחרצות לקליטת פליטים (ונאלם דום כאשר, כתוצאה מהשיסוי נגדם, דקר יהודי – מרדכי מיכאל זרצקי – פעוטה אריתראית וכמעט הביא למותה). גם הוא, כמו “אם תרצו” ורוב הימין הקיצוני הממוסד, תוקף את ארגוני זכויות האדם. גם הוא מסביר לנו השכם והערב איך ההתנערות מהאידיאולוגיה הציונית והמשטר הציוני הם סוג של אנטישמיות. אבל, בניגוד אליהם, ימיני הוא זאב בעור של כבש. הוא לא ימני, חס וחלילה; הוא “מרכז ציוני.” כדי לשמור על סיפור הכיסוי הזה, הוא מדי פעם כותב כמה מילים חריפות על ההתנחלויות, תמיד תוך הסברה שסיפוח “גושי ההתנחלויות” הוא כבר עובדה מוגמרת שהפלסטינים צריכים להשלים עמה. כמו הימין הקיצוני, יש לו אובססיה בנושא hasbara שהופכת לעתים למגוחכת. בשבוע שעבר, למשל, פטר ימיני את הפרת ההסכם עם הפלסטינים מצד ישראל כ”הבל”; השבוע, אחרי שהערת ה”פוף” של ג’ון קרי הפכה את הפרת ההסכם הזה להסברופוקליפסה, כבר תקף ימיני את נתניהו על כך ש…איננו משקיע מספיק ב-hasbara. ספק אם יש משהו שנתניהו משקיע בו יותר (להוציא, כמובן, גלידות פיסטוק ונרות ריחניים); אבל לימיני שום השקעה לא תספיק. אחרי הכל, לשיטתו אין בעיה במציאות, יש רק בעיה ב-hasbara.

ימיני, בקצרה, הוא הסוכן האולטימטיבי של הימין הקיצוני. הוא עושה את מה שניסתה לעשות “אם תרצו”: להפיץ עמדות ימין קיצוני במסווה של “מרכז.” ואם מישהו היה צריך הוכחות לכך, אז בשבועיים האחרונים קיבלנו שתיים.

נתחיל מהמקרה המובהק יותר. השבוע האשים ימיני את “השמאל” בכך שהזמין להרצאה באוניברסיטת תל אביב מוחמד כנעאנה, אותו הוא מכנה “מחבל שהורשע בסיוע לחיזבאללה.” מכאן מפליג ימיני על כנפי הדמיון, ומכריז שמאחר והחיזבאללה הוא ארגון אנטישמי, הרי שחד”ש אומרת “אין לנו עניין בשוויון. יש לנו עניין בקידום האג’נדה האנטישמית והאנטי-ציונית.” מכאן הוא עובר להאשמת האוניברסיטה עצמה בתמיכה באנטישמיות.

יש בעיה אחת קטנה: כל בניין הקלפים הזה מבוסס על הטענה שכנעאנה הורשע בסיוע לחיזבאללה. הוא לא. כפי שאפשר לראות מפסק הדין הזה, שממש לא היה מסובך למצוא ברשת, הוא הורשע בסיוע – עקיף למדי – לפלג אבו מוסא של הפת”ח.

אופס! פוף, התפוגגה האנטישמיות. למה טען ימיני שכנעאנה הוא איש חיזבאללה? כי קצת קשה להפחיד ישראלים היום במילה “פת”ח”; “חיזבאללה” עדיין עובד. מאיפה שלף ימיני את הטעיית הציבור הזו? מהתעמולה של “אם תרצו”, כמובן. עיתונים רציניים ציינו שכנעאנה הוא פעיל פתח, לא חיזבאללה. לגמרי במקרה, העיתון הרציני הוא זה שימיני מנהל נגדו מלחמת חורמה כבר שנים.

השקר השני היה אגבי יותר. בטור מוקדם יותר, הוא חוזר על העלילה של “אם תרצו”, על פיה לכאורה יש “שיתוף פעולה” בין הסדנאות של אוניברסיטת חיפה ובין ארגון זכויות האדם עדאלה. מבחינת ימיני, כמובן, אין שום צורך להסביר מה לא בסדר בעדאלה: זה ארגון של פלסטינים ועל כן הוא פסול. כזכור, הטענה של “אם תרצו” על כך שראש הקליניקה לזכויות האסירים באוניברסיטת חיפה, עו”ד עביר בכר, היא בכירה בעדאלה היתה שקרית -אבל זה לא מפריע לימיני לפזר אי-אמת, כדי לטעון (על סמך דו”ח מפוברק מהרגיל) שהאקדמיה הישראלית היא… מה, בעצם? לא ימנית מספיק, כנראה. חשוב לציין שעדאלה כלל לא מתנערים מהקשר ביניהם ובין הקליניקה, להיפך; והם אמרו לי שמבחינתם אין שום דבר שהם צריכים להסביר או להתנצל עליו. הם ארגון זכויות אדם פלסטיני שמתגאה בכך שהוא פעיל גם באקדמיה.

יש לציין שכשימיני מיילל על “הנטיה האקדמית” לתמיכה בארגוני זכויות אדם, הוא שוכח כמה פרטים לא נוחים. למשל, שאוניברסיטת חיפה מפעילה תכנית hasbara, שעבורה מקבלים סטודנטים קרדיט אקדמי (במימון ממשלתי) כדי שיוכלו לשנן את המסרים של הממשלה; ושתכנית דומה קיימת – גם היא במימון ממשלתי – באוניברסיטת תל אביב. התכנית של אונ’ תל אביב, אגב, מביאה כ”מומחה” את חביבו של ימיני, איתמר מרכוס, שבית משפט קרע את טענות ה”מומחיות” שלו כדג.

אז בואו נראה. בשני מאמרים שונים בשבועיים, ימיני מאמץ את השקרים של “אם תרצו” ומפיץ אותם כאמת. אפשר לומר, על כן, שהוא לפחות סוכן השפעה של “אם תרצו.” הארגון הזה כבר הוגדר על ידי בית המשפט כארגון פאשיסטי, אבל נעזוב את זה כרגע.

“אם תרצו” מקבלת הרבה מהכסף שלה מארגון בשם ה-Central Fund for Israel. הלז הוא צינור כסף של שורה של ארגוני ימין; אחד מהם הוא “חננו,” העמותה להגנה על טרוריסטים יהודים. ארגון אחר שזוכה לתמיכה ניכרת של CFI הוא ישיבת “עוד יוסף חי” מיצהר (אני רוצה להודות לגלינה ווקס על שהסבה את תשומת לבי לכך), הישיבה שעומדת מאחורי חלק ניכר מתופעת “תג מחיר” וששניים מרבניה – יצחק שפירא ויוסף אליצור – הם הכותבים של הספר הידוע לשמצה “תורת המלך.” הספר, נזכיר, הוא המדריך ההלכתי לרצח לא-יהודים, והוא קובע שמותר ליהודי לרצוח ילדים בכוונה תחילה “אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך פגיעה בגדולים.” וזה לא הכל: המקור החביב על ימיני לתקשורת הפלסטינית, איתמר מרכוס שהוזכר למעלה, היה בעבר אחד ממנהלי CFI.

כלומר, ימיני הקיף את עצמו בתומכי טרור יהודי. הוא מקדם את התעמולה של ארגון שנהנה מכספי ה-CFI, מיודד עם אחד מבכירי ה-CFI בעבר ומקדם גם את התעמולה שלו. אם נסתמך על שיטת האשמה בשל קרבה (guilt by association) שחביבה כל כך על ימיני ועל “אם תרצו,” כל אדם סביר יצטרך להגיע למסקנה שימיני הוא תומך טרור יהודי: קו ישיר מחבר בינו ובין “תג מחיר” ו”תורת המלך.” הקישור הזה הרבה יותר ישיר מהקישורים שימיני ו”אם תרצו” נוטים להביא.

אלא שזה לא המצב. נראה שימיני סולד מטרור יהודי, ולו משום שזה ממש נראה רע ומפריע למטרה העליונה שלו, קרי hasbara. ימיני איננו תומך טרור; הוא רק אידיוט מועיל של טרוריסטים יהודים, ומי שמלבין את העמדות שלהם.

אולי כדאי לו לשקול את הדברים האלה לפני שהוא הולך לטפול את העלילה הבאה שלו. אבל אני בספק אם זה יעזור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שליח הציבור

מסתובבים בינינו עשרות אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו קורבנותיו.

יקראו לו ברוך, או מאיר, או יגאל, או שלמה. או אולי עדן, או אשר, או אלירן. הוא לא מוכר לאף אחד מאיתנו כרגע, סביר שהוא לא מוכר אפילו לאלה שיהיו לימיו לסוגדיו, אבל השם שלו ייחקק באותיות של דם ועשן בעוד כמה חודשים. כרגע הוא עדיין חושב על זה, שוקל את שיקוליו; אולי כבר קיבל את ההכרעה ועכשיו הוא בוחן את השיקולים הטקטיים. במחלקה היהודית עובדים מסביב לשעון, כוססים ציפורניים, ומפעילים לשווא מודיעים קטנים וחסרי ערך בנסיון חסר סיכוי, שהם יודעים שהוא חסר סיכוי, להגיע אליו מראש.

מפעל ההתנחלויות עומד להוציא מקרבו רוצח המוני נוסף. הם עושים את זה בדייקנות של שעון.

* * * *

השנה היא 1981. ישראל עומדת לסגת מסיני. התמיכה במהלך בציבור הישראלי רחבה מאד; יותר מ-90 חברי כנסת תמכו בהסכם השלום עם מצרים. החשש, אם כבר, הוא חשש שהמצרים לא יעמדו בהסכמים.

אבל בקרב המתנחלים האידיאולוגיים, החשש עמוק הרבה יותר. סיני אמנם לא נמצאת בגבולות ההבטחה – אלא אם אתה חושב, וזו אינה דעת הרוב, ש"נהר מצרים" הוא הנילוס – אבל עצם הרעיון של נסיגה עומד בניגוד לאידיאולוגיה של התנועה. אחרי הכל, על פי התיאולוגיה של הרבנים לבית קוק, אין נסיגות בגאולה. אם יש נסיגות, זו איננה הגאולה.

קבוצה של מחבלים יהודים מתארגנת לפעולה. חגי סגל, היום משום מה עיתונאי ואז אחד הקושרים, יקרא לימים לספרו עליהם "אחים יקרים." הקושרים באים מלב לבה של תנועת ההתנחלות. אחת הסיבות לנסיונות לפיצוץ המסגדים על הר הבית היא לעורר ג'יהאד עולמי כנגד ישראל, שייאלץ את מצרים לסגת מהסכם השלום ולמנוע בכך את הנסיגה.

הנסיון הזה נכשל. אבל הקושרים הופכים לגיבורי תנועת ההתנחלות. כולם זוכים לחנינה. אף אחד מהם לא יושב בכלא יותר משבע שנים. אף אחד לא מזכיר לחגי סגל את חלקו בעיוורו של חבלן מג"ב, סלימאן חירבאווי. הוא אמנם איש כוחות הבטחון, אבל קודם כל הוא ערבי.

* * * *

סוף שנת 1993, פלוס מינוס. חודשיים-שלושה אחרי הסכם אוסלו. המשורר והמתנחל הצעיר אליעז כהן מחליט, יחד עם עוד כמה חברים, להקים מחתרת שתפגע במנהיגות הפלסטינית ותחסל את הסכמי אוסלו. הוא לוקח את הרעיון שלו לניסן סלומיאנסקי, היום חבר כנסת מטעם סיעת האחים היהודים ואז קמב"ץ מועצת יש"ע. סלומיאנסקי מוריד אותו מהרעיון בעדינות. סלומיאנסקי לא עושה את הדבר המתבקש ופונה למשטרה או לשב"כ. אחרי הכל, זה הדבר הטבעי לעשות, וסלומיאנסקי לא רוצה להיחשב ל"מוסר." אליעז כהן התבגר מאז והפך לאדם שפוי. החברים שלו – אלוהים יודעת.

* * * *

אנחנו בפברואר, 1994. כחצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. ביום חג הנקמה היהודי, פורים, פוסע ברוך גולדשטיין, נציג תנועת כך במועצת קריית ארבע, לתוך "אולם אברהם" במערת המכפלה. גולדשטיין לובש את מדי צה"ל שלו ונושא רובה סער מדגם גליל. הוא חובש אוזניות ירי. יומיים קודם לכן הוא שינה את ביטוח החיים שלו והגדיל אותו באופן משמעותי.

גולדשטיין פותח באש לעבר הקהל הצפוף – כ-800 איש היו במקום. אוזניות הירי מחרישות את זעקות הפצועים. הוא יורה עד שאוזלת התחמושת שלו. הוא הורג 29 בני אדם ופוצע 125 מהם. כשהוא חדל לירות, מסתערים עליו כמה מן המתפללים ומנקים את העולם מנוכחותו. על פי דיווחים ראשוניים באותו היום, חיילים שנזעקו למקום למשמע הירי ראו מוסלמים מסתערים על חייל ופתחו גם הם באש – בדיוק כפי שתכנן.

שעות ספורות לאחר מכן, קרית ארבע צהלה ושמחה. חנן פורת, מהאידיאולוגים של גוש אמונים והפנים החביבות של התנועה, נתפס כשהוא קורא בעליצות "פורים שמח, יהודים." אחר כך יגיעו תיאוריות הקונספירציה. בדקות הראשונות, יש בעיקר שמחה.

לא רק על ההרג: גם על מה שברור שיבוא אחריו. שורה של פיגועים שמבצע החמאס בישראל, 40 יום לאחרי הטבח, מחסלים את האופטימיות שאחרי הסכמי אוסלו ואיתם את ההסכם כולו. בהיסטוריה של הטרור, גולדשטיין הוא מהמוצלחים שבטרוריסטים. בהתאם, הוא הופך לקדוש מעונה של תנועת ההתנחלות, שבונה אחוזת קבר מפוארת לאיש שהציל אותה.

ישראל החופשית מהססת: רבין שוקל לזמן קצר לפנות בתגובה את מתנחלי חברון, וחוזר בו. רחוב השוהאדה נותר סגור לתנועת פלסטינים.

* * * *

בשנים 1994-1995 מסתובב באוניברסיטת בר אילן סטודנט למשפטים נמוך קומה, שנוהג לבחור את המועמדות שלו לדייטים על פי תשובתן על השאלה הבאה: מה הן חושבות על ברוך גולדשטיין. זו התנהלות סבירה לגמרי בבר אילן, כמסתבר.

יחד עם שורה של בוגרי ישיבות הסדר אחרים, הסטודנט – יגאל עמיר שמו – מתכנן ללכת בעקבותיו של גולדשטיין ולבצע פיגועים כנגד פלסטינים. שמותיהם של הקושרים הללו – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – נבלעו בעלטת השכחה שהישראלים אוהבים להעטות על עצמם. הפיגועים בפלסטינים לא יצאו אל הפועל, משום שעמיר מוצא מטרה מוצלחת הרבה יותר: ראש הממשלה יצחק רבין. הוא מנסה להתנקש בו שלוש פעמים. ברביעי בנובמבר, 1995, הוא גם מצליח.

התגובה הראשונית, האמיתית, בקרב המתנחלים ותומכיהם היא חגיגות: בתפוח פותחים בקבוקי יין, משלחת "בני עקיבא" לפולין פוצחת בריקודים ספונטניים. כעבור כשעה, מבינה הנהגת המתנחלים שיש כאן בעיה מסוימת, אז היא מוציאה הודעת גינוי – שחלק ניכר מהטקסט שלה מוקדש לגינויו של הנרצח. הטרוריסט חגי סגל כותב למחרת הרצח טור שכותרתו היא "מה עשית, מטורף," שמוקדש לגינוי השיקולים הטקטיים של עמיר ולנזק שעשוי להגרם לתנועת ההתנחלות כתוצאה מהרצח.

בתגובה, מנסה ראש הממשלה שמעון פרס לשכנע את המפד"ל להכנס לממשלתו.

* * * *

אוגוסט 2005. בעוד ימים ספורים צפויה להתחיל ההתנתקות. העריק מצה"ל עדן נתן-זאדה, ששרץ בחודשים האחרונים במעוז הכהניסטי כפר תפוח, עולה על קו 165. התאריך הוא השלישי באוגוסט. נתן-זאדה, במדים, בוחן את מסלול הקו. הוא מגיע עד התחנה האחרונה. הוא האחרון על האוטובוס. נהג האוטובוס, תושב שפרעם, חומל עליו ומסיע אותו עד למקום שנתן-זאדה טוען שהוא ביתו.

למחרת, הרביעי באוגוסט, עולה נתן-זאדה שוב על קו 165. הפעם הוא פותח באש. הוא רוצח ארבעה אזרחים ישראלים פלסטינים, ופוצע תשעה. הנוסעים משתלטים עליו, ומתארגן המון לינץ'. משטרת ישראל נזכרת שיש לה דברים דחופים יותר לעשות, והאספסוף המשולהב רוצח את נתן-זאדה, כשהוא כפות ובלתי חמוש.

בכיסו נמצא פתק, "יהודי לא מגרש יהודי." מטרת הטבח: שיבוש ההתנתקות. במערכות כלי התקשורת התלבטות: כיצד יש להגדיר את נתן-זאדה. ראש הממשלה שרון, שחש בסכנה למהלך הפוליטי הגדול היחיד שהוביל עד אז, ממהר לספק את התיוג הנכון: הוא קורא לו "מחבל יהודי," הפעם הראשונה שטרוריסט יהודי זוכה לכינוי הזה, וכלי התקשורת ממהרים, ברווחה, להשתמש בו.

הציבור היהודי זוכר את נתן-זאדה, אם בכלל, בתור מישהו שעשו בו לינץ'.

* * * *

17 באוגוסט, 2005. ההתנתקות התחילה רשמית לפני יומיים. הפינוי הפיזי החל בבוקר. בצהרים, מגיע אשר וייזגן, מתנחל משבות רחל שעבד כנהג הסעות לעובדים, לאזור התעשיה שילה. וייזגן חוטף את נשקו של מאבטח במקום, ורוצח את ארבעת העובדים הפלסטינים שהסיע. הוא אומר שהוא ביצע את הטבח כדי למנוע את ביצוע ההתנתקות.

וייזגן מנקה את העולם מנוכחותו על ידי התאבדות ב-22 בדצמבר 2006. הוא נשכח לגמרי, לא מעט בשל ההתאבדות.

* * * *

אנחנו עדיין ב-17 באוגוסט. ילנה בוסינובה, ילידת אודסה בת 54 שהיגרה לישראל ובחרה להתגורר בקדומים, מגיעה למחסום המשטרה בנתיבות, שממנו אי אפשר היה לעבור הלאה לעבר הרצועה. היא שופכת על עצמה בנזין ומציתה את עצמה. התקשורת הישראלית בוחרת להתעלם מאקט המחאה הזה, שלא צולם. הממסד המתנחלי לא יודע איך להגיב לאקט האלימות הזה, שבניגוד לאתוס שלו מופנה לא כלפי פלסטינים אלא כלפי המתנחל עצמו. שתיקת מבוכה יורדת על המגזר.

* * * *

אנחנו יומיים לאחר מכן, 19 באוגוסט. מתנגדי ההתנתקות מציתים צובר גז ברחובות, כשהם מרססים כתובת לידו: "צריך לרצוח את שרון." התערבות מהירה של הכבאים והמשטרה מונעת מההצתה להפוך לפיגוע המוני – כנגד אזרחים ישראלים. אם המבצעים נתפסו, הם לא זכו לשום תשומת לב. האירוע עצמו – נשכח.

* * * *

אנחנו כעבור שבועיים, ה-31 באוגוסט 2005. ברוך בן מנחם, מהגר טרי מארה"ב, מצית את עצמו במחאה על ההתנתקות, שנמצאת כבר בשלביה הסופיים. הוא נפטר כשבוע לאחר מכן. ממסד המתנחלים לא יודע איך לאכול אדם שבמקום להרוג פלסטינים הורג את עצמו, והוא שוקע בתהומות הנשיה. בתקשורת הוא היה שמועה ותו לא: בחודשים הראשונים אחרי ההתנתקות, כשניסיתי לעשות כתבה בנושא, אף אחד לא ידע אפילו את שמו. ידעו שהיה עוד מתאבד חוץ מבוסינובה, אבל לא ידעו מיהו. האקט עצמו נשכח. לבוסינובה יש ערך בוויקיפדיה העברית; לבן מנחם אין.

* * * *

2008, תאריך מדויק לא ידוע. המקום: המאחז הבלתי חוקי הידוע לשמצה חוות גלעד. ההיסטוריה הארוכה של טרור מתנחלים עוברת זיקוק וגיבוש לכדי אידיאולוגיה. המונח "תג מחיר" בא לעולם. המשמעות: על כל פעולה שתבצע הממשלה כנגד מתנחלים, תבוא פעולת טרור נגד פלסטינים. הרעיון אולי עובר גיבוש בחוות גלעד, אבל מאומץ תוך זמן קצר על ידי הנהגת המתנחלים, בדמותם של בני קצובר וגרשון מסיקה.

* * * *

הכלי הראשון של המתנחלים, בנסיונותיהם למנוע פינוי, הוא לחץ פוליטי. זה לגיטימי, גם אם זה גורר חריקת שיניים, וברוב המקרים זה גם עובד. הבעיה היא שהכלי השני בארסנל שלהם הוא טרור. הטרור הזה מתגלם, פעם אחר פעם, בהרג של פלסטינים שמיועד להוביא לפיגועי נגד בישראל. בחלק מהמקרים, המפגע מאומץ על ידי הקהילה; במקרים אחרים, הוא זוכה לשתיקה. אני חושד, אבל זה מצריך מחקר מעמיק יותר, שהדחיה או הקבלה נובעות יותר ממעמדו של המפגע קודם לפיגוע מאשר לפעולה שהוא ביצע. וייזגן ונתן-זאדה לא היו מוכרים, ונעלמו; ברוך גולדשטיין הפך לקדוש מעונה בקהילה קטנה אך מתרחבת; חגי סגל ומפגעי המחתרת היהודית הראשונה זוכים לחיבוק ממסדי הדוק. היחס ליגאל עמיר דו משמעי, אבל היחס לבת אצולת ההתנחלות מרגלית הר שפי הרבה יותר חיובי ומחבק. המקרים של השכחה מכוונת הם בדרך כלל מקרים של התאבדות; היהדות מכירה, במקרים קיצוניים במיוחד, בלגיטימיות של התאבדות. מחאה איננה חלק מהם.

בשום מקרה אין גינוי חד משמעי, בלי קריצה ובלי "אבל", של מעשי הטבח, מצד הנהגת המתנחלים. יתר על כן, כאמור, הנהגת המתנחלים אימצה את נהלי "תג מחיר." קצובר, בקישור שהובא למעלה, אומר ש"לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות." מועצת יש"ע לא גירשה את קצובר משורותיה ולא התנערה מהדברים.

המשמעות היא שאם וכאשר ינסה נתניהו להגיע לאיזשהו הסכם מוגבל עם הפלסטינים, וינסה לפנות אפילו מאחז, אנחנו צפויים לגל של רצחנות כלפי פלסטינים. שימו לב למקבץ יוצא הדופן של אירועי טרור סביב ההתנתקות: שרון היה איש של פלדה. נתניהו, כידוע, רופס הרבה יותר. המתנחלים יודעים שהם יוכלו לכופף אותו. והפעם, אחרי הכל, אנחנו לא מדברים על עזה. אנחנו מדברים על לב-לבה של המולדת היהודית. אם כאן תהיה נסיגה, דוקטרינת ה"אין נסיגה בגאולה" – שכבר ספגה מכה איומה עם כשלון נבואת השקר של "היה לא תהיה" – תמצא את עצמה במשבר שעשוי להיות סופני.

וכדי למנוע את זה, הוכיחו המתנחלים פעם אחר פעם, אין להם בעיה לשפוך דם פלסטיני. המקרה החריג של נסיון פיצוץ הצובר עשוי להעיד שגם המעצורים מפני רצח יהודים חלשים משהיו בעבר. כשזוכרים את העובדה שמאז ההתנתקות, יותר ויותר יהודים נתפסים כעובדי אלילים במקרה הטוב או ערב רב במקרה הרע משום שהם לא תומכים באחים היקרים שלהם, זה צריך להדאיג מאד.

מה שצריך להדאיג יותר הוא העובדה שפעם אחר פעם, פיגועים שמגיעים מן הימין הדתי גוררים הלם קצר וזמני – "כרעם ביום בהיר," כינה אהוד ברק את הטבח במערת המכפלה – ואחר כך מגיעה כניעה בפני הטרוריסטים, שמלווה בשכחה מהירה של הפיגוע ושל הכניעה. זה אומר, והמתנחלים הבינו את זה, שהטרור עובד. שרון, שוב, היה החריג; ונתניהו, שוב, הוא לא שרון.

וזה לא רק שהטרור עובד: במקרים רבים, רצח מעניק לרוצח הון תרבותי ניכר. פעם אחר פעם, קם לו "שליח ציבור" ועושה את מה שהוא יודע שהציבור שלו משתוקק שייעשה, קונה לו בכך לעתים שם עולם, על כל פנים חורג מאלמוניותו. להרבה יותר מדי לוזרים, הפיתוי גדול מדי והמעצורים חלשים מדי.

יהיה רע יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מתחילים לשלם

נפתלי בנט, אחד הפוליטיקאים היותר דוחים שלנו – למזלו, יש את לפיד ונתניהו בסביבה – השתחץ בנסיעה האחרונה שלו לסין בכך שהסינים לא שאלו אותו ולו שאלה אחת על ההתנחלויות. לאף אחד לא אכפת מהפלסטינים, התמוגג שר הכלכלה, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להתמקד בנושאים הכלכליים, "לא כל הזמן להתבחבש בנושאים הפוליטיים, שאנחנו לא תמיד באמת עם מענה."

זה היה לפני פחות משבוע. הבוקר רעשה הארץ, אחרי שברק רביד מ"הארץ" חשף הבוקר (ג') את החלטת הנציבות האירופית להפסיק כל שיתוף פעולה עם כל מוסד ישראלי שפועל בהתנחלויות, ולדרוש מישראל להצהיר בכל הסכם עתידי עם האיחוד האירופי שהשטחים הכבושים – בכלל זה אל קודס (ירושלים המזרחית) – אינם חלק ממנה. אופס. האירופאים לא התייעצו עם בנט.

המערכת הפוליטית התחרפנה. שר השיכון אורי אריאל קשקש על כך ש"מדובר בהחלטה הנגועה בגזענות ואפליה קשה כלפי העם היהודי, המזכירה את החרמות שעשו ליהודים באירופה לפני יותר מ-66 שנה. לממשלת ישראל אסור בשום פנים ואופן להיות צד באף הסכם עתידי הכולל סעיף שלפיו יהודה ושומרון הן לא חלק ממדינת ישראל הריבונית." מבזק לאורי אריאל: "יהודה ושומרון" הן לא חלק ממדינת ישראל הריבונית ואף פעם לא היו. ציפי חוטובלי, גם היא לא מהגבינות החדות שבמזווה, אמרה ש"האיחוד האירופי אינו מכיר בריבונות הישראלית באיו"ש ומנסה לכפות עלינו את הקמת שתי המדינות ואת הקמת מדינת טרור נוספת. יש לשנות את המצב החוקי של יהודה ושומרון ושל הגרים בהם ולהתחיל בהליך של סיפוח הדרגתי באיו"ש." לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל אי אפשר באותה הפסקה להתלונן על כך שהאיחוד לא מכיר בריבונות שלך ומיד לאחר מכן שהגיע הזמן לספח את השטח. לא סיפחת – אין ריבונות. הפוסטמה הלאומית ודוברת צה"ל לשעבר מירי רגב הפליגה להיסטוריה והזכירה לנו שבריטניה וצרפת היו פעם מעצמות קולוניאליסטיות, אז אין הן מעיזות למתוח עלינו ביקורת. במשרדי ה-Hasbara השונים ודאי דפקו את ראשם בקיר, כי מה שמשתמע מדברי רגב הוא שגם ישראל היא מדינה קולוניאליסטית, אמת מצערת שישראל מקדישה הרבה מאד כסף לנסיון נואל להפריך אותה. כפיים!

ראש הממשלה עצמו טרם הגיב, וגורמים במשרדו דיווחו, לדברי רביד, על "לחץ רב ועל חרדה," מה שנשמע סביר לגמרי לגבי ראש ממשלה שעליו כבר נאמר שהוא מתחיל כל משבר כמו מרים משקולות גיאורגי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת. שר האוצר לפיד מסר הודעה מעניינת במיוחד: "ההחלטה האחרונה היא חלק משורה ארוכה של החלטות הגורמות לבידודה של ישראל בעולם. הזמן אינו פועל לטובתנו, וכל יום שבו ישראל אינה נמצאת במו"מ לשלום הוא יום שבו נפגע עוד יותר מעמדנו הבינלאומי. יחד עם זאת מדובר בהחלטה אומללה, הנעשית בתזמון גרוע ומחבלת במאמצים שעושה מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להביא את שני הצדדים לשולחן המו"מ. החלטת האיחוד האירופי מאותתת לפלשתינאים שאין שום מחיר בינלאומי או כלכלי לסירובם המתמשך לשוב לדיונים, וגורמת להם להאמין שישראל תיאלץ להיכנע ללחץ הכלכלי והמדיני."

שטויות. ההחלטה המקורית בנושא, כפי שציין רביד, התקבלה כבר בדצמבר 2012. יכול להיות, כמובן, שלפיד לא ידע עליה – כמו על הרבה דברים אחרים. מי שזוכר את ההבטחה של לפיד במערכת הבחירות, על פיה הוא לא ישב בממשלה שלא תנהל משא ומתן, יכול למצוא כאן את תחילת הנסיגה שלו מההבטחה הזו, ובתירוץ הישן ביותר בספר: זה של "הפלסטינים אשמים." נו, טוב, אחרי כל כך הרבה שקרים, אף אחד כבר לא ישים לב לעוד אחד. ולא, החלטת האיחוד לא מיועדת לפלסטינים – היא מיועדת לאותת לישראל שהמשחקים נגמרו. או כיבוש, או יחסים טובים עם אירופה. בקנה יש עוד הצעות: סימון מוצרי ההתנחלויות ברשתות השיווק האירופאיות, ודרישה לוויזה מצד מתנחלים ביוצאם לאירופה.

לישראל אין כרגע שר חוץ, משום שראש הממשלה מעדיף להמתין לתוצאות משפטו של הבריון שמונה לתפקיד קודם. במקום שר חוץ יש לנו סגן שר, ההומו סובייטיקוס והבוגד זאב אלקין. הלז היה האיש שדחף וקידם את חוק החרם, בין שלל חוקים אנטי דמוקרטיים בקדנציה הקודמת. אין ספק שאין מתאים ממנו לנהל את המשא ומתן מול האירופאים בתחום הזה.

החלטה של האיחוד היא הצלחה מסחררת לתנועת ה-BDS: אף שהאיחוד מציין שהמטרה היא למנוע חרם על ישראל בכללה, הוא מקדם בפועל חרם על מוצרי ההתנחלויות – עמדה שכבר מסוכן להביע בישראל עצמה, הרבה בזכות אלקין. במשך 46 שנים, הישראלים התרגלו שלהתנחלויות אין מחיר גלוי. כן, היו אינתיפאדות ופיגועים, אבל המתנחלים תמיד הצליחו לגרום להן להיראות כמו מכות טבע, שלא היו קשורות לאירועים בשטח. עכשיו המחיר יתחיל להגיע לכל בית. הפלסטינים ואוצר המדינה, השקוף לרובנו, יפסיקו להיות היחידים שמשלמים את מחיר הכיבוש. המתנחלים עומדים לגלות, לחרדתם, שמדינת הרווחה שבנו לעצמם בגדה עומדת לאבד את שאריות הלגיטימיות שלה.

השאלה הגדולה היא האם ההנהגה הפוליטית הישראלית מסוגלת בכלל להתמודד עם שינוי כזה. לנתניהו אין שליטה במפלגה שלו ולמתנחלים יש גיס חמישי חזק מאד בליכוד. הממשלה שלו לא מסוגלת אפילו לפנות מאחזים, והעולם כבר שם לב. אי אפשר יהיה עוד להפיל את האשמה על הפלסטינים. הפיתוי לפתור את המשבר החדש בדרך היחידה כמעט שמוכרת להנהגה הפוליטית הישראלית – יציאה למלחמה יזומה – צפוי להיות גדול. הסיכון להתנחלויות צפוי לתדלק עוד יותר את שני סוגי הטרור שמפעילים המתנחלים על בסיס יומי כלפי פלסטינים, טרור המאחזים (שמסוכן יותר) וטרור "תג מחיר" (הפוטוגני יותר). המטרה תהיה לחזור על תרגיל ברוך גולדשטיין – להביא את הפלסטינים לכדי פיצוץ, כדי לספק לצה"ל ולנתניהו את התירוץ שהם צריכים להטביע את הכל בדם. וכשזה יקרה, הישראלים לא יזכרו את הטרור היהודי: הוא שקוף. את הטרור הפלסטיני, מצד שני, נזכור היטב. ולא משנה שכשהכל ייגמר לא תשאר לישראל ולו טיפת לגיטימיות לרפואה; הציבור היהודי ישוב ויתבוסס בצדקנותו. אפשר יהיה לקרוא לזה עידן בן דרור ימיני.

אפשר למנוע את זה, כמובן. זה תלוי בצה"ל. אבל ספק אם זה יודע איך – וגרוע מכך, ספק אם הוא רוצה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מי בעד חיסול הטרור (היהודי), יוריד את ידו

או: אההה, הטמטום! הטמטום! זה שורף!

ממשלת נתניהו הודיעה אתמול שהיא מאפשרת לשר הבטחון, בוגי "משה" יעלון, להכריז על "תג מחיר" כעל "התאחדות בלתי מותרת." ראש הממשלה נתניהו דחה את המלצת השב"כ, שרצה להכריז על אנשי "תג מחיר" כעל ארגון טרור, והתיר רק את הגדרתם כ"התאחדות בלתי מותרת." הסיבה, כרגיל אצל נתניהו, היא יחסי ציבור: אף שלדבריו מדובר בארגון טרור, אסור שהעולם יידע שישראל מתמודדת עם טרור יהודי מבית. אי לכך, אסור לומר את המילה "ארגון טרור" ויש לדבר רק על "התאחדות בלתי מותרת." אל תגידו בגת, אל תספרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה עמותות ערלים.

אוי. זה גרוע בכל כך הרבה רמות. נתחיל מעצם הדיבור על ארגון טרור. השירותים החשאיים שלנו, והממשלה שלנו, עדיין חושבים על ארגון הטרור הקלאסי בנוסח המאה ה-19, זה שהשפיע גם על ארגוני הטרור של האחים המוסלמים: הוא מורכב מזרוע פוליטית שלצידה, במאבק תמידי מולה, יש זרוע צבאית. לא תמיד ההפרדה בין השתיים ברורה, ובמקרה של ארגונים עם מנהיג כריזמטי הוא מאחד לעתים קרובות את שני התפקידים, אבל בדרך כלל יש הפרדה כזו. מעבר לכך, הארגון בנוי בצורה של פירמידה: יש לו הנהגה ארצית (ובמקרים קיצוניים ונדירים מאד, עולמית), שמתווה הנחיות להנהגה אזורית, שמצידה מורידה הוראות לתאי פעולה, שגודלם יכול להשתנות. במידה ניכרת ארגון הטרור הקלאסי שואב את ההשראה שלו, מבחינת המבנה, מצבא. יש מטה כללי, יש פיקודים, ולפיקודים יש מבני תקיפה וקמב"צים.

מהבחינה הזו, החמאס לדוגמא הוא ארגון טרור קלאסי, ולא במקרה: הוא נבנה על המודל שבנה חסן אל בנה בשנות השלושים, כשארגונים כאלה היו נפוצים מאד. יש לו הנהגה מדינית והנהגה צבאית. רשמית, ההנהגה הצבאית כפופה להנהגה האזרחית – הלשכה המדינית של חמאס – וחמאס חריג בכך שהזרוע המדינית שלו, שמפעילה גם את מוסדות הדעווה (הצדקה) פעילה מאד וחזקה מאד. יש לו פיקודים (גדה, רצועה ובמידה קלושה יותר, גם חו"ל) והם נחלקים למחוזות.

עכשיו, ארגון שבנוי כך משיג יתרונות מובהקים: יש צינורות ברורים של קבלת החלטות וניתן לקבל החלטות במהירות יחסית. מעצם המבנה של הארגון, הוא יכול לאכוף משמעת בקרב חבריו. וכשארגון כזה מוצא את עצמו מתמודד עם צבא מודרני, חלק ניכר מהיתרונות האלה הופכים לחסרונות.

לפירמידות, מטיבן, יש ראש. וראשים אפשר לערוף. כל הדוקטרינה הצבאית האמריקאית אחרי ויאטנם נשענת על התפיסה הזו: מצא את שדרת הפיקוד של הצד השני והשמד אותה. מצא את דרכי הקשר שלו, וחסל אותן. חיסלת את שני אלה, ואתה כבר לא ניצב מול צבא אלא רק עם חלקיו המפורדים. חסל את האוגדונר, את המח"טים, את המג"דים ואת הקשרים שלהם, ואתה לא צריך להתמודד יותר עם אוגדה: אתה צריך להתמודד עם קבוצה של פלוגות, שסובלות בנוסף לכל מדמורליזציה מוצדקת לגמרי. השיטה הזו היתה מיועדת להתמודד עם הצבא הסובייטי, שהיה צבא היררכי במובהק ושדיכא את היוזמה של קציני דרג הביניים שלו. היא פעלה מצוין, פעמיים, נגד הצבא של סדאם חוסיין, שהיה במהותו צבא סובייטי. וכל זמן שאל קאעדה ניסתה לפעול במבנה ארגוני קלאסי כזה – המבנה, כאמור, שתנועת האחים המוסלמים לקחה איתה לכל מקום, ואל קאעדה היא תנועת בת שלה – היא חטפה מכה אחרי מכה. אחרי הפיגוע המסיבי של ה-11 בספטמבר, אל קאעדה כמעט שלא הצליחה להרים פיגועים בעלי חשיבות. היתה לזה סיבה: פיגועים גדולים, ודאי שרשרת פיגועים במקביל, מצריכה ארגון. ובעידן המודרני כל ארגון גדול מספיק מותיר חתימה דיגיטלית. ובימינו, חתימה דיגיטלית אומרת שתוך זמן לא רב, איפה שלא תהיה, יהיה מעליך איזה מל"ט עם השם שלך רשום עליו.

כתוצאה מכך, החל מ-2005 או 2006, נרשמה תופעה חריגה בקרב שלל ארגוני הטרור האיסלמיסטיים בעולם: הם התאימו את עצמם לאויב. מעתה, אין כמעט מבנים בעלי פירמידות. יש מבני אד הוק, שמורכבים מאנשים שמכירים אנשים שמכירים אנשים. הם לא חברים בארגון פר סה, הם משתתפים מדי פעם, על פי שיקול דעתם, בארגון התקפות. אל קאעדה, או מה שנשאר ממנה, מספקת להם השראה ומדי פעם מעבירה להם קצת כסף, אם הוכיחו את עצמם. בשאר המקרים, הם פועלים לבד. יש לכך לא מעט מגבלות, כמו חוסר היכולת לארגן פעולות גדולות, אבל גם יתרונות: משאבת המידע הדיגיטלית שמחוברת למאכלת מתקשה לאתר את הצוואר שלך.

כל ההקדמה הארוכה הזו באה לומר דבר אחד: שמכל מה שאנחנו יודעים, כאשר אנחנו מדברים על קבוצות "תג מחיר," אנחנו צריכים לחשוב על קבוצות קטנות ונחושות של מספר קטן של אנשים, שאין להם כמעט ארגון. מדי פעם כמה מהם נפגשים אד הוק לביצוע פיגוע. הם לא מדווחים לאף אחד מעליהם והם לא מקבלים מאף אחד אישור. הם מבצעים ונמוגים לתוך הלילה. הם יודעים שמכשירי הסלולר שלהם הם בעצם מכשירי מעקב שמדווחים ללא הרף על מיקומם ועל כן הם משאירים אותם בבית. הם לא צריכים הרבה: דלק, צבע, כלי רכב או שניים, נשק למקרה שמשהו מסתבך. הם קנאים, הם לא מדברים – והעדר הסרח העודף של ארגון הופך את המאבק בהם להרבה, הרבה יותר קשה ממה שהשירותים שלנו רגילים בו. העובדה שלאורך השנים הם התנוונו והתרגלו לכך שהם פועלים בסביבה שעליהם יש לה שליטה ניכרת – באמצעות משטר ההיתרים של ישראל – ושהם יכולים לענות את העצירים שלהם גם היא לא שיפרה את יכולות החקירה שלהם. כל כלי הטלת האימה והכאב האלה לא עומדים לרשות השב"כ במאבק מול הטרור היהודי, והוא נכשל פעם אחר פעם. אם זה היה ארגון מסודר, כבר אפשר היה למצוא מישהו שאפשר להפוך, מישהו שיודע משהו על מישהו, מישהו שישמש קצה חוט. איזה בלדר, איזה איש לוגיסטיקה, איזה מגייס. אבל זה לא המצב.

אז אם לא ברור איך היתה ההכרזה על "ארגון טרור" מועילה למאבק מול "תג מחיר", ברור לחלוטין שהכרזה על "התאחדות בלתי מותרת" היא הבל, שטות ורעות רוח. ההכרזה הזו מיועדת לחסל ארגונים מסונפים – הדוגמא הקלאסית היא עמותות הדעווה של החמאס. היא מאפשרת, על פי סעיף 84 לתקנות שעת החירום, לפגוע בתשתית הכלכלית של ארגוני טרור. אפשר לפרק עמותות, אפשר להחרים את הרכוש שלהן, ואפשר לפגוע משמעותית ביכולת של ארגונים כאלה להעביר ביניהם כספים. גם עצם החברות בארגון נושאת עונש, אבל צריך להוכיח חברות כזו. ואם השב"כ והמשטרה עוד לא הצליחו לקשור את מבצעי "תג מחיר" לפיגועים עצמם, קשה לראות איך הם יצליחו לקשור אותם לארגון שלכל דבר ועניין לא קיים.

כדי שתהיה משמעות להליך הזה, צריך שתהיה התאחדות. כלומר, צריך שיהיה איזשהו ארגון שאפשר להפעיל עליו את הסנקציות האלה. וצריך שתהיה יכולת להוכיח שמישהו הוא חבר הארגון. אם אין ארגון, וממילא אין לו חברים – אלא לכל היותר יש כמה קושרים, שמדי פעם מתאגדים – כל ההכרזה הזו לא שווה את הנייר שעליו היא נכתבה. מותר גם לתהות אם היא לא מזיקה, אם היא לא תשלח חוקרים עמוסים וכושלים גם כך למרדף אחרי הרוח, בנסיון להוכיח את קיומו של ארגון לא קיים ובנסיונות לקשור אנשים לחברות בפיקציה הזו.

אז מה עשתה אתמול ממשלת נתניהו? כיאה לממשלה שבה מפלגת האחים היהודים – שאפשר לומר עליה שהיא הזרוע המדינית של "תג מחיר" כפי שהמפלגה הדמוקרטית היתה הזרוע המדינית של הקו קלוקס קלאן – היא שותפה בכירה, הממשלה טחנה מים. זה הכל. היא יצאה בהצהרה חגיגית וריקנית שמטרתה, בו זמנית, לומר לאומות העולם שהיא מטפלת בבעיה, שהבעיה לא חמורה כפי שהיא נראית, ולקרוץ לזרוע הצבאית של האחים היהודים ולומר להם ששום דבר לא ישתנה. זה בסדר, הם יודעים.

ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך לומר עוד משהו: "תג מחיר" הוא לא הבעיה הבוערת ביותר בתחום הטרור היהודי. הבעיה הבוערת היא האלימות השגרתית, היומיומית, של מתנחלים ממאחזים כלפי פלסטינים על אדמותיהם ובכפריהם. לאלימות הזו, שבמקרים רבים חוצה את הקו שאנשי "תג מחיר" מקפידים בדרך כלל לא לחצות – תקיפה פיזית של פלסטינים, לא של רכושם – אין כמעט תשומת לב בתקשורת הישראלית, משום שהיא לא עוסקת בהפגנות. לאנשי "תג מחיר" יש מטרה פוליטית מוצהרת: להבהיר לממשלת ישראל שאם היא תעסוק בפינוי מאחזים או התנחלויות, יהיה לכך מחיר בדמות הבערת השטח. גם לטרור היומי והשקט שמפעילים מתנחלי הגבעות יש מטרה פוליטית מובהקת – נישול באלימות של הפלסטינים מאדמתם – אבל זו מטרה שלא מדברים עליה בקול. "תג מחיר" זוכה לגינוי – לא להרבה יותר מזה, אבל לגינוי – מכל גורם רשמי; טרור גזילת האדמות מתרחש, דרך קבע, לנגד עיני חמושי צה"ל שאינם עושים דבר כדי למנוע אותו. המדינה אף הצהירה מספר פעמים שאין לה את כוח האדם הנדרש כדי להגן על פלסטינים שבאים לעבד את מה שאין מחלוקת שזו אדמתם.

אבל על זה לא מדברים, כי הטרור הזה עולה בקנה אחד עם מדיניותן של כל ממשלות ישראל מאז 1967: לנשל כמה שיותר פלסטינים מכמה שיותר חלקים של הגדה המערבית, כדי שאפשר יהיה לספח את החלקים הללו אחר כך. הטרוריסטים האלה, אחרי הכל, הם קבלני משנה של הממשלה והצבא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפרפור האחרון של רעיון שתי המדינות

תומאס פרידמן ניסח בשנות השמונים את עקרון הברזל של הפוליטיקה המזרח תיכונית, והישראלית בכלל זה: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אני יכול להרשות לעצמי לוותר?" בהשלכה לישראל ולכיבוש הפלסטינים, המהלך המחשבתי הזה עובד כך: אם הפלסטינים אינם משתמשים באלימות, ישראל איננה מוכנה לשום ויתורים כלפיהם; אם הם משתמשים בו, אלימות פלסטינית מצדיקה אלימות פראית הרבה יותר מצד ישראל. במשך שנים, ישראל התחסדה בטענה שהפלסטינים לא מסוגלים למחאה לא אלימה, שאלה "איפה הגנדי שלהם"; שבע השנים האחרונות היו שנות הזהב של מחאה לא אלימה. ישראל לא ידעה איך להתמודד איתה – We don't do Gandhi very well, אמר הטרול הטראומטי עמוס גלעד, שלמרות רקורד מדהים של אי הבנות ושגיאות, אפילו ביחס לאמ"ן שבו צמח, עדיין ניצב ביותר מדי צמתי הכרעה – ועל כן מיהרה להכתים אותו כסוג של טרור. כל סוג של התנגדות לישראל הפך לטרור: יש לנו עכשיו טרור דיפלומטי, טרור כלכלי, ובקצב הנוכחי, אם הפלסטינים יתעקשו להמשיך ולהתקיים, לא ירחק היום שבו דני איילון יודיע לעולם שהם משתמשים ב"טרור נשימתי."

שבע שנות שקט לא העניקו לפלסטינים דבר, ורק העמיקו את האחיזה הטורפנית של ישראל ושלוחיה, המתנחלים, באדמת הגדה המערבית. בשנות השבעים כתב חנוך לוין, בשם פלסטיני אלמוני, על הרגע שבו "היאוש יתגבר על הפחד." יש סימנים לכך ששוב, כמו ב-1987 וב-2000, הרגע הזה מתקרב שוב. אז תוכל ישראל היהודית לחזור למצב האהוב עליה, התנוחה העוברית, וליילל שמה כבר עשינו שמצדיק את השנאה הזו.

יש את כל הסיבות להאמין שהמצב הוא בלתי הפיך, שפתרון שתי המדינות כבר גווע ושאנחנו עומדים על סיפה של מדינה דו לאומית, מפלצת שזוחלת לבית לחם כדי להיוולד; הגיעה שעתה. עם כל היופי הנורא שבה, חבלי הלידה שלה צפויים להיות המדממים ביותר בתולדותיו של הסכסוך. כשהציונים מדברים על הסירוב לוותר על "מדינת הלאום היהודית," הם מדברים בפועל על סירוב לוותר על מדינת הפריבילגיות של היהודים, המדינה שבה הם מהווים עם אדונים, המדינה הראשונה בהיסטוריה שבה עצם יציאתך לעולם מרחם אשה יהודיה מעניקה לך זכויות יתר. רוב היהודים הישראלים יהיו מוכנים לבצע הרבה מאד מעשי זוועה כדי לשמור על המשטר הזה – במיוחד לאור דיאטת הפחדים שהמשטר מזין אותם בהם, העובדה שהוא מקפיד לטפח ולדשן את הטראומות שלהם, והפך את העליה לרגל לתאי הגזים בפולין לטקס חניכה. האתון הרשמית של צה"ל, אלעזר שטרן, כבר נער "שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ," ורוב היהודים הישראלים הבינו את המילים כהווייתן: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עומד להכנס לאושוויץ. לכך נלווית, כמובן, האימה הטבעית של הכובש ממה שיעשו לו הנכבשים, אם יהיה לאל ידם. הוא מכיר את התנהגותו ויודע איזה עונש היה הוא גובה ממי שהתנהגו אליו כך. אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרה קיצון, במאבק שמנהיגיה יהזו לראות בו מאבק של השרדות או השמדה, ישראל תפעיל את כלי הנשק שהיא מחזיקה על פי מקורות זרים. זו, אחרי הכל, מהות קיומם.

הזוועות שצפויים היהודים הישראלים לחולל במאבקם על שימור משטר הפריווילגיות שלהם (אפשר לראות את מה שצפוי לפלסטינים באופן שבו מתייחסים היהודים הישראלים לפליטים אפריקאים שלא מהווים כל סכנה), והעובדה שהקהילה הבינלאומית מגיבה לאט מאד, אם בכלל – מקמבודיה עבור ברואנדה וכלה ביוגוסלביה – למעשי זוועה כאלה, הן הטיעון העיקרי שנותר למען נסיון אחרון להחיות את גוויית תכנית שתי המדינות. מרצ עשתה נסיון כזה בסוף השבוע, והגישה – לראשונה, כך נראה, מאז תכנית ז'נבה – הצעה להסדר מדיני משלה. כל שאר המפלגות היהודיות, בראשן מפלגת העבודה של יחימוביץ', כבר נכנעו לסטטוס קוו שמנסים נתניהו והמתנחלים לכפות, וכלל לא מדברים על הנושא יותר במקרה הטוב, או מקדמים את טיהור אתני או שעבוד, במקרה הפחות טוב.

מהמסמכים שהגיעו אליה נראה שזו תוכנית טובה למדי. העקרון החשוב ביותר שלה הוא ביטול הסכמי אוסלו, שהפכו מזמן לאבן נגף. הסכם אוסלו, נזכיר, היה הסכם מסגרת זמני שאמור היה לבוא לקיצו במאי 1999. נתניהו וברק הרגו אותו, אבל מאז מבעתת הגופה המונשמת שלו את שני הצדדים. הסכם פאריס, המזיק שבהסכמים הנלווים להסכם אוסלו – הוא מעניק לישראל שליטה על הכנסות המסים של הרש"פ, והוא קובע שהמיסוי בשטחי הרש"פ יוצמד לזה שבישראל, למרות הפערים הכלכליים הקיצוניים בין שני החבלים – ייפתח לדיון מחדש.

אוסלו הנציח את מעמדה העליון של ישראל ואת מעמדם של הפלסטינים ככפופים לה. הוא אפילו לא דיבר על מדינה פלסטינית. טיוטת ההסדר שמציעה מרצ מדברת, ראשית כל, על הצהרה של ממשלת ישראל על כך שהיא מקבלת את עקרון חלוקת הארץ, על נסיגה מלאה לקווי 67' תוך חילופי שטחים ביחס של 1:1, ועל חלוקת ירושלים על פי שכונות. במקביל, ישראל תפעל כדי להביא להכרה בינלאומית ברשות הפלסטינית כמדינה עצמאית, תכיר בה מיד כשתוקם, ותפסיק את מדיניות הבידול – כלומר, תחזור ותאפשר לעזה ולגדה להפוך ליחידה מדינית וכלכלית אחת, בכפוף לבחירות ברשות הפלסטינית ולהסכם פיוס עם חמאס.

אז תפנה ישראל למו"מ מול הממשלה הפלסטינית, לראשונה, כאל מול ממשלה שווה. היא תקפיא את כל הבניה בשטחים ותתחיל ליישם חוק פינוי-פיצוי. המו"מ אמור להמשך שנה, ויישומו אמור להמשך עוד ארבע שנים. כדי לקדם את המו"מ עם הפלסטינים, יוקם מנגנון בינלאומי חדש, שבו יינתן יצוג נרחב למדינות האזור: טורקיה, סעודיה, מצרים וירדן. ישראל גם תודיע על קבלת תכנית השלום הערבית, עליה היא לא טרחה לענות בעשור האחרון, ועל נכונות לדון על השבת הגולן לסוריה במסגרת הסכם שלום – אחרי שיקום בסוריה משטר שנהנה מתמיכת הנשלטים.

הבעיה עם התכנית הזו, שהיא ללא ספק יותר טובה מכל תכנית אחרת שהוצעה עד כה, היא הבעיה הקבועה של הסכמי שלום שכוללים פירוק התנחלויות: הסכנה שהמתנחלים יתחילו במלחמת אזרחים. או, לחילופין, ינקטו בטקטיקה שהם שכללו בשנים האחרונות: יהפכו את עצמם למקבילה של אל קאעדה בעיראק ויהרגו בפלסטינים שוב ושוב – תוך שהם מנצלים את אזלת היד שהופכת לעתים לסיוע שקט של כוחות הבטחון הישראלים – עד שהפלסטינים, שהרף שלהם ממילא נמוך יותר של השיעים העיראקים, יגיבו בגל אלימות איום משלהם. והיהודים הישראלים, אחרי גל הפיגועים הראשון, ימהרו לשכוח את גל הפיגועים של המתנחלים, וידחו את הסכמי השלום.

בקיצור, כדי להגיע להסכמי שלום של ממש, גם היהודים וגם הפלסטינים צריכים להבין שהאויב לא נמצא רק בצד השני; יהודים צריכים להבין שגם יהודים יכולים להיות אויבים, וכך גם הפלסטינים; והם צריכים להבין שהמאבק הוא לא בין יהודים ופלסטינים, אלא בין תומכי חירות לתומכי עריצות אתנית. אחרת, כמו בסיבוב הקודם, כל צד יעשה הנחות לטרוריסטים שלו, והתוצאה תהיה גל חסר תקדים של שפיכות דמים.

צריך לזכור שבקרב המתנחלים ובעצם בקרב רוב הדתיים והמסורתיים (ולא מעט חילונים) בישראל, עצם הרעיון של מגע מעמדת שוויון בין יהודים ולא יהודים מאיים: הם משוכנעים, בצדק לאור הנסיון ההיסטורי, שבהנתן בחירה טובה, רוב היהודים יוותרו על יהדותם. השלום מאיים על הרבה מהם לא פחות, ולמעשה יותר, מאשר מלחמה: למצב של מלחמה הם כבר התרגלו. במצב של שלום, חומת הוודאות האתנית-דתית תקרוס, וזה מצב שרוב היהודים לא ערוכים אליו.

כדי להגיע לשלום על בסיס שתי מדינות, אם כן, צריך רוב בשני הצדדים שמוכן להתגבר על ההתניות האתניות שעליהן גדל והתחנך, כדי שיהיה מוכן לדכא בנחישות מיעוט קנאי ואלים שינסה להטביע פתרון כזה בדם. ספק, בלשון המעטה, אם יש רוב כזה. ספק, על כן, אם יש עתיד ךלא מדמם לישראל ופלסטין.

ועוד דבר אחד: בית דין צבאי קיבל עסקת טיעון, במסגרתה נשלחה יאנה גורליק – אזרחית קנדית שעזבה את ישראל בגיל 17, לפני 13 שנים – למאסר בפועל של שלושה חודשים בשל עריקות. גורליק גם חטפה רישום פלילי על כך שהעזה לא לחיות בישראל ובהתאם גם לא לשרת בצה"ל. אם מישהו עוד חשב שלבהמה הירוקה תצמח איזושהי תועלת מעובדת הכפיה גורליק, העובדות שהביאו את השופטים לקבל את עסקת הטיעון היו, בין השאר, שהבהמה הירוקה שחררה את גורליק בשל אי התאמה, וחוסר עניינה של גורליק להשתכן בישראל. מזמן לא הופגנה רשעות כזו ושרירות לב כזו כלפי אזרחית ממוצא יהודי. עצה לעוזבים את ישראל: הקפידו לוותר על אזרחותכם הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מועצת יש"ע כסייענית טרור ובגידה

ב"מקור ראשון" התפרסם שלשום (ו') ראיון עם המשורר המתנחל אליעז כהן. כהן, שפרץ לציבור הרחב עם שירו "הזמנה לבכי", הוא לגמרי לא הסטריאוטיפ המקובל של מתנחלים: בשנים האחרונות הוא פעיל בקבוצות שמקדמות פיוס בין העמים, בין השאר על בסיס מדינה דו לאומית.

בתוך הראיון, פלט כהן סיפור מעניין. "שמע סקופ אדיר: הקמנו מחתרת. מחתרת של דיבורים, למען האמת. זה היה בתחילת תהליך אוסלו. משוגע לגמרי. הגענו למנהיגי יש"ע דאז עם הרעיון לחולל פעולות חבלה נגד ההנהגה הפלשתינית, שיפילו את אוסלו. הקמב"ץ של מועצת יש"ע היה ניסן סלומיאנסקי, והוא ידע בחוכמתו למסמס אותנו בנועם, בלי שנרגיש דחויים ונידחק לפינה. למרות שלדעתי, בדיעבד, זה היה חוסך הרבה דם. אוסלו וההתנתקות, שניהם נבעו מלחץ והיו ניסויים בבני אדם, תוך הסתכנות ידועה מראש, עם תוצאה הרסנית לשני העמים."

כלומר, האינסטינקט הראשוני של כהן הצעיר – נראה שהוא התבגר מאז – היה, כאשר מנהיג המדינה שלו יוצא למהלך מדיני שמנוגד לאמונתו, לרצוח את ההנהגה של הצד השני, במטרה לעורר גל טרור שימוטט את הסכמי אוסלו. משעלה על הרעיון הזה, הוא הלך אל המקום שממנו ציפה לקבל סיוע: מועצת יש"ע. אחד המנהיגים שלה, לימים חבר כנסת, שמע על התכנית ולא התפלץ, לא רץ למשטרה, לא הזעיק את השב"כ: הוא "מסמס אותם בנועם."

טוב, הוא כנראה היה מורגל במקרים כאלה. מועצת יש"ע, היורשת של גוש אמונים, היתה הזרוע המדינית של תנועת המתנחלים; היא תמיד ידעה שיש לה זרוע צבאית ולא היססה לאיים בה – בדרך כלל תחת משפט הקוד "אין לנו שליטה על הקיצוניים." כמעט כל ההנהגה של מועצת יש"ע היתה מעורבת או מודעת לטרור יהודי. הדמות המיתולוגית שלה, זאב חבר (הידוע בשם המלחמה שלו, "זמביש") היה חבר המחתרת היהודית הראשונה, בשנות השמונים. הוא נקרא אז פרידמן. מנהיגי מתנחלים אחרים שהיו מעורבים במעשי הטרור אז – ששיאם בפיגוע שנמנע, בו הטמינו המחבלים היהודים מטענים בשישה אוטובוסים פלסטיניים – כללו את מנחם לבני, יהודה עציון, משה זר וחגי סגל, כנראה הטרוריסט היחיד בישראל שמחזיק בשורה של תפקידים בכירים בתקשורת. על פי שמועות שלא נחקרו בשעתו – אף פעם לא חוקרים אותן – המחתרת קיבלה הסכמה רבנית לפעולותיה.

אליעז כהן באירוע של "ארץ יושביה." הוא התבגר, מה עם מועצת יש"ע?

הקבוצה שכהן היה בין חבריה לא ביצעה שום פיגוע, לפחות עד כמה שידוע. אבל פחות משנה לאחר מכן, נכנס ברוך גולדשטיין במדי צה"ל וביצע את הטבח במערת המכפלה. המטרה של הטבח היתה בדיוק זו של כהן וחבריו: פעולת חבלה שתפיל את אוסלו. כהן וחבריו לא ניחנו בדמיון מספיק: ספק אם יש פעולה שהיתה מעוררת זעם כמו רצח מתפללים בעת תפילתם במקום קדוש, שהמתנחלים מנסים לנכס לעצמם. הפעולה של גולדשטיין הצליחה: החמאס הבטיח לנקום, וארבעים ימים אחרי גולדשטיין, התחיל גל פיגועי ההתאבדות הראשון.

גולדשטיין לא היה לבד. אם כהן הסתובב בחוגים שבהם המחשבה הראשונה למשמע הסכם מדיני היתה "בואו נבצע פיגוע," יגאל עמיר הסתובב ושאל נשים בקמפוס של אוניברסיטת בר אילן מה הן חושבות על גולדשטיין, כדי להחליט אם יש טעם להתחיל איתן. זו שכנראה ענתה בחיוב, מרגלית הר שפי, הלכה עבורו לקבל פסק הלכה משלמה אבינר. עמיר רצה דין רודף על רבין, אבינר ענה בשלילה – אבל היה מוטרד כל כך מכמות הבקשות שקיבל, שפרסם פסק הלכה פומבי, שכותרתו "ראש הממשלה איננו ערב רב." ערב רב, כידוע, הוא עמלק שנראה כמו יהודי, חושב שהוא יהודי, אבל בפועל הינו אויבו של יהוה. אבינר היה צריך להודיע שרבין איננו כזה, כי במיתולוגיה של צאצאיו הרוחניים של אברהם יצחק הכהן קוק, שטוענת שהגאולה מתקדמת על פי תכנית אלוהית, אי אפשר לחשוב אחרת או לטעות – מובן מאליו שאי אפשר לחשוב אחרת ולצדוק – ועל כן אם אתה מתנגד לתכנית האלוהית, סימן שאתה סוג של דמון.

עמיר חיסל את רבין, כידוע, ובחסות הרצח הזה נבלעה תכנית אחרת שלו: פיגועים כנגד פלסטינים, בדיוק על פי אותו ההגיון של כהן וגולדשטיין. הר שפי לא רק שימשה כשליחה אל אבינר, היא גם ביררה את סידורי האבטחה של הנשקיה של ההתנחלות שלה, בית אל, כדי שאפשר יהיה לגנוב משם נשק למטרה הקדושה הזו. שורה שלמה של בחורי ישיבות הסדר שיתפו פעולה עם התכנית לפגוע בפלסטינים. שמותיהם – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק – הבליחו לרגע ושקעו. לאף אחד לא היה רצון לפתוח את קופת השרצים הזו. הר שפי עצמה התקבלה, עם שחרורה אחרי תקופת כליאה קצרה מאד של חצי שנה, כגיבורה בהתנחלות שלה.

בינואר 1996, ניסה אהוד ברט – מדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא" – לדרדר את מכוניתו של השר יוסי שריד לתהום. ברט נכשל. "בני עקיבא" סירבה להדיח אותו מתפקידו, והוא התקדם עם השנים: כשהגיח שוב לתודעה הציבורית ב-2006 – הוא ארגן את "מצעד הבהמות" בירושלים, במחאה על מצעד הגאווה – הוא היה כבר פונקציונר במועצת יש"ע, ובבחירות של אותה שנה הוא היה במקום ה-26 ברשימת האיחוד הלאומי. טוב להיות מתנקש חובש כיפה. זה מקדם אותך.

בכירים במועצת יש"ע, כמו גרשון מסיקה ובני קצובר, העבירו כספים – מצא התחקיר של שחר גינוסר – לפעולות הטרור של "תג מחיר." זכרו את זה, בפעם הבאה שאומרים לכם שמועצת יש"ע מגנה את הטרור. קצובר גם אמר בגלוי שהגיע הזמן לפרק את הדמוקרטיה הישראלית.

כהן, אם כן, היה בחברה טובה, סוג של. למזלו, הוא כבר יצא משם, במידה רבה. אבל בפעם הבאה שמחבלים יהודים ייתפסו, ורבנים יאוצו להגן עליהם, חפשו את הפתיל הרועם שמשתלשל מכיסה המטאפורי של מועצת יש"ע. התמיכה בטרור והבגידה בדמוקרטיה הישראלית הן חלק בלתי נפרד מה-DNA שלה. זכרו את זה גם כשידברו אתכם על "החינוך המצוין לערכים" שמעבירה מערכת החינוך הדתית את תלמידיה; מדי פעם רצוי לשאול מהם הערכים האלה.

ועוד דבר אחד: צחי הנגבי, בריון שעלה לגדולה, מוציא כעת שם רע לזנות הפוליטית: לקראת ראש השנה היהודית, הוא מהלל ומפאר ומקלס את בנימין נתניהו כ"משה רבינו של ימינו." וואלה. הדמיון היחיד שאני מוצא בין השניים היא שכאשר בנימין נתניהו יסיים את מלאכתו, אף אחד לא ימצא לעולם את מקום קבורתו. לרוע המזל, אם יינתן לו להשלים את שלו, גם את שלנו לא ימצאו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צה"ל והמשטרה ממשיכים להכנע לטרור היהודי

אתמול אמור היה להיערך בחברון סיור ראשון מסוגו של "שוברים שתיקה" עם תלמידי בית הספר ליד"ה מירושלים. קומישר החינוך גדעון סער החליט לפני כשנה שכל תלמידי ישראל יגיעו לעיר המעונה הזו, ול"שוברים שתיקה" – ארגון שמתעד את מציאות הכיבוש מפי חיילים לשעבר – יש הרבה מה להראות בה. כזכור, לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין בחברון, נסגר רחוב מרכזי בעיר (רחוב השוהדה) לתנועת פלסטינים ולאחר התעללות מתמשכת מצד הצבא והמתנחלים, הוא ננטש על ידי תושביו.

הצד שהתלמידים לא יראו. רח' השוהדה, חברון, פברואר 2009

כפי שניתן היה לתאר, הסיור לא יצא לפועל. המתנחלים השמיעו את איומיהם הרגילים כלפי המשטרה, וזו ביטלה אותו ברגע האחרון. המשטרה התקשרה לעורך הדין של "שוברים שתיקה", מיכאל ספרד, ואמרה לו כי "בגלל מחול השדים" בקרב המתנחלים, היא מבטלת את האישור לסיור. במשטרה טענו אחר כך כי האחראי לביטול הוא מפקד חטיבת יהודה, אל"מ גיא חזות, שביטל אותו משום ש"שוברים שתיקה" שינו את תוואי הסיור שאושר להם. איך הצליח האצטגנין חזות לדעת שמתווה של סיור שלא נערך שונה, לצה"ל הפתרונים. אפילו במסגרת השקרים הגסים שצה"ל מוכר לנו לאחרונה, זה חלש במיוחד – ראשית משום המסלול היה אמור לכלול רק אתרים בחברון שבשליטת צה"ל ובקריית ארבע, ושנית משום שהסיור נערך בסופו של דבר, רק בלי נוכחות אנשי "שוברים שתיקה" ובתוספת נוכחותם של אנשי ימין כמו איתמר בן גביר וברוך מרזל. אחד התלמידים שנכח בסיור אמר ל"הארץ" שהמתנחלים איימו להכות את אנשי "שוברים שתיקה."

אז אחרי שהמתנחלים גירשו את הפלסטינים מחלקים של עיר אבותיהם, עכשיו הם מונעים כניסה גם מיהודים שמאלנים – בתמיכה של המשטרה ושל השולט בעיר, המושל הצבאי. המסר הוא חד משמעי: אם המתנחלים יאיימו – ולמה שלא יאיימו? זה עובד – המשטרה והצבא ייכנעו לטרור שלהם ללא תנאי, וימנעו מהצד השני להעלות את טענותיו.

וכן, זה טרור. משמעות המילה היא הטלת אימה לצורך פוליטי. איומים באלימות כדי לסתום את פיותיהם של מתנגדים פוליטיים הם טרור פר אקסלנס. הצבא והמשטרה, כרגיל, מעלו בתפקידם להגן על אזרחי ישראל מפני טרור יהודי. קשה, על כן, לא לראות בהם סייענים של הטרור הזה: המלבינים שלו, אלה שמסבירים שלא נעים אבל אין ברירה אלא לציית לו. למשטרה, נזכיר, יש היסטוריה ארוכה של כניעה לטרור יהודי: היא הילכה אימים על בתי המשפט בטענה שהיא לא תוכל להגן על צועדי מצעד הגאווה בירושלים מפני החרדים. משטרת ישראל היא האויב הנוח ביותר לטרוריסטים היהודים: בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר. על הדרך היא מוכרת את הדמוקרטיה הישראלית. אשר לצה"ל – נו, בואו נאמר שמדובר בארגון שהתגובה הראשונית שלו לפעולות "שוברים שתיקה" היתה להחרים את התערוכה הראשונה שלו, בנסיון לחפש חומרים מפלילים על פשעי מלחמה – נסיון בוטה, שלמרבה השמחה נכשל, להטיל אימה על מי שמפנה זרקור לעבר מה שהצבא לא רוצה שנחשוב עליו.

מן הראוי לציין את הכלב שלא נבח: אם השמיע משרד החינוך של סער, שאישר את הסיור, מחאה כלשהי על כניעתם של צה"ל והמשטרה, אף אחד לא שמע אותה.

ועוד דבר אחד: זוכרים את הבוגד זאב אלקין? ההוא שהעביר מידע סודי על פעולות צה"ל לכנופיות תג מחיר? אז לא רק שהוא לא נחקר או הועמד לדין, החל מהיום (ב') – כפי שחושפת טל שניידר המעולה – הוא יקבל תפקיד חדש ונחשק מאד: הוא יהפוך לחבר וועדת המשנה למודיעין, שירותים חשאיים ונעדרים. כך גומל נתניהו לסייעני הטרור היהודי.

(יוסי גורביץ)