החברים של ג'ורג'

שר החינוך הפעלתן מאד שלנו, שי פירון, מיהר להודיע אמש (ז'), עם התקבל הידיעה על מותו של אריאל שרון, על כך שהמורים יקדישו חלק מהשיעור היום ל"מורשת שרון," וזאת בהתבסס על מערכי שיעור שהוכנו מראש ושאמורים היו להיות מחולקים הבוקר. כמה מעריך השר את המורים שלו וכמה את הצורך בפרסום, אפשר להבין מהידיעה הזו: כמה זמן יהיה למורה להכין ברצינות מערך שיעור כזה? כמה זמן יהיה לו ללמוד חומר שלא נמצא במצגת?

עוד זה מדבר וזה בא: השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', מיהר להורות למשטרה לפתוח בחקירה סביב פרסומים שהביעו שמחה על מות שרון. "מדובר בהתנהלות בזויה," רשף השר, "ואיני מתכוון לעבור לסדר היום בנושא זה. אני רואה בחומרה רבה התנהלות עבריינית שכזו וביקשתי מגורמי המשטרה לטפל בנושא במהירות ובמקצועיות." אוי. השר לבטחון פנים איננו יודע את תפקידו. תפקיד המשטרה איננו לאכוף קונפורמיות מחשבתית, אלא לחקור עבירות על החוק. הבעת שמחה על מותו של אדם איננה עבירה על החוק, גם אם זה מעצבן המוני קרנפים.

אז הנה כמה מילים על מורשת שרון, ואני מזמין את אהרונוביץ לחקור אותי בעקבותיהם.

מי שיעקוב אחרי התקשורת הישראלית בימים האחרונים, עשוי לחשוב ששרון היה סבא חביב, שנכנס לפוליטיקה הישראלית לפני קצת יותר מעשור, ושהאירוע מעורר המחלוקת ביותר בחייו היה ההתנתקות. סוציולוגים מדברים על סוכני זכרון, הגופים הממסדיים שתפקידם לשמר זכרון, ותמיד זכרון מסוים: בן גוריון מקים המדינה, לא התככן הערמומי שכמעט גרר את המדינה הצעירה למלחמת אזרחים כדי לשמר את עליונותו הפוליטית, לא הגמד הארסי וקר הדם שהשמדת יהודי אירופה עניינה אותו רק ככלי לקידום התכנית הציונית; את בגין הם זוכרים בגלל הסכם השלום עם מצרים, ומלחמת לבנון, יחד עם מערכת הבחירות האיומה של 1981, נמוגות אל הערפל; מרבין הם זוכרים רק את הרצח, וגם אותו בזווית מרוככת במיוחד, שבה אין רוצח ואין הסתה; וכן הלאה. ולצד סוכני הזכרון ישנם סוכני השכחה, אלה שדואגים שיהיה לכם קשה מאד לשמוע על כך שבן גוריון העדיף להציל חצי מיליון ילדים ולא מיליון, ובלבד שמחצית המיליון תנחת בחלקת הארץ שבה הוא כבר היה עסקן פוליטי בעל מעמד. סוכני השכחה מעלימים את חלקו של בגין במלחמת לבנון, הם מעלימים את העובדה שקבוצה שלמה באוכלוסיה שאגה "בדם ואש/את רבין נגרש" לפני פחות מ-20 שנה.

סוכני השכחה משייפים את הקצוות, מעלימים את הצדדים הלא סימפטיים, ומתיישרים תמיד למרכז. חריגה לימין או לשמאל עשויה, אחרי הכל, לעורר מחלוקת, וסוכני השכחה שונאים מחלוקת. זו עוד עשויה לגרור עניין בסוגיה המושכחת.

ואחרי ההקדמה הזו, אריאל שרון כפי שיש לזכור אותו: איש דמים ×”×™×” מנעוריו. הוא שימש כמפקדה של יחידה 101, שביצעה שורה של פשעי מלחמה, כפי שאנשיה מתחילים להודות אחרי שנים. אחד היותר ידועים שבהם הוא ההתקפה על קיביה, פעולת תגמול (מבצע שושנה, בשמה הרשמי, על שם ששונה קניאס שנרצחה עם ילדיה ביהוד ושמותה היווה את העילה לפעולה). בפקודת המבצע שכתב שרון לקראת הפשיטה, הוא קבע ש"הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש ורכוש."  הפקודה בוצעה במלואה, וכ-60 אזרחים נרצחו בבתיהם. שרון וחייליו יטענו אחר כך שהם לא הבחינו בהם בעת שפוצצו עליהם את בתיהם. טענה זו, איך לומר, לא מתיישבת עם לשון הפקודה – ששרון יודה בה רק עשרות שנים אחר כך.

בחחילת 1955, יצא אחד מפקודיו של שרון, מאיר הר ציון, עם שלושה חברים אחרים מיחידה 101 למסע נקמה פרטי בירדן: הוא רצח בני שבט בדואי שנחשד ברצח אחותו של הר ציון. שרון ידע על מסע הנקמה, ועל פי חלק מהעדויות אף מסר להר ציון את כלי הנשק שישמש אותו. לא הר ציון ולא שרון הועמדו לדין על כך.

פחות או יותר באותה התקופה, שולח שרון צנחנים להכות את אורי אבנרי, עורך עיתון האופוזיציה "העולם הזה," שהעלה להשחית את חמתו של משטר בן גוריון. לא ברור אם ההתקפה הזו נעשתה בידיעתו, באי ידיעתו או בקריצתו של הגמד הארסי.

שלוש שנים אחרי קיביה, שרון גורר את חטיבת הצנחנים לקרב המיותר במיתלה. הוא לא קיבל אישור להסתער על המיצרים, ולכן שכנע את הפיקוד שיותר לו לשלוח "כוח סיור" למקום. הוא שלח גדוד שלם. התוצאה היתה קרב שבו נהרגו 38 צנחנים לשווא. סוכני הזכרון של צה"ל מיהרו לבלשט את הציבור, ולשכנע אותו שזה היה קרב גבורה, מה שאכן היה, תוך השמטת העובדה שהוא היה המיותר שבקרבות המלחמה. בשולי הקרב, רצח אחד מפקודיו של שרון, אריה בירו, מ"פ בגדוד 890, עשרות שבויי מלחמה מצרים. לימים יתחרט על כך שלא טרח להסיר את החבלים שקשרו את ידיהם של השבויים לאחר הרצח; הדבר איפשר למצרים לגלות שהם נרצחו לאחר שנלכדו. בירו המשיך בצה"ל והגיע לדרגת תא"ל. אף אחד לא טרח לברר מה ידע המפקד שלו, שרון, על הטבח.

ערב מלחמת ששת הימים, כשהממשלה מגלה סימנים של עמידה בלחץ שמפעיל עליה הצבא לצאת למלחמה, מציע שרון לפורום מטכ"ל לבצע הפיכה צבאית. הוא מעריך שהדבר אף יתקבל באנחת רווחה על ידי הממשלה. ההצעה מוסרת ללא דיון, ושרון לא מועמד לדין ומוצא להורג, כנדרש, בעוון בגידה.

מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הן השעות היפות של שרון, והוא מתגלה כטקטיקן בחסד. במלחמת יום הכיפורים, עם זאת, מגלים המטכ"ל והממשלה ששרון, כדבריו של בן גוריון, לא נגמל מאמירת אי אמת. הנצחונות – אף אחד לא מדבר על ההזנחה המכוונת שנהג שרון, כאלוף פיקוד, בקו בר לב, מתוך סלידה אישית מהרעיון של מגננה – מזניקים את שרון אל הזירה הפוליטית.

כשר חקלאות ועוד יותר מכך כשר בטחון, שרון הוא אבי ההתנחלויות בגדה המערבית כפי שאנחנו מכירים אותן כיום. חלק ניכר מהתרגילים המסריחים, השקרים וההונאות שמלווים כל בניה יהודית מעבר לקו הירוק רשומים על שמו. הוא תוקע התנחלויות כמסמרים ללא ראש, מתוך ידיעה מוחלטת שחוסר היכולת לפנות אותן הוא מה שימנע את הקמתה של המדינה הפלסטינית. המסמרים נטולי הראש האלה, שמבטיחים מלחמת נצח, הם המורשת הקבועה ביותר של שרון.

ב-1982, מוליך שרון שולל – בסיוע נרחב של צה"ל – את ממשלת ישראל ויוצא למבצע רחב הרבה יותר מהמתוכנן בלבנון. הוא אומר לממשלה שהוא מיישם את תכנית "אורנים קטן," כשבפועל הוא מיישם את "אורנים גדול." המטרה של התכנית – לגרש את אש"×£ מלבנון ולהנחית מכת מוות על השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. היא מוצגת לציבור כמבצע קצר, שמטרתו היא להרחיק את הקטיושות של הפלסטינים מגבול ישראל. סוכני השכחה מצליחים להעלים את העובדה שבין ישראל לאש"×£ ×”×™×” הסכם שביתת נשק שנשמר היטב במשך 13 חודש, ושהופר כשישראל תקפה מהאוויר את בסיסי אש"×£.

המלחמה היא האירוע המפלג ביותר עד אז בהיסטוריה של ישראל. השקרים של צה"ל, שרון והממשלה הם בלתי סבירים ונחשפים כמגוחכים תוך זמן קצר. התקשורת, כמובן, עוברת לדום: מאחר ושרון הודיע לבגין שלא היו הרוגים בעת כיבוש הבופור – לא ברור אם טעה או שכהרגלו שיקר – ובגין חזר על הדברים בפני כתבים, אף עיתון לא מעז לשבור את המילה של ראש הממשלה. מי שרוצה לדעת מה קרה בבופור, צריך לקרוא את מודעות האבל.

נקודת השפל במלחמה, מבחינת חלקים ניכרים של הציבור הישראלי, היה הטבח בסברה ושתילה. סוכני הזכרון נטעו בלב הציבור הישראלי שזה היה טבח שביצעו נוצרים במוסלמים. טכנית זה היה נכון – אבל הועלמו כמה עובדות קריטיות. כגון, שצה"ל חימש את הטובחים; כגון, שצה"ל כיתר את מערב ביירות; כגון, שהם נכנסו למערב ביירות בהזמנה של צה"ל ובסיוע של צה"ל; כגון, שצה"ל ירה פגזי תאורה שאיפשרו את הטבח ואחר כך סייע לפלנגות להעלים את הגופות.

הטבח מכה בתדהמה את הציבור הישראלי, מגיעה הפגנת ה-400 אלף המיתולוגית, ובסופו של דבר מוקמת ועדת כהן. זו פוסקת שקציני צה"ל ידעו על הטבח בזמן אמת ולא פעלו בנחרצות לסיומו. היא ממליצה לשרון, כשר האחראי, להתפטר. שרון מסרב. הממשלה שוקלת לדחות את המלצות הוועדה. הפגנה נערכת בירושלים. אספסוף מוסת תוקף אותה באלימות חסרת תקדים; אחד מראשי המסיתים הוא צחי הנגבי. בסוף ההפגנה, משליך עבריין קטן ואיש ימין, יונה אברושמי, רימון לתוך קהל המפגינים. אמיל גרינצווייג נרצח, שבעה אחרים נפצעים. הפצועים מותקפים על ידי האספסוף גם בתוך חדר המיון.

ההלם מרצח גרינצווייג מאלץ את הממשלה להעביר את שרון מתפקידו. הוא מעביר שני עשורים בדשדוש במי אפסיים, תוך תככים בלתי פוסקים, ועם פרישתו של נתניהו מראשות הליכוד ב-1999, ממהר להשתלט על המפלגה. הוא הופך לראש ממשלה אחרי תחילת האינתיפאדה השניה – שהוא, בסיור הפרובוקטיבי שלו בהר הבית, אחד הזרזים לה.

השנים 2001-2004 היו שנות הדמים הגדולות. תחת שליטתו של שרון, נהרגו יותר ישראלים מפעולות טרור מאשר בכל תקופה אחרת. שרון מנהל מאבק התשה אכזרי. המטרה שלו היא לכתוש את הרשות הפלסטינית ולטחון את הסכמי אוסלו לאבק. על כל פיגוע של החמאס, צה"ל, בהוראתו, פוגע במתקני הרשות ובאנשיה. שרון שופך דם ישראלים כמים על מזבח הטרנספר הלא כל כך שקט. המטרה: פגיעה אנושה במעמד הביניים הפלסטיני, עד שיברח.

מוקדם מדי לומר אם האסטרטגיה הזו השיגה את מטרתה. כמויות הדם, היהודי והפלסטיני, שמוכן שרון לשפוך כדי להכניע את הרשות היא פנומנלית. בתוך כל זה, מוצא את עצמו שרון בבעיה לא צפויה: מעשיו המושחתים לאורך השנים שבים וחוזרים אליו. הפרקליטות מנסה לברר איך לעזאזל קיבל בנו, גלעד, שלושה מיליונים כדי לגלוש באינטרנט מהקבלן – שלימים יורשע בפלילים – דודי אפל.

לחוץ על ידי החקירות ועל ידי השחיקה במעמדה של ישראל, חושש מיוזמת ז'נבה, יוצא שרון לתכנית ההתנתקות. המטרה: העמדת פנים של נסיגה, כדי להוכיח את חוסר האפשרות בנסיגה. שרון מסרב לנהל משא ומתן עם הפלסטינים בנושא, גם אחרי שערפאת מת ומוחלף באבו מאזן. הוא מתעקש על מהלך חד צדדי. הוא מתעקש, למעשה, על נצחון החמאס. זה לא היה באג: זה היה פיצ'ר.

בדרך, צריך שרון להתמודד עם המתנחלים. אלה, שהעריצו את שרון, מגלים כעת איך נראים החיים כשדחפור השקרים הדורסני מתהפך עליהם. שרון מתעלם מהתבוסה במרכז הליכוד, מעביר את חוק ההתנתקות בכנסת – ומאלץ את נתניהו להצביע עבורו ארבע פעמים, אחרי שהאחרון מובס בליל ה"פוטש בננה," ה-26.10.2004 , נסיון כושל להדיח את שרון – ואחר כך פשוט מיישם. כשהרמטכ"ל בוגי "משה" יעלון אומר לתקשורת שנסיגה תהיה "רוח גבית לטרור," שרון לא ממצמץ ויעלון הופך לאחד הרמטכ"לים הבודדים שלא מקבלים שנה רביעית בתפקיד.

והשוטים אוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח: אחרי ההתנתקות, פושע המלחמה אריאל שרון הוא גיבור ישראל. הוא אלילה של התקשורת, שקושרת לו כתר אחרי כתר. בליכוד מעריצים אותו פחות, אז הוא מפצל אותו ויוצר את "קדימה", מפלגת שלד נטולת אידיאולוגיה ששרון תופר למידותיו.

המהלך הזה היה המהלך האחרון של שרון. זמן קצר לאחריו, ואחרי סקרים שהראו ש"קדימה" בראשותו צפויה לזכות בכ-50 מנדטים, הוא לקה בשבץ הראשון שלו. מקורביו, כהרגלם, שיקרו ואמרו שהכל בסדר. חודש אחר כך לקה שרון בשבץ השני.

ואתמול הוא מת סוף סוף, אחרי שנים ארוכות של נזק בלתי נתפס לישראל, לצבאה, למוסר שלה, לחייה הפוליטיים, אחרי עשורים ארוכים של שפיכת דם נקיים. התקשורת הישראלית, ברובה, מיהרה לטאטא חלק גדול ממה שנכתב כאן. זה יעצבן קוראים. הם יכולים להפסיק לקרוא. זה לא בריא לתפוצה.

אז כותבים אגדות יפות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(לאמילי שפר)

הצליל הנחוש ביותר המהדהד בהיסטוריה של האדם הוא תיפוף תופי המלחמה. – ארתור קוסטלר

ב-16 במארס, 1968, תקפו חיילי פלוגת צ'ארלי של הגדוד הראשון, רג'ימנט החי"ר ה-20 של ארה"ב, ארבעה כפרים שזכו אחר כך לכינוי הקולקטיבי מיי לאי (My Lai). אחרי הרעשה קצרה, הם נחתו שם ממסוקים. הם לא נתקלו בהתנגדות, ותוך ירי לעבר דמויות שראו בשדות, הם ריכזו את התושבים במרכז הכפר.

אף אחד לא ידע להסביר אחר כך איך פרץ הטבח; מה שברור הוא שכשהוא הסתיים, היו במקום לפחות 347 גופות. חלק ניכר מהנשים שבמקום נאנסו. ילדים שופדו בכידונים. אחר כך, כמקובל מאז המצאת המצלמה, צילמו הרוצחים את הגופות; חלקם הצטלמו איתן. אף שכאמור, התוקפים לא נתקלו בשום התנגדות, הדו"ח הראשוני דיבר על מותם של יותר מ-120 אנשי ויאטקונג וכנזק נלווה, גם כ-20 אזרחים. הדו"ח הזה טבע בשפע הדו"חות על קרבות בשפך הדמים הגדול שליווה את דעיכת מתקפת הטט.

אף שכמה חיילים ניסו לשבור את קשר השתיקה – חיילים ומאפיונרים נוקטים בו אוטומטית; זה פירושה הפרקטי של ה"רעות" הממאירה – ההצלחה שלהם היתה חלקית למדי. הצבא האמריקאי מיהר לעשות את הדבר המתבקש, ופתח בטיוח נרחב, שבמהלכו הוא יזם דו"ח שהפיל את התיק על ארבעה קצינים שבאופן מועיל למדי מתו מאז הטבח.

כשנה וחצי לאחר מכן, קנה לעצמו העיתונאי סיימור הרש שם עולם, כשחשף את דבר הטבח. הוא מצא חייל במחלקה של הקצין שנחשב כאחראי מכל לטבח, סג"מ וויליאם קולי (Calley), והלה דיבר בהרחבה על האירועים, ואף הציג תמונות. זה לא עבד: שנתיים אחרי החשיפה של הרש, כלומר שלוש שנים וחצי אחרי מעשה טבח שבוצע בנוכחות יותר מ-100 אמריקאים – בכלל זה צוות מסוק שהתערב באומץ ומנע את המשך הטבח, תוך שהמפקד שלו מגן על ילדים תוך איום באקדח על אנשי חי"ר שהתקרבו למסוק – הסתיים ההליך המשפטי של 22 קצינים וחיילים שהיו מעורבים בטבח. כולם, פרט לקולי חסר המזל, שהיה שנוא מאד על אנשיו (לימים יאמרו חלקם שהם שקלו להתנקש בו), זוכו. לימים יודה המ"פ של קולי, סרן מודנה, שהואשם באחריות פיקודית, שהוא שיקר לאורך כל הדרך. הקצינים שישבו בדינו בלעו את השקרים הלא סבירים של מודנה בלי יותר מדי בעיות.

קולי, שהפך – לטענת תומכיו, והיו כאלה – לשעיר לעזאזל, לא סבל יותר מדי. אף שהורשע ברציחתם של 104 אזרחים ויאטנמים, הוא ישב בכלא שלוש שנים בלבד. בהוראה של הנשיא ניקסון, הוא הוחזק בתנאים של מעצר בית. ב-1974, הוא קיבל בפועל חנינה.

מיי לאי לא היתה אירוע בודד, רחוק מכך. בתחילת 1971, נערך אחד האירועים המדהימים ביותר במסגרת ההתנגדות למלחמה: עדותם של "חיילי החורף" (Winter Soldier). הללו היו חיילים ששבו מן המלחמה המומים, ונחושים להתנגד לה. 109 מהם העידו על פשעי מלחמה שביצעו או היו עדים להם. לימים הם יהפכו – במיוחד אחד מהם, קצין צעיר בשם ג'ון קרי – לסמליה של ההתנגדות למלחמה ושל הצד הטוב יותר של הצבא; באותו הזמן הם היו אויבי הציבור.

והם ידעו מעט מאד. הם לא ידעו על מבצע פניקס (Operation Phoenix), שבמסגרתו הרג ה-CIA, בהשתמשו ביחידות המיוחדות של צבא ארה"ב וצבא אוסטרליה, יותר מ-26,000 איש (יש מי שמדבר על מספרים גבוהים הרבה יותר, עד כ-50,000 הרוגים) בחשד שתמכו בוויאטקונג. ההיקף המלא של התכנית נחשף רק בשנות השמונים. במהלך המבצע, שנמשך שנים, עינו אנשי המודיעין באופן שיטתי עשרות אלפי אנשים.

ועל כל "חייל חורף", על כל שובר שתיקה שהעיד על מה שראה, היה מספר גדול הרבה יותר של חיילים שידעו אבל שמרו על הרעות הממאירה, מה שהמאפיה מכנה האומרטה.

* * *

ויאטנם לא היתה החריג. ויאטנם היתה הכלל. את מה שעשו האמריקאים בוויאטנם, עשו לפניהם הצרפתים, שיפעילו את אותן השיטות גם באלג'יר. המתקוממים הוויאטנמים היו אכזריים לא פחות ולעתים קרובות יותר מהצבאות שנגדם פעלו. השיטות שהופעלו בוויאנטם היו אותן השיטות עצמן שיפעיל הצבא האדום פחות או יותר בכל מקום שיגיע אליו, אבל במיוחד באפגניסטן. הבלגים בקונגו ידועים לשמצה; הבריטים לא דכאו את מרד המאו מאו על ידי הצעת תה של חמש, והם היו מעדיפים שלא נדבר על המקור של הביטוי "מחנה ריכוז"; ומה שקרה בלבנון בשנות הסיוט 1982-2000, כשצה"ל שיחק בתפקיד צבא ארה"ב והשב"כ בתפקיד ה-CIA, טרם תועד כראוי.

זה טיבה של החיה הצבאית. אנו מגדלים ילדים ומתרבתים אותם; מלמדים אותם מותר ואסור; ויום אחד הם הולכים – או, במקרה שלנו, נלקחים – אל הצבא, ושם מחזירים אותם אל עידני הדמדומים של המין האנושי. תפקידה של הטירונות, ההתעללות המכוונת בצעירים בני 18, היא לשבור אותם – לחסל את ההגנות שבנתה החברה סביבם, שכלאה את החיה הנוהמת. אנחנו מלמדים אותם שאלימות אסורה; הצבא מלמד אותם שאלימות היא הכלי הראשון. אנחנו נרתעים באימה מרצח; הרצח הוא כלי העבודה הבסיסי ומטרתו של הצבא.

אי אפשר לומר שאין בכך הגיון. בזמן קרב, כשקליעים עפים, אתה רוצה חיילים מתפקדים, לא ערימה של ילדים מבוהלים שמחפשים מחסה במקרה הטוב, מתכרבלים סביב לשיח הקרוב במקרה הפחות טוב, או משליכים את כלי נשקם ונמלטים במקרה הרע. אתה רוצה שהם יגיבו במהירות למצבים שהפסיכה האנושית לא בנויה אליהם, כמו רצח. אתה רוצה שהם ילמדו להרוג בלי לחשוב. יש סיבה שהמטרות במטווח הצבאי נראות כמו אדם: אתה מרגיל אותם לירות בבני אדם.

הצבא מנסה לשחרר את החיה שבאדם, אבל לעשות את זה בצורה מדורגת. הוא רוצה כלב תקיפה מאומן, שיזנק אל הצוואר על פי פקודה, אבל לא יסתובב וינשוך את המפעיל. על כן, בין השאר, הוא מלמד את החיילים לפחד מן המפקדים שלהם, כשבו זמנית הוא מעניק להם סמכות. אחרי הכל, כפי שלימדה מלחמת ויאטנם את הצבא האמריקאי – צבא שבו החיילים של קולי יכלו לחשוב ברצינות על חיסולו – חיילים שאיבדו יראה בהחלט מסוגלים להפנות את כישורי הרצח שלהם כלפי מפקדיהם. התופעה היתה כל כך רחבה, עד שניתן לה שם: fragging, על שם רימון הרסס ששימש לעתים קרובות לרצח הקצין הלא פופולרי.

הצבא מלמד את החיילים שיש קבוצה שמותר להם להרוג. לרוע המזל, כמעט ללא יוצא מן הכלל כל המלחמות המודרניות הן מלחמות עממיות, כלומר מלחמות שבהן הצד הלוחם מקבל סיוע לא רק מהצבא שלו, אלא גם מהעם שלו. מול צבא מסודר, למדו כבר הספרדים בימי נפוליאון, שנתנו לנו את המונח 'גרילה' – לחימה זעירה – הפתרון המתבקש הוא לא להציב מטרה ברורה, אותה הוא יכול לרסק בקלות; לא להציב קו מול קו, אלא להציב אוסף כאוטי של נקודות. לוחמי הגרילה מתערים באוכלוסיה. זה מקור העוצמה שלהם כמו גם מקור החולשה. תוך זמן קצר, יודע מפקד הגרילה הנחוש והאכזר – ונראה שרק מלחמת אזרחים אכזרית מלוחמת גרילה – ימצא הצבא התוקף את עצמו במצב בלתי אפשרי: אם לא ינהל חיפוש אגרסיבי על האזרחים ובבתיהם, הוא יאפשר לאנשי הגרילה לנוע בחופשיות; אם ינהל חיפוש כזה, הוא יהפוך לסוכן הגיוס של הגרילה.

במלחמה מודרנית, על כן, ההבחנה בין אזרחים ולוחמים מתטשטשת במהירות. המגע עם האוכלוסיה שוחק במהירות את המשמעת הצבאית, ותוך כמה זמן החיה מתפרצת: יש ביזה, מדי פעם אונס, ומעשי טבח. רוב מעשי הטבח אינם ספונטניים; הם תוצאה של פקודה, ישירה או עקיפה, של קצין זוטר, כשהפיקוד שמעליו מסתכל הצידה או, במקרים קיצוניים יותר, מורה על הטבח. רוב החיילים, בקבלם פקודה לבצע טבח, מבצעים אותה ללא עוררין. במקרה שלהם, האימון הצבאי הצליח: האדם דוכא.

במחקר הקלאסי "אנשים פשוטים" (Ordinary Men) בחן כריסטופר בראונינג יחידת מילואים של משטרת הסדר (Ordnungspolizei), גדוד 101 שלה. המדובר היה באנשים נורמטיביים לגמרי, שחלק ניכר מהם היו קודם למשטר הנאצי אנטי-נאציים, שקיבלו פקודות בלתי סבירות: לסייע בהשמדת האוכלוסיה היהודית של פולין. הפקודות האלה, כמובן, הגיעו אחרי תשע שנים של משטר שקידם את התפיסה שיהודים אינם כלל בני אדם ולמעשה הם מזיקים בדמות אדם. המסקנות של בראונינג הן שבמצב כזה, רוב מוחלט של החיילים יצייתו לפקודה, הן משום שהיא פקודה הן משום שהם לא ירצו להשאיר את רעיהם לבצע מלאכה מלוכלכת במיוחד לבדם. יהיה מיעוט של סרבנים, ויהיה מיעוט של סאדיסטים מתלהבים. הרוב יציית.

המשמעות בפועל היא שאם יש מלחמה, יתלוו לה פשעי מלחמה.

ועם כל הדיבורים שלו על משמעת, הצבא לא יהיה מסוגל לעשות הרבה.

* * *

צבא נבחן בתגובתו לפשעי מלחמה. במקרה של מיי לאי, התגובה היתה כשלון טוטאלי: תחילה טיוח, ואחר כך זיכוי של רוב הפושעים וענישה קלה מאד לקולי. זו אותה התגובה עצמה כמו לטבח כפר קאסם, כמו לשורה ארוכה-ארוכה של פשעים דומים. כמו פשעי המלחמה עצמם, הכשלון הצבאי בטיפול בפשעי מלחמה גם הוא נובע מעצם קיומה של המלחמה.

אביו של אחד החשודים בטבח מיי לאי התפרסם בתגובתו: "זה לא קרה ובכל מקרה זה הגיע להם." משהורגל הציבור לכך שיש מלחמה, מאליה מתבצעת דה-הומניזציה של האויב. הם לא בני אדם יותר, רק צללים חורשי רע. 347 נשים, ילדים וגברים בערימת גופות? אונס קבוצתי של נשים? אבל למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

הרי בטוח קרה משהו קודם, לא? הרי אלה הילדים שלנו, שרק אתמול שיחקנו איתם בכדור, שרק אתמול סייענו להם בשיעורי הבית, עמדנו לצד המיטה שלהם והקשבנו לנשימתם השקטה בלילות. אני לא גידלתי רוצח, אני לא חינכתי אנס, זה לא יכול להיות. זה לא הילד שלי. משהו קרה לו. משהו חייב היה לקרות לו. למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

ופה ניצב הצבא חסר ישע. הארגון שיכול לשלוח מישהו למחבוש כי הנעלים שלו לא היו מצוחצחות כיאות, מבלי שמישהו יערער על כך, לא יכול להעמיד אותו לדין על רצח המונים. הצבא יודע שהוא מעורב, בין השאר, במלחמת תעמולה ושאם הוא יודה בכך שהחיילים שלו טבחו אזרחים, זו המקבילה של תבוסה בקרב. הוא יודע שאם הוא יעמיד לדין את החיילים שלו ואת קציניו הזוטרים, הללו יתחילו לטפח את המרירות הייחודית לחיילים, את אגדת הסכין בגב שלגמרי איננה יחודית לגרמניה; את התפיסה – המוצדקת לעתים קרובות, ומכאן כוחה – שכמה אוכלי חינם עם דרגות בכירות, מנותקים מהמתרחש בשטח, הקריבו את החייל הפשוט. התוצאה תהיה פגיעה במוראל, אולי אפילו בגיוס. ככל שיתבררו מימדי התופעה, יתגבר בסופו של דבר חלק מהציבור על הדיסוננס הקוגניטיבי ויפנה בזעם כלפי המוסד שקיבל לידיו ילדים והחזיר כלים שבורים ומסויטים. הצבא האמריקאי נדרש ל-20 שנים כמעט כדי להתגבר על טראומת ויאטנם, והוא חווה משהו דומה מאד לה עכשיו.

כלומר, לצבא כמוסד יש את כל הסיבות לא לחקור כיאות פשעי מלחמה, ודאי לא לענוש אותם כיאות. יש פשעי מלחמה, בעיקר ביזה, שהוא בכל זאת יעניש – אחרי הכל, היא פוגעת במשמעת. אבל הרג? הפעלת כוח מיותר? עינויים? לא עדיף הרבה יותר לטייח את כל זה?

וזה מה שקורה. לא רק בצה"ל. בכל צבא כמעט. לכל צבא יש אגדה הירואית על המשפטן שהתעקש ובכל זאת העמיד מישהו לדין. יש כמה דוגמאות נגד בולטות: שר ההגנה הגרמני התפטר לפני כמה שנים אחרי תקיפה אווירית שהרגה אזרחים אפגנים; ממשלת הולנד התפטרה שנים ארוכות אחרי הטבח בסרברניצה, כשהתברר שכוחותיה עמדו מנגד בזמן שהסרבים טבחו באזרחים שעליהם היו אמורים להגן. ויש מי שיכניס את ועדות האמת והפיוס של דרום אפריקה לקטגוריה הזו. הבעיה, כמו בכל אגדה ליברלית, היא ההתעקשות להסתכל על השביל המואר שעובר ביער, ולא על היער עצמו.

* * *

וכאן נכנסים לתמונה ארגוני זכויות אדם ועיתונאים. הם אלה שעושים את העבודה שהצבא כל כך לא רוצה לעשות. הם אלה שמדברים עם הקורבנות. הם אלה שגובים את העדויות שהצבא לא רוצה לגבות. הם אלה שנוברים בחקירות, מוצאים את הסתירות, מצביעים על הפרכות בהחלטות הפרקליטות הצבאית, על השגגה שיצאה מתחת ידי השופטים. הם, בקצרה, אלה שבראותם את החיה החופשיה, מנסים בכל זאת לרסן אותה. הם אלה שמנסים להשיב מעט צדק למקום ששכח מהו, הם אלה שמנסים להשמיע את קולה של הנערה האנוסה והטבוחה, של הילדה "הקטנה, המתה מפחד", שיבוצע בה וידוא הריגה; הם אלה שיעלו מאוב את קולו של הילד שיצא מביתו לקנות ממתק עם חצי שקל בידו ולא שב, של האיכרים שהומתו על אדמתם ללא סיבה ושלאחר מכן נטען שהחזיקו בידם בקבוק משקה.

ומשום כך הם שנואים כל כך. Human Rights Watch אמר לאמריקאים דברים שהם לא רצו לדעת על אפנגיסטן ועיראק. ארגוני זכויות האדם הישראלים אומרים לישראלים דברים שהם לא רוצים לדעת כבר הרבה מאד זמן. הנטיה היא לשבור את המראה.

אבל מי ששובר את המראה, בין אם בהפניית המבט בין אם בנהמה שצריך לטפל בבוגדים האלה, הוא שותף לפשעי המלחמה. הוא יודע – גם אם הוא מעדיף לא לדעת – שהם שם. הוא מספר לעצמו שמדובר בשקרים, אבל הוא יודע את האמת: "זה לא קרה" מלווה כמעט תמיד ב"ובכל מקרה זה הגיע להם." הוא השותף השקט שבלעדיו הצבא לא יכול לטייח את מעשיו.

כל חייל שהיה בצבא יותר מכמה שעות יודע כיצד למרוח חקירה צבאית. החוקרים גם יודעים, ברוב גדול של המקרים, שלא כדאי להם לשאול שאלות קשות מדי. אם הם לא יודעים, אז כבר יבוא איזה דורון אלמוג ויבהיר להם את תפקידם. בלי ארגוני זכויות אדם שנושפים על עורפם, החוקרים הצבאיים והפרקליטים הצבאיים לא יעשו את תפקידם. כל ההגיון המוסדי ניצב נגד חקירה ראויה.

וכשהאנשים שלא מוכנים – בצדק! – שהצבא יחקור את עצמו במקרים של תאונה, שלא מוכנים – בצדק! – שהוא יפקח על הוצאותיו-שלו, מוכנים לפתע שהוא ינהל את החקירה במקרה של רצח או פשע מלחמה אחר, הם צריכים לשאול את עצמם שאלות קשות. האם אתם מתנגדים לביצועם של פשעי מלחמה? האם אתם מוכנים להכיר בכך שקיימת אפשרות שהצבא שלכם יבצע פשעי מלחמה, או שאתם חושבים שבניגוד לכל צבא מאז ימי אשור, דווקא זה שלכם מאוכלס במלאכים?

אם התשובה שלכם לשתי השאלות הראשונות היא "כן," אז חובה מוסרית עליכם לתמוך בארגוני זכויות אדם ולדרוש שיינתן להם עוד כוח. כן, לעתים הם יטעו; אין ארגון שנקי מטעויות. עם זאת, שיעור הטעות שלהם יהיה נמוך משמעותית מזה של מערכת החקירה הצבאית.

אם החיה הבלתי מרוסנת מפחידה אתכם, יש לתמוך ברסן היעיל ביותר – ברסן שמפחיד אותה עצמה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, במיוחד אלו שניגשו אלי אישית.

(יוסי גורביץ)

בשנת 1852, הוציאה הרייט ביצ'ר סטאו (Harriet Beecher Stowe), סופרת צעירה וחסודה מקונטיקט שבצפון ארצות הברית את אחד הספרים המשפיעים במאה ה-19, אם לא בהיסטוריה של העולם. Uncle Tom's Cabin, שזכה לתרגום העברי הבעייתי "אוהל הדוד תום", עוסק בגורלם של עבדים בדרום ארצות הברית.

הספר, שלא שרד טוב את השנים שחלפו – הוא כמעט בלתי קריא לעיניים מודרניות, עמוס בהטפות נוצריות – הפך לפגיון בלב העבדות. הוא תוכנן כך ביד אמן: יש סצינה אחת שכל מי שקרא את הספר לא ישכח, וזו הסצינה של השפחה אלייזה שנמלטת, בנה הקטן בזרועותיה, מפני ציידי עבדים על הקרח השביר של נהר האוהיו. אלייזה היתה מוכנה לסכן את חייה ואת חיי בנה כדי להמנע ממכירתו הצפויה של הילד דרומה.

הנה, הצביעה סטאו בפשטות בפני התושבים הטובים של הצפון, הנה מה שאתם תומכים בו כשאתם מסיטים את מבטכם: עקירת ילדים מזרועות הוריהם ומכירתם לבתי זרים. היא כתבה לדור שהכיר היטב את התנ"ך, שידע מיד לאילו פסוקים היא מרמזת: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים, 23:17), והפסוק הנורא מפרשת הקללה, "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום, ואין לאל ידך" (שם, 28:32). סטאו מצאה את הסדק בשריון שקרים הנוצץ של העוול, והכתה דרכו בכל הכוח.

בצפון העריצו אותה. הספר הפך לרב מכר חסר תקדים – רק התנ"ך מכר יותר עותקים ממנו במאה ה-19. הוא נחשב לאחד הגורמים הישירים למלחמת האזרחים: הוא גרם רדיקליזציה יוצאת דופן בדרום. אנשים שעד אז התחבאו בין שלל תירוצים, החל מ"זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע" ועד "אבל זה יוביל למלחמת אחים", התקשו להסתתר. לימים, אחרי שתפגש עם הנשיא לינקולן, בלב המלחמה, לינקולן יעיר: "אז זו האשה הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה הזו." אני, אגב, חושד שלינקולן גנב את אחת השורות היותר מוצלחות שלו – הוא הטיח בדרומיים, לקראת סוף העשור, שהם יודעים שהעבדות היא עוול; הם מניחים לילדיהם לשחק עם ילדי העבדים, אבל לא עם ילדיו של סוחר העבדים – מאחת הסצינות של סטאו. גם אצלה, סוחר העבדים הוא השפל שבשפלים, והוא מגעיל גם את בעלי העבדים.

נהוג לדבר על ההערכה שזכה לה הספר, ועל ההשפעה שלו בצפון ובבריטניה; ניתן לתהות עד כמה ההצלחה הפנומנלית שלו שם בלמה את שאיפתה של הממשלה הבריטית להכיר במדינות הדרום, מתוך רתיעה מהזעם הצפוי בדעת הקהל. אבל זה הסיפור המוכר והצפוי. הסיפור המעניין יותר הוא התגובה הדרומית.

דעת הקהל הדרומית הגיבה בהלם טוטאלי. פתאום מוסד שהיה זניח לרוב התושבים הדרומיים – רוב הדרומיים לא היו בעלי עבדים; המלחמה היתה מלחמתה של האליטה – הכתים את כל הדרום בפשעים החמורים ביותר שניתן להעלות על הדעת. העיתונות הדרומית הפעילה מאד התמלאה מאמרים אחוזי פלצות, שאמרו שדברים כאלה לא קורים כמעט, ואם הם קורים בכל זאת הרי שמדובר באירוע נקודתי, של בעל מטע ברברי ולא מחונך, והרי לא יעלה על הדעת לשפוט תרבות שלמה על פי כמה אירועים שביחס לכלל הם זניחים. וחוץ מזה, העבדים רוצים להיות עבדים, שהעבדות מתרבתת אותם (נראה שרק יהודי אורתודוקסי יכול לחזור על הטענה הזו במאה ה-21), ועל כל פנים שהמצב שלהם טוב ממצבו של העובד הממוצע בצפון. מישהו כתב ספר בשם – אני מצטט מהזכרון – "לדוד טום יש בקתה, ג'וני הצפוני קופא מקור ברחוב." עלתה, בקיצור, יללה גדולה השמימה של "למה לא מראים מה קרה קודם", ולצד הטוּבַּה שהרעימה שמצבו של העבד טוב ושהוא מאושר, שקיומם של העבדים הכרחי לקיומם של בעלי החורין, נשמע גם הפיקולו שאמר שמה אתם רוצים, אם לא נראה להם מי האדון, הם יקומו בלילה וישחטו את כולנו.

ואלה היו האנשים המנומסים, כאלה שכותבים לעיתונים ומוציאים ספר. אחרים פשוט שרפו את העותקים של הספר שמצאו, והבריחו מהעיירה את האנשים שהעזו למכור אותם. פסיכי אחד אפילו שלח לסטאו בדואר אוזן של עבד. אחרים כתבו במרירות שהספר הוא הוכחה שבצפון שונאים אותם ולא מהססים להפיץ עליהם עלילות.

כמעט אף אחד בדרום, בקצרה, לא העז להתבונן במראה שהציבה מולם סטאו.

נשמע מוכר?

* * *

השימוש ב"למה לא מראים מה קרה קודם" לפני שלוש פסקאות היה מכוון, כמובן. ישראל 2013 נמצאת במצבו של הדרום האמריקאי ב-1852: אספסוף קסנופובי שלא מסוגל להתבונן בדמותו האמיתית.

אנחנו כובשים עם אחר כבר 45 שנים, וככל שחולף יותר זמן, רובנו מתקשחים יותר בעוולתם. שני דורות לפני סטאו, יכול היה ג'פרסון לכתוב ש"אני רועד למען ארצי, ביודעי שהאל הוא אל צדק ושצדקתו לא תינם לעד"; דור אחר כך, בימיו האחרונים, הוא היה מהקשוחים שבבעלי העבדים, משוכנע שהשחרור שלהם יביא לקץ הדרום בדם ואש. לפני ארבעים שנה, היה חלק ניכר מהישראלים שלא רצה לכבוש את השטחים, חלק שבשלב מסוים גם היווה רוב.

הרוב הזה התאדה. חלק מהסיבות לכך הן המלחמה הפראית שניהלו הנכבשים שלנו. חלק אחר הוא שפשוט התרגלנו. רוב האנשים שחיים היום בישראל, כולל כותב שורות אלה – ואני מעריך שאני מבוגר מרוב גדול של קוראי הפוסט – נולדו אחרי 1967. הם נולדו למצב שבו הכיבוש הוא מצב נתון וקבוע, הם גדלו מתוך הבנה שכאשר יתבגרו הם יצטרכו לבלות חלק מחייהם בכיבוש של עם אחר, או בהושטת סיוע לוגיסטי/שלישותי לכיבוש הזה. שנים של הקפדה על מחיקת על הקו הירוק, בסיוע פעיל מאד של משרד החינוך, הולידו דור שלא יודע בכלל על מה מדובר. הוא לא מבדיל בין השטחים הכבושים ובין ישראל ופחות ופחות הוא מבדיל בין פלסטינים תושבי השטחים ופלסטינים אזרחי ישראל – ומאחר והוא לא חונך כישראלי אלא כיהודי הוא לא מבין מה כל הקטע הזה של אזרחות.

רוב הישראלים לא נהנים ישירות מהכיבוש. רובם המוחלט איננו מתגורר בשטחים ואיננו מרוויח ישירות מהניצול של השטח הכבוש. בהתחשב במספר הנמוך מאד של חיילים קרביים מכלל הצבא ובירידה בשירות הצבאי בכלל, מותר אף להניח שרובם לא שירתו בשטחים. אף על פי כן, כמו הדרום, הם מוצאים את עצמם נאלצים להגן על המתנחלים ועל ההתנחלויות, על הכיבוש ועל הכובשים, כי הכיבוש הפך לכתם שלהם. הוא בן משפחה. בן משפחה מפגר, אולי, כזה שלפעמים מתביישים בו, אבל עדיין מגינים עליו בחירוף נפש מפני כל ביקורת.

אז אנחנו לא מדברים על זה שהכיבוש מפר 15 מתוך 30 עקרונות של הכרזת זכויות האדם האוניברסלית. אז אנחנו מתעלמים מכך שעל בסיס קבוע, כוחות הכיבוש שלנו הורגים ילדים. אנחנו לא שואלים "איך הגענו למצב שבו אנחנו יורים בילדים"; אנחנו שואלים "למה לא מראים מה הוא עשה קודם," מחפשים בזעם רוטט ובוורידים תפוחים את התירוץ שיאפשר לנו לומר שהילד הזה פשוט הכריח אותנו להרוג אותו. בדרך, אנחנו משחיתים את מערכת המשפט שלנו, שלא מסוגלת למצוא פרקליט לתיק של ילד הרוג גם 14 חודש לאחר שנורה; בדרך אנחנו מכשירים כל מעשה זוועה. אנחנו יודעים, או על כל פנים אין לנו שום תירוץ לא לדעת, שילדים נחטפים מדי לילה מבתיהם על ידי חמושים רעולי פנים, שהם מועברים לחדרי חקירות ללא נוכחות מבוגר שיגן עליהם, שהם עוברים התעללות ועינויים. אנחנו גם יודעים, בתנאי שאנחנו לא משקרים לעצמנו, שזה לא התחיל אתמול. שזה תמיד היה כך.

אנחנו יודעים שיש עם שלם שאין לו את הזכות הבסיסית למחאה, ושמבחינת החמושים שלנו, עצם הגעתו של אדם להפגנה היא עילה מספקת לירי. אנחנו יודעים, בתנאי שאנחנו לא משקרים לעצמנו, שהחמושים שלנו מפעילים אלימות יוצאת דופן כלפי המפגינים הללו, אלימות שהם לא היו מרשים לעצמם כלפי אזרחים ישראלים. אנחנו יודעים שהחמושים משקרים לחוקרים, שהם מחפים זה על זה, שהם מייבאים תרבות עבריינית עם השחרור. אנחנו יודעים. ומי שאומר שהוא לא יודע, רוצה לא לדעת.

החמושים שלנו יורים בצעירים פלסטינים כשהם באים לשבור לחם, יורים בהם כשהם עומדים בשדה ואחר כך טוענים שהם תקפו אותם בגרזן, שהופך תוך יממה לבקבוק, שהופך תוך זמן קצר למזרק; אנחנו יורים בהם כשהם תופסים מחסה בבתי הקברות שלנו – ואז אומרים שהם ניסו לדקור אותם, טענה שתוך יום הופכת ל"הוא הרים משהו מהרצפה והיה סיכוי שזה היה סכין, אז יריתי בו." אנחנו יודעים שכוחות הכיבוש ישחררו את הרוצחים בתואנה ש"הם חשו סכנת חיים."

סטאו אמרה שהביקורת שלה הופנתה בראש ובראשונה כלפי מערכת המשפט, במיוחד כלפי האכיפה של חוק העבדים הנמלטים. היא כתבה את ספרה שש שנים לפני פסיקת דרד סקוט, אבל כבר אז היה ברור את מי משרת הממסד המשפטי. גם אנחנו יודעים שהכיבוש הופך את מערכת המשפט שלנו לשותפה, מאונס ולעתים מרצון, למערכת העוול. אנחנו יודעים שהחוקרים ימרחו את החקירה, שהפרקליטים ימשכו זמן ושחלק מהם, כמו פליאה אלבק, יוציאו חוות דעת שהיו מרשימות משפטנים נאציים בחוסר האנושיות שלהן; אנחנו יודעים שהשופטים יעצמו עין או ייאנחו, יכתבו כמה מילים צבועות שמביעות את מורת הרוח שלהם מכך שמאלצים אותם להיות חלק ממשהו דוחה – אבל אך לעתים נדירות יסכימו לבלום "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב," משום שהעין עיוורת והלב נאטם מזמן, נאטם בימים שבהם בכיה של משפחה שהיתה עומדת לאבד את ביתה בשל מעשה של אחד מבניה היה נדחק הצידה בטיעונים על הסבירות שבהחלטה של המפקד הצבאי.

הדרום × ×”×’ לאיים על הצפון שאם דברים לא ייעשו כפי שהוא רוצה – אם לא יתנו לו להרחיב את העבדות למדינות החופשיות, אם יעזו לומר שהיא לא מוסרית – אז לא תהיה לו ברירה אלא לפרוש או לצאת למלחמת אזרחים. איומים כאלה הגיעו מדי חמש שנים בערך מאז 1830. גם עלינו מאיימים בעלי העבדים, דרך קבע, במה שהם מכנים "מלחמת אחים." הדרום × ×”×’ לומר, במידה ניכרת של צדק, שאנשיו איישו חלק יוצא דופן מהתפקידים בכוחות המזוינים, אשר על כן מותר לו לקבוע מה הם אמורים לעשות. כשהגיעה עת המשבר, ארה"ב מצאה את עצמה כשמדינות שהיוו פחות משליש מכלל אזרחיה יצאו נגדה למלחמת אזרחים – אבל זכו לשירותם של כמחצית מהקצינים של צבאה. השירות הצבאי של בעלי העבדים, כאן ושם, ×”×™×” על תנאי. ברגע שהמדינה לא תעשה את מטרותיה המיועדות, הם יפנו את כלי נשקם ואת ההכשרה שרכשו על חשבונה נגדה.

לפני כשנתיים, הרג חמוש צה"ל בשם אבירם בוניאל – איש חטיבת כפיר, תושב אשדוד – את מוסטפה תמימי בעת הפגנה בכפר נאבי סלאח. בוניאל ירה בתמימי רימון גז בכינון ישיר מטווח של כחמישה מטרים מדלת פתוחה של רכב נוסע. תמימי נהרג שעה שהפגין בכפרו, על אדמתו, נגד הכיבוש; מעשה מובהק של אדם בעל חורין שלא מוכן להפוך למשועבד. לפני שבוע, סגרה הפרקליטות – לכל פושע יש שם, אז נציין גם את שמו של הפרקליט האחראי, סא"ל רונן הירש – את התיק. רונן בלע את הצ'יזבט של בוניאל, על פיו הוא בסך הכל ירה לעבר הקרקע מרכב נוסע ובכלל לא ראה את תמימי, ושאופס, הרימון ניתז מהקרקע ופגע ישירות בפניו.

גם אם זה נכון, ואני חושב שצריך להיות מטומטם קליני או רשע כדי לקבל את הטיעון הזה – הירש מוזמן לבחור – הרי שבוניאל אשם לא ברצח, אלא בהריגה. אלא שהירש קבע שהירי "בוצע בהתאם לכללים ולהנחיות הרלוונטיים, ולא היה בביצועו משום עבירה כלשהי." כך מטייחים היום מעשי הרג: אומרים שירי מרכב נוסע, לכאורה לעבר הקרקע, "בוצע בהתאם לנהלים." לא משנה שאין נוהל כזה.

ורוב הישראלים המשיכו לישון. מבחינתם, הרג של צעיר פלסטיני שהעז להתנגד לשלטון הכיבוש של ארצם הוא לא משהו שצריך להטריד את מנוחתם. הם התרגלו לכך שזהו סדר העולם. אלא שלסדר דברים כזה יש מחיר. תמיד.

משטר העבדות של הדרום מוגר בדם ואש. ראוי לצטט כאן, שוב, את נאום ההשבעה השני של לינקולן: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שהיסורים האיומים של המלחמה יחלפו במהירות. ועם זאת, אם ירצה אלוהים שהיא תמשך עד שכל העושר שהצטבר במאתיים וחמישים שנות עבודתו המאולצת של העבד ישקע; עד שכל טיפה של דם שהוקזה על ידי המגלב תיענה בזו שתוקז על ידי החרב, חובה עלינו לומר, כפי שנאמר לפני שלושת אלפי שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו.'"

כדאי שנעצור לפני שנגיע לשם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': היום הוא היום האחרון שבו אפשר לתמוך בפרוייקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים." אנחנו, עדי אלקין ואנוכי, רוצים להודות בכל מי שתמך בנו עד כה, ואם נובלה גרפית בלשית בעברית מעניינת אתכם, ממריצים אתכם לתרום בזמן שנותר.

(יוסי גורביץ)

(מחשבות תוך כדי קריאה של Savage Continent: Europe in the Aftermath of World War II.)

השם סולומון מורל לא אומר הרבה לישראלי הממוצע, ולא במקרה. מורל, יליד פולין ב-1919, שרד את הכיבוש הנאצי והשואה משום שהוסתר על ידי איכר פולני. לימים, הוא יטען שהוריו נרצחו על ידי משתפי פעולה פולנים. גרסה אחרת שהוא יספר תציב אותו כאסיר באושוויץ. מה קרה למורל בין 1942 לסוף 1944, איש אינו באמת יודע.

אז התמונה מתבהרת מעט. מורל הופך למפקד מיליציה קומוניסטית, ואחר כך למפקד כלא בטירת לובלין, שם נכלאו ועונו אסירים של המיליציה הלאומית והאנטי-קומוניסטית הפולנית, ארמיה קריובה.

במארס 1945, מורל מקבל את הפיקוד על מחנה העבודה זגודה. תוכלו למצוא ערכים עליו בוויקיפדיה האנגלית, הגרמנית, הצרפתית, הפולנית, הרוסית, השוודית והאיטלקית, אבל לא העברית. זגודה שימש לכליאה של פולקסדויטשה – פולנים ממוצא גרמני. על פי עדויות האסירים, והתביעה תגבש לימים כ-100 עדויות כאלה, מורל בנה את זגודה במכוון על פי המודל של אושוויץ – אירונית, זגודה היה במהלך המלחמה תת-מחנה של אושוויץ. הוא נהג לומר לאסירים ש"הוא יראה להם מה זה אושוויץ," ועל שער המחנה בזגודה התנוסס שלט שהיה צריך להיות מוכר: Arbeit Macht Frei.

בחצי השנה שבה פיקד מורל על המחנה, מתו בו יותר מ-1,800, חלקם כתוצאה מעינויים שביצע מורל בעצמו. אחרים הוחזקו בתת תנאים ומתו ממחלות או הרעבה. כנגד חלק מהאסירים ×”×™×” חשד סביר לגמרי שהם היו פשעי מלחמה; הרוב הגדול היו סתם אזרחים, בכללם קטינים. לפחות קטין אחד שכלל לא ×”×™×” גרמני נרצח בעינויים, בהסכמתו אם לא בהוראתו של מורל. מספר ההרוגים הגבוה עורר דאגה, ומורל × × ×–×£ והועבר מתפקידו. ×–×” לא בהכרח פגם בקריירה שלו: מאוחר יותר הוא ×”×™×” סגן מפקד במחנה ריכוז לאוקראינים – סיפור ארוך – והוא ×–×›×” במספר עיטורים וסיים את הקריירה שלו בדרגת קולונל. בניגוד ליהודים אחרים במשטרה החשאית של פולין – שיעורם ×”×™×” מדהים, בערך ×›-30% בשנים הראשונות אחרי המלחמה – הוא לא טוהר כשסטאלין פנה נגד היהודים ב-1948. יש להניח שהממונים עליו העריכו אותו.

ב-1989 המשטר ששירת מורל בנאמנות, פולין הקומוניסטית, חדל להתקיים. זמן קצר לאחר מכן, החלה חקירה כנגדו בשל מה שיכונה לימים "פשעים קומוניסטיים כנגד האוכלוסיה." ב-1992, מורל נמלט לישראל וקיבל בה, מתוקף חוק השבות, אזרחות. ב-1998 הגישה פולין בקשת הסגרה כנגד מפקד מחנה הריכוז שחי בישראל; ישראל דחתה אותה בתואנה שעל הפשעים שביצע מורל חלה התיישנות.

טכנית, הפרקליטות צדקה. החוק הישראלי לא מכיר בפשעי מלחמה, שעליהם אין התיישנות (עוד על כך, כאן.) אם לדייק, החוק הישראלי דווקא מכיר בפשעי מלחמה שהתרחשו בין 1939 ו-1945, רבים מהם על אדמת פולין – אבל רק אם הם בוצעו על ידי נאצים ומשתפי פעולה שלהם. אילו היה מורל לא קומוניסט ויהודי אלא נאצי וגרמני, ישראל היתה דוחה בזעם – ובצדק – את הרעיון שאי פעם עשויה לחול התיישנות על הפשעים שביצע על אדמת פולין ב-1945. ב-2004, ניסו הפולנים שוב – תוך הצגות ראיות חדשות – להשיג את הסגרתו של מורל; אן אפלבאום, ב-Iron Curtain המעולה וההכרחי שלה, מתארת את התגובה של הפרקליטות הישראלית כמסמך מופלא, התפרצות זעם שטענה בין השאר שהדרישה להעמיד את מורל לדין – על מה שעשה, נזכיר, לנתינים פולנים על אדמת פולין, מטעם המשטר של אותה התקופה – היא "קנוניה אנטישמית." כי הרי לא יכול להיות שיהודי יהיה פושע מלחמה. אלו יהיו התנאים שבהם יתאר מורל את עצמו כניצול אושוויץ וכמי שהוריו נרצחו על ידי משתפי פעולה פולנים.

מורל מת ב-2007, עוד פושע מלחמה שחמק מאימת הדין, הפעם בחסות מדינה שהמוטו החצי רשמי שלה הוא "לעולם לא עוד." הסיפור המלא של זגודה כבר לא ייחשף.

* * * * *

ב-10 ביולי 1941 קמו תושביה הפולנים של העיירה ידוובנה שבמזרח פולין על הקהילה היהודית שבקרבם ורצחו אותם נפש. ידוובנה נכבשה ראשית על ידי הסובייטים, אחרי שסטאלין והיטלר קשרו יחדיו כנגד פולין, המדינות הבאלטיות ושלום העולם באוגוסט 1939, והטבח התרחש זמן קצר לאחר שהכוחות הגרמנים הגיעו לידוובנה, כחלק ממבצע ברברוסה (הפלישה לברה"מ.)

מספר מתושבי העיירה פנו למשטרת הסדר (Ordnungpolizei, מעין מג"ב, לא חלק מהאס.אס. אבל חלק פעיל מאד במנגנון ההשמדה, במיוחד במזרח) הנאצית שהתמקמה במקום, וביקשו מהם אישור לרצוח את התושבים היהודים. מפקד המשטרה הקציב להם מספר שעות. הרוצחים ריכזו את הגברים היהודים בכיכר העיירה, אילצו אותם להפיל את פסל לנין שבנו הכובשים הסובייטים במקום, ולשאת אותו אל מחוץ לעיירה כשהם שרים שירים סובייטיים. אחר כך כינסו אותם באסם שהוכן מראש, ירו ושחטו אותם, וקברו אותם מתחת לשרידי הפסל.

כל זה לקח זמן. אחר כך כינסו הרוצחים את הנשים והילדים היהודים, כ-250 עד 300 מהם, באותו האסם, נעלו אותו, והציתו אותו – ככל הנראה בדלק שקיבלו מהנאצים. מפקד משטרת הסדר כבר איבד את סבלנותו בשלב זה: אתם לא יודעים לעשות את העבודה, אמר לפולנים. נתנו לכם זמן ולא עמדתם במשימה. לימים ימצאו חוקרים קליעים ממה שנראה אקדח גרמני ליד שרידי האסם; אולי ירי של שוטרים גרמנים בילדים ונשים שניסו להמלט.

הטבח בידוובנה נחקר על ידי הסובייטים אחרי הכיבוש מחדש של העיירה – עבדכם הציניקן חושד שחילול פסל לנין הטריד את הנ.ק.וו.ד יותר מאשר הטבח עצמו – אבל הראיות שנאספו לקראת המשפט אז זוהמו על ידי השימוש התכוף של הנ.ק.וו.ד בעינויים. הטבח נשכח; פולין, כמו כל מזרח אירופה, היתה עסוקה במרץ במפעל גדול של שכחה. ב-2001, פוצץ ההיסטוריון יאן גרוס מטען חבלה מתחת לכל השתיקה הזו: הספר שלו, "שכנים," תיאר את הטבח, תוך התמקדות בעובדה שהסיוע הגרמני לטבח היה פריפריאלי. עיקר הרצח, הדגיש גרוס שוב ושוב, בוצע על ידי שכניהם של היהודים. (מגרעת של הספר של גרוס היא ההתעקשות שלו לטשטש את האלמנט האנטי-קומוניסטי של הטבח, פרי הזיהוי בין יהודים וקומוניסטים; אי אפשר להבין את הסצינה של אילוץ היהודים לנתץ את פסל לנין ולשיר שירים סובייטיים בלעדי הנקודה הזו.)

קמה מהומה איומה. הפולנים בנו מאז 1945 מערכת אמונות שלמה שאומרת שהם היו קורבנות הנאצים (נכון), שהם סבלו יחסית יותר מכל אומה אחרת באירופה במלחמה (נכון), ושרק אלמנטים שוליים עד פליליים בחברה הפולנית שיתפו פעולה בציד היהודים, וזה כבר היה בולשיט נקי. קורבנות בהחלט יכולים להיות מקרבנים, ובו זמנית. כפי שכתב צ'סלוב מילוש ב"קמפו דה פיורי" (תרגם בנימין טנא),

זכרתי את קמפו די פיורי

ליד קרוסלה בוורשה,

בערב אביב כולו נועם

לקול נגינה מתעלסת.

השתיק הניגון יריות

בגטו, מעבר חומות,

וזוגות התנשאו, התעופפו

גבוה, עד שחק מלא חסד.

יש ורוח מגטו בוער

הביאה גווילים משחירים,

ביעף רוכבי קרוסלה

תפסום בדהירה ההוללת.

בידר את שמלות הנערות

הרוח מגטו בוער.

צחק ההמון רווי נחת.

יום אל"ף, עיר וורשה צוהלת

גטו ווארשה הבוער לא טרד את מנוחתם של הפולנים. רבים מהם ודאי חשו שהגרמנים עושים את עבודתם. "שכנים" של גרוס מוטט את האשליה שבנו הפולנים סביב עצמם וסביב חלקם. רבים מהם לא סלחו לו על כך. הוא נחשב שם למקבילה של "היסטוריון חדש" בישראל: מי שמתעקש לחפור את העובדות הלא נעימות ולקלקל את המסיבה. כתוצאה מספרו של גרוס, פתח המכון הפולני לזכרון לאומי, מוסד שהוקם ב-1998 כדי לחקור ולהעמיד לדין פושעים מהתקופה הנאצית והקומוניסטית, בחקירה באשר לטבח ידוובנה; היא אישרה את עיקרי הממצאים של גרוס, אם כי הגיעה למסקנה שמספר ההרוגים בו נקב היה גבוה מדי.

* * * * *

ספר שני של גרוס, "קיליצה", עוסק בטבח שאי אפשר היה להסתיר: זה של קיליצה ב-1946. הסיפור פשוט וטראגי: פולין, שנכבשה בחלקה שלוש פעמים – פעם על ידי הרוסים, פעם על ידי הגרמנים, ופעם שלישית על ידי הרוסים – היתה בזוזה לחלוטין. יהודים שחזרו ממחנות ההשמדה היו חדשות רעות לחלק גדול מהאוכלוסיה, שבזזה את רכושם. לפתע, היה צורך להחזיר אותו, ואחרי שחשבת שהאיש שלך כבר מת. תגובות כמו "דווקא אתה שרדת?" היו נפוצות למדי. התופעה לא חדשה: אנשים שחוזרים אחרי שחשבו שהם כבר מתים, במיוחד אם נרדפו על ידי המשטר, לא מתקבלים בסבר פנים טובות על ידי שכנים עם מצפון לא שקט. במיוחד אם הם בזזו את רכושם. השורדים הנוצרים של הרדיפה הגדולה של דיוקלטיאנוס, במאה הרביעית, הציתו גל גדול של שנאה לנוצרים עם שובם – שנאה שגם היא התבטאה לעתים באלימות ורצח.

פולין שאחרי המלחמה לא רצתה את יהודיה. ראש הממשלה שלה אמר שהוא ממליץ ליהודים להגר לפלסטין. קיליצה היתה הנפץ לבריחה הגדולה של יהודים מפולין.

בראשון ביולי, 1946, בדה ילד פולני בן שמונה, הנריק בלאסצ'יק, עלילה על פיה יהודים חטפו אותו לבניין והחזיקו אותו במרתף, יחד עם ילדים נוספים. בלאסצ'יק לא אמר זאת במפורש, אבל כולם הבינו למה הוא מתכוון: עלילת הדם. בפולין כבר הסתובבו אז סיפורי בדים על יהודים שחזרו מן המחנות ושנזקקים לדם של ילדים פולנים כדי להמשיך להתקיים – עיוות מעניין של העלילה המקובלת, שיש בו גם צל אשם כלפי הפולנים עצמם, שהביאו את היהודים למצב זה.

כך או כך, בלאסצ'יק הגיע לבניין עם הוריו ושוטרים. האחרונים גילו שלא רק שלא מוחזקים במקום ילדים, אלא שאין לבניין מרתף כלל. רק שאת האספסוף שכבר התגודד במקום העובדות לא עניינו. המשטרה, בפאניקה, הזעיקה כוחות צבא פולנים – ואלה הצטרפו לפוגרומצ'יקים. יש רגלים לסברה שהמהלך הזה תוכנן על ידי המפלגה הקומוניסטית בפולין כדי להוציא שם רע ליריביה הלאומיים.

זה נגמר ביותר מארבעים הרוגים. חלק מהסצינות שמתאר גרוס – שנשען על החקירות שביצעו הקומוניסטים אחר כך; תשעה אנשים הוצאו להורג – מצמררות: שלושה אנשים חמושים חוטפים גבר יהודי צעיר, ואז עוצרים משאית, מסבירים לנהג שהם לוקחים אותו ליער כדי לרצוח אותו, ושואלים אותו אם הוא מוכן להסיע אותם תמורת חלק מהשלל הצפוי. הוא מסכים.

הטבח לא היה מוגבל לקיליצה: בין סוף המלחמה ליולי 1946 נרצחו בפולין יותר מ-900 יהודים. בחלק גדול מהמקרים, הם הושלכו מרכבת נוסעת – ויהודים למדו מהר מאד לא לנסוע ברכבת לבד. אחרי הטבח חזר ראש הממשלה של פולין על הקריאה שלו ליהודים להגר לפלסטינה; שליחים ציונים מיהרו לקפוץ על השלל הבלתי מתוכנן הזה ולסייע ליהודי פולין להתחיל להמלט.

* * * * *

נהוג, בתפיסה המיליטריסטית המקובלת בארצנו וגם בארצות אחרות, לתאר מלחמות כאירוע "נקי", כזה שבו חיילים נלחמים אלה באלה ושמעשי זוועה הם אירוע חריג. זה יכול היה להיות נכון, אולי, למלחמות של המאה ה-18, וגם זה בספק. מעשי זוועה מגיעים ברגע שמסתיים הקרב: אז יכול המנצח החמוש לעשות כאוות נפשו במנוצח חסר הישע. Vae victis, אמרו הרומאים; אבוי למנוצחים.

מעשי זוועה, כמובן, לא מוגבלים רק לפולין של שנות המלחמה ושנות האימה שאחריה. כמעט כל מלחמה במאה השנים האחרונות, אם לא מאתיים השנים האחרונות, הכילה אלמנט אתני מובהק, קבוצות שכנות שדרות באותו המקום ושהמאבקים ביניהן מתלקחים פתאום. כשזה קורה – וקונפליקט כזה הרבה יותר נפוץ ממלחמה "נקיה" – מעשי זוועה הם לעתים קרובות הנורמה, לא הסטיה.

וכשהאבק מתפזר, הנטיה היא לטשטש. לא לדבר על זה. להדחיק. כי, אחרי הכל, המעשים האלה חושפים את החיה שבאדם. ולעתים קרובות הוא סתם אדם, מישהו שיכול להיות חביב ובעל חוש הומור ואוהב אדם. עד שיום אחד משתחררת החיה.

"משתחררת"? לא. משוחררת. מישהו התיר את הרסן שלה. מישהו אמר שאחרים אינם בני אדם. מישהו אמר שמגיע להם כל מה שהם מקבלים. המישהו הזה בדרך כלל לא צריך ללכלך את הידיים. בשביל זה יש מונהגים. הדחפים האלימים שהחברה האנושית משקיעה כל כך מאמצים בדיכויים מקבלים פתאום לגיטימציה, פתאום יש להם ערוץ מותר.

וזו לא רק פולין ולא רק אירופה. שמעתי השבוע את השיר של פוליקר, "חלון לים התיכון", על השורה התמימה לכאורה שבו, "אחרי שהגעתי ליפו/תקוות נולדו מתוך יאוש/ מצאתי לי חדר וחצי/על גג של בית נטוש." התקוות נולדו – אבל מתוך יאושו של מי? ואיך "מצאת" חדר על גג של בית נטוש? למה הוא נטוש? מי נטש אותו? איך?

הנאכבה הפלסטינית החלה לא כאשר הפליטים הפלסטינים גורשו – ובחלקם הניכר הם גורשו – אלא כאשר ישראל מנעה מהם לחזור. שיבה של פליטים לבתיהם היא תהליך מקובל אחרי מלחמה, אבל בן גוריון הורה לירות בפליטים – גם אם הם לא סיכנו איש, גם אם הם בסך הכל ניסו לחזור ולקחת קצת מטלטלין, כדי שיוכלו לחזור.

אם נחזור לפולין, זה בדיוק מה שעשו הפולנים ב-1945-1947 מול המיעוט האוקראיני שלהם: גירשו אותו באלימות מחרידה ואחר כך מנעו ממנו לשוב, באש – בין השאר מחשש שהוא ישוב לאדמתו. את האוקראינים שנותרו, הם פיזרו בין עיירות וכפרים כדי להטמיע את המיעוט האתני. האוקראינים המסוכנים באמת – חשוב מאד לציין שכל זה קרה אחרי שהמיליציה האוקראינית שהיתה אחראית על השמדת יהודי ווהלין הפנתה את נשקה ואת שנאתה אל הפולנים – עברו דרך כלא ידוע לשמצה, זה שבו שימש סולומון מורל המועיל מאד כסגן מפקד.

וזה בדיוק מה שעשו צ'כים לגרמנים, וכמעט כל אחד אחר לגרמנים אחרי המלחמה. כבר כתבתי על כך שהטיהור האתני שביצעו הישראלים הראשונים בפלסטינים שאב את השראתו ממזרח אירופה. ואחרי הרצח, הגירוש, הביזה, ושינוי שמות הישובים מגיע שלב ההכחשה: השלב שבו מועלמות הראיות שיאפשרו למישהו להטיח את ההאשמה הנוראה "הרצחת וגם ירשת." נבנים נראטיבים שלמים, ומוסדות המדינה מקדמים אותם באופן פעיל: הפלסטינים ברחו, הגרמנים שבו למולדתם, רק מעטים שיתפו פעולה, כולנו היינו בריזסטאנס, וחביב הקהל, היו-כמה-מעשים-לא-תקינים-אבל-כשכורתים-עצים-עפים-שבבים-והרוב-היה-דווקא-בסדר, שמשתלב נהדר עם להיט אחר, זה-לא-קרה-אבל-זה-הגיע-להם. הצד השני מציג מעשה טבח? נכחיש אותו ונציג בזעם לוהט מעשה טבח משלנו.

ואז ההיסטוריה הופכת לנשק, לצידוק קיומי, ואי אפשר יותר להגיע אל האמת. והאמת חשובה: כי בפולין, צ'כיה ואוקראינה הסיפור פחות או יותר נגמר. אין שם מיעוטים לאומיים רציניים. לנו אין את האפשרות הזו – לא בלי לעשות את מה שעשו הצ'כים והפולנים בחסות הלילה הגדול. אנחנו כבר לא ב-1948. זה לא יוכל לקרות שוב.

אם אנחנו רוצים להתקדם, אם אנחנו רוצים להיות מסוגלים לחיות בשלום עם הפלסטינים, אנחנו צריכים לדעת הרבה יותר על מה שקרה. כל זמן שהנראטיבים שאומרים שהצד השני אשם טוטאלית, ושהצד שלנו זוהר כירח, לא יפורקו, אי אפשר יהיה להתקדם לשלום של אמת פשוט משום שאי אפשר יהיה להגיע להסכמה על מה בעצם קרה. שני הצדדים צריכים להכיר בכך שמעבר להיותם קורבנות, הם גם היו מקרבנים. הם לא יוכלו לעשות זאת אם הם לא ידעו מה קרה.

ככל שהח"מ שוהה יותר במחיצתם של משפטנים, כך הוא מגלה להוותו שהמשפט הוא כלי קהה ומגושם מכדי לעשות צדק ברמה הלאומית. ישנם ללא ספק פושעי מלחמה, בשני הצדדים, שמן הראוי להעמיד אותם לדין. מטבע הדברים, יש רבים יותר מהם בצד הישראלי – הצד החזק, המנצח, הכובש. ואף על פי כן, צריך לשקול ברצינות מלאה את הפתרון הדרום-אפריקאי: ועדות אמת ופיוס.

אלו הן ועדות שמטרתן היא להגיע לשורש האמת ולפרסם אותו. תמורת אמירת אמת מוחלטת על מה שהתרחש, הן הבטיחו חנינה לשוטרים ולחמושים האחרים שתיארו את מה שהם עשו בימי האפרטהייד. חנינה אין פירושה שהאנשים האלה יכלו לשמור על תפקידם, אבל הם אכן היו חסינים מהעמדה לדין.

מטבעו של הליך במסגרתו אנשים מתוודים על פשעיהם ויוצאים ללא עונש, להוציא אולי שחרור מתפקידם, זהו הליך פגום מאד. תחושת הצדק לא באה על סיפוקה, ומדובר בחסרון עצום – אנשים מצפים לצדק כלשהו והיעדרו מותיר אפר בפיהם. ובכל זאת צריך לתהות האם ועדות אמת ופיוס אינן כלי מוצלח יותר מאשר נסיונות להעמדה לדין של פושעי מלחמה, כשנסיונות כאלה נתקלים בחומות המבוצרות של נראטיבים לאומיים ועצם קיומם יוצר תחושת נרגנות ונרדפות, וגורם לקהילה החשה מותקפת להתבצר עוד יותר סביב עצמה. ישראל דחתה בזעם את הדרישה להעמיד לדין את סולומון מורל, שאת פשעיו ביצע לא בשמה ולא על אדמתה (ולמעשה, רוב חייו התכחש לה ולחזון הציוני); למישהו יש ספק איך יגיב הציבור הישראלי כשהקולונלים של צה"ל ורכזי השטח של מנגנון האופל שלה יקבלו זימונים לדין?

כל זה כמובן לא יקרה מחר, וכנראה גם לא מחרתיים. אבל זה משהו שצריך להתחיל לחשוב עליו ולדבר עליו, כדי שבעוד כמה שנים הוא ייראה מעשי.

ויש מי שנוקט צעדים בנושא: עמותת "זוכרות" מארגנת במארס הקרוב יום אמת ופיוס, שייערך בבאר שבע, והיא מזמינה לוחמים ישראלים (ואו את בני משפחחותיהם, או כל מי שיש לו מידע רלוונטי) מאזור הדרום ב-1948, כמו גם פליטים פלסטינים, למסור את עדותם. במהלך האירוע יגיעו גם מומחים שימסרו את עדותם המקצועית. ועדה, שתורכב ממשפטנים, היסטוריונים ופילוסופים, תאזין לעדויות וותפרסם דו"×— המלצות לתיקון; המדובר בפרוייקט ראשון מסוגו בארץ. המטרה, חשוב להדגיש שוב, היא לא משפט אלא הליך אמת ופיוס. המעוניינים מתבקשים לפנות לדבי פרבר, רכזת האירוע, במייל [email protected].

(יוסי גורביץ)

לא 2003, יותר כמו 1991: בימים האחרונים, אומרים לנו, מוטרדים בצה"ל ומערכת הבטחון מן ההיסטוריה הפושה בציבור לקראת המלחמה הממשמשת ובאה בסוריה. כדי להוכיח לנו שהוא מחובר לרחשי לב ההמון, הודיע אתמול (ד') דובר צה"ל שהסבירות לירי סורי לעבר ישראל "נמוכה." בטוב הטעם והמודעות העצמית המפורסמת של דו"צ, הוא יצא בהצהרה הזו שבועיים לפני יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים. זה, איך לומר, לא סייע.

התומכים בתיאוריית חכמת ההמונים יכולים להצביע על כך שבזמן שמערכת הבטחון היתה שאננה לגמרי ב-1991 ושלחה מומחים להודיע לנו שלא יקרה כלום כתוצאה ממלחמת המפרץ, הציבור היה הרבה יותר חשדן וטרח אשכרה להתארגן לקראת מלחמה. ב-2003, כשהאמריקאים עמדו לפלוש לעיראק ולסלק סופית את סדאם, המערכת יצאה בשלל התראות אימה ושר הבטחון הצטלם פעם אחר פעם עם ערכת המגן שלו. הוא היה פחות או יותר היחיד שעשה את זה. עד כה, ההמון הישראלי מוכיח שהערכת המודיעין הפרטית שלו מוצלחת יותר מזו של מערכת הבטחון. זו, להגנתה, יכולה לומר שהיא צריכה להשען על אמ"ן.

אז כשאנחנו צריכים לבחור בין המומחים של מערכת הבטחון, שאומרים שלא יקרה כלום, ובין ההמון, אולי כדאי להקשיב לאחרון. כשלעצמי, נכנסתי אתמול להתערבות פומבית שאומרת שאם ההתקפה האמריקאית בסוריה תמשך יותר מיממה, סוריה תירה לעבר ישראל.

על פי עקרון דומה, אולי הגיע הזמן להפסיק את המשחק המגוחך של נסיון להסתיר היכן פגעו הרקטות. רקטות אינן ארטילריה מקובעת, הן אינן ניתנות לאיכון בקלות – אם בכלל – משום שאם הן רוצות לשרוד הן צריכות להיות בתנועה, והן הרבה יותר מדויקות. ממילא המידע המדויק יעבור תוך זמן קצר במדיה החברתית. אולי כדאי שהפעם יחסכו מאיתנו פאניקה וקונספירציות ופשוט יפרסמו את המידע כמה שיותר מהר.

מה יהיה: רע מאד, ככל הנראה. למרבה הפאדיחה, האתר הפארודי האניון מספק תמונה מדויקת יותר של חוסר יכולת הפעולה בסוריה מכפי שמספקים כל כלי התקשורת הישראלים.

אשמח להתבדות, אבל אסד לא יוכל להערכתי להבליג על התקפה אמריקאית, והדרך שלו – כמו של סדאם ב-1991 – לקושש קצת סימפטיה בעולם הערבי תהיה ירי לכאן. צריך לזכור שבתפיסת הקונספירציה הרווחת בעולם הערבי, זו שישראל עושה הכל כדי לאושש, אין הבדל מהותי בין ישראל וארה"ב; האחרונה נתפסת כמופעלת על ידי הראשונה. חיילים אמריקאים בבגדאד שמעו ב-2003 את התושבים מתייחסים לפטרול אמריקאי שעבר קודם לכן כאל ה"יהודים." מהבחינה הזו, אם ננסה לקרוא לרגע את מוחו של אסד, ירי על ישראל לא יהיה גרירה של מדינה לא מעורבת למלחמה, אלא ענישה של מי שהתחילה את כל הבלגאן נגדו מלכתחילה. העובדה שישראל הרשתה לעצמה לנצל את החולשה של אסד בשנים האחרונות כדי לתקוף את סוריה מספר פעמים כנראה לא תועיל.

כשסדאם עשה את זה ב-1991, הוא רצה לפרק את הקואליציה הערבית שהתייצבה מולו. ראש הממשלה אז היה, למרבה המזל – כנראה הנקודה היחידה בכל הכהונה שלו שבה הביטוי הזה היה במקומו – יצחק שמיר, שבעורקיו זרמו מי קרח. עם קצת עזרה מאריה דרעי, הוא הצליח לבלום את הנסיון של צה"ל לגרור אותנו גם למלחמה הזו, תכנית שכללה הנחתת כוחות במערב עיראק ופלישה לירדן (!) כדי לחבור אליהם. הגאון האנליטי שמאחורי התכנית ההיא היה, איך לא, אהוד ברק.

ראש הממשלה כיום הוא בנימין נתניהו, שלא נודע ביכולתו לעמוד בלחצים ושבעורקיו זורמת בעיקר זיעה. יש לו צבא שמזמן לא עשה משהו מעניין ושר בטחון שכבר הגדיר את החברה האזרחית כחוליה החלשה. היכולת של נתניהו למנוע פעולה צבאית, אם בכלל ירצה, אחרי כמה טילים על מרכזי האוכלוסיה של ישראל, מוגבלת. ואם ישראל תגיב, זו תהיה הזמנה להתערבות של החיזבאללה, ומכאן הדרך לפתיחת שערי הגיהנום בדמות מלחמה אזורית קצרה למדי.

בהתחשב שהפטרון של אסד, פוטין, ישמח מאד לחרוך את זקנו של הדוד סם על ידי פגיעה בווסאל שלו, יש לכל זה פוטנציאל נפיץ מאד. ואף על פי כן, אני מסרב לאסוף ערכת מגן.

לא מטרה מותרת: מדי פעם אני נזכר בגעגוע בדוד לוי, אחד הפוליטיקאים המתונים והשפויים שחיו כאן, דמות שונה משמעותית מהקריקטורות הגזעניות שציירו יריביו, בוודאי במערכת הבחירות המחרידה של 1981 (לא ניתן לתאר, הייתם צריכים לחיות אז.) מלחמת המפרץ של 1991 היתה אחד מרגעי הנפילה של לוי: הוא דחק אז בממשלה לחלק בציבור מסכות גז.

הכוונה היתה כנראה טובה, אבל המסר היה אסוני. הוא אמר בעצם שישראל נערכת לכך שאזרחיה יהיו מטרות להתקפה בנשק להשמדה המונית. אני מסרב לראות את עצמי ככזה ואני מסרב, כאמור, לשאת ערכת מגן.

המסר הישראלי צריך להיות הפוך לגמרי: האזרחים שלנו הם לא מטרה, ומי שיפעיל נשק להשמדה המונית נגדנו יגלה על בשרו שיש לנו נשק להשמדה המונית, רק הרבה, הרבה יותר יעיל. האיומים הסוריים – המובנים כשלעצמם, בהתחשב – יכלו להיות תואנה מצוינת לסיום מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. לנשק גרעיני, אחרי הכל, יש רק תפקיד אחד: הרתעה.

והערה לסיום על דו"צ: אתמול (ד') הותקפו חמושי צה"ל על ידי הקוזאקים של יצהר. הסיבה: הצבא העז להביא עובדים לא יהודים ךמקום, מה שלא מצא חן בעיני המקומיים. מזכירות ההתנחבלות הודיעה לצה"ל, על פי הדיווחים, שהיא לא מסכימה לעובדים פלסטינים בשטחה. בצה"ל, ייאמר לשבחם, התעלמו. פרצו מהומות. הפורעים השליכו אבנים על החיילים והשחיתו כלי רכב. בתגובה, אמרו בצה"ל בשעות הערב בשם "גורם צבאי בכיר" ש"רעולי פנים תקפו באבנים הבוקר ביצהר רכב ובו ישב קצין צה"ל, ניפצו את השמשות וניקבו את הצמיגים. רואים זאת בחומרה."

וואלה. אני זוכר במעומעם שכשבתחילת השבוע, הותקפו חמושים בקלנדיה באבנים, הם לא "ראו זאת בחומרה", אלא פתחו באש, הרגו שלושה אנשים – ביניהם עובד אונר"א שהיה בכלל בדרך לעבודה – ופצעו יותר מתריסר אחרים, ביניהם שישה פצועים קשה. מסתבר שאבנים יהודיות מסוכנות פחות מאבנים פלסטיניות. צה"ל, יש לציין, פועל כאן ברוח הדברים של דובר צה"ל, תא"ל יואב מרדכי, שאמר בשעתו לכרמלה מנשה, אחרי התקפה על מח"ט על ידי קוזאק יהוה חמוש באבנים, ש"אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

×›×›×” ×–×”.

עוד דבר אחד: זוכרים את אגדת הסכין בגב של חמושי צה"ל, על כך שמשפטנים ופוליטיקאים מרושעים כובלים את ידיהם והם לא יכולים להרוג פלסטינים במידת הצורך, ושהם נאלצים לצאת לשטח עם עורך דין צמוד? אז מדובר בשקר מוחלט, וזה מוכח אמפירית.

(יוסי גורביץ)

לפני כחודש וחצי, כתב בן דרור ימיני, בעוונותינו פרשן פוליטי מוביל, את הדברים הבאים על ההפיכה במצרים: "אפשר לקרוא לזה הרבה דברים. דמוקרטיה לא הייתה שם. כשהמונים יוצאים לכיכרות, וגורמים להדחת נשיא נבחר, זו לא דמוקרטיה. כשהצבא, פעם נוספת, מגיע לארמון הנשיאות כדי להדיח את הנשיא, זו לא דמוקרטיה. כשנשיא נבחר של מדינה נלקח למעצר בית, זו לא דמוקרטיה […] עם כל הכבוד לקהל הכיכרות, ×–×” הקהל העירוני. ×–×” לא הקהל שמייצג את מצרים. כמובן שמדובר בציבור עם הרבה מאוד כוח, הרי קריינים ופרשנים הצטרפו למהפכת הכיכרות וקראו לסילוקו של מורסי. האם ×–×” מה שהעם המצרי רוצה? פעם אחת כבר התברר שזו הייתה אשליה." מותר לתהות מדוע הציבור העירוני מייצג פחות את מצרים מאשר הציבור הכפרי, ולתהות האם ימיני נופל כאן למלכודת הרומנטית הקלאסית שאומרת שהעיר היא מושחתת ותלושה בעוד שהכפר הוא אותנטי וישר, אבל בתחילת יולי הוא דייק.

היום חוזר ימיני להשתוללות הרגילה שלו. עכשיו הטבח שמבצע המשטר באחים המוסלמים הוא משהו אחר לגמרי, הוא קו ×”×”×’× ×” האחרון על המערב. "המשטר הזמני של מצרים הוא רעה גדולה, אבל הוא האלטרנטיבה היחידה לרעה הרבה יותר גדולה. כך שאניני הטעם יכולים לעקם את האף ללא הפסקה. הבעיה היא שהאנינות הזאת תגרום להנצחת השליטה של האסלאם הרדיקלי במדינה הערבית החשובה ביותר. במקום איראן אחת נקבל שתיים. במקום חמאס ששולט על 1.3 מיליון איש, נקבל חמאס ששולט על למעלה מ-80 מיליון , מצויד באחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון. ×–×” לא ×™×”×™×” ניצחון לדמוקרטיה. ×–×” ×™×”×™×” ניצחון לאידאולוגיה רצחנית, גזענית ודכאנית. […] לעולם החופשי הייתה הזדמנות להתייצב באופן חד-משמעי לצד המחנה החילוני. לא משום שהוא הטוב ביותר, אלא משום שהוא הטוב ביותר שיש. אובמה, מנהיג העולם החופשי, ומדינות אירופה מתעקשים להחמיץ אותה."

ככה מצדיקים כל דיקטטורה. הרי תמיד יכולה להיות אלטרנטיבה גרועה יותר. אז בואו נתמוך באנשים שחיסלו את הדמוקרטיה, כלאו את הנשיא הנבחר ואמורים לשחרר בשעות הקרובות את הדיקטטור הקודם מכלאו. בואו נתמוך בחזרתה לשלטון של הכת הצבאית ששלטה במצרים מאז 1952 ביד חזקה ובטרור גדול.

וזה הרי בטוח יעבוד. אחרי הכל, גל הדיכוי הגדול של נאצר הוא שהוליד את הרדיקליזציה של האחים המוסלמים בשנות החמישים והשישים ואת האידיאולוגיה של הג'יהאד האיסלמי, אידיאולוגיה שהמשטר הנאצריסטי הקפיד לספק לה את מנת הקדושים המעונים שהיא נזקקה לה. אחר כך בא הכשלון הגדול של הנאצריזם, מלחמת ששת הימים, והציג את הלאומנות הצבאית הערבית במלוא נביבותה הנלעגת. ומהכשלון ההוא, עלה כפניקס מן האפר האיסלם הרדיקלי. המדינה המערבית-לכאורה – הסתכלו על המדים של הקצינים המצרים; הסתכלו על הטנקים האמריקאים שלהם – נכשלה; הנסיון להתמערב, שבוצע בהיסוס ובאופן חלקי מזה כ-150 שנה, קרס סופית; אם אנחנו רוצים לחזור אל ימי הגדולה שלנו, אנחנו צריכים לאמץ את ערכי האיסלם המסורתיים. ועזבו את זה שאנחנו דומים למוסלמים המקוריים בערך כמו שהחרדים דומים לפרושים של בית שני.

וראה זה פלא: ימיני מזכיר לנו שבדיוק כזה כשלון עומד בפנינו. מצרים, הוא אומר, נמצאת על סף קריסה: "מצרים היא מדינה חולה. הכסף לקניית חיטה, המזון הבסיסי והעיקרי, הולך להסתיים. מורסי עיכב את היבוא בתקווה, או פנטזיה, שיצליח להסתדר עם אספקה עצמית. התוצאה היא התקרבות מדאיגה לקו האדום. במדינה שרבע מתושביה חיים על פחות מ-1.64 דולר ליום, הקריסה היא רק עניין של זמן." וכשהרעבים ימותו בהמוניהם ברחובות, כי הרי ידוע שמה שמעניין את כת הקצינים המנותקת של מצרים הוא הפלאח או הפרולטר מהנקרופוליס של קהיר, אין ספק שהם יאמצו את הפתרון הפחות גרוע שמציע להם ימיני – אותו פתרון עצמו ששלט במצרים כבר 60 שנים בהצלחה מסחררת כל כך.

וכשהכל ייגמר, ויאספו את מאות אלפי המתים של הרעב של א סיסי – אתה תפסת את השלטון, זה הרעב שלך – האחים המוסלמים יחזרו, חזקים יותר. והפעם, אם יהיו בהם פלגים מתונים שיפצירו ברעבים הזועמים לנסות את הפתרון הדמוקרטי, הם יזכו בבוז מוצדק: כבר ניסינו את זה. כבר הלכנו לבחירות וניצחנו בקלפי, ואז האליטות והצבא בגדו בנו, מייצגיו האמיתיים של העם המצרי, והפעילו את הנשק שאמור היה להגן על העם נגדו. איך אפשר יהיה לשכנע את האחים ללכת שוב אל הקלפי, לנסות שוב את דרך האי-אלימות, כשהצבא טובח בהם והליברלים של מצרים עומדים לצידו או זזים הצידה?

ככה זה. אין קיצורים בדרך לדמוקרטיה. הפיכה צבאית היא אף פעם לא הפתרון. האדם שתומך בחופש יתייצב תמיד נגד זה שנוהג בטנק. כל התפיסה של "הם לא מבינים/לא בשלים/לא מסוגלים/התרבות שלהם לא ערוכה" לדמוקרטיה היא תמיד תפיסה של אליטה מדכאת, בדרך כלל חונטה צבאית. האחים המוסלמים ניצחו בבחירות; מן הראוי היה לתת להם להתמודד עם משבריה של מצרים בלי לעצור את הנשיא שלהם ובלי לטבוח בהם ברחובות.

אם הם היו מצליחים, אז כל הכבוד. הם הצליחו, הם ניצחו, הם הרוויחו ביושר את בחירתם מחדש. אם הם היו נכשלים, אז היו בועטים אותם בקלפי. או שהם היו עושים מעשה יאיר לפיד, מוליכים שולל את הבוחרים שלהם ונבחרים שוב. זה עדיין היה דמוקרטי. כנראה שמה שהיה קורה היה סוג של פשרה: ברית בין האחים המוסלמים ובין הכוחות שלהם הם היו נזקקים כדי לשרוד את המשבר. ככה זה אמור היה לעבוד.

אגב, הפנטזיה המזועזעת של ימיני על "במקום איראן אחת נקבל שתיים. במקום חמאס ששולט על 1.3 מיליון איש, נקבל חמאס ששולט על למעלה מ-80 מיליון , מצויד באחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון"? האחים המוסלמים היו בשלטון במשך שנה. הם לא הגבירו את הדיכוי הדתי במצרים באופן ניכר – היא לא היתה חברה ליברלית גם קודם לכן – ואיך לומר, הם לא בדיוק שלטו על "אחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון."

הליברלים והחילונים של מצרים, כל אלה מהם שלא התייצבו נגד ההפיכה, עומדים בצד הלא נכון של ההיסטוריה. הם ביצעו את הבגידה הקלאסית: הקריבו את חירותה של האומה כדי לשמור על מעמדם. החשש מעלייתם של המעמדות הנמוכים מילא אותם בכזו אימה, עד שהם עשו את מה שניבא אורוול שיעשה ליברל טוב אחרי מגע אמיתי עם השכבות הנמוכות: ירוץ ישר לזרועותיו של הפאשיזם.

אין, כמובן, בכל זה לתמוך באחים המוסלמים, במטרותיהם, בטבח הנתעב שהם מבצעים בימים האחרונים בנוצרים שבמצרים; רק להצביע על כך שזכויות אדם וחופש אינם מוענקים רק לדומים לנו או לאלה הנושאים חן בעינינו, אלא לבני האדם כולם.

אז תבוא הפיכה, כי היא חייבת לבוא. כי למשטר הצבאי במצרים, למרות התמיכה של בן דרור ימיני והממסד הישראלי במשטר א סיסי ("ישראל מתכננת קמפיין שיבהיר למערב שהיציבות במצרים דחופה יותר מדאגה לזכויות אדם" – טוב, בזה יש למערכת ה-Hasbara נסיון רב שנים בישראל עצמה) אין לגיטימציה. רוב העם מתנגד לו, והשכבה הדקיקה שתומכת בו היא בדיוק השכבה שלא תלחם עבורו עד המוות. האיסלמיסטים דווקא ילחמו. בעיה נוספת של המשטר הצבאי הוא ההרכב שלו: הקצינים והחיילים בצבא מצרים באים ממעמדות שונים לגמרי, וזו רק שאלה של זמן עד שהחיילים יקלטו שיש הרבה יותר מהם מאשר קצינים. ושלקצינים אין סמכות מוסרית, רק מקל. ושלחיילים יש יותר מקלות. ובבוא הרעב, הם ייזכרו שהצבא הוא לא מגן האומה, כמעט לעולם איננו מגן האומה; כמעט תמיד הוא שותה את דמה. הם ייזכרו בכך שהצבא המצרי הוא קודם כל מועדון חברים סגור, קודם כל מפעל שמוכר את כל טוב מצרים לשאר העולם, ומכניס את ההכנסות לא לכיסו של העם אלא למספר כיסים מצומצם מאד. ואם הם לא יזכרו בכוחות עצמם, יהיה מי שיזכיר להם.

ואז יגיע ליל סכינים ארוכות של ממש, ובהתאם גם משטר איסלמיסטי מטורף מהרגיל – כמו שהוא צפוי להיות, אחרי שהתגבר במלחמת אזרחים על אנשים שבצדק נתפסים כבוגדים. וכן, המשטר הזה יזכור את העובדה שבעת צרה, ישראל חברה למשטר הבוגדים ופעלה למענו במדינות זרות, כשהיא מנסה להקנות לו את הלגיטימציה נוסח עדיף השטן שאתה מכיר. השגריר הישראלי יגורש, הסכם השלום ייקבר, וימיני והממסד הישראלי יתכווצו לתנוחה החביבה עליהם, העוברית, וייללו על הברברים שמעבר למדבר, שלא הסכימו לקבל על צווארם את מגפו של משטר קצינים – משטר שהם כבר למדו להכיר היטב. אבל מה זה משנה, הרי הם ערבים. וכידוע, שלא כיהודים ושאר בני אדם מפותחים, אין להם עיניים; אין להם ידיים, איברים, מידות, חושים, חיבות, רגשות; הם אינם ניזונים מאותו המזון, אינם נפגעים מאותם כלי הנשק; אם דוקרים אותם, לא ידממו; אם מדגדגים אותם, לא יצחקו; וכאשר עושים להם עוול, לא ינקמו.

כבר היינו בסרט הזה. קראו לו ההפיכה של 1953 באיראן – לגמרי במקרה, ה-CIA שחרר היום (ב') את התיקים של ההפיכה – ובה הודח מועמד פופולרי, מוסאדק, בהפיכה צבאית של מועמד פרו-מערבי לכאורה. זה לקח זמן, אבל התוצאה היתה המהפכה האיסלמית של 1979. כשישראל רותמת את צווארה לכרכרה של החונטה של א סיסי, היא מציבה את עצמה כאויבת העם המצרי. בסיבוב הקודם, ראש אמ"ן העריך שמשטר מובארק יציב שלושה ימים לפני שקרס; ההיסטוריה של אמ"ן מלמדת שלא נקבל הערכה טובה יותר שלושה ימים לפני שמשטר א סיסי יפול אל פח האשפה של ההיסטוריה. כך, בן דרור ימיני, יוצרים את איראן 2.

ההמונים המצרים עוינים לישראל, על כך אין ויכוח; הממסד הישראלי, ושופריו בתקשורת, פועלים להפוך אותם לאויביה. בזה, לשם שינוי, הם כנראה צפויים להצליח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אז הבחירות הסוערות ביותר לתפקיד הרבנים הראשיים, תפקיד שחשיבותו מתמעטת ככל שהמריבות סביבו בוערות יותר, הסתיימו אמש (ד'). המנצחים היו מה שמו יוסף, הבן של, ומה שמו לאו, גם הוא הבן של. אם זה לא מספיק נפוטיסטי בשבילכם, אז לאו ג'וניור, הבן של אספן המעטפות התפוחות הידוע, דרש במהלך הקמפיין לאפשר לו ולאביו להצביע עבורו. ג'וניור טען שרבנים הצביעו בעד עצמם מאז ומתמיד.

למרות האבל הכבד שירד על ×”×—"מ לאור העובדה ששמואל אליהו – הוא, כמובן, הבן של – לא הצליח לצלוח את המשוכה, בכל זאת יצא לנו משהו חיובי מהפארסה הזו: חשיפת פניה של האוליגרכיה הרבנית.

קיימת בחלקים ניכרים של הציבור פנטזיה על כך ששלטון הרבנים, מדינת הלכה, יהיה איכשהו מוצלח יותר מהביצה המיוזעת שהיא הדמוקרטיה הפרלמנטרית הגוועת שלנו. כל המפלגות המתקוטטות תבעטנה הצידה; במקומן יגיע שלטון התבונה, סוג של שלטון הפילוסופים של אפלטון. אמנם, החוקים שעל פיהם ינוהל בעייתים, חשים רבים, בכל זאת הם יופעלו על ידי אנשים בעלי קו מוסרי נוקשה.

כפנטזיה, אפשר לקטלג את התפיסה הזו כמועתקת ישירות מהפנטזיה הפאשיסטית בגרסתה הקתולית – היו שתי מדינות שהתקרבו אליה, ספרד של פראנקו ואנשי Opus Dei שלו, והמדינה הסלובקית החלשה שהקימה גרמניה הנאצית. התפיסה הזו נובעת גם מהעובדה שליהודי הממוצע אין מושג ירוק בהיסטוריה יהודית, ולו משום שרבנים עשו הכל כדי שלא תהיה כזו.

הרבנות היא אוליגרכיה. תמיד היתה. הסוד השקט של ההיסטוריה הרבנית היא העובדה שהאוליגרכיה הרבנית החליפה, החל מימיו של ישוע והרבה יותר עם חורבן בית המקדש השני, את האוליגרכיה של הכהנים – וככזו היתה, ברובה הגדול, המשת"פית של הכובש הרומאי. לאוליגרכיה הרבנית היה יתרון אחד, שהפך אותה לחביב ההמונים: היא אכן הכילה מרכיב מריטוקרטי. אם אתה עילוי בתורה, ואם מישהו שם לזה לב, אז האוליגרכיה תשתדל להביא לכך שתקבל את החינוך והלימוד שיאפשרו לך לגדול ולהפוך לחלק ממנה. הדוגמא הקלאסית היא כמובן הלל והסיפור הנודע על כך שלא היה לו כסף להכנס לבית המדרש, ועל כן ישן בשלג על הגג עד שהתעלף ונמצא שם.

אבל הצד השני הוא 'ייחוס', הנטיה של בניהם של רבנים להפוך גם הם לרבנים – אחרי הכל, עם החינוך שלהם אין להם הרבה יכולת למצוא ג'וב אחר – והתפיסה שצאצאים של רבנים גדולים הם, איכשהו, מתאימים יותר. גם כאן, הדוגמא של הלל היא חשובה: כשאנשים מדברים על "בית הלל", הם בדרך כלל לא מודעים לכך שמדובר היה בבית אצולה של ממש: הנציג האחרון שלו, רבן גמליאל השישי, שימש כנשיא עד שהודח ב-415 לספירה על ידי הקיסרים הונוריוס ותיאודוסיוס השני. כלומר, הלל וצאצאיו החזיקו בתפקיד במשך כ-450 שנה. זה לא רע בכלל בשביל בית אצולה. הרבנים החסידיים, כידוע, הפכו את העברת הכהונה מאב לבן לעקרון יסוד, שמתבסס על תפיסות קבליות.

הסוד האפל יותר הוא שלאורך ההיסטוריה, להוציא מספר חריגים, האוליגרכיה הרבנית – בהיותה נטולת כוח מדיני ועוינת, בשל נסיונה הרע תחת החשמונאים, כלפי שליטים יהודים – שימשה ככלי שליטה של פחות או יותר כל כוח זר. פעם אחר פעם, הרבנים מתייצבים כנגד נסיונם של יהודים להשתחרר משעבוד. המקרה הברור ביותר הוא עיקור מושג המשיח: עד המאה השניה והחורבן של מרד בר כוכבא, המשיח היה סתם מנהיג או מלך שמוליך את העם לחירות. כותבי התלמוד, שנמאס להם מהופעת משיחי שקר על בסיס עונתי – ועצם נוכחותם של אלה העידה על המשבר שבו היו שרויים מאמיניהם של הרבנים – סייגו את המשיח והטילו עליו עול על אנושי. הוא נדרש, בין השאר, לשרוץ ברומא מחופש לקבצן ולדעת לדבר עם חיות. זה כבר לא יכול היה להיות מנהיג התנזים של ציפורי שארגן אמבוש יפה לכמה חיילים רומאים מופתעים. הדוגמא המודרנית להתנהלות הזו מצד הרבנים היא, כמובן, ההתנגדות הנחרצת של רובם לנסיון המשיחי הגדול ביותר, קרי הציונות.

לאורך כל ההיסטוריה, הדיל של הרבנים עם השליט הזר היה פשוט: אנחנו נשליט סדר באוכלוסיה שלנו עבורך, ובתמורה נקבל סטטוס גבוה יותר. אירונית, יורשיהם של הקיסרים הביזנטים – הסולטנים הטורקיים – החזירו סוג מוגבל של נשיאות, כשהכירו ב"חכם באשי" או "הראשון לציון" כראש העדה היהודית. כדי להבנות את מעמדם, הרבנים היו צריכים אויב פנימי: עוד בימי בית שני, הם מצאו אותו ב"עם הארץ," היהודים מן השורה. השנאה היתה מרה: רבי עקיבא, שעבר ממחנה אחד לשני, העיד על עצמו שקודם להמרתו, היה נוהג לומר "תנו לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", ועם ההמרה אמר "תנו לי עם הארץ ואקרענו כדג." רבי אלעזר אמר "עם הארץ, מותר לנוחרו ביום הכיפורים"; לנחור ולא לשחוט, משום שהשחיטה טעונה ברכה. רבנים אחרים אמרו על "עם הארץ" ש"הם שקץ ובנותיהם שרץ, ועל בנותיהם נאמר 'ארור שוכב עם כל בהמה'." השנאה היתה הדדית, ויש להניח שהאוליגרכיה שהשניאה את עצמה היתה גורם מדרבן בהמרת הדת הגדולה של היהודים, שתשעה מתוך עשרה מהם נעלמו במאה השלישית והרביעית, והפכו לנוצרים.

אחד המאפיינים של אוליגרכיה היא העובדה שחילופי התפקידים בה לא נעשים בגלוי, ובדרך כלל גם לא באמצעות כללים ידועים. המאבק המכוער שראינו בחודשים האחרונים הוא לא היוצא מן הכלל כשרבנים מתנגשים ומנסים לשפר עמדות: הוא הכלל. מי שעוקב אחרי מה שקורה בעולם החרדי, מכיר היטב את הנוהל שבו כל יריב על עמדה כלכלית הופך בשני מהלכים לעמלק.

וכן, ×–×” בהרבה מקרים מאבק על עמדה כלכלית: השליטה ברבנות הראשית לא מעניקה מי יודע מה יוקרה, אבל יש לה יכולת להשפיע על עולם הכשרות. הבן של יוסף יקפיד לא להפריע למפעל הכשרות היקר של אביו – או, אם לדייק, של אחיו. על מה שקורה כשאתה מערער על אחד המאחזים האלה אני יכול להביא סיפור משפחתי. מעשה בסבי, מרדכי מלאכי (אנגלנדר), שהיה אדם שש אלי קרב (נראה לי שהתכונה הזו והעיניים הכחולות מגיעות ממנו), ותחום התמחותו ×”×™×” חלק מסובך למדי בשחיטה שנקרא ניקור. הוא הוציא על כך ספר (מעטים היו הקונים), וכשהגיע יום אחד לניו יורק הוא גילה שעל פי כללי הניקור, השחיטה של כנופיי… אה, סליחה, חסידות סאטמר היתה טרפה לגמרי. הוא לא הסכים לסתום את הפה, והתוצאה היתה שמשטרת ניו יורק היתה צריכה ללוות אותו לנמל התעופה, מחשש לחייו.

אלימות כזו, או שימוש בקשרים עם המשטר לצרכי אלימות, הם לא דבר נדיר כל כך בעולם הרבני. בעת המריבה הגדולה עם החסידות – שערערה את התפיסה המריטוקרטית הרבנית, שעל פיה אדם נמדד על פי לימוד, והחליפה אותה בתובנות מיסטיות מדידות הרבה פחות – הרבנים ה"מתנגדים" לא בחלו באלימות, או אף בהלשנת שווא לרשויות. מוקדם הרבה יותר, רבנים הסגירו את ספרי הפילוסופיה של הרמב"ם לאינקוויזיציה כדי להביא לשריפתם. בתוך החסידויות עצמן היו מאבקי כוח שגלשו לאלימות ולעתים לרצח – במיוחד כלפי חסידי ברסלב, שהרבנים החסידיים האחרים לא הצליחו להבין מדוע הם לא מספחים את עצמם לחצר חסידית חדשה, משמת רבם ללא יורש.

וכמובן, אוליגרכים חושבים קודם כל על עצמם. הרבנים נאבקו בשיניים ובציפורניים נגד עליית הנאורות ונגד שוויון זכויות ליהודים, והצטרפו בכך במובהק לכוחות הריאקציה. הם ידעו היטב מדוע: הורדת חומות הגטו פגעה משמעותית ביכולת השליטה שלהם, מה שאמר במקביל שלא היה להם מה להציע לשלטונות ושיכולת הקיום שלה נפגעה. מותר לחשוד שהבריחה הגדולה של יהודי אשכנז, שהמירו את דתם בהמוניהם במאה ה-19 או סתם חדלו מלראות את עצמם כיהודים, נבעה בין השאר מאפסותה ונבלותה של ההנהגה הרבנית שלהם. תהליך דומה עבר על הרבה מאד קתולים ולא מעט פרוטסטנטים.

ספק אם יש בגידה גדולה יותר מזו של רבנים רבים בקהילותיהם בימי השואה. המקרה הבזוי מכולם הוא של הרבה מבעלז, שחמק מן התופת כשהוא משאיר את חסידיו מאחור, אוסר עליהם ללכת בעקבותיו – להגר לפלסטינה – ואמר להם שיהיה בסדר ולא לדאוג. רוב החסידים לא שרדו. אם לרבה מסאטמר, שנמלט מהונגריה – בחסדי הדיל של הציוני קסטנר עם אייכמן – היו נקיפות מצפון כלשהן על כך שהוא השאיר מאחור את אלה שכלכלו אותו, סגדו לו, ושאותם אמור היה להנהיג בשעתם הקשה ביותר, הם לא בלטו.

אין רבנים אחרים. אין מסדר אוטופי של רבנים-פילוסופים שינהיגו מדינת הלכה. הזבל הזה הוא כל מה שיש. הוא כל מה שהיה. הוא כל מה שיהיה. יש לנו מספיק תקדימים היסטוריים כדי לקבוע שהמערכת הזו לא בנויה לייצר משהו אחר. על השיטה הדמוקרטית יש לנו יכולת השפעה; היא ניתנת לשינוי. הרבנות איננה ניתנת לשינוי, והיא מושחתת מטבעה, מושחתת לא פחות וכנראה הרבה יותר מהפוליטיקאים שלנו. מדינת הלכה תיראה בדיוק כמו שנראו הבחירות לרבנות הראשית – רגע, לא. זה לא המצב. במדינת הלכה, אי אפשר יהיה לדווח על חלק ניכר ממה שדווח בחודשים האחרונים. הכל ייעשה במחשכים. כמו בסעודיה, כמו באיראן.

ועוד דבר אחד: היועמ"ש וינשטיין הורה על שחרורו של באביקר אברהים, שעל המקרה שלו כתבתי כאן, כמו גם על שחרורו של עצור נוסף, שהוחזק במעצר אף על פי שבית משפט זיכה אותו מחמת הספק (!). המהלך הזה, של החזקת עציר למרות פסיקת בית משפט, מכניס אותנו עמוק לטריטוריה של של מחנות ריכוז. וינשטיין ראוי להערכה על כך שהקשיב למפגינים מול ביתו – אבל הנוהל השערורייתי והנפשע שהוא חתום עליו, שמאפשר החזקה במאסר עולם בפועל של אנשים שלא הורשעו, עדיין שם, ועדיין מבטיח שמעשי עוול מסוג זה יחזרו על עצמם. ומותר להניח שהם יפגעו דווקא באנשים החלשים ביותר, נטולי הידידים, הכסף והקשרים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

במהלך הפגנה מנומסת מול ביתו אמש (ז'), לאחר מעצרו השערורייתי של באביקר אברהים, יצא יהודה וינשטיין, בעוונותינו היועץ המשפטי לממשלה, אל המפגינים. וינשטיין אמר להם שהוא לא מכיר את הפרשה, אבל הוא יברר את הפרטים. עד כה, המדינה – שאמורה היתה לענות על בקשת ההבאס קורפוס עד השעה 17:00 – ביקשה בעיקר דחיות. אבל זה לא משנה אם וינשטיין מכיר את אברהים; מה שחשוב הוא שהוא חתום על הנוהל שמאפשר לעצור אותו, מבלי שעשה כלום, לשארית ימי חייו.

באביקר אברהים הוא פליט שנמלט מסודאן לפני שבע שנים, ונחשב לדמות מוכרת ומובילה בקהילת הפליטים בישראל. בין השאר, הוא משחק בהצגה שמעלה ספריית לווינסקי, שבה הוא מגלם את תפקידו של השוטר האטום. ביום חמישי הוא נתקל בשוטרים כאלה בדיוק.

אברהים שהה במקום עבודתו, כאשר הגיעו שוטרים למקום. הם האשימו אותו, לא ברור על סמך מה, בסחר באופניים גנובים; כמה אופניים היו מחוץ למקום עבודתו והם השתכנעו שהוא גנב והציב אותם שם. הם עשו עליו חיפוש ומצאו את הסלולר שלו. הם דרשו ממנו ראיות שהוא שלו. למוד נסיון, אברהים הושיט להם את הקבלה על הרכישה שלו. התרגיל הזה, של מעצר אנשים על אחזקת חפץ שגרתי כמו סלולר בטענה שהם לא הוכיחו את רכישתו, כבר מוכר למדי בקהילת הפליטים. אחר כך טענו השוטרים שתוקף הויזה של אברהים לא בתוקף. הוא הוכיח להם אחרת. זו היתה הנקודה שבה הם עצרו אותו.

עורך דינו של אברהים, אסף וייצן, מ"מוקד סיוע לעובדים זרים", אמר בשיחת טלפון כי לאחר מעצרו של אברהים ביום חמישי, הוא הובא להארכת מעצר למחרת, לאחר שאמר לשוטרים כי הוא רוצה לראות שופט. עם זאת, הוא לא ראה שופט, והמשטרה העבירה אותו לידי משטרת ההגירה, שהעבירה אותו למתקן שלה בנתב"ג. הסיבה לכך, לדברי עו"ד וייצן, פשוטה למדי: שופט מעצרים היה, ברוב המקרים, מורה על שחרורו של אברהים, פשוט משום שהעבירה בה הואשם – אפילו אם לשוטרים היו ראיות נגדו – לא נענשת במאסר. משטרת ההגירה לא שואלת שאלות מיותרות.

אז עכשיו נעלם אברהים לחור השחור של משטרת ההגירה. זו סירבה לאפשר לווייצן להפגש איתו, בנימוק שאין לו יפוי כוח כתוב, כשהיא מסרבת לאפשר לו בעצם לקבל מאברהים יפוי כוח כזה. במהירות שיא, כפי שהודתה המדינה היום, ביטל משרד הפנים את רשיון השהיה של אברהים והפך אותו בכך למסתנן. המדינה רוצה לגרש אותו. מתשובת המדינה עולה שביטול רשיון השהיה וצו הגירוש בוצעו על ידי משרד הפנים כבר ב-19 בחודש, קרי ביום שישי, קרי מיד עם הוצאתו של אברהים מבית המשפט. וואלה. התלוננתם על טיפול מייגע במשרד הפנים? יש דברים שבהם הוא זריז מאד.

וכאן נכנס וינשטיין לתמונה: על פי הסעיף בנוהל הטיפול במסתננים שמעורבים בהליך פלילי, שאושר על מי שהוא כנראה הרופס והגרוע שביועצים המשפטיים, אם נעצר מי שמוגדר כמסתנן, גם אם אין נגדו כל ראיות ולא מתנהל נגדו כל משפט, אפשר לכלוא אותו ללא משפט לתקופת מינימום של שלוש שנים. תקופת המקסימום? שארית חייו.

כלומר, בחתימת ידו, יצר וינשטיין מעמד – היד מהססת לכתוב "גזע" – של אנשים נטולי זכויות בסיסיות כמו הזכות לחירות, הזכות למשפט הוגן או, לעזאזל, למשפט בכלל. הוא יצר קבוצה של אנשים שדי להגיש נגדם תלונת שווא כדי לכלוא אותם לשלוש שנים לפחות.

עו"ד וייצן הגיש בקשה על פי נוהל הבאס קורפוס, שדורש מהמדינה להציג את העצור שבידיה ולנמק את הסיבה שבגללה הוא עצור. המדינה השיבה שהכל בסדר ושהוא נעצר כדין. ואכן, על פי נוהל וינשטיין, הוא נעצר כדין. המילה "כדין", צריך לזכור, לא אומרת הרבה בפני עצמה; גם משפטי האינקוויזיציה היו משפטים. גם שם ישבו משפטנים ולעתים דנו בדק מן הדק. גם הלכת דרד סקוט היתה הלכה.

אחת הפסיקות היותר ידועות לשמצה של בית המשפט העליון האמריקאי – מאור קטן למדי, שאוהבים להפנות זרקור אל הפסיקות המוצלחות והחריגות שלו, כמו בראון נגד מועצת בתי הספר, תוך התעלמות ממספר עצום של פסיקות בעייתיות הרבה יותר – היתה בפרשת דרד סקוט. הלה ×”×™×” עבד, שהצליח למצוא עורך דין שייצג אותו בתביעה להעניק לו ולמשפחתו את חירותם. הטענה של סקוט היתה פשוטה: במהלך נסיעותיו, אדונו של סקוט לקח אותו לוויסקונסין ואילינוי, מדינות שבהן העבדות היתה אסורה. כיוון שכך, הוא אמור להשתחרר.

בית המשפט העליון, בהנהגת הנשיא רוג'ר ב. טוני (Taney), דחה את התביעה של סקוט בנימוק פשוט לא פחות: סקוט לא היה אדם, הוא היה רכוש, והחוקה אוסרת על החרמת רכוש ללא הליך ראוי. טוני קבע שהחוקים שהעביר הקונגרס, שהגבילו את התפשטות העבדות, היו בלתי חוקתיים. הפסיקה השערורייתית הזו, שלא נתפסת כאפשרית היום אלא במוחות קיצוני האחים היהודים שמפנטזים על השבת העבדות, הובילה להתפטרותו במחאה של אחד השופטים, בנג'מין קרטיס. היא אף נחשבת לאחד הגורמים העקיפים שהובילו למלחמת האזרחים. אחרי הכל, היא דחקה את הרוב שהתנגד לעבדות אל הקיר: לא הותר לו אפילו לאסור את העבדות במדינתו. הוא נאלץ לראות בחירוק שיניים את בעלי העבדים מובילים את הרכוש האנושי ברחובות עירו. שנה וחצי אחרי פסיקת דרד סקוט, דרש תומך העבדות וויליאם יאנסי (Yancey) מהנציגים הצפוניים בוועידת המפלגה הדמוקרטית להודות שהעבדות צודקת. אחד הנציגים ענה לו: "כעת אומר לנו יאנסי שאנחנו צריכים להסכים לכך שהעבדות צודקת. הוא מצווה עלינו להליט את פנינו ולאכול עפר. ג'נטלמנים מן הדרום, אתם טועים בנו! לא נעשה זאת." והמפלגה הדמוקרטית התפלגה.

כמעט 160 שנים אחרי דרד סקוט, כמעט 150 שנים אחרי שהתיקון ה-13 שם קץ לעבדות, מאשר וינשטיין בחתימתו שיש קבוצה שלמה של בני אדם – לגמרי במקרה, כמובן, צבע עורם שחור – שהם, אם לא סחורות ממש, פחותים מבני אדם. די בעלילה עליהם (למשל, מצד נוכל בן העם הנבחר שלא רוצה לשלם להם את משכורותיהם) כדי להשליך אותם לבור משפטי שממנו אין כמעט דרך לצאת. לאברהים יש מזל נדיר: הוא דמות מוכרת. יש לו לא מעט חברים. כמאה מהם יצאו במוצ"ש הביל של יולי להפגין למענו מול ביתו של וינשטיין. לרוב הפליטים אין מזל כזה. אין מי שיכיר אותם, אין מי שיגיש בשמם עתירות הביאס קורפוס. הם נאלמים, ונעלמים אל הבור שחפר עבורם וינשטיין. בציבוריות הישראלית, המקבילה של החלטת דרד סקוט של וינשטיין עברה ללא כל רעש; יש בה יותר מדי תואמי יאנסי, ומעטים עדיין מעיזים לומר ש"אתם טועים בנו, לא נעשה זאת."

טוני לא הצליח לנקות את שמו מהכתם של פסיקת דרד סקוט; אם מישהו עדיין יזכור את וינשטיין בעוד 160 שנה, מה שנשמע לא סביר במיוחד – טוני, בסופו של דבר, היה משפטן חשוב; איש לא יטען זאת על וינשטיין, האיש שלתועלתו לא ידע מה קורה במטבחו, מבלי לגחך – יש לקוות שמה שייזכר ממנו, לדיראון, יהיה החייאתה של הלכת דרד סקוט. אם יש גיהנום, ואנשים כמו וינשטיין גורמים לאתאיסט המושבע הזה להשתוקק אליו לרגע, עד שהדם נרגע, הרי שמקומו של וינשטיין יהיה מדור אחד מעל זה של מחוקקי הקונפדרציה, שני מדורים מעל זה של ליאופולד מלך בלגיה, כשהוא חולק תא אחד עם טוני, שניהם צורבים על בשרם את כתב החרפה המשפטי שלהם, כשהם מדקדקים בכל תג ותג.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"אנו נופלים מאויבינו גם בדרכי האימונים למלחמה. עירנו פתוחה לכל ואין אנו מונעים איש לעולם בגירושים וטירודים מללמוד ולראות דבר שיהא בו מן התועלת לאויב […] ×›×™ אין אנו שמים את מבטחנו ביותר בכל מלחמה ובתחבולות, אלא באומץ רוחנו למעשים. ובשעה שהללו משתדלים להפיח בלב בניהם רוח גבורה מילדותם על ידי חינוך חמור, חיים אנו חיים של נחת. ואף על פי כן אין אנחנו מוכנים פחות מהם לקדם פני אויב השקול כנגדנו."

(תוקדידס, מתוך "נאום הלוויה" של פריקלס. ההדגשות שלי)

אז מסתבר שיש בישראל "אסיר X" שני, ושהוא מוחזק בסודיות ובבידוד, תחת שם בדוי, במשך שנים ארוכות. המשת"פים של מערכת הבטחון מיהרו להזעק לעזרתה, ולמרבה החרפה יש בשורותיהם לא מעט עיתונאים. איתן הבר כתב טקסט מחפיר מהרגיל, ורון בן ישי ניסה להסביר ולתרץ.

יש משהו פסול בעצם הרעיון של משפט סודי. הסיבה לכך היא שהשופטים אינם מלאכים, והם יכולים לטעות. יתר על כן, אפשר להטעות אותם – ובמקרים שבהם המעורבים הם הארגונים החשאיים, שאמנותם היא על שקר, רמיה והטעיה, הסיכוי לכך גבוה במיוחד.

ניתן דוגמא היסטורית, ממה שהיה אולי המשפט הידוע בהיסטוריה. ב-1894, הגיע המודיעין הצבאי הצרפתי למסקנה כי יש בשורותיו בוגד, שמעביר מידע לגרמנים. המידע הספציפי היה על תותח ה-75 מ"מ, שלימים יציל את צרפת. לאחר חקירה בלתי מקצועית – המודיע הגרמני כונה D, וזהו בערך – הגיעו שני קצינים אנטישמיים במודיעין הצבאי שהאשם הוא קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס, שהוצב במטה הכללי. הראיות נגד דרייפוס היו האות D שהופיעה במכתביו של הנספח הצבאי הגרמני, זהותו כיהודי יליד אלזס, אז בשליטה גרמנית, וזהו בעצם. זה לא הספיק, אז שני הקצינים – אנרי ודו פאטי דה קלאם – זייפו מכתב מפליל שכביכול נכתב על ידי דרייפוס. את המכתב הזה הם מסרו כראיה חוקית, בניגוד לחוק, אחרי שעדכנו את שר ההגנה, לבית המשפט, והמכתב הזה הוא שהרשיע את דרייפוס.

אם משפט דרייפוס היה מתנהל כמקובל בישראל, דרייפוס היה פשוט נעלם. הוא היה נאסף מביתו, אף אחד לא היה שומע עליו יותר, והיה מוטל צו איסור פרסום על עצם קיומו. תוך זמן קצר, אחרי דיון בבית דין צבאי (עם עורך דין שמונה על ידי שירותי המודיעין) ובלי גישה לחומר המפליל נגדו, דרייפוס היה מוגלה לאי השדים, שם היה מת. אף אחד לא היה שומע על הסיפור בכלל. שני פשעים לא היו נחשפים לעולם: זהותו של המרגל הגרמני, פרדיננד אסטרהזי, שהיה ממשיך בשלו; והעובדה ששני קצינים צרפתים קשרו כנגד רע לנשק ושיקרו לבית המשפט הצבאי. גם במשפט כפי שהיה, המודיעין הצרפתי – בדמותם של אנרי ודו פאטי דה קלאם – הסתבך בנסיונות נואשים והולכים להגן את אסטרהזי, הבוגד הגרמני, באמצעות עוד ועוד זיופים, כדי למנוע עד כמה שאפשר את פתיחת התיק מחדש. זה נגמר, למרבה השמחה, בהתאבדותו של אנרי כשהזיופים נחשפו.

אבל בצרפת, אף שהיו בה לא מעט עיתונאים ששירתו בנאמנות את מערכת הבטחון, היתה עיתונות חופשית. צריך לציין שצרפת של 1894 לא היתה פחות מאוימת מישראל של 2013: היא גבלה באויב איום, ש-20 שנה אחר כך יכבוש כ-20 מן המחוזות שלה, ויהרוג, יפצע או יטיל צלקות נפשיות בדור שלם. 24 שנים קודם לכן, כיתר האויב הזה והכניע את צבאה והביא את עיר הבירה שלה במצור, ואחר כך ביתר ממנה נתחים.

ואף על פי כן, צרפת לא היתה פחדנית עד כדי כך, שוקקת עריצות עד כדי כך, שתסכים לתרגילי השו-שו האלה, לטענה שאסור לנהל דיון על אסיר כי "בטחון המדינה" עשוי להפגע. היו בצרפת, כמובן, רבים שהעלו בדיוק את הטיעונים האלה; והם נמצאים היום במקום הראוי להם, בפח האשפה של ההיסטוריה.

אבל נניח לרגע התהילה של הרפובליקה השלישית, שרק בשלו היה שווה לבנות את הציוויליזציה הצרפתית, ונחזיר מבט אל הרפובליקה השניה הישראלית. במשך שנים ארוכות, על פי המידע שנמצא בידינו, מוחזק אסיר בשם בדוי בכלא ישראלי. התקשורת הישראלית לא כתבה על כך מילה, עד שהרסן הותר על ידי הצנזורה. בכך – כרגיל! – היא מעלה בחובתה.

חובתה של תקשורת חופשית איננה למערכת הבטחון, איננה לצבא, איננה לממשלה. חובתה היא לציבור וככזו, חובתה היא לחשוף כל דבר שהממשלה מנסה להסתיר. הנחת היסוד צריכה להיות שאם הממשלה מנסה להסתיר משהו, כנראה שהציבור צריך לדעת את זה. כן, יש סייגים של הגיון פשוט, כמו לא לדווח על פעולה צבאית בעת התרחשותה, או לא לדווח על זהותם של מרגלים שעדיין נמצאים בשטח אויב – אבל, אם עיתונאי יודע על פעולה צבאית מתוכננת והוא השתכנע מעבר לכל ספק שהיא הרפתקנית או מסוכנת, חובתו היא לדווח על כך מראש גם אם הדיווח ישבש את התכניות של הצבא. לא העיתונאי ולא הציבור עובדים אצל הצבא.

לאדם שמוחזק בכלא אין עוד ערך מודיעיני. אני מוכן לאפשר למערכת המודיעין ליהנות מהספק ולאפשר לה להחזיק בחשאי אדם במשך שבועיים. זה די זמן להוציא את האנשים שלה משטח האויב. כל השאר לא צריך לעניין אותנו. אם הגענו למצב שבו אתם צריכים לעצור מישהו אז כן, המבצע שלכם נכשל. תחיו עם זה. לא נעקם את כל מערכת המשפט רק כדי שתוכלו להמשיך במבצע שעד כמה שאנחנו יודעים, החשיבות שלו זניחה. והיסטורית, החשיבות של רוב מוחלט של המבצעים הללו זניחה עד אפסית. שום דבר לא יכול להצדיק את החזקתו של אדם בכליאה סודית, בבידוד, במשך שנים.

לב לבו של המשפט הוא שהוא פומבי – בדיוק בגלל ששופטים יכולים לטעות, בדיוק בגלל שהמשטרה ושירותי המודיעין נוטים לשקר. הדרישה לפומביות המשפט היא אחת המוקדמות ביותר בהיסטוריה של החתירה לדמוקרטיה. אם ניקח מקבילה ישראלית למשפט דרייפוס, אם הדרישה של מערכת הבטחון להסיר את כל הדיווחים על פרשת השב"כ מהתקשורת היתה מתקבלת, סביר להניח שעיזאת נאפסו – קצין צה"ל שעונה עד שהודה בפשע שלא ביצע – היה משלים את 18 השנים שלו בכלא, כי תמונתו של יוסי גינוסר לא היתה מופיעה בעיתון והוא לא היה מזהה את המענה שלו. (גינוסר, מ"גיבורי" פרשת השב"כ, יהפוך לימים לקדוש מעונה של השמאל הציוני אחרי שעם מות בנו, הוא יהפוך את עורו ויצטרף לתומכי הסכם אוסלו – תוך שהוא עושה כמה עסקאות מפוקפקות למדי עם משטר ערפאת, אבל על זה כמעט לא מדברים.) מערכת הבטחון משקרת בעקביות לבתי המשפט; ועדת לנדוי בשנות השמונים קבעה שהשב"כ שיקר לבתי המשפט דרך קבע.

בלי משפט פומבי, שמעניק לנאשם לפחות את היכולת למשוך תשומת לב תקשורתית ביקורתית שאחר כך עשויה לתקן את העוול, בכלל לא ברור מה הטעם במשפט. במיוחד לאור העובדה שבישראל נהוג להציג לבית המשפט "מידע סודי" – המכתב של אנרי ודו פאטי דה קלאם נחשב ל"מידע סודי" ועצם הצגתו הובילה, לימים, לפתיחת משפטו החדש של דרייפוס – שהנאשם לא רואה וכמובן גם לא יכול להתגונן מפניו, ושלשופטים אין כלים ראויים להתמודד איתו. הוסיפו לזה את העובדה שאתה יכול, במקרים כאלה, לקבל רק עורך דין שמוכר למערכת, ותקבלו משהו מתוך קפקא שלא מזכיר בכלל בית משפט הוגן.

הבעיה היא בעצם מושג הסודיות. מאז המאה ה-19, עולה הפנטזיה על הסוכן החשאי שמהלך אחד שלו משנה את ההיסטוריה. הדוגמא היחידה שקרובה לזה היא פרויקט פיצוח האניגמה במלחמת העולם השניה, ושם לא היה מדובר בהפעלת סוכנים אלא בקריפטוגרפיה. בכל שאר המקרים מדובר בניפוח מסיבי. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל מערכות המודיעין בעולם הן כשלון. גם כאשר המודיעין מגיע, הכלל הוא שאם הוא לא מתאים למה שהקברניטים רוצים לחשוב, הוא זוכה להתעלמות. הדוגמא הקלאסית היא לאו דווקא אמ"ן וה"סבירות הנמוכה" במלחמת יום הכיפורים; היא המודיעין הסובייטי, שהעביר לסטאלין מאות אינדיקציות לכך שהגרמנים עומדים לצאת למתקפת פתע – כולל תאריך. סטאלין לא רצה להקשיב והיו הערכות שאם הפלישה הגרמנית היתה מתאחרת בכמה שבועות, ראש מודיעין החוץ של הנ.ק.וו.ד. היה מטוהר. ה-CIA דיווח עד 1966 בערך שהמאמץ האמריקאי בוויאטנם הוא כשלון ושזה לא הולך להשתנות; אז, בערך, שם לב ראש התחנה שכל קודמיו בתפקידו הודחו תוך זמן קצר. הוא התחיל לדווח לוושינגטון את מה שהיא רצתה לשמוע. הק.ג.ב. מסר לפוליטבירו דיווחי שקר מאפגניסטן, ובעצם כמעט מכל מקום אחר, לאורך כל הדרך.

בימים אלה, נחשפת העובדה שבאמצעות בית המשפט הסודי למודיעין (FISA) עיוותו שני ממשלים, של בוש ושל אובמה, את התפיסות הבסיסיות של פרטיות ושל ×”×’× ×” מפני חיפוש בלתי מוצדק. ההתנהלות של בתי המשפט של FISA היא סודית – כל כך סודית, שאפילו עורכי הדין של ×”-NSA לא הורשו לדעת מה הנימוקים שמתירים להם לעקוב אחרי מיליונים עד 2004; כל כך סודית, שהממשל מסרב בעקשנות לשחרר פסיקה של FISA שקובעת שחלק מתכנית המעקב של הממשלה מנוגדת לחוקה; כל כך סודית, שאין עליהם בעצם פיקוח – נשיא בית המשפט העליון הוא ×–×” שממנה את שופטי FISA, ואין עליהם ביקורת אחרת; כל כך סודית, שדי בפסיקה שקטה שמשנה את מהותה של המילה "רלוונטי" כדי לחסל זכויות יסוד שהתקיימו במשך יותר ממאתיים שנים.

זה קרה בארה"ב, בעלת מסורת חוקתית ראויה לציון, אחרי התקפת טרור אחת – אמנם, מסיבית ורצחנית ומתואמת מאד. קל כל כך לפגוע בחישוקים שמחזיקים את המדינה החופשית.

ואחד מהם הוא זה שפריקלס עומד עליו: שחברה חופשית לא יכולה להתקיים כארגון חשאי או צבא. היא צריכה לסמוך, בשלווה שקטה, על כך שבשעת צרה, אזרחיה ימהרו לעמוד לצידה ויילחמו בעוז כדי להגן על מה שראוי להגן עליו מול צבא חיילים-עבדים. שאסור לה, בשל פחדי קיום, להמיר את היותה חברה חופשית בהסתפקות בעצם היותה; שהיא חייבת להתייחס בספקנות לסם המרעיל של הסודות, לתפיסה המיסטית שהדברים האמיתיים לא קורים על פני השטח אלא מתחתם.

×›×™ בסופו של דבר, כל הסודות האלה, וההגנה ההיסטרית עליהם, לא מגינים עלינו אלא הורגים אותנו. באיטיות אך בעקביות, הם מלמדים את אזרחיה של מדינה חופשית שיש דברים שאסור לדבר עליהם. אתה יכול לדבר על התקציב, אבל אסור לך לדרוש פרטים על תקציב הבטחון או על תקציב השירותים החשאיים; אתה יכול לדבר על הרבה מאד דברים, אבל לא על הנשק להשמדה המונית שיש למדינה שלך על פי מקורות זרים – נושא שבמשך עשורים ×”×™×” בלב הדין במדינות אחרות; כמעט על הכל, אבל לא על האסירים המועלמים, שמספרם לא ידוע. אתה צריך להאמין בבתי המשפט שלך… עד שהם צריכים להגן עליך מפני השירותים החשאיים. אז נגמרות כל ההבטחות. ובעקביות, בשקט, לומד כל אזרח שיש דברים שאם הוא ידבר עליהם, או יעודד אחרים לדבר עליהם, אז יכול להיות שיקרו לו דברים רעים. ושיכול להיות שהם יקרו לו על ידי עובדי הממשלה שלו, ושאם, למשל, יענו אותו בחקירה, שום בית משפט ישראלי לא יעזור לו, משום שאחוז המקרים שבהם מצא בית משפט שעציר עונה הוא אפס (0). ומכאן המדרון לתפיסה של "תדבר על מה שאתה רוצה, רק לא נגד הממשלה" חלקלק מאד. זו התפיסה שהסינים חוזרים עליה שוב ושוב: אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, רק אל תצא נגד הממשלה.

והחברה החופשית של פריקלס, צריך לזכור, לא שרדה את מלחמת 30 השנה שלה. היא התדרדרה לקשרים אריסטוקרטיים נגד הדמוקרטיה, להפיכה צבאית, לציד מכשפות, להיסטריה של חיסול האדמירלים שלה אחרי סופה. ההיסטוריה של תוקדידס היא, במידה רבה, ההיסטוריה של קריסתה של מולדתו. חברות חופשיות פגיעות יותר – הן לאויביהן מבחוץ, והן, למרבה הצער, לאויביהן מבפנים. ועל כן הן זקוקות להגנה רבה יותר, ובעיקר כנגד האויב הפנימי שאומר שהן צריכות להדמות יותר לאויביהן, שהן צריכות לרוקן את עצמן מן התוכן הערכי שלהן כדי להגן על איזה מבצר או כדי לשמור על סודותיו של איזה שפיון.

ואחרי כל זה, צריך לומר משהו גם על הרשעות המנוולת שבהחזקת אדם במאסר של שנים ארוכות בבידוד, סוג של עינוי שמדינת ישראל אוהבת להשתמש בו כנגד מי שהביא את הסעיף למנגנוני החושך. סוג של עינוי שאחרי זמן קצר איננו משרת עוד מטרה הגיונית, אלא מיועד להטריף על האדם את דעתו – עונש שבתי המשפט לא פסקו, אך שיש להם היסטוריה ארוכה של התחמקות מהתבוננות בו. עוד נקודה שהתקשורת הישראלית, שאוהבת לראות את עצמה כחופשית, לא העלתה.

ועוד דבר אחד: כוחותינו האמיצים הצליחו לעצור ילד בן חמש בחברון. כספי המסים שלכם בפעולה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בבוקר החמישי ביוני לפני 46 שנים יצאה ישראל למתקפת פתע על צבאות מצרים, סוריה וירדן. כמקובל עד היום, צה"ל הקפיד לזרוע אימה בציבור מפני האסונות הצפויים לו והפריז משמעותית באיומים שניצבים בפני הציבור. גם באותה התקופה, הילך הצבא אימים על ראשי המדינה, גרר אותם למלחמה שרוב הממשלה לא רצה בה, ולפחות גנרל אחד – שרון – דיבר על הפיכה צבאית. בסופו של דבר לא היה בה צורך: הצבא קיבל את מה שרצה.

במהלך המלחמה, כבשה ישראל שטחים ניכרים. היא כבשה את סיני ואת רצועת עזה ממצרים, ומשתיהן נאלצה לסגת בשל התנגדות צבאית. היא כבשה את רמת הגולן מסוריה, וביצעה טרנספר של התושבים המקומיים. היא כבשה את הגדה המערבית ואת אל קודס (ירושלים) מידי ירדן, וביצעה את מה שכונה לימים "הטרנספר הקטן." אחר כך היא הגדילה משמעותית את גבולה של ירושלים, כך שלזו אין כמעט קשר לירושלים ההיסטורית, אבל ישראלים משוכנעים שבית צפאפה היא נחלת אבותיהם (המדומיינים) מימים ימימה.

עם כיבוש הגדה, מצא עצמו המשטר הציוני בבעיה: מספר גדול של תושבים עוינים, שאי אפשר היה להעלות על הדעת להעניק להם אזרחות או שבכך תפגע אנושות יכולתה של המדינה להמשיך רוב יהודי. התוצאה היתה מדיניות עקבית של סיפוח שקט, אפרטהיידי במהותו: ישראל ניסתה להשתלט על כמה שיותר שטח עם כמה שפחות פלסטינים. היא בנתה שתי מערכות חוקים בשטחים, אחת צבאית לפלסטינים ושניה ישראלית ליהודים.

אחת הפעולות הראשונות שהיא ביצעה היתה הפסקת רישום הקרקעות בגדה, שהבריטים והירדנים הספיקו להשלים רק כ-30% ממנו. אחרי הכל, אם לפלסטינים יהיה רישום של הקרקע שבידיהם, יהיה קשה הרבה יותר לגזול אותה. כדי להמנע מסיפוח רשמי, שהיה יוצר עליה לחץ להעניק אזרחות לכל תושבי המקום, ישראל טענה שמדובר בכיבוש – אלא שכל מדיניותה היתה מנוגדת למדיניות החוקית של כובש. היא ייבאה קולוניאליסטים לשטח הכבוש, כשהיא מפתה אותם לשם בהנחות ניכרות וביצירת מדינת רווחה ממזרח לקו הירוק בעודה מחסלת את תשתית מדינת הרווחה שממערב לו. מאחר והיה מדובר בשטח שרשמית הוא כבוש, אי אפשר היה להחרים אדמות אלא לצרכים צבאיים מובהקים – ולכן ההתנחלויות הראשונות התחזו לבסיסים צבאיים. אחר כך הומצאו פיקציות משפטיות אחרות, כשהידועה שבהן היא "אדמות ציבור" (השם המקובל הוא "אדמות מדינה", שם שמיועד ליצור את הרושם שהאדמות ממילא שייכות למדינה), קרי גזל של אדמה לא רשומה והעברתה לא לשירות הציבור הפלסטיני, אלא לישראל ולמתנחליה. 30% מאדמות המדינה הועברו למתנחלים; 51% מהן עוד לא הוקצו; והפלסטינים זכו ל-0.7% מהן.

במשך הרבה מאד שנים שאלת השליטה בשטחים היתה השאלה המרכזית בציבוריות הישראלית: אי אפשר היה להמנע ממנה והיא הפכה לזרא. דורון רוזנבלום תיאר במיאוס באחד המערכונים שלו תוכנית אירוח שבה מתנחלת מתארת מדוע העדיפה להביא את ילדיה לאוויר "ארץ ישראל", בעוד המשורר השמאלן שלצידה נרתע באנינות ואומר שממש דברים כאלה אמר פעם גרינג להרינג. זה, כמובן, היה ויכוח פנים ישראלי: לפלסטינים לא היה חלק בו עד דצמבר 1987, כשדחפו את עצמם במלוא הכוח והביאו את עצמם לכל סלון ישראלי, עם פרוץ האינתיפאדה.

הישראלים אף פעם לא רצו לדעת מה קורה "שם." אהרן בכר מתאר את התגובה של הישראלי הממוצע, שפשוט לא רוצה לדעת על הריסות בתים, אולי הסממן הברוטלי, חסר הצדק ביותר של המדיניות הישראלית בשטחים. הישראלים העדיפו לא להסתכל גם על מדיניות העינויים של ישראל, וזו היתה מדיניות. פרשת השב"כ היתה כמעט כולה סביב העובדה שאנשי השב"כ שיקרו למערכת המשפטית ולבית הדין הארגוני שלהם-עצמם; הממצא של ועדת לנדוי, שאנשי השב"כ שיקרו שיטתית לבתי המשפט כשנשאלו האם עינו את העצירים. והם עינו.

האינתיפאדה הראשונה, שבה היו עשרות תקריות על בסיס יומי ושהפכו את ישראל למוקד דיווחים ברחבי העולם, אילצו את התקשורת הישראלית לדווח על המתרחש בהם. הסכמי אוסלו, שהיו אמורים להיות דרך החוצה מן המלכוד אבל בפועל רק העמיקו את הכיבוש והרעו את מצבם של הפלסטינים, הביאו לשיא את החשיפה של הישראלים למה שקורה בגדה: עיתונים ואתרי חדשות העסיקו כתבים לענייני פלסטינים. הללו סיפקו לישראלים מידע על מה שקורה בתוך הרשות הפלסטינית, פחות או יותר באותה רמת ירידה לפרטים שסיפקו תמיד כתבים פוליטיים.

זה לא היה בהכרח דבר בריא: הירידה לרמת הפרט של מה לחש מזכיר הסניף של התנזים באבו דיס לאבו עלא הצליחה להעלים מהם את העובדה שהגדה רתחה, שהאינתיפאדה השניה עומדת לפרוץ. וכשהיא פרצה, הם היו מופתעים כמו כולם.

האינתיפאדה השניה, אולי הסכסוך הרצחני ביותר בין ישראל והפלסטינים מאז 1948, גרמה להתאדות כל רצון טוב בשני הצדדים. הפלסטינים רצחו אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות, מועדונים; צה"ל ירה מיליון קליעים באוקטובר 2000, תחת הרמטכ"ל מופז וסגנו יעלון הוא ביצע פוטש שקט נגד ממשלת ברק, ועל כל הרוג ישראלי צה"ל הרג ארבעה פלסטינים, חלקם הגדול אזרחים. ממשלת שרון נקטה בטקטיקה שמטרתה היתה ריסוק הרשות הפלסטינית: על כל פיגוע שביצע החמאס, היא הגיבה בפעולה נגד הרשות. ברגעי השפל של הסכסוך הזה, שקשה כיום גם למי שחווה אותו לזכור את זוועתו, יותר מ-80% מהפלסטינים הביעו תמיכה בפיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראלים. הישראלים, מצידם, לא היו צריכים להביע תמיכה כזו: החיילים שלהם הרגו אזרחים פלסטינים על בסיס יומי, כשהישראלים מקפידים מאד לא לדעת.

ואחר כך נבנתה החומה. היא לא מכשול בלתי עביר, רחוק מכך: עשרות אלפי פלסטינים חוצים אותה מדי יום. יש גם יזמים שעושים כסף מהבאת העובד הפלסטיני לצד אחד של הגדר, כאשר הוא מטפס עליה באמצעות סולם שהם מספקים לו, ויורד בצידה השני, שם ממתין לו שותפו של היזם ומסיע אותו למקום עבודתו בישראל. אבל, כמו החומה הסינית שיותר משהיא נועדה לבלום פלישות נועדה למנוע מהסינים להכיר את העולם שמעבר ולייבא את ערכיו, היא מחסום מנטלי. היא אומרת לישראלים: עצור. כאן יש מפלצות.

במקביל, התפוגגו הכתבים לענייני פלסטינים. לעיתונים יש היום כתבים צבאיים וכתבים לענייני מתנחלים (כדי להתחנף לקהל האחרון, הם מכונים בדרך כלל "כתבים לענייני התיישבות"), אבל כמעט ואין יותר כתבים לעניינים פלסטיניים. הישראלים לא רוצים לדעת מה קורה אצל השכנים, מה הם חושבים.

הישראלים, בקצרה, ביצעו התנתקות מנטלית. הכיבוש נמשך, הילדים שלהם מתחזקים אותו, אבל אין לגיטימציה לדבר על מה שהם עושים במהלך שנות השירות הצבאי שלהם בגדה. הסיפוח נמשך במלוא עוזו, אבל הישראלים לא רוצים להסתכל למציאות בעיניים – היא נראית כך. מה שהיה הוויכוח הבלתי נדלה בציבוריות הישראלית גווע וחלף. במקומו יש שתיקה גדולה והשתקה גדולה.

עד שיבוא הפיצוץ. עד שפרץ דם גדול – תמיד גדול יותר בצד הפלסטיני – ייאלץ את הישראלים להתבונן שוב במציאות שבה הם חיים. ככה זה: הישראלים לימדו את הפלסטינים שהם מבינים רק כוח. והפעם זה יהיה, יש לנחש, אלים יותר. המשתתפים באינתיפאדה הראשונה הכירו אנשים מהצד השני: פלסטינים עבדו בישראל בעקביות וישראלים נסעו לשטחים כמעט בלי חשש. אבי העסיק פועלים פלסטינים מעזה. הם ישנו בביתנו. אחד מהם, נאצר, היה קרוב במיוחד. יום אחד שבתי מהשירות ברצועה, והוא היה בבית, מנסה לשכנע את אבי לשוב ולהעסיק אותו. בהינו זה בזה: אני עם הנשק ותג המנהל האזרחי, הוא בבגדים המאובקים של פועל עזתי. מה עושה המקומי הזה בבית שלי, היתה המחשבה הראשונה שלי. השיחה אחר כך היתה מקוטעת, שבורה. דברים שלא רצו להיאמר לא נאמרו. אתה צריך להתחיל לחזור, היה המשפט האחרון שלי; עוד מעט יתחיל העוצר. הוא הנהן.

באינתיפאדה השניה התנגשו ישראלים צעירים ופלסטינים צעירים שכמעט ולא הכירו זה את זה. בשלישית, יתנגשו שתי אוכלוסיות זרות, שחונכו לראות את הצד השני רק ככובש או כמבוקש, על כל פנים כאויב צמא דם. האם יזכרו ילדי אל מעסרה את הצעירים הישראלים שהתאמנו פעם ברחוב שלהם בקונג פו, אחרי הפגנה שבה עמדו יחד מול החמושים? בספק. זה לא קורה כשהדם רותח ומתך מוטל לפניך.

אבל זו לא גזירת גורל. את המלחמה הבאה עדיין אפשר למנוע. והדרך לעשות זאת היא, קודם כל, לשוב ולהנכיח את העובדה שאנחנו בעיצומו של סכסוך שאולי נרגע, אבל מעולם לא נפסק; ושאת עובדת התמשכותו חשים הפלסטינים על בשרם, בעוד שעבור רוב הישראלים הסכסוך נע בין שמועה רחוקה לזמזום טורדני.

עד שהשקט המדומה יסתיים.

ועוד דבר אחד: עומר כביר מדווח הערב על כך ששורה של פעילים חברתיים ופוליטיים מצאו שנערכו נסיונות לפרוץ לחשבון הג'ימייל שלהם. במקרה אחד, זה של הבלוגר נועם ר., גוגל דיווחה לו ש"ממשלה" אחראית לנסיון הפריצה הזה. בהנחה שגוגל לא טועה, יהיה מעניין מאד לדעת באיזו ממשלה מדובר.

(יוסי גורביץ)