החברים של ג'ורג'

מכונת העשן של "אם תרצו"

לימין היהודי יש בעיה: תוך זמן לא רב, כל מה שהוא נוגע בו הופך לרדיואקטיבי. כך הפך הביטוי "מתנחלים", שפעם נושאיו השתמשו בו בגאווה, לכל כך רעיל שהמתנחלים נושפים חומצה גופרתית לעבר כל מי שמעז להמשיך ולהשתמש בו, ונעמדים על רגליהם האחוריות בדרישה שישתמש בביטוי "מתיישבים." פעם הם דיברו בהתפעמות על "מפעל ההתנחלות," אבל ברגע שהציבור קיבל דימוי ברור של איך נראה מתנחל, המתנחלים עצמם מיהרו לנסות לתקוע יתד בלב המותג. הם לגמרי לא לבד כאן: שלושים שנים של שלטון הימין בישראל גרמו למשרד החוץ של ליברמן להורות על פתיחת קמפיין חשאי, שהמטרה שלו היא הפצת מסרים של ישראל – קרי: של הימין היהודי – כשהם מגיעים לא ממשרד החוץ הישראלי או מכל גוף ישראלי רשמי, משום שאף אחד לא מאמין להם יותר, ובצדק.

תהליך דומה עובר על התנועה הפולקיסטית "אם תרצו." פעם, היא היתה יכולה למכור את הזבל שלה ישירות ל"מעריב", בדרך כלל דרך בן כספית, ולפרסם אותו פחות או יותר כפי שהוא. הבעיה היא ששלוש שנות קיומה הציבורי (הפרסום שהזניק אותה היה הקשקוש על הקרן החדשה לישראל, ש"מעריב" שימש לו שופר, ב-2010) שחקו את הדימוי שלה. כשבן כספית כתב על רונן שובל בהתפעמות ב-2010, הוא כתב עליו כעל איש הייטק, איש מרכז, סתם מילואימניק טוב שכזה. היום אנחנו יודעים ששובל הוא מתנחל; שכל מקימי "אם תרצו" היו מתנחלים; שהם קודמו על ידי משרד הפרסום של קלוגהפט שטשטוש האמת בכל מה שקשור להתנחלויות הוא אמנותו; ששובל היה ראש "תא כתום" בזמן ההתנתקות; שהוא היה מועמד לכנסת מטעם "הבית היהודי"; בקצרה, ש"אם תרצו" היתה אחת ההונאות הפוליטיות הגדולות של העשור האחרון. ל"אם תרצו" היו יותר מדי פליטות פה בשנים האחרונות, והיא נשרפה כתנועה "א פוליטית."

אז "אם תרצו" פועלת כמו משרד החוץ: היא מפיצה את המסרים שלה באמצעות כלים אחרים. במארס האחרון, פרסם אתר חדש יחסית בשם "מידה" מאמר מאת מיודענו ארז תדמור, גנב האמל"ח שמשמש כמנכ"ל התנועה, ובו נטען שעבדכם הנאמן, ככותב בקולקטיב +972, נטש את הקורא הישראלי כדי להתמקד בקוראים מחו"ל. לטענה הזו, כמו גם לטענה הדומה שהופנתה כלפי הכותבים האחרים של +972, לא היה בסיס – כפי שאפשר לראות, למשל, מריבוי הפוסטים בבלוג הזה. זה בפני עצמו לא היה מעניין; מה שכן מעניין הוא שיממה לאחר פרסום המאמר של תדמור, הופיע בנרג מאמר של אחד איתי ראובני, שחזר על אותה התזה בדיוק: ארגוני שמאל מואסים בציבור הישראלי ומעדיפים לדבר עם הקהל הבינלאומי. ראובני הוא חוקר (?) בנגו מוניטור, ארגון שעיקר כתיבתו באנגלית, אבל לו זה כנראה מותר.

בין נגו"מ (שעל איכות התוכן שלו אפשר לקרוא כאן), בין ארגון האב שלו "המכון לאסטרטגיה ציונית" ובין "אם תרצו" מתנהלים כבר שנים יחסי גילוי עריות אינטלקטואליים שהיו גורמים ליוקסטה לזקוף גבה. מנהיגי "אם תרצו" הם בוגרים של קורסים של המכון לאסטרטגיה ציונית וחלק ניכר מה"דו"חות" שמפרסמת "אם תרצו" הם בעצם גרסה מדוללת של פרסומים של נגו"מ או של מל"צ. "מידה" מסתמן ככלי תעמולה נוסף של "אם תרצו", עוד כלי להפצת טענות של "אם תרצו" מבלי שהתנועה תצטרך לחתום עליהן – כי, כזכור, המוניטין שלה כבר מפוקפק. של "מידה" עוד לא.

לפני כשבוע, פרסם "מידה" עוד מאמר של תדמור, הפעם בטענה שהקצונה המרושעת של צה"ל תוקעת סכין בגב החיילים וכובלת את ידיהם במאבק ב"טרור העממי" בגדה. אגדת הסכין בגב הזו איננה חדשה: צבאות משמיעים אותה על בסיס קבוע כשהם נאלצים לרסן את כוחם. בישראל היא מושמעת שוב ושוב מאז מלחמת לבנון הראשונה, ובמיוחד באינתיפאדות. "אם תרצו" נולדה מהניצול של מאבק המילואימניקים על ידי לשכת נתניהו, ותמה מרכזית של מאבק המילואימניקים היתה אגדת הסכין בגב: הפוליטיקאים המרושעים והקצינים הפחדנים שלא נתנו לצבא לנצח. תדמור בעצם חוזר כאן למקורות.

וראה זה פלא, שבוע לאחר הפרסום של תדמור, מפרסם גם נרג – שתדמור הוא עכשיו ראש הדסק הפוליטי-מדיני שלו; גילוי עריות אינטלקטואלי כבר אמרנו?כתבה שנראית דומה מאד (מישהו הזכיר גילוי עריות?) למה שכתב תדמור ב"מידה." אותה אגדה על חיילים שידיהם כבולות, כולל קצין שמתלונן שהוא לא קיבל אישור לירות ירי חי לעבר משליכי אבנים, כולל קצין שהושפל מכך שפלסטיני נענע מולו את אבר המין שלו בעת הפגנה, ולא מבין איך לא נותנים לו לפוצץ לפלסטיני את הצורה: "בן אדם שעושה לך דבר כזה מול הפרצוף, התגובה צריכה להיות חריפה […] הוא אמור להירתע ממך, והוא פשוט מראה לך בדיוק מה הוא מרגיש כלפיך." אין ספק: כשבן הגזע הנחות נוקט בפעולה כזו, הקולוניאליסט הנאור חייב להבהיר לו את מקומו. איכשהו, היללות האלה על חיילים שלא נותנים להם לבצע טבח נדרש אף פעם לא מציינות את הקורבנות הפלסטיניים הרבים (מי שרוצה לראות את ה"איפוק" של קלגסינו החמודים מוזמן להצטרף להפגנת יום שישי באחד מכפרי ההתנגדות העממית; אשמח לסייע בארגון הנסיעה), כמו למשל נאג'י בילביסי, שחמוש צה"ל הרג אותו בירי בגבו.

עם הפרסום בנרג, מיהרה "אם תרצו" לברך עליו, תוך שהיא מוסיפה את הקשקוש הרגיל על "דה לגיטימציה" של לוחמי צה"ל והקרן החדשה לישראל. ספק אם יש משהו שמסוגל לבצע "דה לגיטימציה" לצה"ל כמו הרעיון שלקצין ישראלי מותר להעניש ב"תגובה חריפה" – קרי אלימות – פלסטיני שמתחצף אליו, אבל ב"אם תרצו" עוד לא קלטו את הקטע וספק אם יוכלו להבין אותו אי פעם. יתר על כן, המאמצים למנוע חיכוך בגדה – עד כמה שהם קיימים – לא נובעים מחשש ל"דה לגיטימציה" אלא מהחשש שקצת יותר הרוגים פלסטינים ממה שצה"ל רגיל לנפק בדרך כלל, ותפרוץ פה אינתיפאדה שלישית גם בלי שמישהו יתכנן אותה. חמושי צה"ל לא מבינים, מעולם לא הבינו, שתפקידם הוא לשרת את הדרג המדיני ושאם הוא חפץ בריסון האלימות, תפקידם לרסן אותה.

אז מה היה לנו פה? פרסום של ארז תדמור ב"מידה", שמתורגם תוך שבוע לפרסום בנרג (שם, במקרה, תדמור הוא ראש דסק), וזוכה תוך שעות לקידום נלהב מצד "אם תרצו." האם זה מעיד על כך ש"אם תרצו" הבינה שהיא הצטרפה לשורות המוטנטים של הימין, ושכשהיא מפרסמת משהו עדיף לה להלבין אותו דרך צד שלישי – או, במקרה הזה, דרך שני צדדים כאלה? יש לקוות שכן – ויש לפקוח עין לקראת הופעת יצור שדומה מאד ל"אם תרצו" בזירה הציבורית, אולי אפילו עם אותם אותן הדמויות עצמן, אבל תחת שם אחר, לוגו אחר ומוטו אחר.

למה כל זה טוב? די פשוט. "אם תרצו" יכולים להשען על הפרסום בנרג ולהצביע עליו כעל תמיכה בעמדה שלהם, כשהם מקווים שאף אחד לא יעלה במעלה השרשרת ויגיע ל"מידה" ותדמור. כך "אם תרצו" יכולה לטעון שמקור חיצוני העניק לגיטימציה לטענות שלה, גם כאשר המקור הזה לא היה מי יודע מה חיצוני; רוב הציבור לא מודע לכך. זה אותו התרגיל עצמו שבוצע עם הפרסום של ראובני ותדמור על +972: "מכון מחקר" עאלק עצמאי, למעשה חלק אינטגרלי של אותה מכונת העשן עצמה, מספק לגיטימציה לטענות של אנשי "אם תרצו."

ההונאה הזו עשויה לעבוד על כמה אנשים. אבל, כפי שמעידה העובדה ששקרני "אם תרצו" צריכים כעת להרחיק את עדותם מעצמם, לא להרבה זמן. זו רק שאלה של זמן עד ש"מידה" וכנראה גם נרג ייראו לרוב הציבור השפוי כמו היצור מהביצה. אז יבנו לנו תדמור וחבריו יצור חדש, הישר מהמעבדה של ד"ר אדלסון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המרגמה שנאלמה

נו, לפחות דבר טוב אחד יצא מחוברת התעמולה החדשה של "אם תרצו", שחיברו גנב חומרי החבלה המורשע ארז תדמור ואראל סג"ל: בחינה מחדש של סיפור מנוסת הפלסטינים מחיפה, שבו נפנפו השניים כהוכחה לטוהר הנשק היהודי.

מאמר מאלף של "הארץ" מבהיר שהמנוסה החלה לאחר שההגנה הפגיזה ב-22 באפריל 1948 את השוק בחיפה, לאחר שהפלסטינים הגישו בקשה להפסקת אש. ההפגזה, שקטלה לפחות עשרה פלסטינים – המספר המדויק לא ידוע; ההרוגים היו, על פי הדיווחים, פליטים שמצאו מחסה בחיפה, לא לוחמים – נתפסה כתשובה של ההגנה לבקשת הפסקת האש, והובילה למנוסה.

הפגזתם של אזרחים בשוק עשויה לפגוע משהו באמינות הטיעון של ה"ה סג"ל ותדמור, אשר על כן הם לא מזכירים אותה. לזכותם ייאמר שהיסטוריונים ישראלים אחרים, כולל כאלה שנתפסו כחסרי פניות, עשו הכל כדי להשמיט את פשע המלחמה הקטן ההוא מההיסטוריה, בהצלחה ניכרת.

בני מוריס מצטט, בספרו "לידתה של בעיית הפליטים", היסטוריון של ההגנה, צדוק אשל, שתיאר את האירוע כך: "עם קבלת הידיעה נמסרה הוראה למפקד פלוגת הנשק המסייע, אהוד אלמוג, להפעיל את המרגמות בנות שלושה האינץ', שהיו מוצבות ליד בית החולים רוטשילד, ולהפגיז את כיכר השוק. ואמנם הצטופף בכיכר השוק המון רב. משהתחילה ההפגזה ופגזים נפלו לתוכו קמה בהלה עצומה. ההמון פרץ אל תוך הנמל ובהדפו הצדה את השוטרים ששמרו על השער הסתער על הסירות והחל בורח מהעיר. משך כל אותו יום המשיכו המרגמות להפגיז את העיר לסירוגין והבהלה בקרב האויב הפכה להתמוטטות". שימו לב למילים המודגשות (על ידי): במקום שלוש המילים הללו העדיף מוריס לשים בתיאור שלו שלוש נקודות. ההיסטוריון יואב גלבר בכלל העדיף לטעון שהפגזים נפלו "בקרבת" השוק ולא בתוכו, בניגוד לעדויות מהתקופה.

אהוד אלמוג אמר שנפלה טעות בתיאור של אשל: הנשק שהוא הפעיל לא היו מרגמות שלושה אינצ'ים כי אם דווידקות, אבל הוא אישר את האירוע עצמו: "קיבלנו פקודה להפציץ את השוק בזמן שהיו בו המון בני אדם". חייל בריטי – עדיין היו כוחות בריטיים בחיפה – תיאר כיצד זינבו כוחות ההגנה, בירי פגזים, מקלעים וצלפים, בפלסטינים הנמלטים. הוא ציין שבלהט הירי, הצליחו אנשי ההגנה לפצוע גם שני קצינים בריטים. הירי על האוכלוסיה הלא החמושה העלה את חמת הבריטים, ובכמה מקומות הם השיבו אש לעבר אנשי ההגנה. יצוין שפיקוד ההגנה חשש מהפסקת אש בחיפה, שמי שרצה בה היה הדרג האזרחי, והורה למפקדי הכוחות בשטח "להמשיך להכות".

לא תמיד היה מוריס איסטניס שצינזר מידע מטריד (וקשה להגדיר דילוג על שלוש מילים מסוימות מאד אלא כצנזורה): הוא הביא את יומנו של יוסף נחמני, איש קק"ל שבא לבזוז – סליחה, "לגאול" – את אדמות הכפר צפצאף שבצפון, שמתאר את הטבח שביצעו כובשי כנען בסופה. לדברי נחמני, " מעשי האכזריות של חיילינו בצפצאף אחרי שנכנסו, הכפר ואנשיו הרימו דגל לבן, אספו את הגברים לחוד ואת הנשים לחוד… קשרו את הידייים לחמישים־ששים פלאחים וירו בהם והמיתו אותם וקברו אותם בבור אחד, וגם אנסו כמה מנשי הכפר… בעילבון ובפראדיה קיבלו את החיילים בדגלים לבנים ובארוחות שמנות, ואחרי כן ציוו על הכפריים לעזוב בילדיהם ונשיהם. כשהתחילו לטעון שזה בניגוד להבטחות ולכרוזים פתחו באש ואחרי שנהרגו שלושים איש החלו להוביל את השאר בדרך למירון… " כששאל נחמני את עצמו, מנין למדו הלוחמים היהודים מידת אכזריות כזו של הנאצים – יהודים, כידוע, הם רחמנים בני רחמנים – הוא עונה לעצמו תשובה קשה: "למדו מהם." ה"ה תדמור וסגל ודאי היו מגדירים את נחמני כאנטי-ציוני מסוכן.

היסטוריונים כבר עמדו על כך שבמהלך מלחמת העצמאות נלחמו הלוחמים היהודים בחירוף נפש, משום שהם היו משוכנעים שאם לא יעשו זאת, גורלם יהיה זהה לגורל קרוביהם שבאירופה. זכר השואה הטרי מאד היה מכפיל כוח. צריך לתהות אם הוא גם לא שימש כתירוץ לנקוט בצעדים כמו-נאציים. הטבח בצפצאף – ב-1948 ישבו בו 990 פלסטינים; היום עומדים במקומו הישובים סופסופה ואור הגנוז – לא היה היחיד. ידועים מעשי הטבח בלוד ובדיר יאסין; היו מעשי טבח לא מעטים אחרים.

לפני כשבוע, צווח ראש ממשלתנו ככרוכיה, והאשים את אבו מאזן משום שלטענתו סילף האחרון את ההיסטוריה. אבו מאזן כתב שמדינות ערב נכנסו למלחמה עם ישראל כדי להגן על הפלסטינים ולמנוע את גירושם. אין ספק שזה תיאור אידילי מאד של המציאות; מדינות ערב נכנסו למלחמה מתוך כוונה להגדיל את השפעתן וכוחן. הפלסטינים, כמו תמיד, היו רק תירוץ נוח. אבל הדברים של נתניהו היו שקר בוטה, כהרגלו: הוא טען שאבו מאזן מקדים את המאוחר, משום שהגירוש (או "הבריחה", כפי שנתניהו ותועמלני ימין אחרים מעדיפים להגדיר זאת) היו תוצאה של פלישת מדינות ערב.

מדינות ערב פלשו לשטחי ישראל אחרי ההכרזה על המדינה, ב-15 במאי. הפגזת השוק בחיפה והמנוסה ממנה התרחשו, כאמור, ב-22 באפריל. שלושה שבועות קודם לכן. ברור, אני חושב, מה קדם למה. אז למה העלה נתניהו את התירוץ המפגר הזה? כי הוא ידע שרוב קוראיו לא יודעים את האמת וגם לא אכפת להם.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלו בקרן הטבק והאלכוהול שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': כמו כן אני רוצה להודות לכל המברכים אחרי הפוסט אתמול, ולהצטרף למשאלה של שלום שבעוד חמש שנים, נוכל שנינו לנהל בלוג בישול – אולי בישול וצילום – ולא את אלה שאנחנו מנהלים כעת. מצד שני, בקצב הנוכחי הרבה יותר סביר שבעוד חמש שנים נכתוב איזה סאמיזדאט במחנה חינוך מחדש.

(יוסי גורביץ)

אם תחרטטו: על המסמך החדש של "אם תרצו"

"אם תרצו" הפיצה אתמול מסמך תעמולה חדש (זהירות, PDF), שכחידוש מרענן לא מתיימר להיות משהו אחר. הוא מכונה "נכבה חרטא", בטוב הטעם המקובל על אראל סג"ל, אחד משני הכותבים (השני הוא העבריין המורשע ארז תדמור, מנכ"ל התנועה), והוא מתיימר לספק את האמת על חורבנה של פלסטין, שיום השנה ה-63 לו יצויין מחרתיים (א'). כפי שציינה נילי אורן, מי שמתייחס כך לאסונו של עם אחר לא יכול להתמרמר כשיחס דומה מופנה כלפי האסון של עמו; אבל כדי לעמוד על כך צריך מידה של יושר, ואני חושב שכבר ראינו שזו לא התכונה הבולטת של תנועת ההונאה הזו.

קצת מייאש לראות שה-Hasbara הישראלית לא התקדמה מאז שנות החמישים: הספרון של "אם תרצו" מכיל כל נקודה עבשה שהועלתה אי פעם על ידי תועמלנים ישראלים או ציונים. חלק ניכר מהספר נראה כאילו נלקח ישירות מכתב הפלסתר של של ג'ואן פיטרס, "מאז ומעולם", שהופרך כבר בשנות השמונים (וזכה לחיים שניים באמצעות פרקליטה הנלהב של ישראל, תומך העינויים אלן דרשוביץ). בין לבין, זורקים סג"ל ותדמור כל מעשה טבח מוסלמי או ערבי כלפי יהודים שבוצע אי פעם, כולל כמה שקרים לבנים: השניים מדברים על רצח של 500 יהודים מלוב במהלך השואה, ושוכחים באלגנטיות לציין שלא המוסלמים היו אחראים לכך אלא דווקא גרמנים (עמ' 55), או אזכור של "התפרצויות אנטי יהודיות" באלג'יריה של סוף המאה ה-19 (עמ' 54) מבלי לציין שמדובר בהתפרעויות של צרפתים (אלג'יריה עדיין היתה אז מושבה צרפתיתI על רקע משפט דרייפוס; הם מדברים על עלילת הדם של אפיון באלכסנדריה, תוך המנעות חלקלקה מאזכור העובדה שמדובר באירוע שהתרחש באמצע המאה הראשונה לספירה (!), כלומר 600 שנה בערך קודם לעליית האיסלם (עמ' 56). האימפריה העות'מנית, הממשל המוסלמי החשוב ביותר בהיסטוריה, לא מוזכר, כי הוא לא כל כך תואם את התיאוריה.

אני רוצה להתמקד בשלוש נקודות. האחת פעוטת ערך: הספרון של סג"ל ותדמור מתייחס ארוכות – הפרק האחרון שלו – למעלליו של המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ומנסה באמצעותו לקשור את כל התנועה הפלסטינית לתנועה הנאצית. זה קצת חצוף מצד אם תרצו, כי התנועה מתהדרת בפולקיסט אברהם "יאיר" שטרן ומוכרת חולצה עם הדיוקן שלו. הפלג שלו, כנופיית שטרן בשמה המקובל, ערכה לפחות שני נסיונות לכריתת ברית עם המשטר הנאצי, בין השאר על יסוד האידיאולוגיה המשותפת – ועל פי "עיקרי התחיה" של שטרן, בהחלט היה דמיון בין האידיאולוגיות. מסתבר שאם אתה לאומן יהודי וקושר עם הנאצים שנה אחרי שהם מתחילים לרכז את יהודי פולין בגטאות, אתה יכול לקבל תעודת הכשר מ"אם תרצו".

זו, כמובן, עקיצה: הן כנופיית שטרן הן אל חוסייני ותומכיו פנו אל הנאצים משום שהם היו היריבים הבולטים ביותר של בריטניה, שכבשה את רוב עמי האזור. סג"ל ותדמור מזכירים את הפוגרום בבגדאד, הפרהוד; הם נמנעים מלציין שהוא הובל על ידי אחים פאשיסטים עיראקים, ושהוא היה חלק מההתנגדות העיראקית לנוכחות הבריטית בעיראק. גנרל גרמני היה אמור להגיע לעיראק ולרכז את ההתנגדות לבריטים; הוא נהרג בדרך. מסיבה דומה – עוינות מוצדקת במידה רבה לכובש הבריטי – הפכו שני המתנקשים של הלח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, שחיסלו את השר הבריטי לענייני המזרח התיכון הלורד מוין, לגיבורים זמניים של התנועה הלאומנית המצרית. ההתעלמות מהמציאות ההיסטורית המורכבת והפשטת ההיסטוריה לתפיסת "אנטישמים מול פילושמים" היא, כמובן, התמחות יהודית ותיקה; ובכל זאת, בתחילת המאה ה-21 אפשר לצפות לקצת יותר ניואנסים. לא מאם תרצו, כמסתבר.

השניה חשובה הרבה יותר. סיסמה ציונית מרכזית היא "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", התעלמות מקיומם של פלסטינים שרק "כיכר השוק ריקה" של נעמי שמר משתווה לה. עכשיו, בעקבות פיטרס, מנסה אם תרצו לשכנע אותנו שלא היו כאן פלסטינים, ושהם הגיעו רק בעקבות ההגירה הציונית, נישאים על גלי הצלחת הציונים ליצור הזדמנויות כלכליות. כלומר, 600 ומשהו אלף הפלסטינים שגורשו על ידי ישראל לא היו באמת פליטים, כי הם ממילא לא גרו שם הרבה זמן, או משהו.

צואת פרים מהבילה. כפי שציין יפה פרופ' יהושע פורת, בשחיטה כהלכה של ספרה של פיטרס, האוכלוסיה הפלסטינית – כמו בשאר האימפריה העות'מנית – מתחילה לעלות מאמצע המאה ה-19, בעקבות המהפכה הדמוגרפית: מיגור חלק ניכר מהמחלות שגרמו לתמותת תינוקות, בין השאר באמצעות בנייה של שורה של בתי חולים בארץ, הן על ידי הממשל העות'מני והן על ידי מיסיונרים. על פי נתוניו של סרג'יו דלה פרגולה, בין 1800 ו-1890, כמעט והוכפלה האוכלוסיה של פלסטין שממערב לירדן (275,000 תושבים ב-1800, כ-532,000 תושבים ב-1890). היהודים היו בה מיעוט מובהק: 7,000 ב-1800, 43,000 ב-1890. ב-1914, על פי הערכותיו, ישבו בפלסטינה 689,000 תושבים, כש-94 אלף מהם יהודים. יתר על כן, הם כבר החלו לגלות את הלאומיות שלהם: בקונגרס הערבי הראשון, שנערך ב-1913 משום שהשלטונות העות'מניים היו רואים אותו בעין רעה, התקבלו כ-387 מברקי תמיכה: המספר הגדול ביותר מביניהם, 139, הגיע מפלסטינים (הלבנונים הגיעו למקום השני, עם 101; מצוטט אצל Jonathan Schneer, The Balfour Declaration, location 703 במהדורת הקינדל).

אף היסטוריון ואף כותב זכרונות לא מכיר גל הגירה מוסלמי גדול לפלסטינה בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20, וגלי הגירה כאלה מותירים סימנים ברורים. יתר על כן, אשר גינצבורג , המוכר יותר בשם העט שלו "אחד העם", כתב ב"אמת מארץ ישראל", שפורסם ב-1891, ש"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ זה ירחים אחדים וכבר תרו אותה לארכה ולרחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו." ההדגשה שלי. בהמשך, הוא מציין את העובדה שקיים מעמד סוחרים ש"יודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכל כנהוג באירופא", ואת פרויקט מסילת הברזל העצום של העות'מנים, שהיה זרז משמעותי לצמיחה הכלכלית בפלסטינה – משמעותית יותר, יש להניח, מכמה מושבות תפוזים ציוניות, שרוב המהגרים אליהן התייאשו ועזבו. אם תרצו לא מוכרת חולצה של אחד העם; מעניין למה.

בקיצור, האגדה על כך שהפליטים לא היו בעצם פליטים היא נסיון של ציונים להרגיש טוב עם עצמם ולהמנע מלקיחת אחריות על הנבלה שעומדת בעצם יסוד הציונות: נישולו של עם אחר מארצו. נשול מכוון, שלא בוצע בסערת הקרב – כי הטרגדיה של הפליטים הפלסטינים נובעת מכך שישראל לא התירה להם, אחרי המלחמה, לשוב לבתיהם. אפשר להבין את ההחלטה הזו, בהתחשב בזמן ובמצב שבו התקבלה; אבל גם לקבל אותה וגם לטעון שישראל לא אחראית לבעיית הפליטים – בשביל זה צריך להיות איש Hasbara.

הנקודה השלישית היא הטענה שהפלסטינים אחראים לגירושם של יהודי מדינות ערב, אז שיסתמו את הפה. את הפנינה הזו לקחו סג"ל ותדמור ישירות מבן דרור ימיני. הטענה הזו מגוחכת: לפלסטינים לא היתה אפילו הנהגה נבחרת משלהם, כך שלדרוש מכפרי פלסטיני שאיבד את ביתו לקבל אחריות על פעולותיהן של ממשלות מצרים או סוריה, משמעה פשוט לומר "כל הערבים אותו דבר", רק בצורה יותר מנומסת. לא ידעתי שתדמור, סג"ל וימיני שותפים לעזמי בשארה בנסיון החייאת רעיון הפאן-ערביות הגוסס. תמיד טוב ללמוד דברים חדשים.

בסופו של דבר, מה שתדמור, סג"ל וימיני עושים הוא סוג של הכחשת שואה – הכחשת שואה עם יחסי ציבור הרבה יותר טובים, הכחשת שואה שרוב הציבור הישראלי תומך בה בהתלהבות, אבל הכחשה. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה נציג Hasbara יקונן על הכחשת השואה בעולם הערבי.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): כוחותינו האמיצים נערכים לקראת הפגנות ליום השנה לנכבה, והפעם הם קיבלו הנחיות מיוחדות. ב"ישראל היום" מדווחים ש"בצה"ל סבורים כי תמונה של הרוג פלסטיני תשרת את הפלסטינים בדעת הקהל הבינלאומית", ועל כן "הוחלט לרסן את הוראות הפתיחה באש: החיילים הונחו שלא לפתוח באש חיה אלא במקרה של סכנת חיים ממשית ומיידית". מה ההנחיות הרגילות, שלא במצב של חשש לנצחון פלסטיני במלחמה על צריבת התודעה, אתם כבר יכולים לנחש. ותודה לנעמה כרמי על ההפניה.

שלשום כתבתי כאן על האפשרות שאהוד ברק מסבן את הממשלה לקראת תקיפה באיראן. היום מדווח אמנון אברמוביץ' במוסף לשבת של ידיעות אחרונות שאלי ישי נפגש לאחרונה עם קצין בכיר, והופתע לשמוע ממנו שעמדתו באשר לתקיפה באיראן הפוכה מזו שהוצגה לשביעיה. הוא שאל את הקצין מדוע הוא לא מוזמן לדיונים כדי לפרוס את עמדתו האמיתית, וקיבל את התשובה ש"לא מזמינים אותי כדי שיוכלו להמשיך ולהטעות אתכם". על ברק אומר אברמוביץ' ש"גם אנשים שאינם פריקים של תיאוריות קונספירציה, גם אלה שאינם רואים צל מזימות כמזימות, חושדים שהפעם ברק התבלבל: שנכרכו אצלו, אולי בלי דעת, סוגיה קיומית בסוגיה פוליטית ועניין אסטרטגי בעניין אישי." כשהחלה ישראל בפלישה ללבנון, ב-1982, פרסם הארץ מאמר מערכת שתיאר את מזימתו של שרון להכתיר את באשיר ג'ומאייל כשליט לבנון, והזהיר שהממשלה מטעה את הציבור. שאר התקשורת נסחפה, כהרגלה, לחגיגת המלחמה. קשה מאד להאמין שהיא תעשה את תפקידה בנושא התקיפה באיראן, אם תהיה.

(יוסי גורביץ)

עלילת הדם החדשה של "אם תרצו"

"אם תרצו" יצאו אמש במסכת חדשה של השמצות כנגד ארגוני השמאל בישראל, הפעם באמצעות שיטת "אוי לרשע ואוי לשכנו", מתוך תקווה שאף אחד לא ישים לב לפרכות. למזלם של אנשי "אם תרצו", הם נתקלו בעיתונאים עצלנים יחסית; לרוע מזלם, אפילו שופרות קודמים של הארגון, כמו בן כספית, מתחילים להביע סקפטיות. כספית עדיין חוזר כתוכי על הקו של "אם תרצו", לפיו צריך "שקיפות" מצד ארגוני זכויות האדם, אבל זה משום שהוא עצלן מכדי לברר את האמת: כל המידע ברשת.

ניגש למלאכה המייגעת. את הדו"ח של "אם תרצו" אפשר למצוא פה (זהירות, PDF), ואלא אם ייאמר אחרת, מראי המקום הם מתוכו. טענת הבסיס היא כזו: ארגוני השמאל הישראלים מקבלים כספים משני ארגוני מימון פלסטינים, ה-WA (Welfare Association) וה-NDC. ה-NDC היא ארגון-בת של ה-WA. חלק מהתורמים ל-WA הם טיפוסים חשודים – על ידי אם תרצו, על כל פנים – בטרור. מכאן שארגוני זכויות האדם ממומנים על ידי ארגוני טרור.

ובכן, למדינת ישראל אין שום בעיה להוציא אל מחוץ לחוק ארגונים שחשודים בסיוע לטרור. היא הוציאה אל מחוץ לחוק עשרות רבות, אולי מאות, של "התאחדויות בלתי חוקיות" במהלך האינתיפאדה השניה, וגם קודם לכן. כל מה שצריך הוא חתימה של שר הבטחון על מסמך של השב"כ.

ה-WA לא רק שלא הוצאה אל מחוץ לחוק, היא גם נתמכת (עמ' 16) על ידי אונסק"ו, ארגון התרבות של האו"ם; על ידי הבנק העולמי; שורה של ארגונים אירופאיים; ועל ידי (עמ' 17) USAID, קרי (זהירות, PDF) קרן הסיוע הבינלאומית של ממשלת ארצות הברית. אפשר לומר בזהירות המתבקשת, שאם ה-WA לא הוצא אל מחוץ לחוק על ידי הממשלה הישראלית, והוא זוכה לתמיכה של הבנק העולמי וממשלת ארה"ב, הוא לא ארגון טרור.

הלאה. כדי להכפיש את ה-NDC, חברת הבת של ה-WA, שופרה של אם תרצו – מעריב – כותב ש"אופן רשמי, הקרן ממומנת על ידי ממשלות שווייץ, שבדיה, הולנד ודנמרק. אולם בדיקת אם תרצו מעלה נתונים מעוררי תהייה לגבי אותה קרן שתקציבה השנתי הוא כ-19 מיליון דולר ". בעמוד 28 של הדו"ח, מראה אם תרצו שה-NDC אכן קיבלה 412,000 דולר מה-WA, מה שלא צריך להפתיע בהתחשב בכך שהיא הוקמה על ידי ה-WA ושהקשר בין השתיים מעולם לא הוכחש. אבל אם תרצו, כרגיל, מסלפים: בדיקה מהירה, שלקחה פחות משתי דקות, העלתה שהתמונה שמציגה אם תרצו בעמ' 28 נלקחה מעמוד התורמים של ה-NDC. אבל היו שם עוד תורמים: מול 412,000 הדולרים של ה-WA, תרם הבנק העולמי 10,000,000 דולרים, הסוכנות הצרפתית לפיתוח 6,000,000 יורו, וקרן ארבעת המדינות (שווייץ, דנמרק, הולנד ושוודיה) עוד 6,000,000 מיליוני דולרים. כלומר, אם נחשב את 6,000,000 מיליוני היורו הצרפתים בחישוב גס של כתשעה מיליוני דולרים, הבנק העולמי ומדינות אירופה תרמו 25,000,000 מיליוני דולרים מול 412,000 הדולרים של ה-WA, התרומה של ה-WA היא פחות משני אחוזים מסך התרומות. אם תרצו, ומעריב איתם, מזועזעים מכך שחבר המנהלים של ה-NDC מורכב כולו מפלסטינים. מי היה מאמין: ארגון פלסטיני, שכל הנהלתו מורכבת פלסטינים!

אז מה בעצם רוצה אם תרצו מ-WA? או, פה העניין מסתבך. יש ארגון בשם Islamic Development Bank, ב-2005, הוא תרם ל-WA 796,000 דולרים (עמ' 17), בהשוואה ל-10,477,609 של הבנק העולמי ו-656,805 של USAID. אז מה הבעיה? ובכן, בין הארגונים שלהם תרם ה-IDB נמצאות קרנות אל אקצה ואל קודס, שמיועדות (עמ' 22) "לתמיכה בעם הפלסטיני מול התוקפנות הישראלית". אל קודס עוסקת גם (עמ' 23) בסיוע למשפחותיהם של שהידים, ואל אקצה ב"שימור הזהות הערבית והאיסלמית של ירושלים".

על זה צריך לומר כמה דברים. קודם כל, אם תרצו והשופר שלה עושים כאן תרגיל הסחת דעת. הם מניחים שהקורא הישראלי שומע "שאהיד", וישר חושב על מחבל מתאבד. אבל המילה שאהיד מתורגמת ל-Martyr, והמשמעות שלה היא כל חלל במאבק. פלסטינים תיארו את ההרוגים שלהם כשאהידים עוד באינתיפאדה הראשונה, כשלא היו מחבלים מתאבדים, כשכמעט כל הפעילות נגד כוחות הכיבוש התבטאה בהשלכת אבנים. עומאר אל קוואסמה, למשל, שנורה על ידי חמושי צה"ל בסוף השבוע, הוא שאהיד. וכן, המשפחות של האנשים האלה זקוקות וראויות לתמיכה.

שנית, ירושלים היא עיר ערבית ומוסלמית. היא היתה הרבה, הרבה יותר זמן עיר ערבית ומוסלמית מאשר עיר יהודית. אם תרצו אולי לא אוהבים את זה, אולי היו רוצים למחוק את ההיסטוריה הזו – מה שממשלת ישראל עושה במרץ – אבל זו העובדה, וזו המציאות, ואין לכך כל קשר לטרור.

שלישית, וחשוב מכל, אין שום קשר – על כל פנים, אם תרצו לא הוכיחה כזה – בין קרנות אל קודס ואל אקצה ובין ה-WA, שלא לדבר על ארגוני זכויות האדם הישראלים. למותר לציין שהן לא הוצאו אל מחוץ לחוק. הגוף שתרם להן תרם גם ל-WA. זה הכל. ה-WA קיבלה כמעט פי 20 יותר כסף מהבנק העולמי.

אם תרצו מספקת לנו דוגמא לטיפוסים השליליים שבהם תומכת ה-NDC: שעואן ראתב עבדאללה ג'בארין (עמ' 14). המדובר, לדבריה, אדם שיש לו "מעורבות בפעילות טרור", ספציפית העובדה שהוא "נעצר מספר פעמים בחשד למעורבות בטרור, היה עצור במעצר מנהלי באשמת פעילות בארגון הטרור 'החזית העממית'". מאז 2006, מציינת אם תרצו, מונעים כוחות הבטחון מג'בארין לצאת מישראל. וכאן מגיע ה"קשר ארגונים ישראליים" (עלגות במקור): ארגוני זכויות אדם עתרו "בעד ג'ברין" (כך) ונגד צו איסור היציאה מהארץ.

חדי העין מביניכם ודאי שמו לב שמרשימת התארים שהצמידה אם תרצו לג'בארין נשמט תואר אחד: "הורשע ב…" ג'בארין מעולם לא הורשע בדבר. אפילו לא בבתי המשפט המאולפים של צה"ל. אפילו לא באמצעות "מידע חסוי". לזה קוראים באם תרצו "ניתן גיבוי משפטי לפעיל טרור". ג'בארין איננו פעיל טרור, כי הוא לא הורשע בכך; לכל היותר הוא חשוד בהיותו כזה. מה שאי אפשר לומר, למשל, על ארז תדמור, ממנהיגי אם תרצו, שהורשע בגניבת חומרי חבלה מצה"ל.

בקיצור, ארגון שאחד מראשיו הוא עבריין מורשע, שהסתבך בעבירות בטחוניות של גניבת אמל"ח וחומרי חבלה, עשה עוד תרגיל הונאה מרשים – וחלק מהעיתונות הישראלית בלע אותו ולא נודע כי בא אל קרבו. לגלות שרוב התרומות של ה-NDC מגיעות מהאיחוד האירופי והבנק העולמי לקח לי פחות משלוש דקות. לקרוא ולפרק את הטיעון של אם תרצו, ואחר כך להרכיב אותו מחדש לפוסט – פחות משלוש שעות. מסתבר שעמיחי אתאלי ועמיתיו מעדיפים לשמש כסטנוגרפים ולא כעיתונאים. זה כנראה מביא יותר כניסות.

שיחות עם כמה פעילים בארגוני זכויות האדם מצאו אותם המומים. הם הצביעו שוב ושוב על כך שבכל מסמך שלהם הם מצהירים במדויק על מקור ההכנסות שלהם, בכלל זה ה-NDC. הם מסבירים שזה כסף "צבוע", שמיועד על ידי המדינות התורמות ושה-NDC משמש רק ככלי מעבר שלו, וכמפקח על כך שהארגונים אכן מוציאים אותו על מה שהתחייבו להוציא. זה לא עוזר. השקר, במיוחד בעידן השיעתוק הדיגיטלי, מקיף את העולם בזמן שהאמת עדיין מחפשת שרת פנוי. שאלתי את ישי מנוחין, מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים, אם הוא לא היה מעדיף לקבל את הכסף שלו מממשלת ישראל ולא מהאיחוד. התשובה שלו, כמובן, הבהירה מה באמת חשוב: "הייתי מעדיף שלא היה צורך בארגון, שממשלת ישראל תפסיק לענות". אבל קשה מאד להאמין שנגיע למצב המבורך הזה, אם מסיתים כמו אם תרצו וסייעניהם בתקשורת ישכנעו – מי בזדון ומי ברשלנות – את הציבור הישראלי שהמתנגדים לעינויים ממומנים על ידי אל קעאדה.

בהתחשב בכך שבשלוש הפעמים האחרונות שניסיתי להוציא תגובה מאם תרצו, נעניתי ב"לא רוצים לדבר איתך", לא טרחתי הפעם לנסות להשיג את תגובתם.

(יוסי גורביץ)