החברים של ג'ורג'

שוויון בנטל? לא למשתמטים של בנט

בסוף השבוע, הצהירה הבדיחה המכהנת כשר אוצר בחגיגיות – במייל לתומכים שלה, כמקובל במדינות דמוקרטיות שבהן הנבחר מחויב רק לתומכיו – ש"מסקנות הוועדה לשיוויון בנטל, שעליהם תיערך הצבעה ראשונית ביום א' הקרוב, הן נצחון פוליטי אדיר של 'יש עתיד', אבל הרבה יותר מזה, של מדינת ישראל. […] חודשיים בלבד אחרי הקמת הממשלה ועדת פרי מביאה הסכם שיביא לכך ש-3 שנים מעכשיו 70% מהחרדים יתגייסו, 28,000 חרדים אחרים ייכנסו למעגל העבודה ואת השירות אפשר יהיה לדחות מקסימום עד לגיל 21 (וגם הדחייה הזו תתבצע רק אם צה"ל יסכים לכך)."

זה היה ביום שישי. אמש (א') התפוצצו דיוני ועדת פרי בקול נפיחה עזה, אחרי שבוגי יעלון עשה ללפיד תרגיל של כיתה א'. לפיד דרש שאם בתוך תקופת המעבר ליישום החוק החדש לא יתגייסו די חרדים, יופעלו סנקציות פליליות כלפי ראשי הישיבות וכלפי התלמידים עצמם. יעלון סירב בתוקף, והודיע שזה מנוגד להסכמים הקואליציוניים, שקובעים שאם יהיו סנקציות, הן תהיינה סנקציות כלכליות בלבד. עד כמה שזה מפתה לראות את ראשי הישיבות בכלא, די ברור שמה שיקרה הוא שהמדינה תצטרך לבחור בין לבצע מעצרים רחבי היקף, בסדר גודל של אלפים עד עשרות אלפים, או להודות בשפל קול שהיא לא יכולה לאכוף את החוקים שלה מול ציבור מאורגן ונחוש. ייאמר לשבחו של יעלון – וסהדי במרומים שזה עולה לי בדמים – שהוא יוצא הטיפוס השפוי והלא מתלהם בכל הסיפור.

לפיד, כרגיל, יוצא הטמבל. זו ההוכחה השניה שהוא לא טרח לקרוא את ההסכם הקואליציוני שחתם עליו; הראשונה היתה הטענה שלו בכנסת, כלפי ח"כ זהבה גלאון, שההסכם הקואליציוני כולל הכרה בשתי מדינות לשני עמים. הוא לא. עכשיו הוא מודיע על משבר קואליציוני שנובע מכך שהוא לא טרח להבין את ההסכם שעליו חתם. מסתבר שביום שישי, כשהוא הודיע על הנצחון, הוא לא היה מודע לכך ששר הבטחון – דמות די מרכזית בכל מה שקשור לגיוס – לא תומך במתווה שלו ולמעשה מתכוון להמשיך ליישם את דחיית השירות, זו שלפיד אמר שתתבצע "רק אם צה"ל יסכים לכך." אופס.

אחרים כבר הצביעו על כל החורים שבהסכם ששלשום לפיד התפאר בו וכיום הוא מייבב שלא נותנים לו להעביר: החרדים מתגייסים מגיל 21 בלבד, וחלק ניכר של המגויסים שלהם יילכו בכלל לשירות לאומי (3,200 אמורים להיות מגויסים, 2,000 ללכת לשירות לאומי.) 1,800 חרדים יקבלו פטור מוחלט. כל העסק מקבל תפנית מגוחכת עוד יותר כשנזכרים שערב הבחירות כתב לפיד בעמוד הפייסבוק שלו ש"פטור עד גיל 22 פירושו שכל החרדים כבר נשואים עם ילדים. השירות מתקצר, והם מקבלים אלפי שקלים בחודש מהמדינה. זו הונאת הציבור." אז לגייס חרדים בגיל 22 זו הונאת הציבור וגיוסם בגיל 21 הוא "נצחון פוליטי אדיר… של מדינת ישראל." וואלה.

אני רוצה להתמקד, עם זאת, בנקודה שרוב המתדיינים לא עמדו עליה: האח הלאומי, נפתלי בנט, נעמד על רגליו האחוריות ומנע גיוס של ציבור אחר, זה של תלמידי ישיבות ההסדר. בעוד שהחרדים אמורים להתגייס לשנתיים ושמונה חודשים, ובעוד שהשירות של נשים אמור להיות מוארך על פי החוק החדש ל-28 חודש, השירות של בחורי ההסדר יוארך בחודש אחד, ל-17 חודשים בלבד.

אם יצא משהו טוב מהוועדה המגוחכת של לפיד, הרי הוא הנקודה שסוף סוף עולה לדיון עובדת השתמטותה של הקהילה שמייצג בנט. אני משתמש במילה "השתמטות" בכוונת מכוון: העמדה הקבועה של הבלוג הזה היא שאין דבר כזה, משתמטים, יש רק עריקים – כל השאר הם אנשים שצה"ל שחרר.

אבל המקרה של בחורי ישיבות ההסדר מצדיק במלואו את התואר "משתמטים." אחרי הכל, מדובר בקבוצה שאומרת לנו פעם אחר פעם שהשירות הצבאי הוא הכרחי, חיובי, נעלה; שהוא מוביל את האדם להתעלות; שהוא מייצג את כל הטוב והראוי; ושמישהו שאיננו משרת, או איננו משרת "מספיק" – למשל, לא רוצה לצאת לקצונה, או מעדיף לשרת ביחידה עורפית – ראוי לבוז וללעג. המדובר בקבוצה שלא מפסיקה להלל את השירות הצבאי של עצמה, תוך שהיא מלעיגה על השירות הצבאי של קבוצות נחותות יותר, לדעתה.

ואז אתה מגלה שבעוד שהיא חושבת שכל אדם אחר צריך לשרת 36 חודשים, היא עצמה, האצולה של עם ישראל בעיני עצמה, צריכה לשרת רק 16 חודשים. מתוכם ארבעה חודשים במילואים. שעוד שלוש שנים הן "שירות בישיבה", משהו שלא מתאפשר לסתם חבר בהוי פולוי הישראלי אבל צריך להיות מובן מאליו כשזה מגיע לברהמינים של מדינת ישראל. מה, אתם לא מבינים שהם פשוט טובים יותר? שהשירות שלהם שווה פי שניים ויותר משלכם? מה דפוק אצלכם?

כלומר, מצד אחד האריסטוקרטיה בעיני עצמה אומרת ששירות הוא דבר חיובי, הכרחי, ומצד אחד היא אומרת לא תודה, לא הילדים שלנו. לאלה אנחנו נקמבן מסגרת אחרת, קצרה משמעותית יותר, שבה הם יוכלו לשרת עם החברים שלהם ולצאת טוב יותר לחיים. ואם תנסו להאריך את השירות שלנו לשנתיים – 12 חודשים פחות ממה שאמורים לשרת החרדים והגברים האחרים על פי המתווה החדש, נזכיר – אנחנו נתייחס לזה כמו אל גזירה ונעשה כמיטב יכולתנו כדי למנוע אותה. יש חובת שירות? אנחנו משתמטים ממנה, תודה. ואם תדרשו שוויון, נצרח ונצווח וננשוף ונרקע ונגיד שרודפים אותנו וששונאים אותנו. שוויון בנטל? זה לילדים של מגזרים אחרים.

הפיקציה העיקרית של הציונות הדתית בעשורים האחרונים היתה לומר שלהבדיל מהחרדים, הם משתלבים בישראליות והם כמו כולם. הם לא: הם פשוט השיגו לעצמם קומבינות מוצלחות יותר מזו שהשיגו המנהיגים החרדים עבור הציבור שלהם. התפיסה שלהם היתה, ונשארה, הפרדה של הציבור שלהם מהציבור הכללי, מחשש שהוא "יטמא" את הקדושים והטהורים. מהבחינה הזו, התפיסה של צה"ל בעיני הציונות הדתית לא שונה מהותית מזו של החרדים: מדובר בגוף שמשחית את המשתמשים בו. החרדים מעדיפים התנתקות מלאה; חובשי הכיפות הסרוגות – התנתקות חלקית, תוך הרחקת האנשים שלהם (או על כל פנים האליטה שלהם) מכלל המשרתים, תוך שהם כופים את הערכים שלהם על כלל המשרתים.

ראוי להבהיר: אני מתנגד לגיוס חובה משורה של סיבות. בקצרה, כי כתבתי על כך בהרחבה, הן נעות מחוסר המוסריות הבסיסי של חברה שמאלצת אנשים לסכן את חייהם למענה מבלי שירצו בכך ועד לשיקולים הפרקטיים שגיוס חובה מוביל לצבא יעיל פחות ומקצועי פחות. יתר על כן, ברור לי שכל הדיון סביב ה"שוויון בנטל" הוא הסחת דעת שמיועדת להסתיר את העובדה שאין בישראל שוויון בשום תחום אחר. היום, למשל, אישרה ועדת הכספים של הכנסת את העלאת המע"מ באחוז נוסף, וה-OECD הודיע שממשלת ישראל נכשלה בטיפול בפערים החברתיים ושמספר המפקחים שלה שאוכפים את חוקי העבודה נמוך משמעותית מהתקן של ארגון העבודה הבינלאומי, מה שבהתאם אומר שמפרים פה את חוקי העבודה כאילו אין מחר, כי אין מי שיגן על העובדים. מישהו שם לב? לא, כולם היו עסוקים ב"שוויון בנטל" – כלומר, במה שהאזרח אמור לעשות בעל כורחו עבור הממשלה – ולא בשוויון האמיתי בנטל, קרי מה הם השירותים שהממשלה אמורה לספק לאזרחיה.

ובכל זאת, צריך לומר משהו על הקבוצה הזחוחה ביותר בציבוריות הישראלית, זו שנהנית מקומבינות מימי בן גוריון אבל איכשהו מצליחה כל פעם לשכנע את עצמה – ולא מעט אחרים – שהיא המופת לחברה הישראלית, ושאיש לא ישווה אליה. זו, בסופו של דבר, רק תעמולה שיותר מדי אנשים התרגלו לחזור אליה. בפעם הבאה שאיזה נפתליבאן ינסה לדבר אתכם על "הנוער הערכי", הזכירו לו שמדובר במשתמטים, רק כאלה עם יח"צ ממש מוצלח.

ועוד דבר אחד: מי שמתעניין בפארסה של "ועדת הבדיקה" בפרשת א-דורה, מתבקש לקרוא את הסקופ של אישתון. מסתבר שצה"ל כבר ניסה לערוך ועדה כזו פעם, וגנז את הממצאים שלה. הוא כנראה יודע למה; צה"ל הרס את הקיר הרלוונטי ועל פי עד מומחה, איש מז"פ שסירב להזנות את המקצוע שלו, הרס בכך 95% מהממצאים. הפרט המעניין באמת הוא שבית משפט קבע – אחד החוקרים היה מטומטם מספיק כדי לתבוע דיבה – ש"החקירה לא היתה מדעית, לא היתה אובייקטיבית ועל כן היא לא היתה מקצועית. התובע נכנס לתפקידו כחוקר הארוע תוך גיבוש עמדה קדומה ומוקדמת על כי האירוע כולו בוים על ידי הפלשתינאים תוך שיתוף פעולה עם אבי הילד מוחמד א- דורה. הספיקה לתובע צפיה בסרטון באורך שלש דקות על מנת לגבש עמדתו בדבר סיבת המוות, או ליתר דיוק שהילד לא יכול היה להיהרג מכדור שנורה מעמדת צה"ל, וזאת מבלי לבצע שחזור תוך שכל העדויות שהיו בשטח הושמדו על ידי צה"ל, מבלי להתייעץ בחוקרי מז"פ, בליסטיקה ועוד. חקירת מקרה מוות, או כל חקירה מדעית אחרת, אשר קודם כל קובעת את התוצאה ולאחר מכן מחפשת ותרה אחר הוכחות לאותה מסקנה קדומה, לאו חקירה מדעית היא." הפסיקה הזו, במקרה היחיד שבו הטענה הישראלית נבחנה בכלים משפטיים שהתייחסו לא רק לסרטון עצמו, הוסתרה מהציבור הישראלי. מעניין למה.

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני רוצה להודות לכל מי שהגיע אמש ליום ההולדת של הבלוג. היה מרתק, אני מקווה שגם אתם נהניתם, ואני מתכוון לערוך עוד אירועים כאלה בעתיד.

(יוסי גורביץ)

הבריון בכה מאד

אתמול (ו') פרסם "מעריב" כתבה ארוכה, שמטרתה המסתמנת היא לשנות את הוראות הפתיחה באש של חמושי צה"ל בגדה כך שכדי להגן על כבודם העצמי הם יוכלו לפגוע בפלסטינים ביתר קלות. בחינה של הכתבה הזושכזכור, נראית כחלק מקמפיין מתוזמר של ארגון ההונאה הפוליטית "אם תרצו" – יכולה ללמד אותנו לא מעט על המיתוסים שחמושים ציונים מספרים על עצמם, ולהסביר למי שעוד לא הבין מדוע כל מי שרוצה לשמור על שרידים של מצפון צריך לברוח משירות בצה"ל כמו ממגפה.

התפיסה המרכזית של הכתבה היא שהחמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מול פורעי חוק פלסטינים, כי הם חוששים שיצלמו אותם, מה שיוביל אחר כך להליכים משפטיים נגדם. את שתי הנקודות האלה – מי הוא פורע החוק, והאם יש אכן סכנה ממשית להליכים משפטיים נגד חמושים – נבחן בפרוטרוט אחר כך. נתחיל בשאלה של מה מוכנה כתבת "מעריב", חן קוטס-בר, לקבל כהתנהגות נורמטיבית של חמושים.

מסתבר שלקוטס-בר – ולעורכים שלה, ולמי שמתזמר את הקמפיין הזה – אין בעיה עם פשעי מלחמה בדמות שימוש במגנים אנושיים. אחד החמושים שהתראיינו לכתבה, מ' – שכמסתבר אמיץ מאד מול צעירים פלסטינים אבל אומץ להזדהות בשמו האמיתי אין לו – אומר ש"היינו צריכים לשמור על הציר פתוח. זאת הייתה המשימה. התחלנו לבצע נוהל שכן בגרסה קצת שונה. עצרנו כלי רכב, אך ורק פלסטיניים, שנעו על הציר. יש שם גם רכבים יהודיים שנוסעים. בכל פעם שזרקו אבנים לכביש היינו מעמידים טור של רכבים פלסטיניים, ואז אם האבנים מגיעות לציר הן פוגעות ברכבים שלהם. זה הגיע למצב שנהגים פלסטינים היו צריכים לעלות את הגבעה ולצעוק על מי שזורקים אבנים. עכשיו, אנחנו היינו צריכים לבחור בין המכוניות, את מי אני עוצר ואת מי לא. לי זה עשה הרגשה מאוד לא נעימה. למכוניות עם ילדים קטנים אפשרתי לנסוע. חס וחלילה, לא רציתי שיקרה משהו לילד קטן. כמובן שאני לא רוצה שמישהו ייפגע".

החמוש המוסרי יותר מהחמאס, מ', לא רוצה שילדים ייפגעו. בכך הוא עונה על הקריטריונים הנמוכים ביותר של המוסר האנושי. עם פגיעה בפלסטינים בגירים, עם שימוש בהם כמגנים אנושיים – זו משמעות הביטוי המכובס "נוהל שכן" – דווקא אין לו שום בעיה. מותר להניח שלמ' היתה בעיה רצינית עם שימוש ביהודים כמגנים אנושיים (נניח, מול מיידי אבנים מקרב המתנחלים, תופעה נפוצה מאד שבמקרה שלה משום מה לא מדברים על כך ש"אבן היא נשק קטלני"), כי הוא היה מזדעזע מעצם הרעיון שמישהו ישתמש בבני אדם כמגן אנושי. העובדה שלמ' – והוא לגמרי לא לבד בכך – אין שום מעצורים כאלה לגבי שימוש בבגירים פלסטינים אומרת כל מה שצריך לומר על מה שהוא חושב על מעמדם כבני אדם. כאן גם המקום להזכיר שעל פי המשפט הבינלאומי, תפקידו של צבא הוא להגן על האוכלוסיה הנכבשת ושפגיעה באוכלוסיה מוגנת היא פשע מלחמה – כך, ובלי כל הגזמה – אבל כל מה שהיה לקוטס-בר (ולעורכים שלה) לומר על הדברים של מ' הוא משפט קצר: "כזכור, נוהל שכן נאסר בבג"צ." כלומר, קוטס-בר (והעורכים שלה) יודעים שמ' הוא פושע; בלי יותר מדי מחשבה, הם גם יכלו להבין שהוא פושע מלחמה; ואף על פי כן הם נותנים פתחון פה ניכר לפושע מלחמה, בלי לציין במפורש את העובדה הזו.

נתחיל בשאלה המרכזית: שוב ושוב מתייחסים בכתבה לפלסטינים שמנהלים מאבק נגד החמושים כאל "מפירי סדר" ולאירועים עצמם כ"הפרות סדר." כל אדם מצפוני צריך לטעון שמי שמפר את הסדר הם החמושים של צה"ל. בגדה יש שתי מערכות חוקים: אחת לאוכלוסיה שישראל העבירה לשם, והיא מערכת החוק הישראלית; והשניה היא מערכת חוק צבאית, שנכפתה על התושבים בכוח כידונים, שהיא אחת הדראקוניות ביותר בעולם, שמשתמשת בתקנות שעת חירום שמנחם בגין כבר הגדיר כגרועות מהתקנות הנאציות, ושכמובן לפלסטינים לא היתה דריסת רגל בחקיקתם. כל הרעיון של לגיטימיות של חוק נובע מהסכמת הכפופים לו, או במישרין או כמקובל יותר, באמצעות נציגיהם. לחוק שנכפה בכוח הזרוע על אוכלוסיה שלא קיבלה את הלגיטימיות שלו אין כל תוקף, לא מוסרי ולא חוקי. ניתן להצדיק חוק צבאי, בדוחק, בתנאי שמשך השימוש בו מוגבל לתקופות קצרות וכשמטרתו היא מניעת אנרכיה במשך הזמן שבין הכיבוש ובין החזרת השלטון האזרחי התקין. בעוד כשלושה שבועות, נציין 46 שנים למשך הזמן שבו ישראל מפעילה את החוק הצבאי על אוכלוסיה שלא מכירה בו. יתר על כן, רק מי שמתעקש לא להתבונן במציאות יכול עוד לטעון שיש איזושהי סיבה לשהותם של החמושים בשטח כבוש שאיננה סיפוח זוחל שלו. המסקנה המתבקשת היא שמי שמפר את הסדר הטבעי אינם המתקוממים, אלא הכובשים שלהם. החמוש, לא המתקומם, הוא הפושע.

נקודה מרכזית שניה: החמושים מדברים שוב ושוב על הפחד שלהם מכך שהם יועמדו לדין בשל חריגה מן הפקודות. זו טענה שעל פניה היא משונה: כל מה שמבדיל צבא מכנופיה הוא שצבא פועל על פי פקודות כחוק, שיש בו משמעת ושמי שעובר על הפקודות – ודאי אם בכך הוא פוגע באוכלוסיה מוגנת – מועמד לדין. במציאות המעוותת שקיימת במוחם של החמושים ושל חלק ניכר מהאוכלוסיה ששלח אותם – פלח האוכלוסיה שאליו פונים קוטס-בר (והעורכים שלה) – עצם הרעיון שחמוש עשוי לעמוד לדין על פעולה אלימה הוא חריגה מסדרי הטבע.

אבל האם למיתוס שחמושי צה"ל צפויים להעמדה לדין על ימין ועל שמאל יש בכלל בסיס? קצין בכיר שמרואיין בכתבה אומר ש"חיילים שמגיבים, אפילו אם הם טועים בשיקול הדעת, מקבלים גיבוי מלא. המיתוסים האלה שחייל צריך עורך דין – אין להם על מה להתבסס." מי שעקב אחרי שורה של מקרי הרג שביצעו החמושים בגדה – הריגתו של מוצטפא תמימי, על ידי חמוש שירה בו מתוך ג'יפ ממוגן; מחמוד מוחמד דראגמה, שנורה משום שהחזיק בקבוק שתיה; "פיגוע הקלשון" שהפך ל"פיגוע מזרק" ושגבה את חייהם של שני בני 18; עומאר אל קוואסמה, שהעובדה שהתיישב במיטתו שבביתו הספיקה לחמושים להרוג אותו (ולתקשורת הישראלית לדווח שהחמושים "השיבו אש"), ויש עוד לא מעט – לא יכול שלא להסכים עם המסקנה הזו. כל זמן שחמוש ישראלי מסוגל לספק איזשהו סוג של תירוץ סביר למחצה, הסיכוי שהוא יועמד לדין הוא אפסי.

בדיקה אמפירית של הנתונים, שביצע ארגון "יש דין" – גילוי נאות: הח"מ כותב עבורו כפרילאנסר בלוג בתשלום – מעלה (זהירות, מסמך) – שאף שבשנת 2012 הוגשו כ-240 תלונות למצ"ח כנגד חמושי צה"ל, ואף שבמצ"ח פתחו ב-103 חקירות (ביניהן 25 חקירות על תלונות שהתקבלו עוד ב-2011, מה שמראה על מידת הרצינות של חקירות מצ"ח), שיעור ההעמדה לדין של חמושים בשנת 2012 עומד על אפס (0%). ב-2011, השיעור עמד על אחוז אחד; ב-2010, על שלושה אחוזים; וכך גם ב-2009. ב-2008 היה השיעור גבוה ביחס, שישה אחוזים, אבל בשנה הקודמת הוא היה שלושה אחוזים. אלה, צריך להדגיש, כתבי האישום שהוגשו בעקבות חקירות מצ"ח – כאשר זו האחרונה עושה מאמצים ניכרים לא לקבל תלונות של פלסטינים (כאמצעי מנע, אין לה בסיס בגדה המערבית, נקודה שעליה עמד גם דו"ח טירקל האחרון), וכאשר יותר ויותר פלסטינים כבר מבינים שאין טעם בכלל להגיש תלונות. מצ"ח, יש לציין, מסתפקת לעתים קרובות בגביית עדותם של החמושים המעורבים או חמושים אחרים, ועושה כמיטב יכולתה כדי שלא לגבות עדויות מפלסטינים או מתנדבים ישראלים או בינלאומיים.

היללות של חמושי צה"ל, הטענות ש"כל חייל צריך ללכת עם עורך דין," ותיקות מאד: אני זוכר אותן עוד מהאינתיפאדה הראשונה. הן לא פסקו מאז, ולפני חצי שנה התלוננו חמושי צה"ל שהמצלמות הן "הקריפטונייט שלנו." אבל בדרך כלל התלונות האלה מגיעות כתוצאה ממה שהחמושים טוענים הוא כבילת ידיים מבצעית, מניעת הפעלת כוח מופרז לצרכים מבצעיים וסיכון חיים מוגזם של החמושים עצמם. כפי שראינו במקרה של החמוש מ', החמושים לא מסכנים את חייהם ומעדיפים לסכן את חייהם של בלתי מעורבים. אבל מה שבולט בכתבה של קוטס-בר הוא שהחמושים מתלוננים שוב ושוב לא על סכנה, אלא על פגיעה בכבודם. הפלסטינים, ימח שמם, לא נותנים לחמושי צה"ל את הכבוד שאלה סבורים משום מה שמגיע להם.

אומר אחד מהם, קצין שריון אמיץ שמסתתר מאחורי האות ל', ש"אנחנו מנוטרלים לגמרי. אנחנו חיילים עם נשק, חמש מחסניות, והידיים שלנו אזוקות מאחור. אנחנו לא מורשים להגן על עצמנו ברמה הכי בסיסית." וזו אחת הבעיות: ל' חושב שהוא חייל. הוא לא. הוא קלגס שתפקידו לדכא אוכלוסיה כבושה. הוא חושב שכאשר הוא מגיע כדי לפזר הפגנה של תושבים שמוחים על הנוכחות שלו, הוא "מגן על עצמו." אם הוא היה רוצה להגן על עצמו, הוא היה יכול להשאר בבסיסו: הוא לא בא לשם כדי להגן על עצמו, הוא בא כדי לדכא התקוממות. אל האמת הזו החמוש האמיץ ל' לא מוכן להישיר מבט.

אחרים מדברים על כך שבגלל שהם לא יכולים לפצפץ את גולגלות הנערים שמולם, הם "מתביישים ללבוש מדים", הם טוענים שהם "מושפלים." שוב ושוב חוזרים דימויי הגבריות הפגועה: החמושים מרגישים "אימפוטנטים" או "מסורסים." בקיצור, מישהו דרך על הכבוד הגברי שלהם ועכשיו חייהם אינם חיים עד שמישהו ישלם על זה.

מכל הסיפור הזה יש כמה מסקנות. קודם כל, תפיסת המוסר המקובלת של החמושים היא זו של חברי כנופיה. כשפוגעים בכבוד שלהם צריך להגיב, והאויב הגדול הוא שרידי שלטון החוק. שנית, שצריך לתהות כמה מהנפגעים בקרב הפלסטינים לא נפגעו – כפי שטענו החמושים לאחר מעשה – משום שהם היוו סכנה כלשהי, אלא משום שהאגו השברירי של חברי הכנופיה בירוק נפגע; כמה מהם מנצלים את חוסר האכיפה כלפיהם כדי לפרוק את תסכוליהם על אנשים שלמרבה זעמם אינם מוכנים לכוף מולם את ראשם.

שלישית, כפי שכתב דימי ריידר, "מזל שכנראה גם צה"ל מבין שאש חיה נגד זורקי אבנים תחזור לחיילים כבומרנג. אחרת אני נחרד לחשוב כמה דם היה על ידיה של כתבת מעריב חן קוטס-בר." אחד הסוגים של פשע מלחמה הוא הסתה לביצוע פשעי מלחמה. אם, כתוצאה מהקמפיין שקוטס-בר מפמפמת, מספר הנפגעים הפלסטינים יעלה, בהחלט יתכן שקוטס-בר תכנס לקטגוריה הזו – ואני רוצה להבטיח לה שאם היא חושבת שחלקה בהתרת הדם הזו יישכח, היא טועה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הצעת חוק: צה"ל מעל לכל

ועדת השרים לחקיקה אישרה אתמול (ב') הצעת חוק, "תיקון לשון הרע על צה"ל" לחוק איסור לשון הרע, שהוגשה על ידי הח"כ הטרי יוני שטבון (האחים היהודים). משמעות ההחלטה של הוועדה היא שהקואליציה תתמוך אוטומטית בהצעת החוק.

מה נאמר בה? ובכן, לשון החוק אומרת (אני רוצה להודות לאתר "כנסת פתוחה" המועיל מאד) ש"הוספת סעיף 4א1.בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965 ס"ח התשכ"ה, עמ' 240., אחרי סעיף 4 יבוא:"לשון הרע על צבא ההגנה לישראל4א.על אף האמור בסעיף 4, יש בלשון הרע על צבא ההגנה לישראל עילה לתובענה אזרחית." כדי להבין על מה לעזאזל מדובר, צריך לעיין בלשון החוק המתוקן, חוק איסור לשון הרע. סעיף 4 שלו אומר כדלקמן: "לשון הרע על חבר בני אדם או ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה. ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו." הסיבה לכך פשוטה מאד: אם בכל פעם שמישהו היה אומר משהו על קבוצת אזרחים שלא היה מוצא חן בעיניה – למשל, האמירה הנפוצה בקהל מצביעיו של שטבון, על כך שהחילונים הם מופקרים ונשותיהם זונות – היינו הולכים לבית המשפט, בתי המשפט הפקוקים ממילא היו נסתמים, שלא לדבר על כך שלא היה חופש דיבור במדינה הזו.

מה עשה שטבון, בהסכמת ממשלת ישראל? הוא החריג את צה"ל מהכלל הזה. בדברי ההסבר שלו לחוק, כתב שטבון ש"הצעת החוק מבקשת להכיר בעובדה שצה"ל וחייליו הם ציבור השונה באופן מהותי מכל ציבור אחר במדינת ישראל. ייחודו של ציבור זה נובע הן מחשיבות מעמדו של צה"ל בעולם ומהפגיעה החמורה שנגרמת לישראל בשל ההאשמות הכוזבות המופנות כלפיו, והן מהפגיעה החמורה הנגרמת לחיילי צה"ל הנותרים ללא כל אפשרות להגן על שמם הטוב לאחר שנשלחו לבצע את המשימות הקשות ביותר העולות כדי סיכון חיים." בנוסף, הצעת החוק של שטבון גם מאפשרת לחיילים ששמם נפגע להגיש תביעה ייצוגית.

כלומר, על פי הצעת החוק של שטבון, אפשר לומר ללא היסוס או חשש שממשלת ישראל מורכבת מאוסף אווילים מושחתים, אפשר לומר שהרבנות היא רקב מוגלתי בגוף העם, אפשר לומר שמשטרת ישראל לא תמצא את הגופה שלה-עצמה עם מפה, אפשר לומר שפקידי הביטוח הלאומי הם בטלנים לא יוצלחים, שעיקר תפקידם לשתות את דמו של המבוטח מבלי לתת לו דבר. אפשר לומר אפילו ששופטי ישראל אינם ראויים לתפקידם. לפני שלושה עשורים עוד היית עומד לדין על בזיון בית המשפט על כתיבת הדבר הזה, אפילו נשלח במכתב לשופט (כפי שלמד על בשרו גדעון ספירו), אבל אפילו השופטים שלנו כבר לא מנסים לאכוף את זה. מותר לומר שמוסד מבקר המדינה מנותק, שהנשיא לא יזהה את העם הפשוט אפילו בבדיקת DNA.

כל זה מותר. כל מוסד ממשלתי, כל גוף ציבורי, חשוף – בצדק! – ללעג ולבוז מצד הציבור, אם הוא אינו עושה את תפקידו. יש רק מוסד אחד, נישא מכל, שעליו אסור לומר דברים שליליים: הקדוש מכל קדוש, הצבא.

בקרוב עילה לתביעת דיבה. כתובת בדרום תל אביב.

על נושא התביעה הייצוגית שבחוק של שטבון יצטרך מישהו אחר לכתוב, כי אני לא מכיר את הנושא. אבל את חוק לשון הרע אני מכיר די טוב. מה שעושה כאן ממשלת ישראל מדהים: אם הייתי מוציא את דיבתו של אדם כלשהו רעה, רק האיש הזה או קרובי משפחתו היו יכולים לתבוע אותי. ההגבלה הזו לא חלה על צה"ל. כל אדם יכול לתבוע את עלבונו, או ליתר דיוק את עלבונו המדומה. כל אחד מהאספסוף המוסת יוכל, אם יהיה לו די כסף, לגרור לבית המשפט את כל מי שיעז לכתוב דברים לא נחמדים על צה"ל.

עכשיו, בכלל לא בטוח שלתביעות כאלה יהיה בסיס. חוק לשון הרע קובע מספר הגנות רלוונטיות, ביניהן כמובן הגנת "אמת דיברתי," אבל גם כמה מתת הסעיפים של סעיף 15 (הגנת תום לב), ביניהם 5 (ב') ("הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה […] או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה והם נתגלו באותה התנהגות") וסעיף 6 ("הפרסום היה ביקורת […] על פעולה שביצע בפומבי, ובמידה והדבר כרוך בביקורת כזאת – הבעת דעה על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה").

אבל זה לב העניין: זה כרוך בהגעה לבית משפט, זה כרוך בשכירת עורך דין, בהוצאות, בסכנה. אפשר רק לדמיין איך יחגגו ארגונים כמו "אם תרצו" על החוק הזה, איזה שימוש הם יעשו בו כדי לסתום פיות וכדי לצנן את הדיבור החופשי בישראל. איך אנשים שיש להם דברים לא חיוביים לומר על מה שעושים קלגסינו החמודים על בסיס יומי יחליטו, אחרי שתיים-שלוש תביעות כאלה, שאולי זה בעצם לא שווה את המאמץ. מוסד מרכזי של מדינת ישראל, אולי המוסד המרכזי שלה, זה ששותה כמויות עצומות של התקציב ושקובע באפס מאמץ את סדר היום שלה, הוא פתאום משהו שצריך להזהר מאד מלכתוב עליו.

במשך שנים נחרו בישראל בבוז בכל פעם שבאחת השכנות שלנו הועמדו אנשים לדין על "פגיעה בכבוד הצבא." מותר לומר שיש מתאם ברור בין הצורך של צבא שיגנו על "כבודו" ובין העליה בחוסר היעילות שלו ובטפילות שלו על הציבור. עכשיו יש גם לנו חוק כזה, ועל פיו ההצהרה במשפט הקודם בהחלט יכולה לגרור תביעת דיבה מצד איזה פטריוט בעיני עצמו. אין מה לומר, אנחנו משתלבים יפה במרחב. הצעת החוק הזו לא עברה בוועדת השרים במקרה: ראש הממשלה עוסק במרץ בחיסול מרחב הביקורת בציבוריות הישראלית. לעתים הוא משתמש בכלבי הציד מ"אם תרצו," לעתים הוא פועל ישירות.

כשלעצמי, אני כמעט מקווה שהחוק הזה יעבור, ושיהיה טמבל שינסה להשתמש בו, כי זו תהיה הזדמנות נהדרת לשטוח מעל דוכן בתי המשפט את האמת על התנהלות הבהמה הירוקה (תבע אותי, שטבון) בשטחים הכבושים, ולאלץ את כלי התקשורת לדווח עליה, דבר שהם מתחמקים ממנו בעקביות. יתר על כן, סביר להניח שהחוק החדש לא בדיוק יסייע לקדם את הדימוי של ישראל בעולם כמעוז דמוקרטי, במיוחד לא במדינות האנגלו-סקסיות, שם יש היסטוריה ארוכה של חוסר התלהבות מהכוחות המזוינים. אף על פי כן, מדובר באחד החוקים היותר מסוכנים בסביבה.

ואם זה מדאיג אתכם, כנראה שעוד לא ראיתם כלום: "יש עתיד" והאחים היהודים משתפים פעולה בתיקון חוק הלאום היהודי של דיכטר (שעליו כתבתי כאן), וחברת הכנסת רות קלדרון כבר הודיעה ש"אני מודאגת מכך שהדגש כיום הוא על מדינה דמוקרטית וכמעט אין ביטוי לאופיה היהודי של המדינה." על כך, יש לקוות, בפוסט קרוב.

ועוד דבר אחד: ראיתי הרבה דברים משונים, ראיתי מולטי מיליונר שמדבר על "אחי העבדים" ומשכנע את בני המעמד הבינוני לתת לו את קולותיהם כדי שימכור אותם לאחים היהודים, אבל עיתונאי שדורש בזעף שהציבור לא יידע מה קורה, זה באמת מראה חריג. במיוחד במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית. ובכן, בן דרור ימיני דורש כעת מהציבור לעמוד על זכותו שלא לדעת על כך שהממשלה שלו עשויה לדרדר אותו למלחמה. כבר חילקו השנה את פרס ז'דאנוב?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צוואר יפה יש לך, ממשלת ישראל, לא חראם?

הזרוע המדינית של צה"ל, המוכרת לציבור כממשלת ישראל, ספגה השבוע איום חד משמעי מבנימין גנץ, שהבהיר לה מי כאן הבוס. גנץ העניק לטמקא ראיון ערב יום העצמאות – שיותר ויותר הופך לחג הסגידה לצה"ל – ובו אמר דברים מעניינים ביחס. הוא שב לאיים על איראן, כשהוא אומר ש"לא בטוח" שאיראן תהיה מדינה גרעינית בסוף השנה, ומבקש מהמראיינים "שלא להגרר לתוך הפרטים המבצעיים."

אבל נראה שהרבה יותר מאיראן, גנץ מוטרד ממי שאמורים להיות הבוסים שלו, ממשלת ישראל, אלה שעומדים לקצץ את התקציב של הארגון שלו. גנץ, נזכיר, הוא קודם כל ראש ועד העובדים של אנשי הקבע. בניגוד לראשי ועדים אחרים, שיכולים לעצבן אותך בנתב"ג, לא לפרוק את הסחורה שלך בנמל, לא לפנות את הזבל שלך או, במקרה קיצוני, להוריד לך את השאלטר, גנץ יכול לאיים באפוקליפסה של ממש. לא רק על הישראלים, שממילא רגילים לכך שהצבא שלהם מודיע להם כמה הם מאוימים, אלא על מקבלי ההחלטות. עליהם הוא יכול לאיים בחיסול הקריירה, וזה גם מה שהוא עושה.

גנץ מודה ש"הסבירות ללחימה מתמרנת כפי שאנו מכירים מ-1973, בעת הזו, יותר נמוכה." בתרגום לשפת בני אדם, גנץ אומר שהסיכוי שצה"ל ייאלץ להתמודד עם צבא של ממש קטנה משמעותית יותר. מבט מהיר על המציאות מראה שמדובר בחתיכת אנדרסטייטמנט. במלחמת יום הכיפורים, התמודדה ישראל עם צבא מצרים, צבא סוריה, וכוחות משלוח ירדניים ועיראקיים. מצרים יצאה מזירת העימות, וגנץ עצמו נאלץ להודות לאחרונה ששיתוף הפעולה עם הצבא המצרי דווקא השתפר בתקופה שחלפה מאז נפילת משטר מובארק. צבא סוריה ירד לרמת מיליציה והיכולת שלו לבצע מתקפה רצינית כנגד ישראל, שלא היתה משמעותית החל מאמצע שנות התשעים, לא קיימת כעת בפועל. ירדן היא אחת השותפות הבטחוניות הבולטות של ישראל. הסיכוי שצבא עיראק יהווה איום על ישראל בעשרים השנים הקרובות נמוך מזה שיאיר לפיד ישמש כנציג למעמד הביניים הישראלי. לכל דבר ועניין, הסבירות שישראל תצטרך להתמודד עם משבר ברמה של מלחמת יום הכיפורים לא רק 'יותר נמוכה,' כדברי גנץ, היא לא קיימת. וזה עוד בלי שנדבר על כך שמלחמת היום הכיפורים התנהלה בעולם דו מעצמתי, ושאיום סובייטי בשימוש בנשק גרעיני היה אחת הסיבות להפסקת האש במלחמה ההיא. איש לא מעלה על דעתו איום כזה כיום. ברה"מ – אה, סליחה, רוסיה – היא עדיין פטרוניתה של סוריה, אבל היא מחויבת לה הרבה פחות משארה"ב, פטרוניתה של ישראל, מחויבת לה. הצעד המתבקש הוא להקטין משמעותית את צה"ל, ובמיוחד את יצור הטנקים שלו. כפי שנראה מיד, גנץ לא מוכן לזה.

עוד אומר גנץ ש"בצד זה יש גידול ניכר באתגרים בטחונים: מדינת ישראל מוקפת איום ירי תלול מסלול לכל אורכה. כדי להסיר האיום מהעורף צריך מערכות הגנה שיאפשרו לעורף לשרוד את המלחמה וצריך לאפשר לצה"ל יכולת מודיעין ויכולת התקפית בכל המימדים, על מנת שהוא יוכל לקצר המלחמה ולהכריעה במהירות." זה, במחילה, קשקוש. ירי תלול מסלול לא יגיע לא מירדן ולא מהגדה, וגם הסבירות לכך שיתבצע ירי טילים מסוריה נמוכה למדי. הסיכוי שחיזבאללה וחמאס יפעלו יחדיו לתקוף את ישראל גם היא נמוכה משהו – אלא אם ישראל תצא למתקפת פתע על הפטרונית לפרקים של שני הארגונים, איראן. אבל נו, נאום הפחדה מהסוג שהורגלנו בו. הרי אי אפשר לצפות מראש ועד העובדים של הצבא שיגיד שהכל למעשה הרבה יותר רגוע ושאפשר לקצץ במספר העובדים.

ועכשיו לעיקר. "כמה משאבים יוקדשו לכך?", תוהה גנץ, ומשיב: "זאת החלטת ממשלה. החלטה אחראית, כבדה, רבת משמעויות והשלכות. ואני מציע להקשיב בעניין זה לנשיא פרס שאמר כי בכל תחום המדינה משקיעה כמה שהיא יכולה, אבל בתחום הביטחון היא צריכה להשקיע כמה שהיא צריכה." כשהוא נשאל האם לא הגיע הזמן שצה"ל יתאים את עצמו למציאות החדשה, גנץ אומר ש"צה"ל נבנה לאורך השנים בתפיסה של מלחמה רחבה ומלאה. גודלו של צה"ל השתנה בהתאם להערכות המצב שבוצעו לאורך השנים. גם עתה נציע רפורמות אך אנו במציאות רב-זירתית ולכל אירוע שמתרחש במקום כלשהו יש השלכות פוטנציאליות דרמטיות על זירות אחרות. לכן יש להיזהר." בקיצור, תשכחו מזה שהצבא שלכם יתאים את עצמו למציאות המשתנה ויוריד מרשימת האיומים את צבאות סוריה, מצרים, עיראק וירדן. מה, אתם באמת רוצים שנעיף מבט במראה ונראה שאנחנו בעצם כוחות הדיכוי של הפלסטינים? בשביל זה נראה לכם שחתמתי קבע?

אבל זה לא הכל. גנץ אומר עוד ש"לסגור מסגרות אפשר בהחלטה אחת, קשה מאוד לבנות מחדש את מה שוויתרת עליו." זה נכון, אבל לא ברור מדוע גנץ לא מקבל את האמת הזו כשהיא מתייחסת לצבאות האויב. אחרי הכל, גם צבא סוריה לא יחזור בעתיד הנראה לעין להיות מה שהיה.

ואנחנו מגיעים לעיקר. "לא אכנס לפרטי הרפורמות. יש מקום לשינויים ואנו עובדים עליהם." או, במילים אחרות, מי אתם בכלל שתדרשו ממני מידע כזה. מה, אני עובד אצלכם? "אם נעשה צעדים נמהרים, ניפגש בועדת חקירה, שהיא כשלעצמה לא מטרידה אותי אלא המחיר שיביא אותנו לשם, ואותו אני לא מוכן לשלם." ההדגשה שלי.

וואו. מה אומר גנץ לממשלת ישראל? שמעו, חבר'ה, אם אתם חושבים לצאת לאיזשהי פעולה צבאית אחרי שתשפילו אותי מול העובדים שלי, תשכחו מזה. היא תכשל. אני מבטיח לכם שהיא תכשל, כי כידוע מה שמנצח מלחמות הם לא אימונים טובים יותר וטקטיקות טובות יותר, אלא הרבה יותר כסף. ואחר כך תהיה ועדת חקירה. ותדעו לכם, ועדת החקירה בכלל לא מטרידה אותי, כי איך שהיא תתחיל אני אזרוק עליכם את כל התיק. אני אומר לוועדת החקירה שזה שהחיילים שלי יודעים רק להקיף פלסטינים חמושים למחצה ושאת רוב הפעילות המבצעית שלהם הם מבלים בהתעללות באזרחים לא קשורה בכלל ליכולת הלחימה שלהם. גם העובדה שהנסיון הקרבי של כל קצין מדרגת אלוף משנה ומטה מורכב, לכל היותר, מהתכתשויות עם החיזבאללה לא רלוונטית כאן. גם לא העובדה שמאז מלחמת לבנון השניה אנחנו לא עוסקים בהשגת יעדים אלא בפינוי פצועים. אף אחד לא יזכור את זה. מה שכולם יזכרו זה שאני דרשתי עוד ועוד כסף, ואתם לא נתתם; ואני אומר לכם כאן ועכשיו שלכל הרוג אני אצמיד תגית מחיר, ואהדק אותה למצח שלכם. אני אארגן כאן כזו אגדת סכין בגב, שאריך לודנדורף יעלה מקברו כדי לומר לי תודה נרגשת. זוכרים מה קרה לאולמרט, שנתן לקצינים שלו לנהל את מלחמת לבנון? אז עוד לא ראיתם כלום. צוואר יפה יש לכם, לחלקכם עוד יש קריירות. לא חראם?

במדינה נורמלית, פקיד שהיה מאיים על הממשלה שלו בתקשורת בוועדת חקירה, היה עף מהשירות מהר מאד, כנראה אחרי שהיה עובר דרך בית דין משמעתי שהיה מקלף מעליו חלק מהפנסיה שלו. ישראל היא לא מדינה נורמלית, היא מדינת קסרקטין. מי יקרא לסדר את ראש ועד העובדים גנץ? השר שלו? בוגי "משה" יעלון, האיש והמסוקים, מי שניסה לטרפד את התכנית המדינית המרכזית של ראש הממשלה שלו? אל תצחיקו אותי. שר האוצר לפיד? זה ידרוש מצד אחד יותר שליטה במספרים משהוא מסוגל לה ומצד שני יאלץ אותו לצאת נגד החשוב שבסמלי האומה מעמדת הנחיתות של שר, ועוד שר האוצר. זה לא יקרה.

במדינה נורמלית, פקיד בכיר שהגיע למסקנה שהמדיניות הממשלתית מובילה לאסון שיגרור ועדת חקירה, היה מגיש את התפטרותו ויוצא לתקשורת. זה קרה אפילו בישראל, פעם: הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, התנגד לקיצוץ בתקציב הבטחון שדרש בן גוריון, ושם את הדרגות על השולחן. לשם שינוי, בן גוריון צדק, אבל ככה זה צריך לעבוד. אלא שגנץ יודע שבישראל, ברגע שאתה כבר לא רמטכ"ל, אתה הופך באחת לפוליטיקאי, בפועל או בכוח, מה שגוזר אוטומטית את מחלפות שערך ומשמשון אתה הופך מיידית לסתם עיוור שקשור לעמוד.

אחמד טיבי אמר פעם שהציבור הערבי נהג לפחד מהשב"כ ולייחס לו כוחות על, עד שכל מיני גדעון עזראים ואבי דיכטרים הפכו לפוליטיקאים ופתחו את הפה, והם הבינו עם מי יש להם עסק. הציבור היהודי בישראל עוד לא הצליח להבין שאם הרמטכ"ל הוא אוויל משריש באזרחות, כנראה שהוא לא היה מאור הגולה גם קודם. הוא עדיין מייחס לתפקיד כוח מאגי, כוח שהקצינים האוחזים בו מנצלים לטובתם.

הציבור מסומם, ולכן הציבור משלם. וימשיך לשלם. בדם ובדמים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פושע? צה"ל קורא לך, מותק

כחלק מהמלחמה הפסיכולוגית היומיומית של צה"ל כנגד הציבור הישראלי, מלחמה כה שגרתית וכה יומיומית, עד שאיננו שמים אליה לב, התפרסמה ביום שישי כתבת תדמית על חטיבה חדשה ביחס של חמושינו החמודים, יחידת לוחמת הסייבר. כתבות תדמית כאלה – על צלפים, צנחנים, גששים, לוחמות קרקל נועזות וסקסיות (אל תסתכלו עלי, תסתכלו על התמונות שדובר צה"ל מאשר לפרסום, שימו לב לזוויות הצילום ולתאורה, הן לא מקריות), ובמקרה משונה במיוחד שאירע לאחרונה, על עיוורים שעוברים מטווח (לא, לא המצאתי את זה) – נפוצות מאד בתקשורת הישראלית. כתבות תדמית כאלה, שכמעט לא שואלות שאלות קשות, הן חלק ניכר מתפקידו של דובר צה"ל: הטמעה בתודעה הקולקטיבית הישראלית ששירות צבאי, על כל צורותיו, הוא דבר חיובי.

כמובן, דובר צה"ל וההתמסרות התקשורתית הם רק חלק קטן ואולי אפילו זניח מהקמפיין היומיומי, הנוכח בכל הזה: את חלק הארי של העבודה עושה מערכת החינוך. ובכל זאת, אין לשכוח את התקשורת: אלמלא התמסרותה לסוג הזה של המסרים, היה לצה"ל הרבה יותר קשה. מה היה קורה, למשל, אילו היתה התקשורת שואלת למה בעצם כל כך הרבה צעירים יוצאים "לחפש את עצמם" אחרי השירות הצבאי; מה קרה להם שם; מה השיעור של נפגעי פוסט טראומה (די גבוה, כמסתבר, ופוסט טראומה עשויה להתפרץ, בשיעור גבוה ביחס, גם אחרי פעולות כיבוש שגרתיות כמו חיפוש בבתי הנכבשים או הפניית נשק כלפי אדם); איזה סיוע נותן הצבא לחיילים שלוקים בפוסט טראומה אחרי השירות; ועוד. אבל העיתונות הישראלית אף פעם לא עשתה את זה והגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שהיא תתחיל בכך.

אבל הכתבה הזו עצבנה אותי קצת יותר מהרגיל. אחת הרעות החולות בשנים האחרונות היא עלייתם של פושעים מקוונים ("האקרים", במונח הפופולרי שמעצבן הרבה האקרים שטוענים שהם לא פושעים), שמנצלים את עודף הכישורים הדיגיטליים שלהם, שלעתים קרובות נרכשו על חשבון כישורים חברתיים, כדי לגרום נזק וכאב לאנשים שמעולם לא פגשו ושמעולם לא עשו להם דבר. הצורה הרצחנית ביותר של התקפת האקרים, עד כה, היא מה שמכונה Swatting – הודעה למשטרה שבבית מסוים מתבצע פשע אלים, מה שמוביל להסתערות על הבית מצד כוחות ימ"מ (SWAT). רובן מסוכנות פחות, אבל עדיין גורמות נזק ניכר לאנשים שכל חטאם הוא שהם לא השקיעו אלפי שעות בלימוד תיכנות, ולא רואים במחשב שלהם מטרה אלא אמצעי.

עכשיו אומר לנו אל"מ א', ראש מחלקת סייבר בחיל המודיעין, שהוא מגייס פושעים כאלה. "אין לי עבריינים מוכחים עם עבר פלילי," אמר בסוף השבוע למוסף לשבת של ידיעות אחרונות, "אבל אנחנו בפירוש קולטים אנשים שהם האקרים בנשמתם. הם מתגאים איך פרצו לשרתים ברשת של בית הספר, או לשרת כזה או אחר, ואני אומר להם 'אל תספרו לנו את הפרטים.' הם בהחלט מראים יכולת האקינג, אז במקום שיעשו את זה באזרחות בצורה עבריינית – שיעשו את זה אצלי ברשות ובסמכות."

אוי. מה המשמעות של "אל תספרו לנו את הפרטים"? המשמעות שלה היא "אל תמסרו לי מידע שיאלץ אותי, כעובד ציבור, לפנות למשטרה ולהגיש נגדכם תלונה פלילית, מה שהוא חובתי החוקית." מה המשמעות של "במקום שיעשו את זה באזרחות בצורה עבריינית, שיעשו את זה אצלי ברשות ובסמכות"? שצה"ל מפעיל עבריינים, בשיטות עברייניות, במודע, תוך שהוא פורש עליהם את סמכותו.

אנחנו, כמובן, לא יודעים מה המטרות של ההאקרים האלה, כי חיל הסייבר שומר – כנדרש – על חשאיות בתחום. רומזים לנו שהמטרה היא איראן. יכול להיות. אבל מאחר ואיראן לא מצריכה חיל סייבר רק לה-עצמה – שניים-שלושה צוותים יספיקו – אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שהוא תוקף שורה של מטרות אחרות. חלקן, מותר לנחש, אזרחיות לגמרי: חלק ניכר מהמערכות הצבאיות מנותקות, במכוון, מהרשת. בהתחשב בכך שאמ"ן כבר עוקב אחרי ארגוני שמאל ("דה לגיטימציה") בחו"ל, ושממשלת נתניהו רואה בחזית המאבק בביקורת על מדיניות הסיפוח שלה אתגר מרכזי, האם נופתע עוד כמה שנים כשנציגי ארגוני BDS יגלו ש"לוחמי הסייבר" של ישראל עשו להם את מה שעושה סין עכשיו לפעילי זכויות אדם?

וכמובן, כשאל"מ א' אומר "שיעשו את זה אצלי ברשות וסמכות," הוא מצביע – באופן בלתי מודע, יש להניח – על עצם מהותו של הצבא, כל צבא: ארגון פשע מוסמך. אדם כי יהרוג בלי סיבה אדם שאיננו מכיר, ייחשב בעינינו כרוצח ויועבר מיד לטיפולם של בתי המשפט הפליליים; אבל אם הוא לבש מדים, ואם הוא ביצע פקודה, ואם הקורבן השתייך לאומה שאותה רואה צבאו של לובש המדים כנמצאת ביחסי איבה איתו, הוא ייחשב כצח משושנה, ואולי אפילו יקראו לו גיבור.

הקורבן לא חייב להיות חמוש: ישראל התנקשה בעשור האחרון בשורה של מנהיגים פוליטיים פלסטיניים. הוא לא חייב להשתייך לכוח מזוין כלשהו: ישראל נחשבת לאחראית גם על רציחתם של מדענים שלהערכת שירותי המודיעין שלה סייעו לצבאות אויב (היא התחילה בקמפיין הזה כבר בשנות השישים, בשליחת מטעני נפץ למדענים נאצים שנמלטו למצרים). הצבא וארגונים מסונפים – שכעקרון מגייסים אליהם יוצאי צבא – רואים גבורה מיוחדת בפעולות שהיינו מגדירים כפעולות מאפיונריות קלאסיות: למשל, חיסול בשטח עוין, תוך התחמקות לאחר מכן מכוחות המשטרה המקומיים. ראו יחידות המסתערבים, או פשיטות מהירות במדינות אויב. כשבוחנים את ההוויה הצבאית, הכנופיה תמיד נמצאת קרוב לפני השטח: "גאוות יחידה" היא שם קוד לשכנוע החמושים להוכיח את עצמם כטובים יותר מכנופיה מתחרה (הדוגמא הקלאסית, כמובן, היא היריבות שבין הצנחנים ואנשי גולני, שלעתים מתדרדרת לאלימות של ממש). בהתאם, כל חברי הכנופיות רואים כאויב את אנשי המשטרה הצבאית. יש מנהיג כנופיה, מ"פ או מג"ד, שאת דברו אי אפשר להמרות, גם כשמדובר בטירוף ברור, ושמי שמתחצף כלפיו ייענש בחומרה.

לאדם הממוצע יש מעצורים מובהקים כלפי רצח. הוא יודע, אינסטינקטיבית, שמעשה כזה הוא פסול ומוציא אותו מקהילת בני האדם. התפקיד של הצבא, כמו של הכנופיה, הוא לשבור את המעצורים האלה. זה מהותו של טכס החניכה המכונה טירונות: להפוך אזרחים טובים לחברי כנופיה שמקבלים פקודות רצחניות ללא ערעור. זו הסיבה שהחייל מתאמן בירי לעבר מטרות דמויות אדם: בפועל, ירי בשטח נראה אחרת לגמרי, אתה כמעט שלא רואה אדם עומד מולך כשהוא מפנה אליך את החזה, אבל זו שיטה טובה להרגיל אותך לכך שיש אנשים שצריך לירות בהם ושיש לעשות זאת על פי פקודה. זה לא תמיד עובד: כאמור, 7.9% מלוחמי צה"ל שלקו בפוסט טראומה עשו זאת בעקבות אירוע שבו ירו או כיוונו נשק כנגד אנשים אחרים.

לאדם הממוצע יש גם מעצורים נגד גניבת רכוש של אדם אחר. הצבא שובר גם אותם, במכוון, במהלך הטירונות. המטרה היא להרגיל את החייל לבזוז, בעת הצורך. ולצה"ל יש צורך: במלחמת לבנון השניה הוא הוכיח שוב שהוא לא מסוגל לפתוח ציר אספקה באורך חמישה קילומטרים בשטח אויב.

כל זה לא חדש. כל התרגילים הללו עתיקים כספארטה. ילדים ספארטנים היו מקבלים במכוון פחות מדי אוכל, כדי שייאלצו לגנוב – והגנבים הכושלים היו מולקים. האגדה מספרת שצעיר ספארטני גנב שועל, וכשעוכב הסתיר אותו בבגדיו, והשועל נשך אותו למוות. בנקודה שקשורה יותר לענייננו, הספארטנים החזיקו עם משועבד, ההלוטים, ומדי שנה הם היו מכריזים מלחמה טקסית עליהם, כדי שכל מה שייעשה להם יהיה חוקי לגמרי – אפילו הם ידעו שהריגה לא חוקית היא זוועה לאדם ולאלים. מדי פעם הם היו שולחים צעירים נבחרים לרצוח הלוטים. כחלק המוסד הזה, שנקרא קריפטיה (κρυπτεία) – תרגום: הדברים הסודיים, או, בעברית, "מסתהלוטיות" – הצעירים היו יורדים לשטח המחיה של ההלוטים, חמושים בסכין בלבד, הורגים הלוטים ובוזזים אותם. פחות ברור אם ההרג היה רנדומלי או שמא בוצע יותר כחלק ממדיניות של סיכול ממוכד כלפי מי שחששו שיהפכו למנהיגים בקרב ההלוטים. כמו בישראל, מי שרצה להתקדם בספארטה היה צריך להוכיח את עצמו ביחידת רצח מובחרת.

ואחרי שלוש שנים, האנשים שאיבדו חלק מהמעצורים האנושיים שלהם חוזרים לחברה. הם חוזרים אליה פגומים יותר ומסוכנים יותר. היחידה של אל"מ א' תשחרר לחברה פושעי סייבר מנוסים יותר. זה המחיר שעליו הוא לא מדבר. מותר גם לתהות איך הוקמה יחידת לוחמת סייבר בצה"ל בלי שום דיון ציבורי. בארה"ב הקמתו של פיקוד סייבר לוותה בדיון ציבורי סוער. בישראל – כלום. המטכ"ל החליט, והיחידה הוקמה. הציבור יודע עליה רק לאחר מעשה, כשהיא צריכה למשוך אליה פושעים שחושבים שהעתיד שלהם הוא ביחידות אחרות של צה"ל (זו, בסופו של דבר, הסיבה שצה"ל חושף את היחידה לעיתון.)

היחס החיובי לצבא ולחיילים מגיע בעיקרו בתקופה המודרנית, כשממשלות היו צריכות צבאות גדולים והיה צורך לשכנע את האוכלוסיה להקים כאלה. הצבאות של העידן הפרה-מודרני – בהכללה גסה, קודם למהפכה הצרפתית – היו צבאות שכירים, והיחס אליהם היה בהתאם. המילה הצרפתית Brigandage, שוד דרכים, מגיעה ממלחמת מאה השנים ומתייחסת במקורה לקבוצות, בריגדות, של שכירי חרב אנגלים. המילה האנגלית Soldier, חייל, נובעת מהמילה הלטינית solidus, מטבע שבתרגום גס הוא שילינג, כלומר מי שנלחם עבור שכר (להבדיל, כמובן, מאביר או אציל). בכלל, לימי הביניים ולעת העתיקה המוקדמת היה יחס בריא יותר לצבא: הוא נתפס כרוע הכרחי, אבל קודם כל כרוע.

חיילים נתפסו, בצדק, כמשרתי כוחות הדיכוי, כשיחידות מסוימות – כמו הדראגונים הצרפתים – שנואות במיוחד. האנגלים, למודי הטראומה של מלחמת האזרחים, הפכו את הסירוב להחזיק צבא קבע לעקרון ברזל, וקיפלינג מתאר את היחס הציבורי השלילי לחיילים עוד בסוף המאה ה-19 (מעניין שהפונדקאי שלו אומר ."אנחנו לא משרתים מעילים אדומים," ושבאנגליה הוויקטוריאנית היה מותר לעשות את מה שבישראל גורר קנס.) העקרון של צבא קטן ומדולדל, רצוי מושפל, היה מקובל בארה"ב עד תחילת המלחמה הקרה – והיא עדיין פירקה את צבאה אחרי מלחמת העולם השניה. לא במקרה, התיקון השלישי לחוקה האמריקאית אוסר על השכנת חיילים בבתים פרטיים, צורה של ענישה שנואה במיוחד באותו העידן. שיכון כזה, הדרגאונג', היה צורת ענישה שהפעילה המלוכה הצרפתית כנגד ההוגונוטים: חיילים גסי רוח שהיו משתכנים בבית, אוכלים את המזון ומטרידים את הנשים. חיילים תוארו בספרות של המאה ה-18, במידה רבה של צדק, כלא-יוצלחים, אוכלי לחם הציבור שלא הצליחו למצוא לעצמם עבודה הגונה, שטופים בכל תאווה בלתי אנושית. במידה מסוימת, היחס הציבורי במדינות המערב לחיילים בצבאות קבע – בבריטניה וארה"ב, למשל – מתחיל לחזור לתקופה ההיא. מתייחסים בהערכה לקורבן של החיילים, אבל בצורה רשמית פחות גם מזלזלים בהם, מתייחסים אליהם כאל לא יוצלחים. במדינות הללו אף הורה, אלא אם הוא צאצא למשפחה צבאית – וקיומן של משפחות כאלה גם הוא אומר דרשני – לא מגדל את הבן שלו כדי שיהיה חייל.

כשהתחילו גיוסי חובה, הם נתפסו – בצדק – כסוג של שעבוד, והמלחמות עצמן במידה רבה כסוג של בזבוז. קרלייל כתב על המלחמות של זמנו טקסט שראוי לצטט באריכות: "What, speaking in quite unofficial language, is the net purport and upshot of war? To my knowledge, for example, there dwell and toil, in the British village of Dumdrudge, usually some five hundred souls. From these, by certain "Natural Enemies" of the French, there are successively selected during the French war, say thirty able-bodied men: she has, not without difficulty and sorrow, fed them up to manhood, and even trained them to crafts, so that one can weave, another build, another hammer, and the weakest can stand under thirty stone avoirdupois. Nevertheless, amid much weeping and swearing they are selected; all dressed in red; and shipped away, at the public charges, some two thousand miles, or say only to the south of Spain; and fed there till wanted. And now to that same spot, in the south of Spain, are thirty similar French artisans, from a French Dumdrudge, in like manner wending; till at length, after infinite effort, the two parties come into actual juxtaposition; and Thirty stands fronting Thirty, each with a gun in his hand. Straightway the word "Fire!" is given: and they blow the souls out of one another; and in place of sixty brisk, useful craftsmen, the world has sixty dead carcasses, which it must bury, and anew shed tears for.

Had these men any quarrel? Busy as the Devil is, not the smallest! They lived far enough apart; were the entirest strangers; nay, in so wide a Universe, there was even, unconsciously, by Commerce, some mutual helpfulness between them. How then? Simpleton! Their Governors had fallen out; and, instead of shooting one another, had the cunning to make these poor blockheads shoot."

ועל הבזבוז הזה, שנובע בסופו של דבר מכשלונם של הפוליטיקאים לעשות את תפקידם, אנחנו כמעט שלא מדברים יותר. יש, למרבה הצער, צורך בצבא. אבל יש לזכור שלא פחות משהוא הכרחי, הוא רע. צריך שיהיה צבא – אבל הוא לא צריך משהו שמתגאים בו. אנחנו צריכים גם מפני זבל, אחרי הכל, ועדיין לא תמצאו כתבות חנופה על המעטים והנועזים שקמים בשעות לא סבירות וסופגים נזק מתמשך לחוש הריח שלהם ולחיי החברה שלהם כדי שהעיר המודרנית תוכל להמשיך ולתפקד. אין צילומים של מנקים מחייכים שנמתחים מחוץ לרכב הזבל הנוצץ שלהם, ששועט בדרכו אל עוד מוקד אסון. ובצדק אין כאלה: הציבור, שמתמוגג על תמונות חיילים מחייכים שעונים על טנק, או חיילות רכונות על שלט רחוק של כלי רצח, לא היה מקבל אותן.

למיליטריזם הישראלי יש כמה שורשים. ראשית, הצבא הוא עדיין פחות או יותר הדבק היחיד שמאחד את כל היהודים הישראלים יחדיו. הוא נבנה כך על ידי בן גוריון במכוון. כל מוסד אחר בישראל שנוי במחלוקת, אבל הצבא אמור להיות מעל לכל מחלוקת. שנית, הצבא הוא ארגון זכויות עובדים עשיר מאד וחזק מאד, שעושה כמיטב יכולתו להעביר אליו כמה שיותר תקציבים מהעוגה הלאומית. יש לו קלף מיקוח שאין לשום ועד עובדים אחר: עובדי חברת החשמל יכולים להוריד את השאלטר, אבל הצבא מאיים מדי עונת תקציב שאם תקציבו לא יוגדל ועכשיו, הוא יכול להבטיח שמספר גדול של ישראלים ימות. יתר על כן, הוא מונע מזה ארבעה עשורים – מאז המלצות ועדות אגרנט – כל נסיון לבנות גוף חיצוני שיספק הערכת סיכונים משלו. זאת למרות שלאמ"ן-מחקר יש שיעור הצלחה שדומה מאד לזה של פותח בקלפים.

אבל, מעל לכל, יש התמוגגות על מלחמה. בסופו של דבר, מאז מלחמת העצמאות, ישראל לא חוותה מלחמה של ממש – ועל המלחמה ההיא לא מדברים. מלחמותיה של ישראל התנהלו בעיקרן על אדמותיהם של עמים אחרים. האינתיפאדה השניה הטעימה אותנו מטעמה של מלחמה של ממש, כשהביאה לערי ישראל את מה שישראל מביאה לערים זרות כבר חמישים שנה: מוות והרס רנדומליים ופתאומיים. אבל היא לא כללה תנועות גדולות של כוחות ולכן היא לא נחשבת ל"מלחמה אמיתית." הישראלים מאוהבים במלחמה, או ליתר דיוק במלחמת ששת הימים: הם מתגעגעים לימי התהילה ההם, כשהכל עבד כמו שצריך והראינו לעולם מאיפה משתין הדג. וכל זמן שמלחמה נחשבת לא רק לפתרון הגיוני אלא כמעט לפתרון הראשון, אנחנו נידונים להמשיך ולחיות במדינה שהגוף החזק ביותר בה מתגאה בכך שהוא רותם פושעים לצרכיו – בכוח כפיה, יש לציין.

והדברים האלה צריכים להיאמר במיוחד בימים אלה, כשהממשלה נערכת לצאת למאבק ציבורי על שעבודם גם של צעירי החברה החרדית.

(יוסי גורביץ)

רכוש הצבא

לפני 13 שנים, עזבה יאנה גורליק את ישראל. היא היתה אז בת 17 ועזבה יחד עם משפחתה. קצת לא מקובל, בימינו, להשאיר ילד בן 17 לגור לבד. לפני מספר ימים, חזרה גורליק לישראל כדי להשתתף בחתונה משפחתית. זמן קצר לאחר הגעתה לארץ היא נעצרה: נאמר לה שהיא צריכה להסדיר את מעמדה מול צה"ל. כשהגיעה לבקו"ם, היא נעצרה. גורליק חשודה בכך שהיא "עריקה" (ולא "משתמטת", כפי שנטען בכתבה; זו פשוט עוד הדגמה לאופן שבו השיח הצבאי משבש, במכוון, את ההבחנות בין "השתמטות" – אין דבר כזה – ובין עריקות). הפרקליטות הצבאית מיהרה להגיש נגדה כתב אישום, בו היא מואשמת בכך שנעדרה מן השירות הצבאי במשך 4,170 יום. התביעה מתכוונת לדרוש עונש של חמישה חודשי מאסר על גורליק.

השוטרים הצבאיים מיהרו להבהיר לגורליק שהיא נחשבת ל"רכוש צה"ל," אשר על כן אסור לה לדבר עם עיתונאים. את הביטוי הזה, שבמקרה הזה יש לו נופך סאדיסטי במיוחד, שמע כל חייל. ואכן, כפי שמבהיר המקרה של גורליק, צה"ל סבור שכל אחד מאיתנו הוא רכושו.

גורליק, שהיגרה עם הוריה לישראל מברה"מ לשעבר, לא ממש הפכה לישראלית. היא עזבה, כאמור, את ישראל בגיל 17, ומאז לא נראה שהיה לה קשר כלשהו לפיסת האדמה הדוחה הזו. לאסונה, היא לא ויתרה על האזרחות הישראלית, ועל הטעות הזו היא משלמת עכשיו. היא אומרת לצה"ל שהיא רוצה לוותר על האזרחות, אבל זה כבר מאוחר מדי.

הפרשה הזו מפגינה תמהיל חריג של טמטום ורשעות. לא ברור מה רוצה הבהמה הירוקה מגורליק. חיילת טובה היא כבר לא תהיה. גם אלמנט של הרתעה אין כאן; הדמוגרפיה של בני 17 שעוזבים את ישראל מצומצמת למדי, ולכל היותר הפרשה הזו תעזור להם להבין שהם חייבים להפטר מהדרכון הישראלי במהירות האפשרית ועד אז, לא להתקרב למדינה שרואה בהם "רכוש של הצבא." כל הזמן הזה, כמובן, מוחזקת גורליק על חשבון הציבור. אם תורשע ויוטל עליה גזר הדין שהתביעה הצבאית רוצה, כלכלתה תהיה על הציבור במשך חמישה חודשים – ללא כל תועלת. גורליק לא גרמה נזק לישראל, המאסר לא ירתיע אותה שלא לשוב על העבירה, הוא לא יגן על הציבור מפניה, והוא לא יסייע בשיקומה. הוא יהיה מאסר סתמי, שהטפשות מתחרה בו עם הרשעות, והוא יהיה על חשבוננו. אבל זה בסדר, צה"ל יודע לדאוג לתקציב שלו.

לא ברור מדוע היה צורך לעצור את גורליק, גם אם איזה אידיוט החליט להעמיד אותה לדין; בהחלט אפשר היה להסתפק באיסור יציאה מישראל עד תום ההליכים. היא לא פושעת מסוכנת ולא נשקפת ממנה כל סכנה לציבור. מה שמעלה את השאלה למה, לעזאזל, אזרחים שנחשדים בעריקה נשפטים בכלל בבית משפט צבאי. איך לומר, בתי המשפט הצבאיים לא ידועים בחוסר התלות שלהם.

וכמובן, ישנה שאלת ההתיישנות. פשע "נורמלי" בישראל, כזה שעונשו איננו עולה על שלוש שנים – עוון הוא המונח הטכני – מתיישן תוך עשור. כל שנת עריקה גוררת עונש של עד חודש וחצי. במקרה המקסימלי, גורליק צפויה, על כן, לעונש של כשנתיים מאסר. אם היא היתה מגיעה לבית משפט אזרחי, לא היה כאן תיק בכלל.

אז למה גורליק במעצר בכלל? למה דווקא עריקים – בכלל זה אנשים שלא חוילו מעולם – נשפטים בבתי דין צבאיים? למה אולצה גורליק ללבוש מדי צבא שבו לא תשרת לעולם? כדי להזכיר לציבור הישראלי שהוא היה, ויישאר, רכוש צה"ל.

ומאחר והוא לא מוחה על כך, הרי שהוא רכוש צה"ל בהסכמה. הסכמה שמאונס, אולי, אבל הסכמה.

ועוד דבר אחד: צבי יחזקאלי, שנחלש לאחרונה בדעתו (המונח המדויק יותר ל"התחזק"), עורך סדרה שמטרתה להפחיד את הישראלים מהאיסלם העולמי. כמו בכל דבר, ישראל מפגרת אחרי ארה"ב בעשור; שם צמחו סדרות כאלה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. על כל פנים, הפרק הראשון של יחזקאלי לוקה בשורה של כשלים, שלא לומר הטעיות. פרטים כאן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פטור לכולם: הפתרון הסביר לבעיית הגיוס

אחד הנושאים המסעירים את הדיון הציבורי בימים האחרונים הוא נושא הגיוס, בעיקר לחרדים אבל גם של צעירים ערבים, שהעלה שוב את ראשו המכוער. אני לא מתכוון להתייחס לסכסוך דמיקולו בין מופז ונתניהו – מופז כנראה קלט שהוא מחוסל פוליטית מה שלא יעשה, וכמה מחברי קדימה כבר החלו בהליכי פרישה – אלא לשאלת הגיוס עצמה.

האם יש אפשרות מעשית לגייס את המוני החרדים ללא הסכמתם? לא, ואני מניח שכולם יודעים את זה. גובי מסים לא נכנסים לבני ברק בלי סיוע משטרתי כבד. הנסיון לגייס את בחורי הישיבות ללא הסכמת הרבנים שלהם צפוי להוביל לאינתיפאדה חרדית, והעובדה שאפילו עו"ד ויינרוט – שכהרגלו, מיצב את עצמו בתור הנציג החרדי לעולם החילוני – פרש מוועדת פלסנר כשהוא אומר שאין להסכים לסנקציות אישיות על בחורי ישיבה בשל אי גיוס, אומרת שבלי כוח זה לא יילך.

האם יש אפשרות מעשית לגייס את הישראלים הפלסטינים, עילת פרישתו של ליברמן מוועדת פלסנר? לא, ואני מניח שכולם יודעים את זה. נסיון כזה צפוי לגרור אינתיפאדה גם הוא. בשני המקרים יצטרך המשטר להפעיל כוח צבאי כנגד אוכלוסיה שאיננה אוהדת אותו ושמאוגדת בחוסר אהדה זה, רק כדי לכפות עליה התחמשות – התחמשות שתתרחש זמן קצר אחרי אלימות מצד המשטר, שתלווה כנראה במשטר צבאי זמני, עם כל העוולות והאלימות הכרוכות בו. האבסורד שבגיוס וחימוש של אנשים שמוכנים להיאבק כנגד גיוס כזה מובן, ככל הנראה, לקברניטי המדינה.

גיוס של החרדים והפלסטינים, בהתבסס על התקדימים של הנח"ל החרדי, מזמין למעשה יצירה של שלוש כוחות צבאיים בישראל: הצבא ה"רגיל", זה שכולנו מכירים; גדודים חרדיים, שם לא תדרוך כף רגל של אשה וקולה לא יישמע; וגדודים פלסטינים-ישראליים, שאין לי או לאף אחד אחר שמץ של מושג איך הם ייראו. מהבחינה הצבאית הטהורה, צה"ל – שסובל גם כך מעודף כוח אדם ואבטלה סמויה – לא צריך, בלשון המעטה, את החיילים הבעייתיים האלה. בהתחשב בגל האלימות שיגיע קודם להקמתן של המסגרות הצבאיות הכפויות הללו, הן צפויות להיות תחת פיקוח הדוק במיוחד של מה שאין לכנותו אלא כמשטרה פוליטית – ופיקוח כזה, היסטורית, לא משיג שום מטרה פרט לרדיקליזציה של הכפופים לו. משמעה של הפנטזיה של "גיוס לכולם", במושגי ישראל 2012, היא הצתת הפתיל לקראת מלחמת אזרחים.

ועל כן סביר שזה לא מה שמתכננים לנו. כנראה שכל המסיתים – הן כנגד החרדים והן כנגד הערבים – מבינים שזה מחיר גבוה מדי עבור השקטת תחושת ה"דפקו אותי" של המגזרים היחסית מבוססים במגזר היהודי, שרוצים עכשיו שגם אחרים יידפקו. גיוס החרדים והערבים הוא פנטזיה; השאלה היא איך נתניהו וליברמן יורדים מהעץ הזה.

כנראה שינסו להגיע לאיזשהו פתרון של "שירות לאומי," שבמסגרת הישראבלוף הרגיל לא ידרוש מהחרדים שום דבר, ישמש כתירוץ לדפוק את הערבים עוד קצת, ויאפשר למיינסטרים הציוני להמשיך ולפמפם את הטינה כלפי ה"אחרים." יש כמה בעיות עם שירות לאומי, ודאי עם שירות לאומי כפוי. במקרה של הכפיה, הבעיה מובנית מאליה. שירות לאומי הוא, במהותו, עבודות דחק שתופסות את מקומות העבודה של עובדים בדרג נמוך. כלומר, גוזלות עבודה מאנשים שצריכים להתפרנס כדי שהאגו הלאומי ירגיש טוב יותר עם עצמו. וכשעלות התפקידים הנמוכים במדרג כלשהו היא אפס, הדבר מוביל בעקביות גם לירידת השכר והמעמד של שאר העובדים בו – לפחות אלה שאין להם תארים אקדמיים.

השירות הלאומי, כפי שהוא מופעל כעת, מיועד לאפשר לנערות המגזר הדתי לאומי להרגיש טוב עם עצמן על ידי התנדבות בבתי חולים ומקומות דומים אחרים. ערבים שמנסים להכנס לשירות לאומי, שמבחינתם הוא נתפס ככלי לשדרוג מעמדם האזרחי, מגלים שהוא לא רוצה אותם. עכשיו, כל זמן שמספר העוסקות בו הוא נמוך, הנזק לכלכלה ולעובדים הזוטרים נמוך גם הוא ויתכן שיש בו, ככל שהוא מופנה לא אל בנות המגזר הדתי לאומי – שהוא מגזר בורגני קלאסי – אף תועלת מסוימת. אבל אם השירות הלאומי יהפוך ל, ובכן, לאומי, הוא יפגע אנושות באנשים שגם כך נמצאים בשכבות החלשות ביחס של החברה. כיוון שכך, זה בדיוק הפתרון שנתניהו, שמנסה עקרונית לפגוע בכוחם של העובדים מול המעבידים וההון, צפוי לבחור בו. השאלה היא למה אנחנו צריכים לסייע לו לדפוק אותנו.

העובדה שהנושא הזה עולה עכשיו איננה מקרית: בג"צ הורה לממשלה להפסיק את אי השוויון בגיוס עד סוף החודש. ואי השוויון הזה אכן זועק – פחות באשר לערבים ויותר באשר לחרדים. אלה מקבלים מהממשלה לא מעט תקציבים, בעוד שהערבים זוכים לאפליה ממוסדת בתקציבים ולאפליה ממוסדת פחות בקבלה לעבודה. השירות הצבאי לא מסייע להם: אף בדואי או דרוזי עוד לא גילה שקל לו יותר לשכור דירה או למצוא עבודה בגלל ששירת בצה"ל. האפליה כלפיהם היא גזענות יהודית נקיה. היעדרם של החרדים והנשים הערביות משוק העבודה הוא סכנה גדולה הרבה יותר לישראל מאשר העובדה שהם לא מסיידים עצים באיזה בסיס או מעבירים ניירות חסרי ערך מכאן לשם. לא שיציאה שלהם לשוק העבודה – שבכלל לא ברור שהוא ערוך לקבל אותם – תגרור נס כלכלי: בניגוד לתעמולה של בנימין נתניהו, בניכוי הערבים והחרדים ישראל היא עדיין אחת המדינות העניות ביותר ב-OECD. אבל הצורך בהצטרפותם לשוק העבודה דוחק הרבה יותר.

צריך לפתור את בעיית הגיוס הבלתי הוגן, אבל הדרך הנכונה לפתור אותה היא לא באמצעות עקירת עין אחת כדי לעצבן את השניה. הפתרון הוא פטור כללי מגיוס. רק מי שירצה לשרת, וגם יצליח לעמוד בדרישות הצבא, יתקבל. לשם כך, יהיה צורך להציע לו שכר נאות והטבות, כגון הקלות במציאת דיור ועבודה לאחר השחרור, כמו גם בלימודים. זה יהיה צבא מקצועי – והוא בהכרח יהיה קטן יותר מצה"ל הנוכחי, שמשאבי האנוש המוגזמים שלו פוגעים בו וגם בכלכלת המדינה. כל שאר האזרחים יוכלו להתחיל את חייהם בגיל 18. למי שיטען שמצבה של ישראל לא מאפשר זאת, צריך יהיה להצביע על בריטניה שאחרי מלחמת העולם השניה, שעמדה בפני סכנת מלחמת עולם שלישית וניהלה מלחמה בעצימות נמוכה באירלנד, ועדיין נשענה על צבא מקצועי וקטן. נזכיר גם שישראל לא נאלצה להתמודד, ב-30 השנים האחרונות, מול שום צבא עוין.

אלא שהמעבר לצבא מקצועי יצריך דיון כנה בשאלה מה בעצם אנחנו רוצים שהצבא הזה יעשה. זו שאלה אזרחית, לא צבאית. בכלל לא בטוח שהעם בישראל כשיר לנהל דיון כזה, לא אחרי 64 שנים שבהן הבהמה הירוקה היתה עגל הזהב שלו, והשתיקה כל דיון כזה.

מצד שני, לפני שנה חשבו הרבה אנשים שאי אפשר לנהל דיון כלכלי רציני בישראל. התעוררנו בתחום הזה והתנערנו מאשליות. מותר להאמין שזה מה שיקרה גם כאן. ומותר לתהות אם כאשר ארגונים מפוקפקים כמו "אם תרצו" (ת.פ. של לשכת ראש הממשלה, שבשנה שעברה ניסתה להכתים את המחאה ב"שמאלנות" רחמנא ליצלן), עסקני סטודנטים שכבר קיבלו את שלהם מהאוליגרכים, חברים טובים של ההון כמו יאיר לפידוכמה מקוננים מקצועיים על אי השוויון בנטל יוצאים דווקא עכשיו להפגנות, המטרה שלהם איננה הסטת הדיון מהמחאה החברתית למחאה של החבר'ה. מי שרוצה, יוכל להצטרף לצעדת-הנגד במוצ"ש, "צעדת המחאה האזרחית".

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ובכל זאת, משהו על קמפיין ההשתמטות

העיתונים הבוקר פרסמו מודעות שמתחילות, שוב, את הקמפיין נגד "משתמטים", תחת הסיסמה "ישראלי אמיתי לא משתמט". התשובה הסרקסטית המתבקשת היא שישראלי אמיתי, כמובן, הוא כזה שמתיז מים מסריחים מתוך רכב ממוגן על בית משפחה פלסטינית.

ועכשיו ברצינות: אין בישראל משתמטים. אין חיה כזו. יש אנשים שמקבלים פטור קבוצתי מגיוס – ערבים וחרדים – ויש אנשים שצה"ל החליט שלא שווה לו לגייס, מסיבותיו שלו. יש, כמובן, אנשים שלא מתייצבים לשירות; הם מכונים עריקים. יש מי שמסרב לשרת; אלה אנשי מצפון אמיצים, שמשלמים מחיר, והם הכל חוץ ממשתמטים.

בדרך כלל נוהגים לטעון שמי שמוציא פטור נפשי הוא משתמט. בדיקה שנערכה לפני כמה שנים הראתה שמקרב מקבלי הפטור הנפשי, 45% הם חרדים – כלומר, כמחצית הקבוצה שמקבלת פטור פטורה משירות ממילא. צה"ל, כהרגלו, הסית כנגד הישראלים החילונים.

עכשיו, סביר להניח שיש מי שמשקר לצה"ל על מצבו הנפשי. השיעור של האנשים האלה הוא אפסי – סך הכל, הלא-חרדים בקרב מקבלי הפטור הנפשי מהווים כ-2.5% מכלל המיועדים לגיוס, ויש להניח שלרובם יש בעיות אמיתיות – ולחלוטין לא מצדיק את הרעש סביבם. והאחריות על שחרורם של המתחזים הללו, נדירים ככל שיהיו, היא בכל זאת על צה"ל; הוא זה ששחרר אותם. הוא העדיף, מסיבותיו שלו, לא לחקור אותם לעומק. הוא החליט שהתעקשות לגייס אותם עשויה להתפוצץ לו בפרצוף, למשל אם הם יתאבדו.

השנה שוב סירב צה"ל לפרט את סיבות המוות של כ-50 חללים חדשים שספג השנה, שנה שהיתה כנראה השקטה ביותר מבחינת פעילות בטחונית. חלק מזה הם, סביר להניח, חיילים שנהרגו בחופשות. ואחרים, שמספרם לא ידוע אבל הוא גבוה, הם הקורבן שאנחנו מעלים מדי שנה למולך גיוס הכפיה. המספר הזה מוערך בכ-30, ויש לציין שהוא דומה למדי למספר החללים של צה"ל בממוצע מדי שנה ברצועת הבטחון. עליהם אנחנו מעדיפים לא לדבר; איש לא יוכל לטעון שקורבנם לא היה קורבן שווא, דם ילדים תמימים שלא טעמו חיים, שהעדפנו להקריב כדי שלא נאלץ לבחון מחדש כמה מהמוסכמות היותר יקרות והיותר פגיעות שלנו.

תופעת המשתמטים לא קיימת. תופעת המתאבדים קיימת גם קיימת. ועליה, כמובן, המיליטריסטים שלנו מעדיפים שלא לדבר.

(וזהו, חופשה.)

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיזכה לראות בעוד שנה את ישראל עצמאית, כלומר לא מחזיקה מגף על צווארו של עם אחר. זכרו: בזמן שאתם חוגגים, צה"ל מחזיק את תושבי הגדה במצור-לייט, המכונה במקומותינו "סגר." בנימה אופטימית זו, אציין שהבלוג הוגדר על ידי דה מארקר כאחד מעשרת המשפיעים ביותר בתחום המחאה החברתית.

(יוסי גורביץ)

הפירמידה ההפוכה

עד מתי, לבני, תנצלי לרעה את סבלנותנו? ציפי לבני, אולי הפוליטיקאית המיותרת ביותר בישראל, מנהלת כעת קרב השרדות בקדימה, וההערכה היא שצפוי לה מאבק קשה במיוחד נגד שאול מופז. הלז, נזכיר, הוא אחד הפוליטיקאים הנלעגים וחסרי עמוד השדרה שהכירה ישראל מעודה: בשלהי 2005, הוא שלח מכתב למצביעי הליכוד שבו הכריז ש"הליכוד הוא הבית." זה היה ביום שישי. ביום ראשון, שבו קיבלו המצביעים את המכתב, מופז כבר ערק לקדימה. מאז, כשר תחבורה, הוא ניצח על הורדת הדירוג של נמל התעופה של ישראל למקביל לזה של זימבאבוואה. זה האיש שמאיים כל כך על לבני.

זו האחרונה הודיעה שהיא מסירה את הכפפות, ובהצהרה אומללה אמרה ש"מופז מפחד מאשה חזקה." היום, בעת הצבעת אי אמון בכנסת, היא הסירה עוד כפפה – בקצב הנוכחי, היא תשאר בלי אפידרמיס עד יום הפריימריז – ובנסיון נואש לחזר אחרי קולות החיילים, אמרה ש"החיילים מגנים על אזרחי מדינת ישראל, והם קודמים לאזרחים – ברכבת ובכל מקום אחר."

זה היה נסיון ציני מצד לבני לרכב על מהלך ציני אחר: המהלך הקבוע של המטכ"ל, כשמאיימים לפגוע בתנאי החיים של הקצונה הבכירה ואנשי הקבע. פעם הם היו מודיעים שאין מה לעשות, אין להם ברירה אלא להפסיק להגן על ישראל. עכשיו, כשהם הבינו שהישראלים כבר אימצו את תפיסתה של לבני והם מוכנים להעלות את עצמם לעולה על מזבח הצבא, נקט המטכ"ל – מי אמר שהוא לא יודע להתכונן למלחמה הבאה? – בצעד ערמומי ובמקום לאיים על האזרחים, פגע בתנאים של החפ"שים.

על הסיפור של צה"ל והרכבות כתב עופר שלח את רוב מה שיש לומר. על זה יש להוסיף שלא יקרה שום דבר אם חיילים יגיעו באיחור לבסיסיהם: ממילא הם לא עושים שם שום דבר חשוב או יצרני. הציניות כאן היא של הצבא, שמאיים – ובו זמנית מכחיש את האיומים – להעניש חיילים שיאחרו. את הזעם יש להפנות לא כלפי הרכבת, שעושה כמיטב יכולתה הדלה, אלא כלפי הצבא, שעושה בנסיעות החפ"שים שימוש ציני. וכמובן, כלפי משרד האוצר, שהוא הסיבה העיקרית לכך שאין לנו מערכת תחבורה ציבורית מתפקדת. כאן המקום להזכיר שוב שבראש רכבת ישראל עומד אדם שתפקידו הוא להפריט אותה. חוסר התפקוד של הרכבת נובע מהשיטה הקבועה של האוצר: להרעיב שירות ציבורי עד שהוא לא מסוגל לתפקד כיאות, ואז לקונן כיתום שרצח את הוריו ולהודיע שאין מנוס אלא להפריט.

אבל נחזור ללבני ולאמירה האווילית שלה. כנראה שהיא לא הקשיבה יותר מדי בשיעורי אזרחות. אין זה תפקידה של המדינה לשרת את חייליה; תפקידם של החיילים הוא לשרת את המדינה. הלקח הבסיסי הזה נשכח, והתוצאה היא צבא לא מתפקד. ראינו את זה במלחמת לבנון השניה, כשצה"ל שכח גם את התמרון היחיד שהוא מכיר, ההסתערות. זו, מה לעשות, כרוכה באבדות. אי אפשר להשיג הישג צבאי בלי אבדות; אין כובשים את ההר אם אין קבר במורד.

אבל צבא שכבר מזמן עסוק בעיקר בהגנה על עצמו, שממגן את חייליו לפני שהוא ממגן את האוכלוסיה האזרחית, שמודיע לאזרחים שמבחינתו הם יכולים למות, לא מסוגל לשאת באפשרות של אבדות. התוצאה היא העברת מחירן של הפעולות הצבאיות אל אוכלוסיית האויב: שימוש פחזני באש והענקת לגיטימציה לכל פשע שמבצעים החיילים, שמזמן עברו מאמצעי ליישום מדיניות למטרה מדינית בפני עצמה.

התוצאה הלוגית של דברי לבני היא שאם "החיילים קודמים לאזרחים בכל מקום" היא שכל חייל צריך לצאת לקרב כשהוא מצויד במגן אנושי. אחרי הכל, לא נרצה שיקרה לו משהו. הוא חייל. יש לציין שצה"ל כבר הצטייד בעבר במגנים אנושיים, אם כי אלה היו אזרחי אויב, ושבג"צ נזקק לשנים ארוכות מאד כדי לאסור זאת עליו – ושהחלטת בג"צ זכתה לקיתונות של זעם בציבור הישראלי. השאלה, במצב כזה, היא האם מחיר קיומם של חיילים לא גבוה מדי עבור האזרחים.

לבני אמרה את הדברים בעת הצעת אי אמון שהוגשה בשל מה שכונה נסיונו של ראש הממשלה לבחוש במינויים בצה"ל. ראש הממשלה נתניהו רוצה למנות אדם מסוים כמפקד חיל האוויר; הרמטכ"ל, בנימין גנץ, רוצה למנות אדם אחר. גנץ אמר אתמול שאסור לממשלה למנות קצינים ללא הסכמתו, להוציא סגן הרמטכ"ל וראש אמ"ן.

זה נראה באופן חשוד כמו נסיון להגניב את הרעיון של הרמטכ"ל כמפקד צה"ל, שניסה אשכנזי להגניב בעת כהונתו, דרך החלון. אבל המפקד של צה"ל איננו הרמטכ"ל. המפקד של צה"ל, על פי תחליף החוקה שלנו, הוא הממשלה. ולא: לא ראש הממשלה ושר הבטחון, אלא הממשלה כולה. הממשלה תמיד היתה מעורבת במינוים של אלופים, ולא פעם המינויים היו כרוכים בוויכוחים בתוך הממשלה. זה טיבה של המערכת. לא, היא לא מושלמת.

אבל מערכת שבה רק הרמטכ"ל ממנה את האלופים תהיה גרועה הרבה יותר. העובדה שבצה"ל יש כמה וכמה קליקות היא סוד צבאי קטן מאד. הרעיון שמישהו שהצליח להגיע לראש הערמה יוכל למנות את חנפיו ועושי דברו לתפקידים הבכירים ביותר בצה"ל צריכה להבהיל כל מי שיודע מה משמעה של חשיבה קבוצתית. כן, הממשלה צריכה לדון במינוים של הקצינים הבכירים ביותר – זו משמעה של שליטה אזרחית על הצבא. זה שהממשלות האחרונות היו גרועות מאד בכך, ונתנו לצבא לתעתע בהן – לא במקרה, הממשלה הגרועה ביותר היתה זו שבה לבני היתה שרת חוץ. – הוא עוד סימפטום לכוחו הגדול מדי של הצבא, כוח שצריך לצמצם, לא להרחיב.

לבני ליהגה גם על כך ש"הקצינים תמיד הגיעו כשהם נקיים מכל תלות. יכולנו לאהוב או לא לאהוב את מה שהם אומרים, אבל תמיד ידענו שהם באים מהמקום הכי נקי שבעולם." וואלה. כנראה שלבני חושבת שכבר שכחנו איך קצינים בכירים היו חלק מהחווה של הפטרון שלה, אריאל שרון. כנראה שהיא חושבת ששכחנו איך הרמטכ"ל חלוץ וראש הממשלה אולמרט פתחו ערוץ פרטי משלהם, תוך שהם עוקפים את שר הבטחון פרץ. כנראה שהיא חושבת ששכחנו איך הבוגד האלוף יצחק גרשון סירב פקודה להוראתו של פרץ לשלוח את אנשי פיקוד העורף לסייע לתושבי הצפון – סירוב פקודה שנשען על העלמת עין מצדו של חלוץ. כנראה שהיא שוכחת איך הצבא העלים מהממשלה מידע קריטי – כמו, למשל, שהוא ידע תוך שעות ששני החיילים הכביכול-חטופים היו מתים. יש, בעצם, שתי אפשרות מבהילות יותר מכך שלבני חושבת ששכחנו את זה: האחת היא שהיא לא יודעת על כל זה, האחרת היא שהיא עושה שימוש ציני בצבא שהיא יודעת שהוא פגום ומסוכן למשתמש כנגד ראש הממשלה הנבחר למען רווח פוליטי קצר מועד.

ובזמן שלבני מכרה את ישראל האזרחית בנזיד עדשים למטכ"ל, התנהל דיון מעניין למדי בוועדת החוץ והבטחון של הכנסת. ראש אכ"א, האלופה אורנה ברביבאי, דרשה שם לגייס את כל האזרחים. מולה התייצב יוג'ין קנדל, שליחו של ראש הממשלה, שהסביר שאי אפשר לעשות את זה, כי צה"ל מגיע לגבול היכולת שלו לגייס חרדים. הדיון היה על חוק טל, ולדבריו של קנדל ב-2007 קיבל צה"ל מהמגזר החרדי 288 מתגייסים, ב-2008 הוא קיבל 387, ב-2009 731, ב-2010 908 וב-2011 1,282. זה, אומר קנדל, כל מה שצה"ל יכול לגייס; לחרדים יש דרישות כבדות. צה"ל לא יכול לקלוט יותר מהם.

שתי הטענות מקוממות. מצד אחד, ברביבאי דורשת גיוס כולל בשם אתוס צבא העם – גם כשהיא יודעת היטב שאין לה מה לעשות עם כל המגויסים האלה ושהצבא סובל מאבטלה לגמרי לא סמויה. קנדל, מצידו, דורש מהציבור החילוני להכיר בכך שהוא נחות אינהרנטית לעומת זה החרדי. אותו, אחרי הכל, לצה"ל אין שום בעיה לגייס.

הפתרון פשוט למדי. הקמת צבא מקצועי. לגייס רק את מי שהצבא צריך, ולשלם לו על כך שכר הולם. הבעיה היא שאירונית, העובדה שבישראל יש גיוס חובה היוותה תמריץ למדינה לא לפתח אתוס אזרחי של שירות ציבורי, כלומר ללמד את האזרחים שיש ערך בכך שאדם משרת את קהילתו ומדינתו. הכפיה החליפה את הערך, אלת לוכדי העריקים את הכרת התודה. התוצאה היא קהילה אנוכית לחלוטין בערכיה, שממשיכה לשרת בצבא משום שהיא חוששת מהתוצאות של סירוב, ומשום שהוא מאפשר לה להתנשא מעל האנשים שלא היו עבדי המדינה, תוך שהיא דורשת תנאי שירות לחיילים שלא קיימים בשום צבא נורמלי. הסר את שוט המשטרה הצבאית, אמור לישראלים שהם לא חייבים לשרת בצבא, רק מתבקשים לעשות זאת, וצה"ל צפוי למצוא את עצמו בלי מגויסים. אחרי הכל, המוטו הישראלי הוא "אל תהיה פראייר."

ואף על פי כן, את העבדות הצבאית יש לבטל. עבדות היא בלתי מוסרית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, השלמנו את המעבר לשרת החדש, ויש לקוות שהסיוט הארוך של דרימהוסט הסתיים.

(יוסי גורביץ)

חיילי השוקולד המורעל

צה"ל מפעיל מזה כמה שנים שנקרא שח"ר ("שילוב חרדים") שמיועד, ובכן, לשלב חרדים. השבוע קיבלנו תמונה על התנאים שבו הוא פועל: חייל זועם בשח"ר – זועם על השינויים האחרונים שבוצעו שם – קרא לשאר החיילים למרוד, תוך שהוא מציין את ההבטחות שניתנו לחיילים ושהופרו בוויכוח האחרון בין רב חיל האוויר סא"ל משה ראב"ד והרב הצבאי הראשי. לטענתו, החיילים החרדים קיבלו הבטחות שהם לא יידרשו לשמור בלילות, לא יידרשו להשתתף באירועים "מעורבים" – כלומר, כאלה שיש בהם מבני שני המינים, דרישה שהיא מחמירה אפילו בקנה מידה חרדי – ושהם לא יצטרכו לשמוע הרצאות מנשים. אנחנו לא מדברים על שירה; אנחנו מדברים על עצם דיבורה ועצם נוכחותה של אשה.

האם החייל המרדן דיבר אמת? האם אכן קיבלו חיילי שח"ר הבטחות כאלה? שלחתי שאילתה בנושא לדובר צה"ל ביום ראשון, ואתמול (ה') הגיעה התשובה: "חיילי שח"ר זכאים להקלות בתנאי שירותם, מתוקפן הם אינם שוהים ביחידותיהם בלילות ואינם מבצעים שמירות לילה. מאז הקמת מסלול שח"ר ועד היום, לא חל כל שינוי בסוגיית השתתפות חיילי שח"ר באירועים ובטקסים, חיילי שח"ר אינם משרתים בסביבת עבודה עם נשים ובנוסף לכך, לא משתתפים באירועים שאינם הולמים את מאפייני החברה הדתית."

כלומר, כן, דובר צה"ל מאשר את כל טענותיו של החייל המורד (הוא גם מוסיף, בתשובה לשאלה מה בדעתו לעשות באשר לראיון הממריד, ש"על פי פקודות הצבא כל מגע בין חייל לאמצעי התקשורת הינו באישור דובר צה"ל בלבד וכל העובר על הפקודה צפוי להיענש." וואלה.

אז מסתבר שבלי יותר מדי דיון ציבורי, צה"ל הסכים להקים יחידות מופרדות על רקע מגדרי, שהחיילים שלהן לא שומרים. יש הגיון בכך שהחיילים האלה אינם שומרים: הם בדרך כלל אבות לילדים והם צריכים להיות בבית בערבים. השאלה היא למה לקרוא לאנשים האלה חיילים.

הם לא מבצעים תפקידי לחימה. הם לא שומרים. ספק אם הם יודעים להפעיל נשק. הם, לכל דבר ועניין, פקידים טכניים. אז למה לא לקרוא להם "עובדי צה"ל" ולסגור עניין? למה להכניס אותם לצבא, ועל ידי כך לעוות את דמותו הבלתי מחמיאה ממילא, בכך שמכניסים אליו את הארס הרבני, הרואה כל אשה כטמאה ומפתה? למה יש יחידות בצה"ל, שאליהן נשים לא יכולות להתקבל? וכן, מרוב רצון ל"שילוב ראוי" אנחנו מגיעים לכך ששתי חיילות שמתחבקות אחרי קורס – שתי חיילות, נזכיר, שביחידה שלהן אין כלל חרדים – נענשות על כך. כמו רוב מוחלט של החיילות שצה"ל מפלה לרעה, נזכיר, אלה חיילות חילוניות: דתיות וחרדיות אין מתגייסות; הן פטורות ממילא. החילוניות מתבקשות לשרת, בכפיה, בצבא שמגדיר אותן יותר ויותר כבזויות ולא ראויות לבוא בקהל.

יתר על כן, איזה מין "שילוב" זה, שבו החרדים מקבלים את כל התנאים שהם מקבלים בבית, ושבו הם עובדים בסביבה שלא דומה כלל לחברה הישראלית? איזו דוגמא נותנים להם בצבא – שמקום העבודה צריך להתכופף לדרישותיהם? הרי מי שהורגל לתנאים האלה בצבא, ידרוש אותם – ויביא את כל הארסנל החרדי הנלווה – גם במקומות העבודה. למה אנחנו מניחים – ושוב, בלי דיון ציבורי – לחרדים להפוך את החברה הישראלית לחברה מופרדת, מיזוגנית? הרי מה שקורה בצה"ל מקרין גם על האזרחות. הרי הטיעון "אם זה לא נורא לחיילות, זה לא רע גם לעובדות" עוד יגיע.

הבעיה, כרגיל, היא האתוס – ויותר ויותר המיתוס – של צבא העם. אנחנו שמים מדים על החרדים כי אנחנו לא יכולים לומר לעצמנו שיש אנשים שמותר שלא ישרתו בצבא. ואחרי ששמנו עליהם מדים, צריך לספק להם תנאים מתאימים.

צריך לקטוע את הקשר הגורדי הזה. העניקו פטור מוחלט לכל החרדים משירות צבאי, ובו זמנית הודיעו שבתוך חמש שנים תסתיים סופית התמיכה הממשלתית ב"חברת הלומדים." את חמש השנים הללו יתבקשו החרדים להעביר באימון מאומץ לקראת החיים האמיתיים, כשתקציב המדינה מעניק להם סיוע נדיב בהסבה מקצועית. אחריהן, מי שירצה ללמוד בישיבה יצטרך לעשות זאת על חשבון תורמים פרטיים. הישיבות, המקבילות שלנו למדרסות, גורמות נזק עצום למדינת ישראל. הגיע הזמן להחזיר אותן לגודלן הטבעי – גם אם זה אומר שכעשרת אלפי חרדים לא ישרתו בצה"ל. אחרי הכל, השירות שלהם גורם לצבא ולרפובליקה החופשית שהוא אמור לשרת הרבה יותר נזק מתועלת. הגיע הזמן להתעלות מעל הרגש הקמאי שאומר ש"אם דפקו אותי אז צריך לדפוק גם אחרים", ולשחרר אותם ואותנו מהקשר החונק הזה.

ואם זה יביא לדיון כולל בשאלת הגיוס הכפוי לצה"ל, בהפיכתם של עשרות אלפי ישראלים לעובדי כפיה מדי שנה, מה טוב.

הערה מנהלתית: קרן הטבק והאלכוהול שבה לפעולה, סוג של. עקב נהלים חמורים של פייפאל, אני לא יכול לקרוא לה קרן, אני לא יכול לקרוא לתרומות שלכם תרומות, ואני לא יכול עוד לאפשר לאנשים לתת ככל אשר נדבה רוחם, אלא מגביל אותם לסכומים קבועים מראש. הכפתור החדש מופיע בצד שמאל, כמו גם כאן. כמה אנשים כבר העלו תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות להם כאן.

(יוסי גורביץ)