החברים של ג'ורג'

19 באוקטובר 2010

חוקי הנאמנות כאמצעי נישול

בנימין נתניהו נבהל מעצמו – מי היה מעלה זאת על הדעת? – והורה אמש (ב') לתקן את הצעת חוק הנאמנות, כך שהדרישה להשבע אמונים למדינה "יהודית ודמוקרטית" תחול גם על מתאזרחים יהודים, לא רק על לא יהודים. כנראה שאפילו הוא קלט שהגזענות הזו מוגזמת מדי, או, ליתר דיוק, פוגעת במאמצי ה-Hasbara של ישראל.

אחת הטענות הנפוצות נגד חוק הנאמנות היא שאין לו בעצם שום השפעה בשטח: מי שבאמת רוצה אזרחות יישבע שבועת שקר ממילא, ולציבור הערבי שכבר נדפק עד העצם על ידי הממשלה יש מספיק סיבות לתעב את המשטר הציוני גם בלי החוק הזה.

אבל המטרה של חוקי הנאמנות – שחוק שבועת הנאמנות הוא רק הראשון שבהם – היא לצמצם את מעמדם של האזרחים הלא יהודים בכל תחומי החיים. מי שלא קלט את זה עד עכשיו, צריך היה רק להסתכל בהצעת החוק האחרונה של גדעון עזרא (קדימה).

לח"כ עזרא עומדת זכות גדולה: כפי שציין אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל), עד למינויו של עזרא האמינו הפלסטינים הישראלים כי בשב"כ עובדים חצאי-אלים. כשהם קלטו שאדם כמו עזרא, לא בדיוק הטוש החד בקלמר, הצליח להפוך לסגן ראש השב"כ, הרבה מהפחד התפוגג.

השטיק החדש של עזרא הוא הצעת חוק שקובעת שמדריכי תיירות בירושלים יהיו רק אזרחים ישראלים. ההצעה, מטבע הדברים, שוללת את רשיון העיסוק של מדריכי תיירים פלסטינים בירושלים, משום שבניגוד לטענות ה-Hasbara, הם אינם אזרחים אלא תושבים. הסיפוח החד צדדי של ירושלים לא העניק להם אזרחות. ישנם כ-300 מדריכי תיירים פלסטינים, שאם הצעת החוק של עזרא תעבור יאבדו את מטה לחמם.

ומדוע ינושלו תושבי מזרח ירושלים מעבודתם? כי הם לא נאמנים. בהסבר להצעת החוק נאמר כי "במדינת ישראל ישנם אתרים תיירותיים רבי-ערך. לא אחת ישנם חילוקי דעות באשר לאופן הצגתם של אותם אתרים מבחינה היסטורית, דתית, תרבותית ועוד. העיר ירושלים, על אתריה ההיסטוריים הרבים, מהווה דוגמה לאתר שקיימים לגביו חילוקי דעות כאמור. לחלק מתושבי מדינת ישראל, דוגמת תושבי מזרח ירושלים, ישנה פעמים רבות ?נאמנות כפולה', שכן הם מצביעים לרשות הפלסטינית: תושבים אלה מציגים לעתים עמדות אנטי-ישראליות בפני קבוצות תיירים אותן הם מדריכים. כדי להבטיח שתיירי חוץ ייחשפו לנקודת המבט הלאומית הישראלית, מוצע לקבוע כי סוכנויות נסיעות, וכל גוף המארגן סיורים לתיירי חוץ, ידאגו לכך שסיורים אלה ילוו על ידי מורה דרך שהוא אזרח ישראלי, אשר יש לו נאמנות מוסדית למדינת ישראל. הצורך בשמירה על האינטרס הלאומי של הצגת ישראל בדרך נאותה גובר על אינטרסים אחרים". כלומר, הצורך בכך שתיירים המגיעים לישראל יקבלו רק את הגרסה הרשמית, כפי שמקובל במדינות כמו צפון קוריאה, גובר על הצורך של תושבי מזרח ירושלים להתפרנס.

הצעת החוק הזו איננה חדשה, ומה שעומד מאחוריה – מאחורי המלל על נאמנות – הוא מלחמת קיום פשוטה בין אגודת מורי הדרך הישראלים ובין המדריכים הפלסטינים. לאגודת מורי הדרך הישראלים, כמסתבר, יש לא מעט יריבים: היא מחתה על השימוש במדריכים קתולים בעת ביקור האפיפיור בארץ, ואף איימה "לשבש את הביקור"; והיא מוחה גם נגד הפרוייקט המיליטריסטי הגדול ביותר בעולם לבני נוער, הידוע בישראל בכינויו "תגלית".

מסתבר שאפילו בלי החוק של עזרא – שחושש שמדריכים פלסטינים בהר הבית "משמיעים סיפורים על ישראל מפה ועד להודעה חדשה" – משרד התיירות (שמנוהל על ידי אחד הגמדים שהכניס ליברמן לכנסת, סטס מיסז'ניקוב) כבר מנהל הליכים כנגד מדריך תיירים פלסטיני שהעז, שומו שמיים, "לנקוט דעות חריפות כנגד מדינת ישראל בהציגו את נושא היחסים בין ישראל לפלסטינים".

ועכשיו אגודת מורי הדרך מצאה את השיטה החדשה והבזויה לקדם את הצעת החוק שלה: לרכב על סוס "הנאמנות". אם פעם הצעת החוק הזו היתה מסוגלת לקדם את ישראל למדינת מעקב נוסח הגוש הסובייטי, שבה לכל תייר מוצמד "מלווה מוסמך", הרי שבמסגרת הגלישה במדרון החלקלק, חוקי הנאמנות יצרו קטגוריות של עבודות שבהן לפלסטינים יהיה אסור לעבוד, מחשש ל"נאמנותם". זה מתחיל במדריכי תיירים; אין שום סיבה להניח שזה ייעצר שם. אחרי הכל, במדינה יהודית, קרי – בהעדר משמעות אחרת למילה "יהודית" – כזו שבה היהודי הוא אדון, בהחלט הגיוני שתהיה לו גם זכות מועדפת לקבלת פרנסה. ומי שאומר אחרת יוקע, תוך זמן קצר, כאנטישמי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

15 באוקטובר 2010

זה לא פאשיזם, אבל…

המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" הקדיש מקום נרחב בגליון שלו שפורסם הבוקר (ו') לגל האנטי דמוקרטי העכור העולה עלינו, אותו הוא הגדיר כפאשיזם. היוזמה הזו – שבמסגרתה לא רק מתייחסים לתופעות נקודתיות, או למי-הכניס-למי בפוליטיקה, אלא לתמונה שמנסה לחבר את הנקודות – בהחלט מבורכת, אבל נראה שהיו כמה נקודות שלא הובנו.

למשל, נטען שישראל היא המדינה הראשונה בעולם שהפאשיזם שלה הוא דתי. זה לא מדויק. יוצרי הפאשיזם המקוריים – שמרנים צרפתים – ראו בדת הקתולית חלק בסיסי והכרחי מהזהות הצרפתית השורשית. הפשיסטים הספרדים גם הם שילבו את הקתוליות בלי שום בעיה למארג האידיאולוגי שלהם, והכנסיה – או, ליתר דיוק, פלג שמרני במיוחד שלה, אנשי אופוס דאי – היו גורם מרכזי בשלטון במדינה הפאשיסטית מאריכת הימים ביותר. המדינות הפאשיסטיות שהוקמו בקרואטיה ובסלובקיה היו אולי משטרי בובות, אבל אלו היו משטרי בובות פאשיסטו-קתוליים. בגרמניה הנאצית, כמה כנסיות פרוטסטנטיות הכריזו על עצמן כ"נוצריות-גרמניות", כלומר כמחזיקות בג'יבריש שניסה לרוקן את הנצרות מהפן היהודי שלה, תעלול מסובך במיוחד לפרוטסטנטים, וטענו שישוע היה ארי. המפלגה הנאצית נקרעה בין עידוד היוזמה המשונה הזו ובין דיכוי כל צורות הנצרות ומעבר לניאו-פגאניזם נקי; אבל גם ניאו-פגאניות היא דת. אי אפשר לומר שלנאציזם לא היה פן דתי; אנשי האס.אס. הרי חרתו את "אלוהים איתנו" על אבזם חגורותיהם, ואתאיזם היה עילה לגירוש מהשורות.

הבלבול נובע מכך שמולדת הפאשיזם כפי שאנו מכירים אותה, איטליה, אכן היתה נטולת כל סממן דתי. אבל דבר זה ניתן להסבר בקלות על ידי ההיסטוריה הייחודית של איטליה, שמלחמת השחרור שלה כללה מלחמה גם באפיפיור, שעדיין החזיק בשרידי מדינות האפיפיור – ביניהן רומא. הלאומיות האיטלקית – במידה מעניינת, כמו זו היהודית בראשיתה – נוצרה מתוך מלחמה בכנסיה; מטבע הדברים, היא היתה אנטי דתית.

מעבר לכך, יש מגוון סוגים של פאשיזם. הפאשיזם האיטלקי קידש את המדינה, אבל הגרמני – וישראל קרובה הרבה יותר לדגם הגרמני – קידש את הפולק, העם, לא את המדינה; הוא שאף לכך שהמפלגה, לכאורה יצוגו של הפולק, תירש בסופו של דבר את המדינה. כידוע, זה לא הסתייע. הפאשיזם האיטלקי דחק את מקומו של המלך; בצרפת וספרד היו יסודות מלוכניים חזקים בתנועות הפאשיסטיות.

הלאה. באופן מפתיע, אומרים לנו, אף שרוב הישראלים מתנגדים ל"מנהיג חזק", רוב המהגרים מחבר העמים (53%) דווקא רוצים כזה. זה לא צריך להפתיע כל כך: כולנו יודעים שהיטלר כונה רשמית "הפיהרר", המנהיג, אבל רק מעטים יודעים שסטאלין התהדר בכינוי דומה, ווז'ד (Vozhd). שלא במפתיע – הרוסים תמיד ליקקו את מגפי עריציהם, עד שהללו התגלו כחלשים מדי – רוסיה חווה גל של נוסטלגיה לסטאלין, האיש שהרג יותר רוסים אפילו מהיטלר. הרוסים שהגיעו לכאן לא השאירו את רוסיה מאחוריהם; הם הביאו אותה לישראל. ביל קלינטון אמר דברים דומים מאד לאחרונה; ישראל ביתנו נעמדה על רגליה האחוריות במחאה.

נתון נוסף שמבלבל את כותבי ידיעות הוא מה שנראה כמו סתירה במונחים: 80% מהנשאלים מזדהים כדמוקרטים, ורק 10% מזהים את עצמם כלאומנים (3% מהאוכלוסיה היא פשיסטית במוצהר). מצד שני, 36% (!) מהיהודים רוצים לשלול את זכות ההצבעה של הפלסטינים הישראלים, ו-58% מיהודי ישראל אומרים שיש להגביל את חופש הביטוי אם הוא "פוגע באינטרסים לא בטחוניים" של ישראל. יש להניח ששיעור התומכים בהשעיית חופש הביטוי מסיבות בטחוניות, התירוץ המקובל בישראל, גבוה משמעותית יותר. יצוין שאין לדעת כמה מן הנשאלים הישראלים תמכו בזכות הצבעה לפלסטינים מסיבות של Hasbara, כלומר היו שמחים מאד לשלול אותה אבל חוששים, עדיין, מהתגובה הבינלאומית להחלטה כזו.

אז מה קורה פה? קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי. חלק ניכר מהציבור הישראלי הוא פולקיסטי, קרי מחזיק בזן הפאשיזם שגורס שהלאום שלו, שעובר בדם, עליון אינהרנטית על לאומים אחרים; שהכנסה של "דם זר" אליו תחליש אותו או תפגע בו בדרך אחרת (מה שגורר בהתאם חשש גדול מ"נישואי תערובת"); והוא שונא זרים, מוכן בהרף עין להשתכנע שהם שונאים אותו ורוצים בחורבנו. (כדוגמא מהירה, אוהדי כדורגל השמיעו קריאות "היטלר" כנגד שופט גרמני במשחק כדורגל שנערך לאחרונה – ואמנם שנו רבותינו שאין מביאים ראיה מן הכלבים השוטים, אבל גרמניה, פרדוקסלית, היא דווקא מדינה אהודה בישראל. הצוללות הללו היו בהחלט השקעה משתלמת מבחינת הרפובליקה הפדרלית).

אבל, מצד שני, הישראלי הממוצע יודע שפאשיזם ולאומנות הם דברים רעים. לימדו אותו את זה בלימודי השואה שלו: יש קשר בינה ובין עליית הפאשיזם, אז הוא לא רוצה להיות מקושר למשהו דומה. על כן הוא עושה מאמץ עילאי כדי להרחיק מתודעתו את העובדה שאם עדיין משמעות למילה האמורפית "פאשיזם", הוא כנראה עונה על ההגדרה. הוא מגדיר את עצמו כדמוקרט, למרות שאין דבר הרחוק ממנו מתפיסת הבסיס של דמוקרטיה – שותפות היסוד של כולם במדינה – והוא מחפש דרכים עוקפות אל הפולקיזם, ומילים שיסתירו את מהותו.

לא, הוא לא פאשיסט, אבל הוא חושב שיהודי שמתחתן עם לא יהודיה מבצע פשע. הוא לא פאשיסט, אבל לא מבין מה הבעיה להקים מדינה שמעדיפה יהודים ומפלה ערבים. הוא לא פאשיסט, אבל הוא חושב שיש יותר מדי חופש עיתונות. הוא לא פאשיסט, אבל הוא לא מוכן שהילדים שלו ילמדו עם בני עמים אחרים. הוא לא פאשיסט, אבל לא רואה שום בעיה עם גירושם של ילדים שנולדו כאן לרחם הלא נכונה. הם לא יהודים, אחרי הכל. הוא לא פאשיסט, אבל מבחינתו מי שלא שירת בצבא הוא חלאת המין האנושי, מישהו שצריך לשלול את זכויותיו. הוא לא פאשיסט, אבל הוא לא אומר "שמאל", הוא אומר "סמול", כי זו קבוצה לא לגיטימית של גברים הומואיים-נשיים וזונות של ערפאת, שבטוח דפקו אותו אם כי הוא לא בטוח איך. הוא לא פאשיסט, אבל אם מישהו ידליק סיגריה ביום כיפור, הוא עלול להתעצבן ולהרביץ לו, כי בכל זאת, צריך שיהיו גבולות.

הוא לא פאשיסט, הוא יהודי. והוא מתכסה בעובדה שהמילה הזו מעורפלת בערך כמו פאשיזם: הוא יכול לומר "יהודי" ולהתכוון לכך שהוא אדם שנברא בצלם בעוד אחרים לא, יודע בבטחה שאחרים, מיעוט קטן, ישתמשו ב"יהודי" כדי להשתמש ב"נושא תרבות מסוימת, שמחויבת לספקנות ולמלחמה באפליה". הטשטוש הזה מאפשר לו לומר לעצמו בבטחה שהוא לא פאשיסט.

הוא לא פאשיסט, הוא פולקיסט. אבל הוא לא יודע את ×–×” – הסבירו לו על פאשיזם, והוא ממש לא מעריץ את המדינה – והחוק בישראל ממילא מתיר גזענות, אם היא ממניעים דתיים, כך שאיש גם לא יאמר לו.

ובינתיים, הוא "מתחזק".

הערה מנהלתית א': הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לתורם על המאמץ.

הערה מנהלתית ב': כפי שכמה קוראים חדי עין כבר שמו לב, "ידיעות אחרונות" פרסם הבוקר (ו') את שמו של אבי יעקובוב כחייל שרקד עם הפלסטינית, והעניק קרדיט נאה לבלוג. זה, נזכיר, אזכור שני של הבלוג בעיתון של המדינה בתוך חצי שנה. שלום לקוראי "ידיעות אחרונות" שהגיעו לכאן בעקבות הפרסום, ואזכור מהיר של כללי הכתיבה בבלוג: שם אמיתי או זהות קבועה, והמנעות מהתקפות אישיות, עלי או על קוראים אחרים. לפני שאתם מסתערים,או חוטפים התקף, צוי לקרוא את "פטריוט של מדינה לא קיימת" ואת "רק על עצמי", שאפשר למצוא למעלה.

(יוסי גורביץ)

9 באוקטובר 2010

מתרגלים טרנספר?

אחת המטרות של טבח כפר קאסם, כפי שחשב האחראי על הפעולה, רס"ן שמואל מלינקי, היתה לעודד בריחה המונית של הפלסטינים שנותרו בישראל אחרי הטיהור האתני של 1948; מלינקי היה מודע לתכניות מגירה בנושא, וזכר את התפקיד שמילא אז הטבח בדיר יאסין. מלינקי היה איש מג"ב, אבל המפקד הישיר שלו, אל"מ יששכר "אללה ירחמו" שדמי, היה איש צה"ל.

בסוף החודש ימלאו 54 שנים לטבח, שמדינת ישראל מקפידה שלא לציין; ממשלת ישראל לא העמידה שם לא יד ולא מצבת. כשניסה שר החינוך יוסי שריד להכניס את הנושא לתוכנית הלימודים, קמה ×–×¢×§×”. המקסימום שהמדינה היתה מוכנה לומר ×”×™×”, בלשון הנשיא פרס – הוא ×”×™×” סגן שר הבטחון בעת הטבח וקשה להאמין שלא ×”×™×” מודע לתוכניות הטרנספר, או לנסיונות של הבוס הישיר שלו לטייח את הטבח – ש"כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאד".

אתמול (ו') דיווחה כרמלה מנשה ברשת ב' שנערך תרגול רחב היקף, בהנהגת המשטרה אבל גם בהשתתפות גורמים אחרים, כמו פיקוד העורף, ובמסגרתו נערכו הכוחות ל"תרחישים קיצוניים של הפגנות אלימות במגזר הערבי עקב הסכם לחילופי אוכלוסין עם הרשות [הפלסטינית – יצ"ג]. לצורך קליטת העצורים יוקם בצומת גולני מחנה מעצר לערביי ישראל". בלשון נקיה פחות מזו המותרת בקול ישראל, כוחות הבטחון נערכים למהומות שיגיעו עם הטרנספר.

לא להתמקד בליברמן. דב חנין

המדהים הוא שאף כלי תקשורת לא הרים את הסיפור של מנשה ורץ איתו. חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) הגיש בקשה דחופה לדיון בכנסת. בשיחה שניהלתי איתו, הוא אמר שזו תהיה טעות להתמקד בעובדה שהשר לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ', הוא נציג של ליברמן; זה נראה, לדבריו, גדול יותר מליברמן ועשוי לכלול מעורבות של שר הבטחון אהוד ברק. בהתחשב בכך שפיקוד העורף מעורב בתרגיל, זו הנחת יסוד יותר מסבירה. חנין אמר שהוא מתכוון לבקש הסברים מברק, אם כי הודה שבהתחשב בהתחמקותו הקבועה של ברק ממתן דין וחשבון לכנסת – "הוא חותר לשתקנות מתמדת", אמר חנין – זו תהיה משימה לא פשוטה.

כאן המקום להזכיר שוב שנתניהו לא גינה את שר החוץ שלו על הנאום באו"ם ושעוזריו אמרו שההצעה של ליברמן לחילופי אוכלוסין היא "לא בלתי לגיטימית". עכשיו אנחנו למדים שמשטרת ישראל וצה"ל מתחילים לתרגל את היישום של תכנית ליברמן. יכול להיות, כמובן, שמדובר היה בתרגיל שגרתי ושכדי לקושש לעצמו כותרת אהרונוביץ' החליט להציג את התרגיל כתרגיל טרנספר; אם כן, זה יהיה עוד מקרה שבו מקריב פוליטיקאי את עתידה של מדינת ישראל עבור רווח פוליטי זמני. יכול להיות, מצד שני, שכמו ערב טבח כפר קאסם, מישהו מכין תוכניות מגירה לקראת טרנספר. אחרי הכל, התרגיל הגדול הדומה האחרון שערכו כוחות הבטחון היה ערב ההתנתקות. והיא, כידוע, יושמה.

הערה קצרה: אמש (ו') דרס יו"ר עמותת אלעד, דוד בארי, שני ילדים פלסטינים לאחר שנקלע למארב אבנים. אם להודות על האמת, לא יודע מה הייתי עושה במצבו. כנראה שהייתי מקפיד לא להקלע למצבו – כלומר, לא הייתי מתנחל. אבל נקודה אחת שכלי התקשורת, בלי יוצא מן הכלל, לא ציינו היא עברו של בארי: הוא היה מודע לפעולותיה של המחתרת היהודית הראשונה, ככל הנראה משום שהוזמן לשרת בשורותיה, והוא הזהיר את אנשיה כאשר התברר לו שהשב"כ חשף אותם. בהתחשב בפעולותיה של המחתרת – הטבח במכללה האיסלמית, הנסיון לפוצץ שישה אוטובוסים פלסטיניים – אפשר להניח במידה של ודאות שחייהם של פלסטינים לא נחשבים יותר מדי בעיניו של בארי.

(יוסי גורביץ)

7 באוקטובר 2010

משחקים באש

בכל פעם שאתה חושב שאין יותר לאהוד ברק לאן לשקוע, הוא יוצא בהצהרה פומבית שמוכיחה לך ששוב טעית.

במקרה שלנו, מדובר בחוק הנאמנות. ראש ממשלתנו הודיע במפתיע כי בישיבת הממשלה הקרובה יעלה לדיון את הצעת החוק של יעקב נאמן, שליחו לדבר עבירה של איווט ליברמן במשרד המשפטים, שקובעת כי כל מתאזרח יידרש להביע נאמנות ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

כל מתאזרח? לא בדיוק. כמו חוקי עוול רבים אחרים במדינת כל יהודיה, מי שזכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות מקבל פטור. ככה כותבים, במשפטית ישראלית, שליהודים יש זכויות יתר. רשמית, כפי שמציינת היטב נעמה כרמי, העולים אינם נחשבים למתאזרחים; הם נחשבים, מכוח חוק השבות למי שנולדו פה – או, ליתר דיוק ולמרבה המבוכה, כל היהודים היושבים בישראל, גם אם נולדו כאן, נחשבים לעולים.

כלומר, הצעת החוק הזו מיועדת לדבר אחד בלבד: לתקוע אצבע בעינם של האזרחים הפלסטינים בישראל, ולומר להם שוב שהם אזרחים סוג ב', שאם אחד מהם ירצה לשאת אזרחית ירדנית או מצרית, בן המשפחה החדש יצטרך לעבור נוהל מפרך של קבלת אזרחות, ובסופו להשבע נאמנות למדינה יהודית. לא למדינה שבה כל האזרחים שווים, אלא למדינה שבה יש שני מעמדות מובהקים של אזרחים, הנחלקים על פי מוצא: ילידים ופולשים. זו, אגב, לא אמירה שלי: כך כתוב בחוק השבות.

אז מה עשה מפרק השעונים ממגדלי אקירוב? הוא הודיע שהוא לא היה שותף להליכים – איפה הוא היה? ישן? – ושיש לו הצעת תיקון: "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, ואני מתחייב לכבד את חוקי המדינה". ההדגשה שלי.

ברק חושב, אולי, שהתוספת הזו על מגילת העצמאות מועילה איכשהו לאזרח הערבי, מורידה משהו מעוצמת ההשפלה. ספק רב בכך. נראה שהוא בכלל מכוון אל שותפיו המתמעטים והולכים בשמאל הציוני המתון, מנסה לפתות אותם באזכור של מגילת העצמאות; אולי הם יבינו שזו לא מדינת היהודים נוסח זבולון אורלב, אולי הם יחשבו שהוא לא מוכר אותם – שוב – לימין. בקצרה, אולי הם לא יפריעו לו להשאר בממשלה גם אם הוא יצביע עבור החזיר הזה. הרי יש לו נזם באף.

אם יש לברק עדיין תומכים, הם ודאי לא שמו לב שהממשלה שהוא יושב בה כבר ביטלה את סעיף השוויון במגילת העצמאות וכבר קבעה שמדינה יהודית – לפחות המדינה היהודית הזו – לא יכולה להיות דמוקרטית.

העלאתה של הצעת החוק הזו לדיון דווקא עכשיו היא אתנן מובהק של נתניהו לליברמן. כדי לשמור את הבריון המורשע בממשלה שלו, מוכן נתניהו להשפיל כ-20% מאזרחי המדינה, שגם כך רואים ממנה מרורים. יותר ויותר דוחקת הממשלה הזו את הפלסטינים הישראלים לפינה, מאלצת אותם לבחור בין המרכיבים הישראליים והפלסטיניים שבזהות שלהם (במושב הקרוב של הכנסת יש עוד כמה הצעות חוק מגונות בכיוון – האגודה לזכויות האזרח ריכזה מידע על הנושא כאן). עד שיבוא פיצוץ, שלאחריו יתכרבל הציבור הציוני בתנוחה העוברית האהובה עליו וייבב שלא אוהבים אותו, והוא הרי נתן להם כל כך הרבה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לתורמים. כזכור, עכשיו שאני מודע לאפשרות להוסיף הערות לתרומה, אני גם קורא אותן ומשתדל להגיב.

(יוסי גורביץ)

6 באוקטובר 2010

בדרך למדינת שב"כ

הכנסת שוקלת בימים אלה את חוק הטרור, שאמור לארגן מחדש את כל ההתייחסות החוקית לנושאי טרור במדינה. שלום כבר כתב בנושא את אחד הפוסטים היותר מוצלחים שלו, אבל בכל זאת צריך לומר כמה מילים בנושא. אני מודה לאגודה לזכויות האזרח על המסמך הממצה שלהם (זהירות, PDF) בנושא.

ראשית, החוק (זהירות, PDF) מאפשר להגדיר כפעולת טרור גם "פגיעה בסמלי שלטון" (עמ' 6). כלומר, אם אתה שורף דגל ישראל, אתה הופך לטרוריסט. כלומר, פעולה שהיא פעולת מחאה לגיטימית, לא רק תכניס אותך לכלא – היא תכניס אותך לכלא לתקופה ארוכה במיוחד.

שנית, שר הבטחון מוסמך, על פי שיקול דעתו הבלעדי, להכריז על ארגון כעל ארגון טרור (שם, עמ' 9). אמנם, מומלץ בהמשך שהוא לא יעשה זאת ללא בקשת ראש שירות בטחון כלשהו (עמ' 10). אבל בשום מקום אין לחברי הארגון יכולת להתגונן. למעשה, הפעם הראשונה שארגון עשוי לשמוע שהוא ארגון טרור היא בהכרזה הרשמית של שר הבטחון.

יש להניח שקצת קשה לזמן נציגים של עז א דין אל קסאם כדי שיוכלו להציג את עמדתם באשר להכרזה המיועדת קודם ששר הבטחון יקבל אותה, אבל החוק ממילא לא עוסק בארגונים כאלה: הוא מיועד לטיפול בארגוני צדקה ועמותות. פתאום הם מוצאים את כל כובד החוק מופעל נגדם. החשבון שלהם מוקפא. מוציאים להם שם רע. כשהם מגיעים לבג"צ כדי לערער על ההחלטה, הם מגיעים אליו כנציגי ארגון שכבר הוכרז כארגון טרור, וההתייחסות אליהם תהיה כאל כאלה.

שלישית, התרחבות עם פוטנציאל אינסופי של מעגל הטרור. נניח שאדם מעלה תרומה לאיזו עמותה. אותה עמותה תומכת גם במוסדות חינוך פלסטיניים. חלק מהמוסדות הללו, מטבע הדברים, שייכים לחמאס. טראח! העמותה, והתורם, הפכו באחת לטרוריסטים.

רביעית, ומשהפך אדם לחשוד בטרור, אפשר לעשות לו שורה של דברים לא נעימים ולא מקובלים. צריך לפרט אותם, כי הם במידה רבה ליבת החוק.

1. מורחב משמעותית השימוש ב"חומר סודי", כלומר מידע, שבדרך כלל נטען שהוא מודיעיני ושלעיתים הוא מפוברק, שמוגש לבית המשפט ללא ידיעת הנאשם. כאן נוצר מצב שכפי שאני לא נלאה לומר, גרוע מזה של מצבו של חשוד שנגרר בפני האינקוויזיציה. החשוד על פי חוק הטרור לא יודע במה הוא חשוד, לא יודע מי החשיד אותו, ואין לו שמץ של יכולת להתגונן. חשוד שזומן לאינקוויזיציה היה יכול, לפחות, לציין את רשימת אויביו, ואם ההלשנה עליו הגיעה מאחד מהם, הוא היה משוחרר. ה"מידע הסודי", קובע החוק (עמ' 94), הוא לא רק מידע שחשיפתו מסוגלת לפגוע בבטחון ישראל, אלא גם כזה ש"יכול לפגוע ביחסי החוץ שלה". כפי שלמדנו לאחרונה, גם בקשת מידע על רכוש הוואקף ביפו יכולה להיחשב כ"פגיעה ביחסי החוץ של ישראל".

2. חמור אפילו יותר, מורחב השימוש במעצר מנהלי (עמ' 97). לראשונה, הוא יוצא מגבולות תקנות שעת חירום ונכנס לכלל המשפט הישראלי הנורמטיבי. מעתה, השימוש בו מותר גם שלא "בשעת חירום" (החוק החדש מבטל את הסעיף המגביל ×”×–×” – סעיף 1 – בחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים)). עד ×›×” השימוש בו ×”×™×” מוגבל, במידה רבה, לתחומי השטחים הכבושים, והשימוש בו בתחומי מדינת ישראל, או כלפי אזרחי מדינת ישראל, ×”×™×” מצומצם ובמשורה. הפיכתו לחלק מן החוק הנורמטיבי תהפוך אותו לשגרתי הרבה יותר. המעצר המנהלי יוצר אזור דמדומים חוקי, שבו אפשר להחזיק אדם במעצר, שנים על גבי שנים – הארכה אחרי הארכה – מבלי להוכיח את אשמתו או אפילו מבלי לאפשר לו להוכיח את חפותו. מעצר מנהלי הוא מעצר שמתבצע ללא ראיות מספיקות להליך פלילי, כלומר שהוא יישען כמעט תמיד על "חומר סודי". אחרי הכל, אם היו ראיות נגד החשוד, לא ×”×™×” צורך במעצר מנהלי.

3. החוק החדש מאפשר (שם) שורה של הגבלות אחרות, לתקופה של שישה חודשים, כנגד חשודים בטרור, וזאת ללא אפשרות של הגנה: הגבלת יציאה מאזור מסוים; איסור שהיה באזור מסוים; איסור יציאה מהארץ; חובה לעדכן את המשטרה על תנועותיו; חובה להפקדת דרכון; איסור להחזיק ב"חפצים מסוימים" או לקבל "שירותים מסוימים"; איסור מגע עם אדם או קבוצת אנשים; הגבלות עיסוק; או הסעיף הכוללני שאומר "או כל הגבלה אחרת המתחייבת מטעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור".

השילוב של שלושת הסעיפים הללו הוא קטלני למדינה דמוקרטית. מעצר ללא עורך דין הוא כלי שמטרתו אחת: שבירת הנחקר והשגת הודאה. הכלי הזה עובד. במקרה האחרון שראינו, זה של אמיר מח'ול, נאלצה התביעה להודות לאחרונה בחירוק שיניים שאין לה כל ראיה כנגד מח'ול שאיננה הודאתו. היא לא מצאה כל ראיה במחשביו שהוחרמו, או במאות השעות של האזנה לו. נזכיר שוב את מספר הזיכויים במשפטי זוטא בישראל, שבהם נטען שההודאה הוצאה מהחשוד בעינויים: אפס.

ואם זה לא היה מספיק, שר הבטחון (או הרמטכ"ל!) רשאי מעתה, על פי שיקול דעתו, לזרוק אזרח ישראלי למעצר מנהלי, והראיות כנגדו יהיו סודיות. הוא גם רשאי לוודא שהאיש יפוטר או לא יוכל להתפרנס, שהוא לא יוכל לעזוב את הארץ שבה הוא נרדף בלי אפשרות להתגונן, או לא יוכל להפגש עם ידידיו. הסעיף האחרון מתקרב מאד לנוהל ה"נידוי" המושמץ של המשטרה החשאית הדרום אפריקנית, שאיפשר מעצר בית תוך מניעת מגע של החשוד עם קרוביו וידידיו, ללא משפט. לכל היותר, יותר לחשוד שימוע בנוכחות שר הבטחון (או הרמטכ"ל) וזאת, אם ירצה השר (או הגנרל) לאחר המעצר.

החשוד יוכל לאחר מכן לערער על הצו לבית המשפט המחוזי, אבל יש לי הרגשה עמומה שהתיק יגיע משום מה לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה, לפני השופטת עינת רון. איכשהו, דברים כאלה פשוט קורים. החוק מכיל שורה של סעיפים בעייתיים ומעצבנים אחרים, אבל אחרי מה שצוין למעלה, הם שוליים.

עכשיו, תאמרו, רגע, אתה רץ. מי אמר ששר הבטחון (או הרמטכ"ל) אכן יוציא צו כזה? מי אמר שהוא לא יסתכל על החומר החשאי בשאט נפש, יסרב לשמש כחותמת הגומי של יובל דיסקין, ויגלגל את השב"כ מכל המדרגות? שתי תשובות. קודם כל, לא יכול להיות שחירותו של אדם תהיה תלויה בשיקול דעתה של דמות פוליטית. ושנית, אני לא יכול לחשוב כרגע ולו על מקרה אחד שבו השב"כ ביקש צו מעצר מנהלי משר בטחון ולא קיבל אותו. אם החוק הזה יעבור, חירותו של כל אזרח תהיה מוטלת בסכנה ברגע שהוא יעצבן את השב"כ, ואפילו ההגנות הרעועות שהיו כאן עד כה לא יעמדו לו.

הסכנה, כמובן, לא שווה. רוב האזרחים הציונים הטובים, שמהללים את צה"ל ומאמינים לשב"כ ללא חקירה ודרישה, לא נמצאים בסכנה. בדרך כלל. אבל אזרחים ספקניים יותר, ביקורתיים יותר, כאלה שיחסם לציונות בעייתי, ידעו מעתה שאפשר, בהינף מקלדת, לבטל את שארית זכויותיהם. זו, מותר לחשוד, מטרתו של הארגון שהודיע שמטרתו היא "סיכול חתרנות", גם כאשר החתרנות הזו חוקית ומיועדת להשפיע, בדרכים חוקיות ובלתי אלימות, על פניה של מדינת ישראל. אסור, בקצרה, שהחוק הזה יעבור.

והוא יעבור, כמובן.

תיקון:

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

1 באוקטובר 2010

חשיבותה של רצינות

מלחמת העולם הראשונה תגיע לסופה הרשמי ביום ראשון הקרוב. גרמניה תשלם אז את התשלום האחרון של חובה מאותה מלחמה.

כידוע, בהסכמי וורסאי שלאחר המלחמה הושתו על גרמניה פיצויים כבדים, יחד עם הקביעה – שהכבוד הלאומני הגרמני התקשה לקבל, ושהיום אין עליה עוררין אבל אז עדיין עוררה חמה גדולה – שהיא היתה האחראית לשפיכות הדמים הגדולה ביותר שידע העולם עד אז. הקנס, והאמצעים הנוקשים שנקטה צרפת לגבייתו – כמו כיבושו מחדש של חבל הרוהר בתחילת שנות העשרים – היו בין הגורמים להתססת הלאומנות הגרמנית, ששיאה במשטר הנאצי, שבצעד שזכה לפופולריות אדירה הפסיק את התשלומים.

האחרון הגיע אל קיצו, כידוע, ב-1945. מאז גרמניה משלמת, ומשלמת, ומשלמת, את חובו של דור קודם. שילם הקנצלר קונראד אדנהאוהר, ושילם לודוויג ארהארד, ושילם קורט קיסינגר, ושילם ווילי בראנדט, ושילמו הלמוט שמידט והלמוט קוהל וגרהארד שרדר; ועכשיו אנגלה מרקל משלמת את התשלום האחרון. הבריטי האחרון ששרד את המלחמה ההיא נפטר לפני יותר משנה; גרמניה המשיכה לשלם. מקנצלר מקנצלר, מבחירות לבחירות.

ואין ספק שהתשלומים האלה עצבנו את הגרמנים שהיו מודעים להם, שרובם נולדו אחרי המלחמה ההיא ורבים מהם אחרי זו השניה, הגדולה יותר. ואין ספק שדמגוג מוכשר, או אפילו לא כל כך מוכשר, יכול היה לעשות קופה פוליטית נאה מהתביעה להפסיק אותם. הוא יכול היה לטעון, כמו שטענו אחרים לפניו, שהתשלומים האלה הושתו שוב על גרמניה מוכנעת ושבורה, שהם לא התקבלו בהסכמתה, ושאם מדברים על קבורת העבר, אולי כדאי להפסיק לשתות את מיסיהם של גרמנים עמלים טובים. במידה רבה, הוא היה צודק. אבל זה לא קרה.

אילו הודיעה גרמניה חד צדדית לפני שני עשורים, שהיא לא יכולה לעמוד בתשלומים כי היא צריכה לגרור את מזרח גרמניה, צורחת וצווחת, אל המאה ה-21, ושעל כן היא דוחה אותם לעתיד בלתי ידוע, מעטים היו מוחים; אילו הפסיקה לשלם אותם חד צדדית, ספק אם היו צעדים מעשיים שאפשר היה לנקוט נגדה. מרגרט תאצ'ר אולי היתה חולמת על כך בסתר, אבל אף אחד לא היה חוזר ב-1991 על הפלישה לחבל הרוהר. ולמרות הכל, זה לא קרה.

אבל גרמניה שילמה. כי מעבר לזכרונות העבר, ולצורך הגרמני הדוחק מאד להשאיר אותם קבורים בעבר, יש שם תפיסה של יציבות שלטונית. התחייבות של ממשלה אחת היא גם התחייבותה של הממשלה שבאה אחריה. גם כשזה מעיק, וגם כשאפשר לעשות רווח פוליטי מהיר על ידי התכחשות להתחייבויות הללו. יש דברים שלא עושים.

השבוע, חזינו בשר החוץ של ישראל נואם בעצרת האו"ם, כשהוא מודיע בריש גלי שמדיניותה של ישראל איננה מקובלת עליו, ושהוא רוצה להשלים את הטיהור האתני שלא בוצע ב-1948, תוך שלילה במשתמע של אזרחותם של הפלסטינים אזרחי ישראל. במקרה או שלא במקרה, הדברים נאמרו בימים שבהם מציינים – מי שעוד זוכר – עשור לטבח אוקטובר 2000, שבו הוכיחה ישראל הרשמית שוב שאזרחותם של הפלסטינים הישראלים איננה אזרחות; היא לא היתה מעזה לנהוג כך בישראלים יהודים. הדבר היחיד שהיה חסר בנאומו של ליברמן היה הצהרה על פרישה חד צדדית מהאו"ם.

וראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתק. כלומר, הוא הצהיר שהדברים נאמרו שלא על דעתו. אבל הוא לא פיטר את שר החוץ שלו, שהשפיל אותו באופן הפומבי ביותר שבאפשר, ומקורביו מיהרו לומר שאין בכוונתו אף לנזוף בו. נתניהו, כמסתבר, רואה את הצעותיו של ליברמן – שמנוגדות לעמדתה הרשמית של ממשלתו – כמשהו שאין לפסול על הסף.

ליברמן ניצל את בימת האו"ם כדי להציג לא את עמדתה של ישראל, אלא את מצע מפלגתו. נתניהו לא מפטר אותו, בין השאר, כי הוא לא יכול לפטר אותו בלי להרכיב מחדש את ממשלתו. חוסר רצונו של נתניהו בכך מסגיר את חוסר רצינותו בחתירה לשלום, אבל זה לא הלקח היחיד.

במדינה שהאליטה הפוליטית שלה היתה לוקחת ברצינות את מחויבותה למערכת הפוליטית, מרכז המפלגה של ליברמן היה מדיח אותו, או לפחות מתכנס כדי לדון בנושא. אבל יותר ויותר מתחוור שאין לנו מפלגות – כלומר, גופים שמחויבים לחוקי המשחק – אלא שבטים. שר חוץ גרמני שהיה עושה מה שעשה ליברמן היה מוטס מתפקידו, על ידי הקנצלר או המפלגה, שמו היה הופך לדראון עולם, והמפלגה היתה נשארת בממשלה תוך שהיא מתנערת ממנו.

בישראל, אם נתניהו היה מפטר את ליברמן, ישראל ביתנו היתה הופכת מיד לאויב מר במיוחד של הקואליציה. הנאמנות היא למנהיג השבט, לא למדינה. במידה רבה, התרגיל של ליברמן היה משחק chicken קלאסי מול נתניהו: בוא נראה אם יש לך אומץ לפטר אותי.

לא היו לו, ולא היה צריך להיות גאון פוליטי כדי לדעת את זה. הבעיה לא מתחילה בליברמן. היא מתחילה בימי "המפלגה זה אני" של בן גוריון, כשפקידי ממשלה נדרשו לנאמנות למפלגה לפני המדינה, כשהשגת עבודה היתה תלויה במידה רבה בהחזקת פנקס החבר הנכון. זקני מפא"י נדרשו ל-15 שנים, לשורה של תקלות ולהרבה פיק ברכיים לפני שניצלו את התפטרותו השביעית של בן גוריון (התפטרות, או מחלה פתאומית, היו דרכו הפולנית עד למאד לשלוט במפלגה) כדי להפטר ממנו. בן גוריון הקפיד לדבר על "ממלכתיות", אבל בזמנו נאלץ ישראל (שייב) אלדד לפנות לבג"צ כדי לקבל תפקיד הוראה שבלי שום ספק היה מוכשר לו, וזאת משום שהוא היה מתנגד פוליטי. אריק שרון נהג לומר שהוא זוכר היטב את היום שבו הפך לאלוף – זה היה היום שבו קיבל את כרטיס החבר למפא"י.

הזמנים השתנו, מפא"י התחלפה במרכז הליכוד, אבל העקרון נשאר זהה: מפלגתיות – כמעט כנופיתיות – מעל לנאמנות למדינה. מובן שזכותו של כל אדם להתנגד לכל עמדה שממשלת ישראל נוקטת בה, אבל הוא לא יכול להביע את עמדתו תוך שהוא בו זמנית מכהן בה. את הנאום של ליברמן הוא היה צריך לנאום כמנהיג מפלגת אופוזיציה. אלא שמנהיג כזה, כמובן, לא יכול לשמש גם כשר חוץ. הנסיון להיות אופוזיציונר לממשלה שאתה חבר בה הוא הבעה של חוסר רצינות וחוסר אחריות.

כל זה, כמובן, נכון שבעתיים כלפי נתניהו. אבל זו זריית מילים לריק: בעוד שבועיים יישכח הכל. משום שחוסר רצינות וחוסר אחריות מתארים את יחסו של הישראלי הממוצע כלפי חובותיו כאזרח.

הערה מנהלתית א': אני מתחיל בזאת את פרויקט 300 השלישי, הפעם בשילוב עם שלום בוגוסלבסקי מהבלוג השכן. אנחנו עוד לא סגורים לגמרי לגבי הפורמט, אבל הרעיון הפעם הוא פוסטים מעמיקים יותר, שאולי יתכתבו זה עם זה, ועל כל פנים ייכתבו מדי יום.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לכל התורמים.

הערה מנהלתית ג': כחלק מנסיונותי לקדם צילום פוליטי בישראל (כאן שוב המקום להזכיר את קבוצת הפליקר הרלוונטית) וכחלק מנסיונותי לשפר את יכולות צילום הפורטרטים שלי, אני מציע את הדיל הבא: כל בלוגר או אישיות פוליטית שיתייצבו בפתח תקווה עם בקבוק בירה כתשלום, ויפקירו את עצמם – הכל בתיאום מראש, כמובן – לעדשות שלי, יקבלו שתי תמונות פורטרט חינם, תמונות שיועלו גם לקבוצות הפליקר. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

27 בספטמבר 2010

ישראל, נרקומנית שטחים

כצפוי, ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי לא האריכה את "הקפאת" ההתנחלויות – שהיתה בדיחה גרועה גם כך – ואתמול (א') חזרו המתנחלים לבנות במלוא המרץ. כדי להפגין את בוזם להחלטות הממשלה, הם גם הקדימו את מועד סיום ה"הקפאה" בכמה שעות. פניה, כמעט תחינה, מבנימין נתניהו שביקשה מהם לא להפסיק לבנות אלא, אם אפשר, לא להביא מצלמות – בתרגום לישראלית, תשתינו, אבל לא מהמקפצה, כי האמריקנים מסתכלים – זכתה לבוז המתבקש.

עכשיו, השטחים הם שטח כבוש, מוחזק צבאית. כל מה שצריך כדי למנוע בהם בניה הוא החלטה של שר הבטחון. אם יהיו עתירות לבג"צ, צריך שר בטחון שיהיה מסוגל להודיע לשופטים שכל הבניה בשטחים נשענת על התפיסה שמדובר בצרכים בטחוניים, והוא כשר בטחון משוכנע כרגע שבניה כזו מנוגדת לצרכים האלה. כל הקשקושים של המתנחלים מיועדים להסתיר את העובדה הפשוטה הזו: שכל מה שהם בונים שם נחשב טכנית למוצב צבאי.

אבל, כמובן, אין שר בטחון כזה. ועם כל התיעוב כלפי אהוד ברק, אולי הפוליטיקאי המזיק ביותר בישראל מאז גולדה, לא הוא האשם בכך. האחראים הם כל שרי הבטחון מאז 1967, בלי יוצא מן הכלל. כולם היו סייעני מתנחלים, כולם הסניפו גבעות.

מי שרוצה הוכחות לכך, מתבקש להסתכל לא על הקפאת ההתנחלויות – מטלה גדולה לממשלת גמדים כמו זו הנוכחית – אלא על נושא המאחזים הבלתי חוקיים (כלומר, אלא שהם בלתי חוקיים אפילו דמשרד הבטחון). ישראל התחייבה לפנות כ-100 מהם כבר ב-2002, עם קבלת "מפת הדרכים". ב-2005 הגישה טליה ששון את הדו"ח שלה, שהראה את דרכי הרמיה וההונאה שבהן מקימים את המאחזים. אני יכול לחשוב על שני מאחזים שפונו: עמונה ועוד אחד, שהיה איזה בלון גז מחובר לאנטנה שמועצת י"ש פינתה בעצמה כי אפילו הם לא מצאו איזה יקותיאל שיהיה מוכן לגור שם.

בג"צ פסק, צה"ל התעלם, הישראלים לא מבינים על מה מדובר. בילעין

הפתרון של משרד הבטחון לבעיית המאחזים הוא… להכשיר אותם. לפני כשבועיים נשרף לבייניש הפיוז והיא נכנסה באם-אמא של משרד הבטחון. ×–×” ×”×™×” בדיון על בתים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית והעתירה נגדם הוגשה ב-2008, ומאז גרר משרד הבטחון את רגליו. אבל לבייניש היתה גם התפוצצות מוקדמת יותר, בדיון על פינוי מגרון בנובמבר 2008; אז אמרה ש"דברי המדינה – מילה בעלמא". אז אמרה: מגרון עדיין שם, והיא בתהליכי הלבנה. בפברואר, הורה בג"צ למדינה להציג לוח זמנים להריסת 16 בתים במאחזים בלתי חוקיים תוך 60 יום. המאחזים עדיין שם. העתירה, אגב, הוגשה ב-2005, השנה שבה הגישה ששון את הדו"×— שלה. כשבג”צ בכל זאת מגיע להחלטה, משרד הבטחון מתעלם ממנה – ובילעין תוכיח.

לממשלות ישראל חסר העניין או האומץ לפנות מאחזים. ושוב, אנחנו לא מדברים על עפרה, אנחנו לא מדברים על "התנחלויות שמחוץ לגושים" (גושים שישראל, מסתבר, כבר סיפחה בעיני רוחה דה פקטו, גושים שצריך להסיר); אנחנו מדברים על מאחזים. הבעיה היא שרוב הציבור הישראלי כבר איננו ישראלי; הוא יהודי. הוא כבר יישם את הסיפוח החשוב, הסיפוח המנטלי: הוא לא מבדיל בין ישראל גופא ובין התנחלויות, שלא לדבר על מאחזים.

40 שנה של שרי חינוך דתיים ולאומניים – ייזכר לרע זבולון המר – גרמו לכך שגדל פה דור שלא יודע מה ההבדל בין ישראל לגדה, לא מבדיל בין פלסטינים ישראלים ופלסטיני השטחים, ושבאיטיות אך בעקביות בלע את הנראטיב של המתנחלים. יריב מוהר פרסם לאחרונה מאמר ב"הארץ", שבו קרא להכיר בכך שחילונים בישראל הפכו למיעוט, ושיש לדרוש מהדתיים העולים הכרה בזכויות המיעוט הזה. העובדות אינן ניתנות לערעור, אבל המסקנה מגוחכת: הדת היהודית איננה מסוגלת לפלורליזם ולהכרה בזכויותיהם של אחרים, משום שאיננה מכירה בזכות הקיום שלהם, ודאי בארץ הקודש, אלא כמיעוט משועבד. היא לא עברה את התהליך המרסק של מלחמות הדת, שהוביל באיטיות לחילונה של אירופה. היא לא תעבור אותו בקרוב. ועם עלייתה של היהדות, שהאידיאולוגיה הבסיסית שלה היא שנאת המין האנושי, מתחסל במהירות שיא כל סיכוי להסכם עם הפלסטינים. אין משא ומתן עם עמלק, ואין ויתורים לו. כשיולי תמיר ניסתה להחזיר את המודחק, את הקו הירוק אל מפות הלימודים, קמה סערה ציבורית.

בנימין נתניהו, בנו של היסטוריון לאומני, הוא האחרון שיהיה מסוגל לעשות את הנדרש, לחסל את הסרטן של ההתנחלות בגדה ולהחזיר את ישראל לגבולות שבהם יש לה זכות ויכולת קיום. הוא לא מסוגל. הוא רואה את המדינה הדו לאומית קורמת עור וגידים לנגד עיניו, הוא רואה את הרגע שבו יבקשו הפלסטינים פשוט אזרחות ישראלית מתקרב, והוא לא יכול לעשות שום דבר נגד זה. עיניים לו ולא יראה. הוא לא יכול לראות.

מיעוט קטן והולך של ישראלים רואה את המתרחש, אבל יכולת ההשפעה שלו על המציאות הולכת וקטנה. היהדות ניצחה. בהתאם, אלא אם יקרה משהו דרמטי מאד, ישראל תעבור מן העולם, ובימי חיינו.

(יוסי גורביץ)

24 בספטמבר 2010

להעביר אותו לכסא ילדים, לקרוא לאנשים בחלוקים הלבנים: שתי הערות על משברים דיפלומטיים

להעביר לכסא ילדים: דני איילון ארגן לפני כמה ימים משבר דיפלומטי בין ישראל והפלסטינים, במה שנראה יותר ויותר כמו נסיון לרסק את השיחות בין הצדדים – שיחות שהבוס שלו כבר הודיע שאין בהן טעם.

איילון פרץ בקול תרועה לתודעה הישראלית לפני חמש שנים בצעד בלתי דיפלומטי להפליא, כשהאשים את הבוס שלו דאז, סילבן "קריקטורה של שר חוץ" שלום ואשתו, ג'ודי ניר-מוזס-שלום, בכך שהביאו לפיטוריו של אחד מעוזריו משום שהלה לא הצליח לארגן פגישה בין מדונה ובין אשת חיקו הנצחית של שלום.

בשנים שחלפו מאז הוא די נשכח, כמסתבר בצדק. עם מינויו לסגן שר החוץ היה מי שציפה שהדיפלומט המקצועי איילון ירסן את שר החוץ הגרוע ביותר בתולדות הרפובליקה – גרוע אף מסילבן – איווט ליברמן. אם היו ציפיות כאלה, הן התבדו בתקרית "הכסא הנמוך" המפורסמת, שלאחריה היתה לאיילון החוצפה להאשים את התקשורת על כך שהיא לא שיתפה איתו פעולה ושידרה את הנחיות ההשפלה שלו, שכמסתבר איילון חשב שלא ישודרו.

בליל שלישי, האכילו מקורבי איילון את התקשורת הישראלית בלוקש עסיסי במיוחד: הם טענו שראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פייאד, נטש בזעם פגישה עם איילון לאחר שהלז דרש להכניס מפייאד להסכים לנוסחת "שתי מדינות לשני עמים". לטענת איילון וחבר מרעיו, הדבר מוכיח שהפלסטינים לא מעוניינים באמת בפתרון שתי המדינות.

דא עקא, שמה שאיילון ומקורביו ניסו לטשטש ×”×™×” שהם דרשו את שינוי הנוסח של ההצהרה המשותפת. היא מדברת ×–×” שנים על "פתרון שתי המדינות", The Two States Solution. הנסיון של איילון להגניב פנימה את "שתי מדינות לשני עמים" – עמדה, נזכיר, שאיננה מקובלת על המפלגה שלו – ×”×™×” מיועד לדחוף בדלת האחורית את הדרישה הישראלית להכרה פלסטינית בהיותה של ישראל "מדינת העם היהודי".

המהלך של איילון ×”×™×” כל כך חריג – גם שינוי הנוסח, גם הבליץ התקשורתי בישראל – שמשרד החוץ הנורווגי, שנציגיו נכחו בשיחות, נקט גם הוא בלשון חריגה והודיע שאיילון "משבש ומסלף עובדות". עכשיו צריך להחליט למי להאמין. בהתחשב ברקורד של איילון, בהתחשב בזהות הבוס שלו, ובהתחשב בכך שהתגובה של אנשיו להודעת משרד החוץ הנורווגי היתה "הם יכולים להגיד מה שהם רוצים. עד עכשיו אין הצהרה משותפת, בוטלה מסיבת עיתונאים משותפת ולא הוסכם על תמונה משותפת. העובדות מדברות בעד עצמן. כל אחד יכול להסביר אותן איך שהוא רוצה", ×–×” לא מסובך כל כך.

איזו ממשלה שולחת חבלן סדרתי כמו איילון לנהל מו"מ עם הפלסטינים? ממשלה שמחפשת תירוצים לכשלונם.

להגיע עם כותונת כפיה: ביום שני הכריז שר הבטחון, אהוד ברק, כי "ההיסטוריה תשפוט את הממשל האמריקני אם איראן תהיה גרעינית בתקופת כהונתו", ואם זה לא היה מספיק להעלות את הסעיף לממשל אובמה, אז ברק הקפיד לומר את הדברים לרשת פוקס ניוז, אויבת מוצהרת של הממשל.

כזו תקרית דיפלומטית גם דני איילון היה מתקשה לבשל. מה עובר על ברק? לכאורה, הוא הגיב על ההצהרה של הנשיא אובמה, על פיה תקיפה על מתקני הגרעין האיראניים מצד ישראל "איננה פתרון אידיאלי". כלומר, מתקבל מאד הרושם שאובמה, שלא רוצה שישראל תגרור אותו למלחמה שלישית בעולם המוסלמי בזמן שהוא מנסה לסיים את שתי המלחמות הקיימות, הטיל וטו על תקיפה ישראלית באיראן. אובמה גם שדעך את סכנת הפצצה הגרעינית האיראנית ל"בעיה אמיתית", כלומר משהו מאד לא סימפטי, אבל שאפשר לחיות איתו.

למה דווקא ברק הגיב על כך? בפעם האחרונה שבדקתי, יש בישראל ראש ממשלה, וראשי ממשלה נוטים בעקביות להפוך את היחסים עם ארה"ב לנחלתם הפרטית. ולמה הוא הגיב כך? הרי זה הורס חודשים של תעמולה שקדנית שמנסה להציג את ברק כ"מבוגר האחראי" של ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי.

ניחוש: כנראה שקפץ לברק האהוד. ההתקפה הארסית של אולמרט על ברק, חשיפת ערוותו של "מר בטחון" – אולי השירות החשוב ביותר שעשה אולמרט לישראל – הצריכה תגובה, כזו שתזכיר לכל הישראלים מי הגבר-גבר שעומד בינם ובין פצצה גרעינית, כזה שלא מפחד להעמיד את הנשיא האמריקני במקומו.

אז ברק תקף את ממשל אובמה במגרש הביתי של האויבים שלו. אמנם, זה מהלך שמיועד לקדם את שרידי הקריירה של ברק על חשבון יחסיה של ישראל עם בעלת הברית העיקרית שלה; אבל קידום עצמי על חשבון האינטרסים של ישראל, כפי שלמדנו לאחרונה, הוא נוהל קבוע אצל אהוד ברק. הגיע הזמן לשחרר אותנו מעולו.

(יוסי גורביץ)

8 בספטמבר 2010

שובם של חוקי חמה

המגזין טיים פרסם מאמר, שגם זכה לשער, בשם "למה לישראלים לא אכפת מהשלום", ובו תיאור מדויק מאד של האווירה הציבורית. התיאור הזה, עם זאת, העלה את חמתם של כותבי גלובס: מתי גולן הסתפק בנפנופי הידיים הרגילים על הפלסטינים שלא מהווים פרטנר ראוי, אבל לילך סיגן – שאני מודה שלא שמעתי את שמעה קודם לכן – לא היססה לומר שמדובר "באנטישמיות במאה ה-21".

ההוכחה לכך שמדובר באנטישמיות, לדבריה: ישראלים אוהבים שירי שלום ואת גלעד שליט. הטיעון האחרון עקום למדי: מסתבר שהעובדה שלרוב הישראלים היה מספיק אכפת מגלעד שליט כדי שהם יטרחו לשלוח SMS אומרת גם שהם לא אדישים "כלפי המצב מול הפלסטינים וכלפי השלום". היא גם טוענת שכל ראש ממשלה ישראלי בעשור האחרון הציג לפלסטינים תוכנית שלום נדיבה; כנראה שפספסתי את תכנית השלום של אריאל שרון ובנימין נתניהו.

גולן מנסה לנפנף את הסקר שבו השתמש המאמר, שהראה במארס שרוב הישראלים הציבו את המלחמה השקטה עם פלסטין במקום החמישי ברשימת הדאגות שלהם (עם 8% שאמרו שזה חשוב), אבל היום פורסם סקר שמעלה תוצאות דומות: רק 11.3% הגדירו את השלום עם הפלסטינים כנושא החשוב ביותר על סדר היום.

אם נתעלם לרגע מסיגן, שמוכיחה יותר מכל עד כמה נלעג בלוף "האנטישמיות החדשה", ועד כמה התווית הזו משמשת בעצם כאמצעי לסתימת פיות מול כל מידע לא נעים, אנחנו נשארים עם השאלה המקורית: למה, בעצם, לרוב הישראלים הפסיק להיות אכפת מהסכסוך עם הפלסטינים?

ישנה, כמובן, התחושה הרחבה של יאוש, שאומרת שממילא אין מה לעשות ועל כן אין טעם לבזבז על זה זמן. ישנה התחושה המחלחלת שאולי כבר מאוחר מדי. ישנה התחושה שארגוני הטרור הפלסטינים ושותפיהם מן הימין היהודי – אלה שמנפפים בגוויותיהם ויוצאים לפוגרומים תחת הכותרת "תג מחיר", פוגרומים שהם מעשה טרור לכל דבר ועניין – ממילא יטביעו כל נסיון להסכם בדם ואש.

ומעבר לכל אלה, ישנם חוקי חמה.

* * * * *

תומאס פרידמן הוא שטבע אותם, ב"מביירות לירושלים" שלו. מעמדו של פרידמן צלל עמוקות מאז תמיכתו הנלהבת במלחמת עיראק, במידה רבה בצדק. אבל הכללים, כללי ההתנהגות במזרח התיכון, נשארו זהים: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אוכל לוותר?"

הישראלי הממוצע מרגיש חזק כרגע. כן, ישראל מבודדת מכפי שהיתה אי פעם והיא מאבדת במהירות את שאריות אחיזתה בעולם הנאור – אבל הישראלי הממוצע ממילא סבר תמיד ש"כל העולם נגדנו", ככה שפה אין שום חדש. בארבע השנים האחרונות, מחירו של הכיבוש הפך לסמוי מן העין. לא היו פיגועים ראויים לשמם, רוב הישראלים לא סופרים מתנחלים מתים – אלא אם מדובר בנשים או ילדים – ופיגועים מוצלחים בתוך ישראל לא היו.

יכול להיות שגל הטרור יחזור: יכול להיות, כפי שהדגים לנו החמאס בשבוע שעבר, שהשקט הוא שקט מיוצר. אם זה יקרה, יכול להיות שדעת הקהל תשתנה ותזכר שלכיבוש יש מחיר. אבל כרגע המחיר שקט, והישראלים מוכנים לשלם אותו. הם חזקים; למה להם לוותר? יתר על כן, לא ברור מה יהיה האפקט הבטחוני של נסיגה מן הגדה: האם הכוחות של אבו מאזן יוכלו וירצו להמשיך ולדכא התקפות נגד ישראל, או, כאשר יעלה צורך בהפניית הזעם העממי, יותרו כמה פיגועים כנגד ישראל. יש לנו הרי נסיון. אבל דבר אחד בטוח: נסיון להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ייאלץ את ישראל להכנס לעימות פנימי חריף במיוחד. ההתנתקות היתה קרובה מאד למוטט את השלטון בישראל – מרד כפר מימון היה נקודת השבר – ובכלל לא בטוח, חמש שנים וקדנציה של אהוד אולמרט אחרי, שישראל תעמוד במבחן כזה ואכן תצליח ליישם פינוי. מה שברור הוא שבדרך לפינוי תהיה שנה נוראית, על סף מלחמת אזרחים.

ישראל תמיד נסוגה אחרי תבוסות. השלום עם מצרים נעשה אחרי שהמחיר של אחזקת סיני התברר כגבוה מדי באוקטובר 1973. הנסיגה מרצועת הבטחון בלבנון הגיעה אחרי אסון המסוקים ב-1997, שאז פנתה דעת הקהל נגד המשך הישיבה שם והמחיר הקבוע של 24 הרוגים בשביל הישג לא ברור. הנסיגה מהרצועה הגיעה אחרי שורה של התקפות קטלניות על חיילי צה"ל שם – ההתקפות בציר פילדלפי וההתקפה על מגורי החיילות בנצרים – והתחושה שאין לנו בעצם מה לחפש שם.

אבל עכשיו, כאמור, ישראל לא מרגישה את מחיר הכיבוש. בגלל זה כל פגיעה בשגרה – כל תזכורת שיש כיבוש, כל אמן שמבטל הופעה, כל חרם – גוררים תגובה ציבורית חריפה. אחרי הכל, אם "העולם כולנו נגדנו", חרם הוא בעצם דבר מתבקש שמשונה שטרם קרה, והוא לא אמור לגרור סערת נפש. לא: הבעיה עם האזכורים הבלתי פוסקים האלה היא שהם שבים ומציפים על פני השטח את העובדה שהדברים אינם בסדר, שאנחנו במלחמה בעצימות נמוכה שלא נגמרה, שכל השלווה הזו והאובססיה לעיסוק ב"חינוך" – בדרך כלל, דרישה ל"חינוך לערכים", קרי לשמרנות ולסתגרנות – מסתירים את העובדה שמדובר לא בשלום אלא בהפסקת אש, שבירה במיוחד, ושכדי לשמור עליה אנחנו הופכים דומים יותר ויותר לשכנים שלנו.

לכאורה, אנחנו חזקים ועל כן למה לנו לוותר; אבל, בפועל, מורגשת חולשה – ועולה השאלה "איך נוכל לוותר". ועל כן עדיף לא לדבר על זה בכלל. בואו, כמו האמירה ההיא משנות השמונים, לא נדבר על המצב.

שנות השמונים הסתיימו בבום, באינתיפאדה הראשונה. אם ישראל תמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר ושאין כיבוש, כל חגיגת הצמיחה שמכרו לנו בעיתוני החג יכולה להתהפך, במהירות ובאופן בלתי צפוי. הדחקה היא חלק מהקיום הישראלי; והתוצאה היא מחירים גבוהים יותר ויותר. בשנות ה-70, עוד אפשר היה לדבר על החזרת השטחים לירדן, או על אוטונומיה; בשנות ה-80 וה-90, דיברו על שתי מדינות לשני עמים; ועכשיו הפתרון הזה נפרם. אם ישראל לא תתעורר במהירות, היא תקיץ למצב של מדינה דו לאומית. ויכול להיות שכבר מאוחר מדי.

(יוסי גורביץ)

5 בספטמבר 2010

לא רוצים אזרחים

שר החינוך גדעון סער – שהוא חלק מקואליציה נסתרת למחצה של רדיקלים ימניים, שמזינים אלה את אלה – פתח עוד שלב במלחמה נגד לימודי האזרחות. יד ימינו, צבי צמרת, הורה להעביר את רוב התקציבים המיועדים לחינוך מוגבר באזרחות ללימודי יהדות. רק שליש מבתי הספר שיבקשו תקציב ללימודי אזרחות מורחבים גם יקבלו אותו.

לימודי האזרחות נחשבים לדבר מאיים על הרוב היהודי-פולקיסטי. הם מזכירים שבמדינה מודרנית, יש חשיבות לאזרחותך, לא לקבוצה הדתית שממנה אתה בא. הם מתעקשים באופן מעיק לדבר על תפיסות של שוויון, ומתקרבים קרבה מסוכנת לתפיסה של מדינת כל אזרחיה. הם מדגישים את המתח בין שני הקטבים של "יהודית ודמוקרטית". והנה, מוכיח לנו שוב שר חינוך מן הימין שהשניים אינם דרים בכפיפה אחת: או יהודית, או דמוקרטית. ועכשיו אנחנו יודעים מה עמדת הממשלה בנושא.

הממשלה איננה רוצה אזרחים טובים; יצורים שכאלה, אבוי, עוד עשויים לטעון שעל ישראל להתנהל על פי מסמכי היסוד שלה ו"לשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה… לקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, ×’×–×¢ ומין;  להבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". ואת העקרונות האלה, כזכור, דחתה ממשלת נתניהו בתחילת השנה.

לא, הממשלה רוצה יהודים טובים. כאלה שברור להם שהם "בני מלך", אבל בו זמנית אכולים רגשות אשמה כלפי היהודים הטובים באמת, אלה המקיימים את ההלכה, כאלה שעליונותם נובעת מהרחם שממנו באו.

מרבים לדבר על סכנת הפאשיזם העולה עלינו; אבל זה, כפי שכבר נכתב, איננו פאשיזם. זהו פולקיזם. משמעו שהמדינה לא מנסה לטפח אזרחים הנאמנים לה; היא רוצה יהודים טובים. ההחלטה הזו אומרת כל מה שצריך לומר על מקומם של האזרחים הלא יהודים במדינה האידיאלית של צמרת, סער, ואנשי "אם תרצו".

סער ושות' לא התחילו את ההתנכלות ללימודי האזרחות; בימיה של לימור לבנת, קומיסרית התרבות הנוכחית, ההתנכלות היתה שיטתית. היא אפילו ניסתה לבטל את בחינות הבגרות באזרחות. אז עדיין קמה זעקה. היום, כבר בכלל לא בטוח. כבר לא ברור מי צריך בעצם את המקצוע הזה, שהפך למקצוע של שמאלנים. צמרת לא אוהב את תכנית הלימודים: היא מציירת את ישראל באופן שלילי. יותר מדי ביקורת על המדינה. התלמידים צריכים לחשוב, כמו שמציע שירם של הבילויים, שנפלא פה. אסור, למשל, אסור לדבר על אפליית הערבים – אפליה שקיומה תועד בוועדת חקירה רשמית, ועדת אור. התלמידים לא אמורים לדעת עליה. זה יפריע לתפיסת עולמם, יגרום להם דיסוננס קוגניטיבי. ממילא הם לא בדיוק סגורים על השאלה למה יש בעצם אזרחים ערבים. מוטב לחסוך מהם מלהעסיק את מוחם הפעוט בשאלות טורדות מנוחה. כך, כשנגיע לשלב שבו נאלץ – לצורך הגנה עצמית, כמובן – לשלול את זכויותיהם של האזרחים הערבים, יהיו הרבה פחות אזרחים (סליחה, יהודים) שיבינו למה יש להם אזרחות מלכתחילה.

והספינה שטה.

הערה מנהלתית א’: בשבוע האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: ביום שישי האחרון התארחתי בתכניתן של חנה בית הלחמי ואסתי סגל, “במחשבה שניה”. אפשר להאזין לה כאן. תמונות ותיאורים אפשר לראות בבלוג של חנה בית הלחמי, פה.

(יוסי גורביץ)

« Newer PostsOlder Posts »

Powered by WordPress