נתחיל מהצדדים החיוביים של הדיל בין נתניהו ומופז. הבדיחה הקלושה שנקראת יאיר לפיד לא תסחוב עוד שנה וחצי, והסכנה של עוד שינוי-ד"ש-גמלאים נראית פחות סבירה. לפיד יילל הבוקר ש"זו בדיוק הפוליטיקה הישנה, המסואבת והמכוערת, שהגיע הזמן להעיף מחיינו. פוליטיקה של כסאות במקום של עקרונות, של ג'ובים במקום של טובת הציבור, של אינטרסים של הקבוצה במקום של המדינה כולה." ספציפית, אין כל כך ג'ובים בדיל הזה – רק תפקיד אחד של שר ללא תיק. לא שברור על מה לפיד מתלונן: הוא עצמו אמר שייכנס לכל קואליציה וגינה את לבני על כך שלא נכנסה לממשלת נתניהו. עכשיו מופז נכנס. אז מה הוא רוצה? מצד שני, זה לפיד. אל תחפשו הגיון ועקיבות. לא בשביל זה הוא פה.

קדימה, מפלגה שהמוטו שלה היה צריך להיות "הוצאנו את השחיתות מהליכוד", גם היא נראית כמחוסלת. למה, בעצם, יצביע לה מישהו? רוב מצביעיה תמכו בה כי ציפי לבני הבטיחה להם "רק לא נתניהו." לבני כבר לא שם, אבל המפלגה בחיקו של נתניהו. אם היו צפויים לה עשרה מנדטים קודם לתרגיל המסריח של מופז, עכשיו היא נמצאת במצבה של מפלגת העצמאות. בהתחשב בכך שהמפלגה הוקמה כדי לספק פלטפורמה לאריאל שרון בימיו האחרונים, שאחד ממקימיה – מאיר שטרית – אמר עליה בגאווה ש"אין לה אידיאולוגיה", ושהיא שימשה מפלט לאופורטוניסטים ולדוחים שבין הפוליטיקאים הישראלים (שלום שוב לשמעון פרס ודליה איציק), היא סחבה הרבה יותר מדי. עכשיו המנדטים שלה צפויים להתפזר. ואם לפיד לא יהיה שם, ולא נראה שלבדרן הזה יש מספיק אורך רוח, המפה הפוליטית הישראלית צפויה להיראות מעניינת מאד.

יום טוב גם לבן דרור ימיני, שלפני פחות משנתיים החליט ששאול מופז "נכנע לברנז'ה האנטי ציונית." היום האנטי-ציוני ההוא הפך להיות המשנה לראש הממשלה. אל תתעכב, בן דרור: החומות האחרונות הובקעו, הגיע הזמן לחפש את הטיסה האחרונה החוצה.

מופז שרד בקושי את הפליק-פלאק הקודם שלו, כששלח מכתב למתפקדי הליכוד שבו טען בלהט ש"הליכוד הוא הבית" בעודו עורק לקדימה של אריאל שרון; אף פוליטיקאי לא יכול לשרוד שני מהלכים כאלה. מופז היה חסר בושה עד כדי כך שאתמול הוא עוד העז להתגולל על שלי יחימוביץ' ולהאשים אותה ב"קומבינה עם נתניהו."

כמו הרבה אזרחים אחרים, בהיתי הבוקר במסך שלי (העיתונים המודפסים היו בלתי רלוונטיים) ופלטתי WTF. רק אתמול הלכנו לבחירות. רק אתמול נתניהו השתחץ שהוא לא מפחד מבחירות. מסתבר שהוא בכל זאת מפחד. לכך שהוא שיקר ודיבר איתנו על בחירות, אף אחד לא התייחס; לשקרים של נתניהו התרגלנו. גם העובדה שמי שקידם את התפקיד המסריח היה המטריד המיני – לכאורה, כמובן לכאורה – נתן אשל לא משכה יותר מדי תשומת לב: תוך זמן קצר מאד מהדחתו מתפקידו הממלכתי הוא שב להיות יד ימינו של נתניהו.

המחשבה הראשונה היתה ששאול מופז הוא תולעת חסרת עמוד שדרה או שמץ של אמינות. השניה היתה שהוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע ביותר בתולדות ישראל: אהוד ברק, עם חמישה חברי כנסת נדיפים, סחט מנתניהו ארבעה תפקידי שר, ביניהם את תפקיד שר הבטחון. מופז, עם כמעט פי שישה חברי כנסת, הצליח להוציא מנתניהו רק תפקיד סגן שר ואת התפקיד חסר המשמעות של המשנה הבכיר לראש הממשלה (המשנה הזוטר הוא סילבן שלום; התואר עצמו, ריק מכל תוכן, לא היה בא לעולם אלמלא תאוות הכבוד הריק של שמעון פרס). אשר לטענות שקדימה תתמזג שוב עם הליכוד – זה עשוי היה, אולי, לעבוד לפני חמש שנים. לא עוד. בליכוד יש הרבה יותר מתנחלים ודתיים, וחברי הכנסת של הליכוד לא ירצו להתחרות עם אנשי קדימה. או שמופז היה טיפש מאד, או שהוא היה מבועת מאד וידע שסופו הפוליטי לפניו; שהוא ניצח בבחירות בקדימה רק כדי לאבד 20 מנדטים ולהזכר כמי שחיסל את המפלגה.

או ש. בהיסטוריה הישראלית, יש תקדים לראש מפלגה גדולה שנכנס לממשלת אחדות, כשהוא לוקח לעצמו רק תפקיד של שר בלי תיק: מנחם בגין, שנכנס לממשלת האחדות הראשונה, זו של לוי אשכול. הימים היו ימי ההמתנה קודם למתקפה הישראלית במלחמת ששת הימים, בגין נימק את הכניסה לממשלה באחריות לאומית. התקופה הזו בממשלה של מי שעד כה תואר כדמון אוכל כל – בן גוריון נהג להשוות אותו להיטלר – העניקה לו לגיטימציה שהיתה הכרחית לזכות בשלטון כעשור אחר כך.

מופז לא זקוק ללגיטימציה כזו. הוא כבר היה שר הבטחון ושר התחבורה. הוא חלק מהממסד, לא מישהו שמנסה להכנס אליו. אז למה הוא מסכים להכנס לממשלת נתניהו בתנאיו של בגין?

אולי בגלל שהוא, אכן, הפוליטיקאי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל. אבל צריך לשקול את האפשרות שכמו בגין, כראש האופוזיציה הוא יודע שישראל עומדת לצאת להתקפה גורלית, ויודע שמה שנראה הבוקר כמעשה האופורטוניזם הגרוע ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז ששמעון פרס הפסיד פעם אחת יותר מדי – ועוד ללא אשכנזי – וערק לקדימה, עשוי להיראות עוד שבועיים באור אחר לגמרי: כהענקת סיוע לממשלה בשעתה הקשה ביותר.

הבה נקווה שהוא בכל זאת יתברר כטמבל.

ועוד דבר אחד: בג"צ דחה היום את העתירה לביטול מצב החירום בישראל. העתירה נידונה בפני בג"צ, בהפסקות, במשך 13 שנים בלבד. עורך הדין של האגודה לזכויות האזרח, דן יקיר, הגיב כך על ההחלטה: " מצער שבג"ץ הותיר על כנו את המצב הלא נורמלי, לפיו המדינה נמצאת תחת הכרזה של מצב חירום מתמשך במשך 64 שנים. במשך 13 השנים בהם היתה העתירה תלויה ועומדת יכולה היתה הממשלה להשלים את תהליך תיקון החקיקה הנדרש. ההכרזה על מצב חירום והחקיקה שתוקפה מותנה במצב החירום מקנים סמכויות דרקוניות ומרחיקות לכת לממשלה. דווקא ביום בו הוקמה הקואליציה הרחבה ביותר בתולדות המדינה מתגבר החשש מפני שימוש לרעה בסמכויות אלה תוך פגיעה בזכויות אדם בסיסיות. במקום להציב מחסום מפני השימוש בסמכויות מרחיקות הלכת שמקנה ההכרזה בג"ץ הסתפקו השופטים בהמלצה לממשלה להשלים את מה שלא הושלם במשך 13 שנים. השבועות האחרונים הראו – ולא לראשונה – שהממשלה איננה מזדרזת ליישם פסקי דין של ביהמ"ש העליון, ולפיכך ספק אם תשעה להמלצות שופטי בג"ץ."

(יוסי גורביץ)

כחודש לפני הפלישה הגרמנית לברית המועצות, התרחש אחד האירועים המשונים ביותר בהיסטוריה של המלחמה: סגנו של היטלר, רודולף הס, טס על דעת עצמו לבריטניה וצנח מעל סקוטלנד. עד כמה שאפשר להבין – ויש פרשנויות רבות לסיפור הזה – המטרה של הס היתה להביא להסכם שלום בין בריטניה וגרמניה, כדי למנוע מגרמניה להלחם בשתי חזיתות. העמדה הנאצית הרשמית היתה שהס היה מטורף, מה שגרם לגבלס – שהיה צריך למכור את הלוקש הזה לציבור הגרמני – ללא מעט בעיות. איך מסבירים, הוא תהה, שמי שהיה עד לפני כמה שעות הסגן הנערץ של הפיהרר הפך תוך זמן קצר כל כך למשוגע מזיל ריר?

למזלו של גבלס, הוא נאלץ להתמודד עם הבעיה הזו רק פעם אחת. לרוע מזלו של נתניהו, הוא נתקל בה יותר מדי פעמים. זה התחיל עם מאיר דגן. ראש המוסד הוותיק תקף את בבת עינו של נתניהו, המלחמה המיועדת באיראן. הוא הוגדר במהירות "כמשוגע." אחר כך הגיע תורו של עוזי ארד, ראש המטה לבטחון לאומי, שהעז גם הוא לפתוח את הפה. את ארד קל היה להגדיר כמשוגע, משום שבמשך שנים הוא אכן בתקשורת תואר ככזה: כמין ד"ר סטריינג'לאב עם התמחות בפראנויה. חשוב, עם זאת, לזכור שעל פי ארד עצמו, חינו סר בעיני נתניהו כאשר הוא החל לעשות את תפקידו כראש המב"ל ולספק לשרים הערכה שונה מזו של נתניהו על המצב מול איראן.

עכשיו הגיע תורו של יובל דיסקין, ראש השב"כ הבעייתי מאד לשעבר, מי שהודיע לבל"ד שהשב"כ יעקוב גם אחרי פעולות חוקיות שלה ומי שהגדיר את ענת קם כמרגלת מסוכנת. דיסקין חורר את העמדות של ממשלת נתניהו בשתי נקודות: הראשונה, כרגיל, היא איראן. דיסקין ציין שבהחלט יתכן שהתקפה על איראן לא רק שלא תסכל את תכנית הגרעין האיראנית, אלא אף תדרבן אותה – כפי שקרה, למשל, לתכנית הגרעין העיראקית אחרי ההתקפה ב-1981. כאן ראוי לציין את הדברים האחרונים והזהירים מאד שאמר הרמטכ"ל גנץ לאחרונה בנושא: לדבריו, ההנהגה האיראנית טרם קיבלה החלטה על פיתוח פצצה גרעינית. בהחלט יתכן שגנץ טועה – הוא נשען על אמ"ן, אחרי הכל, שעם רקורד ההצלחות שלו אולי עדיף היה לנו לו נשען על פותח בקלפים – אבל הדברים האלה סותרים את מה שאומר נתניהו כבר עשור, כלומר שהשנה היא 1938 וגרמניה היא איראן. ולנתניהו עצמו אין כנראה על מה להסתמך.

הנקודה השניה, והחשובה לא פחות, בדבריו של דיסקין היא פיצוץ בועת ה-Hasbara שניפח נתניהו, על פיה האחראים להעדר שיחות השלום הם הפלסטינים. דיסקין אמר את מה שיודעים כולם: שממשלת נתניהו לא מנסה להגיע להסדר כי אם תגיע לכזה, היא תחדל להתקיים. המשמעות, שהפכנו אדישים כלפיה, היא שממשלת נתניהו מוכרת את עתידה של ישראל ואת הסיכוי האחרון שלנו להמנע ממדינה דו לאומית תמורת שרידותה-שלה.

כמו בסיבוב הקודם, מנסים עכשיו נתניהו והתוכיים שלו – הבולט שבהם הוא, כרגיל, דני דנון הבלתי נמנע – לשנות את הנושא. במקום לדון במה שאמר דיסקין, שעליו קצת קשה יותר לטעון שהוא משוגע, הם רוצים שנדון בשאלה האם מותר לו לומר אותם.

התשובה היא חד משמעית. לא רק שמותר לו, זו גם חובתו. דיסקין הוא משרת ציבור, לא משרתה של הממשלה (בניגוד, למשל, לאופן שבו תופס יהודה ווינשטיין את תפקידו). כל זמן שהוא בתפקיד, אסור לו למתוח ביקורת עליה בפומבי. לפקיד ממונה אין זכות כזו מול נבחר ציבור. אבל כשהשתחרר מתפקידו? אם הוא סבור שהממשלה מסכנת בפעולותיה את הציבור, הוא חייב לומר זאת, או שימעל באמון הציבור. הוא לא עבד אצל נתניהו; הוא עבד אצלנו. אנחנו שילמנו את משכורתו.

בן דרור ימיני, שסימן את כל מי שאומר שיש צדק בדברי הפלסטינים כאויבי ישראל, מקונן על כך שדבריו של דיסקין הם טורפדו במערכת ה-Hasbara, וש"מלאכתם של רשעים נעשית על ידי טיפשים," אבל נאלץ להודות שכנראה שהוא צודק, רק שלא כדאי היה שיאמר את האמת. זו עמדה מדהימה לעיתונאי, שכנראה שכח שתפקידה של העיתונות הוא לדווח לציבור על מה שהממשלה עושה, לא לקדם את התעמולה שהיא מפיצה.

כתב חצר אחר, ארי שביט, משרתם של שני האדונים ברק ונתניהו, האשים את דיסקין בכך שהוא השתמש ב"משאית תופת פוליטית" כנגד הממשלה וביצע בה "סיכול תקשורתי ממוקד." שביט יוצר מצג שווא בדבריו כאילו דיסקין עדיין נמצא בתפקידו, אבל זה הרי כל ההבדל: הבעיה עם קצין בכיר שמדבר נגד הממשלה הנבחרת היא שהוא עשוי לסחוף חיילים כנגדה. הבעיה הזו לא קיימת כאשר מדובר במי שכבר פשט את מדיו או יצא מתפקידו, אבל שביט היה רוצה שתחשבו שכן.

שביט טוען עוד שדיסקין "פגע באופן מודע באסטרטגיה הלאומית של ישראל", הידועה בשמה "תחזיקו אותי." סליחה, אבל מי החליט שמדובר באסטרטגיה לאומית, ומתי? האמורה להחליט על כך היא הממשלה, שככל הידוע ולמרות כל הברברת, טרם התכנסה ולו לדיון אסטרטגי אחד על איראן. החלטות שמקבלים ברק ונתניהו בינם לבין עצמם אינן מחייבות – ועל אחת כמה וכמה אינן מחייבות פקידים לשעבר שחושבים שהציבור צריך לדעת שהעומדים בראשו מסכנים אותו.

המפחיד בכל זה הוא שנראה שדיסקין, דגן וארד מדברים כבר עכשיו מתוך מחשבה על ועדת החקירה העתידית, לכשתקום. אם הם מפחדים, אנחנו צריכים לפחד עוד יותר.

ועוד דבר אחד: השגריר לשעבר בבלארוס, זאב בן אריה, הודה בהסכם טיעון כי הוא העביר לשר החוץ ליברמן חומר מחקירה משטרתית שנערכה נגדו, שעה שליברמן היה עדיין חבר כנסת. בן אריה מונה לתפקידו, על פי דיווחים, לאחר לחץ של ליברמן שעה שהלז עדיין היה שר התחבורה בממשלת שרון. זאת, לאחר שליברמן הפעיל לחץ לפתיחתה מחדש של השגרירות בבלארוס, שנסגרה מפאת קיצוצי תקציב. במדינה נורמלית, שר החוץ היה מודיע היום על התפטרותו. בישראל של נתניהו וליברמן, זה אפילו לא עולה על הדעת אלא כבדיחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מחבל או מחבלים יהודים השליכו במוצאי יום העצמאות ארבעה בקבוקי תבערה על דירות שבהן מתגוררים פליטים בדרום תל אביב; אחת הדירות שימשה כגן ילדים. בבוקר היה צריך להסביר להם למה מישהו רצה לשרוף אותם.

המשטרה עצרה עד כה חשוד אחד, חיים מולה, כאחראי לכל ההתקפות. תושבים בשכונה התעמתו עם מפגינים בטענה שהללו קוראים להם גזענים. בקבוקי תבערה הם לאו דווקא דבר נדיר בדרום תל אביב: באוקטובר 2008, עצרה המשטרה שישה צעירים משכונת התקווה בחשד שהשליכו בקבוקי תבערה לעבר שני בתים בשכונה. המיוחד בבתים הללו, כמו בהתקפה הנוכחית, הוא שהתגוררו בהם לא-יהודים, במקרה הספציפי ההוא פלסטינים. איומים והתנכלויות לערבים ישראלים – אחד מהם חייל לשעבר – הבריחו חמישה מהם מדרום תל אביב בסוף 2010. אחד האיומים היה הצתה של הדירה שבה גרו. התקפת הצתה כנגד פליטים סודאנים התרחשה בסוף 2010, באשדוד, ואך כפסע היה בינה ובין אובדן חיים.

כנגד הפליטים ומבקשי המקלט – ורובם הם פליטים ומבקשי מקלט, שמגיעים מסודן ואריתריאה – מעלים תכופות שתי טענות. ראשית, ש"למה הם מגיעים רק לדרום", כביכול מדובר בקנוניה של ישראל השבעה והמרוצה מעצמה כנגד תושבי שכונות שגם כך נדפקו. התשובה לכך פשוטה מאד: הם מגיעים לדרום כי רק בדרום הם יכולים להרשות לעצמם לחיות. צפון תל אביב היא כבר מזמן מעבר להישג ידם של סתם בני המעמד הבינוני, אלא אם התמזל מזלם ורכשו שם דירות לפני עשרים שנה. הפליטים מגיעים לדרום כי זה כל מה שהם יכולים להרשות לעצמם, וגם זה בקושי רב.

הטענה השניה היא שהפליטים העלו את הפשיעה באופן ניכר והתושבים המקוריים "מפחדים ללכת ברחוב." יכול להיות שהם מפחדים, אבל לפחד הזה יש מעט מאד קשר לממצאים אמפיריים: מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא בסוף 2010 (זהירות, מסמך) שהפשיעה בקרב מבקשי המקלט נמוכה מהפשיעה בקרב הישראלים. זה לא הפריע בשעתו למפכ"ל המשטרה, דודי כהן, לטעון שהוא חושש מגל פשיעה בקרב המהגרים.

אז מה קורה פה? זה לא באמת מסובך. זו גזענות, גזענות נקיה, שיודעת שהיא לא תבוא על עונשה, ושמתומרצת מלמעלה. אנשי כהנא, בהנהגת ברוך מרזל ומיכאל בן ארי, פועלים במקביל נגד ערבים ישראלים ופליטים. מרזל הקים את "משמר השכונות", מיליציה ויג'ילנטית שפועלת בדרום תל אביב ומקומות אחרים.

על הכל מנצח המסית הלאומי שלנו, בנימין נתניהו, שהגדיר את תופעת הפליטים כסכנה לאומית; לשכתו התרברבה (בסביבות 0:30 והלאה) בפסח האחרון ש"עם הגדר החדשה, שמושלמת בגבול הדרומי, היום זה [יציאת מצרים – יצ"ג] לא היה כל כך פשוט." על חרשות הצלילים מיותר להרחיב את הדיבור. כאן המקום להזכיר שפרט לגדרות, ממשלת נתניהו לא עשתה כלום: היא ודאי לא ניסתה לקבוע את מעמדם של הפליטים. יצוין שבהחלט יתכן שלחלק ניכר מהם לא מגיעות זכויות פליט, אבל הממשלה מתחמקת מהנסיון לברר מי מהם אכן פליט מהסיבה הפשוטה מאד שחלק מהם זכאים למעמד הזה, וישראל, מדינת עם אדונים, לא מוכנה להכיר בכך. לפני שנתיים, אחרי גל ההתקפות הקודם, מה שהיה לנתניהו לומר הוא שהממשלה "מטפלת בבעיה" ושהאזרחים "לא יכולים לקחת את החוק לידיים," כי כידוע השלכת בקבוק תבערה היא הליך חוקי מוכר.

בכל מה שקשור לזכויות לא-יהודים, אין הרבה הבדל בין בנימין נתניהו, אלי ישי ומיכאל בן ארי. ובעצם, גם לא עם המרכז הרדיקלי הישראלי. בן ארי כתב אתמול (א') בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים: "בדרום תל אביב הולך ומתפוצץ הר געש מסוכן. נתניהו וממשלתו שהביאו למציאות הזאת, צריכים להציל את המסתננים ולהעביר אותם לצפון תל אביב. שם אין גזענות וסכנה למסתננים. ואם בצפון תל אביב לא רוצים אותם. אז אנא החזירו אותם לסודן, שם מסתבר יותר בטוח מדרום תל אביב."

חשוב להתייחס לרשעות ולציניות. בן ארי, אחרי הכל, הוא אחד מאלה שהפכו את דרום תל אביב למסוכנת לפליטים. זו סחטנות מאפיונרית, מהסוג שבמדינה נורמלית היה הופך את בן ארי למוקצה מחמת מיאוס. אבל אנחנו חיים במדינת יהודים.

אבל אם בן ארי הוא איש ימין מובהק, שגזענות כזו מצופה ממנו, הרי שמה שאומר איש ה"מרכז" המובהק בן דרור ימיני דומה מאד: "בדרום תל-אביב הולכת ומתפתחת פצצת זמן. עוד מחדל ממלכתי שהולך והופך לפיגוע זוחל. אין שום סיכוי שהממשלה תצליח לפנות את עשרות האלפים שכבר נטועים במקום, והאלפים, או עשרות אלפים, שעוד יגיעו. וכאשר יש מדינה שכבר אפשר להחזיר אליה את המסתננים, כמו דרום סודן, חזקה על פעילי הקרטל שהם יעשו מהומת אלוקים, וגם ירוצו לבג"ץ, כדי למנוע את ההחזרה." ה"קרטל" של ימיני הוא ארגוני זכויות האדם: "פלנגות קרטל זכויות האדם," הוא קורא להם במשפט הראשון שלו. גם פלנגות, כלומר מיליציה פאשיסטית, גם קרטל. מבקשי המקלט הם לא מבקשי מקלט, הם "מסתננים", הם "פצצת זמן," הם "פיגוע זוחל." מסתבר שכשזה מגיע לזכויות לא-יהודים, בן ארי הפרוע וימיני הממסדי נמצאים באותו המקום עצמו.

ימיני מגונה קצת יותר, למעשה: בן ארי לא מנסה לטייח את הפשע. ימיני מנסה לטעון ש"למרות אירוע זריקת בקבוקי התבערה, התושבים הם קורבנות של אלימות המסתננים, ולא להיפך." ראו, שוב, הדו"ח של הכנסת למעלה. קשה להאמין שימיני לא מכיר אותו. קשה גם להאמין שהוא לא יודע איך נראית דרום תל אביב גם בימים כתיקונם.

אשר למדינה ש"אפשר להחזיר אליה את המסתננים" – ומה זה משנה מאיפה הם באו, הם הרי לא שייכים, הם לא באמת בני אדם, אין להם מרכז חיים שאפשר לעקור אותם ממנו – כלומר דרום סודן, ובכן, היא לא בדיוק בטוחה: היא נמצאת על סף מלחמה עם סודאן של פושע המלחמה המבוקש עומר אל באשיר, ההוא מדארפור, והאו"ם פותח מחנות פליטים חדשים לפליטים משני הצדדים.

לישראל יש בעיית פליטים חדשה. היא צריכה להתחיל להתמודד איתה. זה לא באמת מסובך: המדינה צריכה לקבוע מי נמצא פה משום שהוא פליט ומי משום שהוא מהגר עבודה בלתי מורשה. את הראשונים ישראל צריכה לקבל; זו חובתה החוקית והמוסרית של מדינה שהיתה מהדוחפות לכתיבת אמנת הפליטים אחרי מלחמת העולם השניה. גם לאחרונים יש פתרון פשוט למדי: להפסיק את ייבוא העובדים הזרים שמכניס כסף טוב לכיסיהם של כמה סוחרי אדם, ולקבוע שבעשור הקרוב המכסות לעובדים זרים ילכו לעובדים האלה, שאחרי שיוכיחו במשך מספר שנים רצון להתערות באוכלוסיה הישראלית, גם יזכו באזרחות.

זה, כמובן, לא יקרה, משום שמשמעות הדבר תהיה הכרזה שישראל היא מדינת כל תושביה, לא רק מדינת כל יהודיה. הימין היהודי – מבן דרור ימיני ויאיר לפיד ב"מרכז" לכאורה ועד פייגלין ובן ארי, שמימינם יש רק גדר תיל חשמלית – לא יתן לזה לקרות. אחרי הכל, קיומם של כמה זרים מאיים על טוהר הדם היהודי.

עוד יכולה לפרוץ פה, לא עלינו, התבוללות.

ועוד דבר אחד: שביתת הרעב של מספר אסירים פלסטיניים נמשכת, ושירות בתי הסוהר – דיווחו היום רופאים לזכויות אדם – מונע מהעצירים טיפול רפואי כדי לשבור את רוחם ואת שביתת הרעב שלהם, שהיא כזכור מחאה לא אלימה. ספק אם יש משהו המוציא את ישראל מעשתונותיה כמו מחאה לא אלימה. בין השאר, נמנע שב"ס מהעברת שובתי רעב שמצבם חמור לבתי חולים, מונע מנציגים של רל"א מלהפגש איתם, והוא מחזיק אותם בבידוד.

הערה מנהלתית: שבתי.

(יוסי גורביץ)