מצעדנו עוד ירעם: היסטריה רבתי נרשמה בכלי התקשורת לאחר שהכנסת הבזויה ביותר בתולדות המדינה העבירה עוד חוק נגד ערך ליברלי, הפעם נגד זכות הביטוי. התיקון שהועבר אתמול – בקריאה ראשונה בלבד, חשוב להזכיר – לחוק לשון הרע מצטרף לשורת חוקים אחרים בתחום.

יש כמה דברים לומר עליו. קודם כל, אטילה שומפלבי כבר אמר כל מה שצריך לומר על התנהלותו של האפס המאופס שמשמש בתפקיד שר הבטחון. שנית, שבמדינה נורמלית ראש ממשלה שנמצא כעת בהליכי לשון הרע מתוקשרים מאד עם ערוץ טלוויזיה, לא היה מגיע להצבעה שמחמירה את תנאי לשון הרע, ולו מחמת מראית עין. מצד שני, במדינה נורמלית ראש ממשלה כזה, שגם היה מנסה להביא לסגירתו של הערוץ באמצעות כוחו הפוליטי, כבר מזמן היה מגורש מהעיר בזפת ונוצות. ושלישית, וחשוב מכל, שהחוק מגיע למחוזות הגיחוך: הוא קובע שאם כלי תקשורת מסוים, כמו הבלוג הזה, לא יעניק לצד שכנגד – יהיה אשר יהיה, וגם אם יוזכר בחצי משפט – זכות להגיב באורך שימצא הצד הנפגע לנכון, הוא ישלם מיליון וחצי ₪. בפועל, החוק, בצורתו הנוכחית, מפקיע את כלי התקשורת ומעביר אותו לרשות כל מי שעשוי לראות עצמו נפגע.

רביעית, זכור לרע חבר הכנסת זבולון אורלב (מפז"ל), שהיה בין מגישי הצעת החוק, אמר אתמול שרגע, הוא בעצם לא הבין את החוק שהוא מגיש ועל כן יצביע נגדו. זה לא הפריע למגלגל העיניים הזה להצביע בסופו של דבר בעדו. חמישית, זכור לרע גם דני דנון, שאמר בתגובה להחלטתו של רובי ריבלין להצביע נגד החוק ש"יש סייעני שמאל בתוך הליכוד, שמסכלים כל פעולת חקיקה של המחנה הלאומי." מילה יפה, סייענים – במיוחד כשזוכרים שדנון הוא זה שהתחייב ל"הסיר את הנגע" השמאלני. ריבלין, מאחוריך. ושישית, נזכיר לעדת מוכי הכלבת של הימין את האמירה של אנשי כהנא: שאצל מי שסותמים לו את הפה, מתחילות הידיים לדבר.

ועם זאת, ואחרי הכל, לא לפחד כלל. החוק פשוט וברור: כתוב רק את האמת, ורק האמת שיש בה עניין לציבור. ואם יגיע איזה מוכה כלבת כמו דני דנון, מוכה שחין נוסח זאב אלקין או מצורע נוסח דוד "את גרועה מבהמה" רותם וינבח כצבוע תחת חלונך, חייך בנימוס והזמן אותו להפגש בבית המשפט, כשאתה מבטיח לו שאת הקריירה שלך תבנה על גווייתו – והזכר לו שהחוק מאפשר לך, משהוגשה נגדך תביעת דיבה, גישה נרחבת לכל הניירת של התובע בתחום שעליו הוא תובע. האם אתה מרגיש בר מזל, תולעת?

הסעיף האחרון לא יהיה רלוונטי, כמובן, כאשר תצליח הקואליציה למנות גם שופטים כרצונה.

הלוואי שאפשר היה לומר שזקנתו מביישת את נעוריו: רק שזה לא נכון.

שמעון פרס הוא אלוף הפוליטיקה הישראלית בהתחנפות לחרדים ולרבניהם. מעטים החסידים שצברו שעות המתנה במסדרונות הרב'ה מגור, עובדיה יוסף ושאר המעוננים כמו שמעון פרס. ובכל פעם, כמו לוסי שמושכת את הפוטבול ב-Peanuts, הם הפילו אותו והשפילו אותו. הוא כבר חשב שתככיו הצליחו ב-1990, שכבר הצליח להקים ממשלה – הוא הוכרז על ידי חנפיו כראש ממשלה ערב קודם – רק כדי לגלות שברגע האחרון בגדו בו שוב. התרגיל, שחברי הכנסת של ש"ס נהנו ממנו בעליל, חזר גם בשנת 2000, כשפרס הצליח להפסיד את כהונת הנשיא למשה קצב. בכל פעם כזו, פרס מכר קודם לכן עוד קצת זכויות של הציבור הכללי.

ומי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה. גם כשאין טעם. פרס אמר שלשום (א') בעת ביקור במכללה חרדית ש"אנו חיים בעידן של שינוי וכניסת החרדים למעגל העבודה היא תהליך חשוב ואפשרי תוך הקפדה וכיבוד תנאי ההעסקה הייחודיים הנדרשים ובראשם הפרדה בין נשים לגברים ומתן זמני תפילה." ההגדשה שלי, ההפניה הגיעה דרך שחר אילן מחדו"ש.

כלומר, בשעה שבה נשות ישראל נאבקות נגד דחיקתן מהמרחב הציבורי, בא שמעון פרס ובועט בהן, ואומר שיש לדחוק אותן אחורה כדי לשלב את החרדים בעבודה. עכשיו, בשום מקום אחר בעולם חרדים לא דורשים להפריד בינן ובין נשים, פשוט כי אף אחד לא ייענה לדרישה הנתעבת הזו. אם "האשה היא הכושי של העולם," כפי ששר ג'ון לנון, נסו לחשוב איך היו מתייחסים בכל מדינה נורמלית לנשיא שדורש, בשנת 2011 ולא 1951, להפריד בין שחורים ולבנים במקומות העבודה. אני בספק אם אפילו אלבמה של 1951 הלכה כל כך רחוק.

ומה שמדהים במיוחד הוא שפרס לא יכול להרוויח מכך כלום. הקריירה שלו גמורה. הוא הנשיא, והוא לא יכול להבחר שנית (התפקיד מוגבל לכהונה אחת בת שבע שנים, של פרס תגמר, ויפה שעה אחת קודם, ב-2014). הוא דחף את הנשים מתחת לאוטובוס פשוט משום שחנופה לחרדים היא מה שהורגל בו. הוא לא יכול אחרת.

הראשון באפריל 1933 מקדים השנה: המשטרה עצרה ביום חמישי שעבר ארבעה צעירים, שהיו מעורבים ב"מיפוי" של שוק מחנה יהודה בנסיון לברר מי מבעלי העסקים שם מעסיק ערבים. המטרה שלהם, לדבריהם, היא "להזהיר את הציבור" מפני סחר במקומות שמעסיקים פלסטינים. על אחד העצורים גם נמצאה רשימה בהתאם.

זה עוד לא ניפוץ חלונות וסימון של סהר על בית העסק, אבל זה מתחיל להתקרב באופן בלתי נוח. החשש שאיזה בריון שגורש מיצהר יחליט לעשות מהעסק שלך דוגמא עשוי בהחלט לגרום לבעלי עסק להעדיף שלא להעסיק פלסטינים. הבריונים הם אנשים שהורחקו מיצהר בתוקף צו אלוף. עכשיו הם העבירו את פעילותם לירושלים, והמשטרה כרגיל חסרת אונים. נהדר.

ועוד דבר אחד: שר החוץ המהולל שלנו הודיע אתמול שאם הממשלה תיישם את צו בג"צ על פינוי המאחז מגרון, הלכה הקואליציה. איזה מזל שגם לבג"צ לא בוער שום דבר, אה?

(יוסי גורביץ)

הערב, בשעה 21:00, תיערך הפגנה על יוקר המחיה ומחירי הדיור בכיכר הבימה בתל אביב, וצפויים להגיע אליה מפגינים מהמאהלים שהוקמו בכל רחבי הארץ. אני קורא לקוראי הבלוג להגיע אליה; אם מישהו מכם יכול לספק הסעה מפתח תקווה לאזור ההפגנה, אודה לו מאד.

ההפגנות שנערכו בשבוע האחרון מוכיחות שמשהו משתנה, שיש – אחרי החורף הארוך של יאוש פוליטי שראשיתו באחיזת אהוד אולמרט בקרני המזבח אחרי מלחמת לבנון – סוף סוף התעוררות פוליטית. סוף סוף, אנשים קולטים שהמשטר – וזה לא משנה אם ראש הממשלה יהיה בנימין נתניהו, אולמרט, ציפי לבני, אהוד ברק או עמרם מצנע – פועל נגד האזרחים ולמען ההון.

הדרישה המרכזית של המאבק היא לבקרה על שכר הדירה, מה שמכונה באנגלית rent control. תומכי ההון החופשי – הם מעדיפים לקרוא לעצמם תומכי השוק החופשי – מנסים לשכנע אתכם שאם תהיה תקרה לשכר הדירה, ואם הממשלה תפשיר קרקעות לבניה מוזלת לצעירים, נדרדר מיד למצבה של קובה או אלבניה. אז בפעם הבאה שאיזה שטרסלריסט ישלח אתכם לקובה, שלחו אותו בתגובה לסומאליה – שוק חופשי, ללא כל הגבלה ממשלתית, מסים, או ממשלה בעצם. גן עדן, אם אתה פיראט. אולי מישהו שם צריך לפתוח בלוג ולקרוא לו הקפיטליסט הימי.

הבעיה העיקרית כאן היא חמדנותם של בעלי הבתים, בעידודה השקט של הממשלה. אחרי הכל, אף אחד לא רוצה להיות פראייר, ואם אתה יכול להוציא מהנכס שלך עוד כמה מאות זלוטי, למה לא? בפרפרזה על מרקס, לרשות בעלי הדירות עומד צבא המילואים של השוכרים – אם השוכר הנוכחי לא מוכן לשלם את תנאי העושק שלך, סביר מאד שבקרב צבא המיואשים שמחפשים דירה, יהיה מי שיסכים.

הדור הקודם התקשה ברכישת דירה; הדור הנוכחי מתקשה אפילו לשכור אותה. אבל זה לא נעצר בשכר הדירה. בעיה מרכזית אחרת היא השכר הנמוך. השכר החציוני, חישב שי אלקין – שכן הלמ"ס לא מפרסמת אותו, מסיבותיה שלה, ומעדיפה להסתפק בפנטזיה התלושה של השכר הממוצע – עומד על 5,850 ₪ בחודש. המשכורות בישראל, אלא אם אתה בכיר, נמוכות מהמקובל במערב. יוקר המחיה, מצד שני, גבוה הרבה יותר. במהלך משבר הקוטג' – אגב, שמתם לב שהמחיר שלו עוד לא ירד, כן? – מצאו העיתונים הכלכליים שאפילו העשירון השמיני מתקשה לגמור את החודש. הישראלים משלמים יותר על מוצרי חלב, לחם, ואפילו שמן זית – הלונדוני הממוצע משלם כמחצית המחיר על שמן זית שמשלם ישראלי, וזאת למרות שאלביון לא ידועה בעצי הזית הרבים שלה. מעל ראשנו מרחף כבר שלושה שבועות איום של העלאת תעריפי החשמל ב-20% עד 25%. עליה כזו, אם תקרה, תעלה את המחיר של הכל. מה עושה הממשלה? כלום.

המקרה של חברת החשמל מרתק. לחברה יש ועד חזק, אולי חזק מדי, ובאוצר לא אוהבים ועדים חזקים. בנימין נתניהו, כשהיה שר האוצר של אריאל שרון, שקע עמוק לפנטזיית צ'רצ'יל שלו, הגדיר את ספינת החשמל כ"ביסמארק", ספינת המלחמה הנאצית, ונשבע להטביע אותה. כל צעד הכרחי של חברת החשמל – למשל, בניה של עוד תחנות כוח – נתקל בהתנגדות של משרד האוצר. כאילו חברת החשמל לא היתה צורך הכרחי של כל אחד מתושבי הארץ, כאילו משרד האוצר לא היה אמון על רווחתם של התושבים אלא על זו של האוליגרכים. רגע, למה "כאילו" בעצם?

המשבר הנוכחי נובע מכך שחברת החשמל זקוקה נואשות לתחליף לגז המצרי (נזכיר שוב שהעובדה שיש בכלל הסכם לגז עם מצרים נובעת מקנוניה של האוליגרך יוסי מימן להדחת שר התשתיות הלאומיות יוסי פריצקי; פריצקי רצה הסכם עם חברה בריטית-פלסטינית), אבל החוק אוסר עליה – בצדק – להשתמש בחומרים מזהמים כמו מזוט. חברת החשמל רוצה להשתמש בסולר. המס שמשית האוצר על המזוט עומד על 14 שקלים לטונה; המס שהוא משית על סולר גבוה פי 235, ועומד על כ-3,300 לטונה. האוצר, בקצרה, עומד להפעיל את השיטה הרגילה שלו: לפגוע בתנאים של השירות הציבורי, ואז לטעון שהוא לא עושה את תפקידו, שהוא לא יעיל, ושיש להפריט אותו. בדיוק כמו עם הכבאים. זוכרים את הכבאים? והאזרחים? שילכו האזרחים להזדיין. אנחנו לא פה בשבילם. אנחנו בשביל ההון החופשי.

שורה של אוליגרכים – לב לבייב, אילן בן דב, ויצחק תשובה – ביקשו או מבקשים לפטור אותם מתשלום החובות התאגידיים שלהם, אלה שלקחו כאגרות חוב. ללבייב זה עבד, אז עכשיו גם האחרים מנסים. וזה לא רק עניין לקוראי מדור שוק ההון, זה עניין לכולנו. למה?

כי קופות הגמל וקרנות הפנסיה שלכם מושקעות בחלאות האלה. כשבן דב מבקש "תספורת" תוך כדי שהוא בונה לעצמו וילה חדשה, כשתשובה מודיע שחברה אחת שלו כנראה לא תעמוד בתשלומים שלה בעוד הוא במקביל מבקש להנפיק אגרות חוב של חברה אחרת שלו, הוא דופק את הפנסיה שלכם. זה לא תמיד היה המצב: עד לפני כמה שנים, קרנות הפנסיה וקופות הגמל השקיעו את הכסף שלכם באגרות חוב ממשלתיות, שאולי לא רווחיות יותר מדי אבל הן יציבות. בתחילת העשור, אילץ שר האוצר בנימין נתניהו את ה"מוסדיות", כפי שהן נקראות, להשקיע באגרות חוב קונצרניות. כלומר, משכן את הפנסיה שלכם – בהנחה שיש לכם – לגחמות של תשובה, בן דב, לבייב ושאר הגאונים הפיננסיים מסוגם.

נתניהו הצליח בכך במקום שבו נכשל ג'ורג' וו. בוש, שרצה לעשות תרגיל דומה עם הביטוח הלאומי בארה"ב: אבל שם היתה אופוזיציה, והיא נעמדה על הרגליים האחוריות והצליחה. פה, כמעט ואף אחד לא שם לב. כלכלה, אתם יודעים, מספרים. זה משעמם.

יוקר המחיה, מחירי הדירות, השיעבוד של כולנו לבנקים ולאוליגרכים – זה לא מקרה, זה לא אסון טבע, זו יד מכוונת. יש מי שדווקא יש לו דיור: המדינה בונה דירות רבות לחרדים, והימין הישראלי טוען דרך קבע שלמתנחלים הצעירים יש זכות ל"גידול טבעי" ולהמשיך לגור ליד ההורים שלהם. לישראלים מן השורה כנראה אין. לגמרי לא במקרה, שלושת המגינים התקיפים ביותר של נתניהו בעיתונות סוף השבוע היו כולם מתנחלים או תומכיהם: הכתבלב של הגברת, מתנחל המחמד חנוך דאום, ששלח את המוחים לגור בלוד; המחבל היהודי חגי סגל; ואראל סג"ל, שטען שהמחאה מובילה למלחמת מעמדות.

כלומר, כשמעבירים את הכסף שלך לבעלי ההון והאוליגרכים (באמצעות הורדת המסים הישירים, שמושתים בעיקר עליהם, והעלאת מסים עקיפים, שמושתים על כלל הציבור; 51% מהכנסות המדינה ממסים הן ממסים עקיפים), זו לא מלחמת מעמדות, זה סתם מהלכו התקין של הטבע. במלחמת המעמדות, אומר בפועל סג"ל, רק לצד אחד מותר לירות.

סג"ל, סגל ודאום, כמובן, מגינים גם על האינטרס המעמדי שלהם: את הכסף שצריכה היתה המדינה להשקיע בישראל ובתשתיותיה, היא השקיעה בגדה המערבית וברצועת עזה. כנראה שלעולם לא נדע כמה, אבל היא העמידה למתנחלים מדינת רווחה לא רעה בכלל. בינתיים, בישראל, התשתיות קורסות. אין פה תחבורה ציבורית ראויה לשמה, ויועציו של שר התחבורה ישראל כ"ץ אמרו לאחרונה שאם הוא, כילד, יכול היה ללכת שני קילומטרים לתחנת אוטובוס, אז גם כל שאר האזרחים יכולים. מעבר ליהירות ולאטימות שבאמירה הזו, נראה שכ"ץ חושב שזה בסדר שהתשתיות שבאחריותו עומדות כפי שהיו לפני חמישים שנה. ועוד לא דיברנו על שירותי הרפואה הקורסים, על השירותים החברתיים, על מערכת החינוך, ועוד.

הגיע הזמן לקחת את גורלנו בידינו. המחאה הזו עשויה, כמו כל מחאה, להכשל: אבל אם לא ננסה, היא ודאי תכשל.

ועוד דבר אחד: ערוץ שבע מדווח שהאוליגרך רמי לוי פיטר עובד ערבי שהעז לצאת עם יהודיה, ויערוך בקרוב סגרגרציה בין העובדים היהודים והערבים שלו, מחשש התבוללות. ספק אם יש סיבה טובה יותר לחרם על רשת מרכולים. אני רוצה להדגיש שהחרם לא מונע מהמיקום הגיאוגרפי של החנויות של לוי, אלא בשל הגזענות של מדיניותו. זה, כנראה, עדיין מותר.

(יוסי גורביץ)