על מי אנחנו עצובים כשאנחנו עצובים על אריק איינשטיין

אריק איינשטיין מת.

ככל שהכרתי את דמותו הציבורית, האיש היה מכור לנוסטלגיה, ולכן אירוני והולם בעת ובעונה אחת שהוא מטאפורה לארץ ישראל הישנה והטובה, עם מרכאות איפה שנוח לכם. האנחנו שעצובים על מותו (בכותרת) הם כנראה האנחנו שגדלנו על מוסיקה אשכנזית, כלומר עברית, ושעבורם אריק איינשטיין הוא צלילי ילדות ובגרות וקול מתבקש, ומשהו טבעי מאד שלא צריך תיווך והסבר, והוא גם שפה משותפת שלנו עם דור אחד אחורה ועם דור אחד קדימה. עצובים אלה שעבורם הוא הזמר הזה שפרש בזמן, שלא התבטא נגד הומואים, שלא התבטא נגד דתיים (בכל זאת משפחה), שהיה בעד הקבוצה של הלוזרים, שהיה לו ידע אנציקלופדי בספורט, שהיה צנוע כזה ושהדבר הכי מלוכלך שהוא הגיע אליו בערוב ימיו היה סכסוך משפטי עם המנהל שלו, שאפשר לחשוב כמה זה נורא. הוא הזמר הזה מהילדות שלא היה צריך לרסק בדרך אל הבגרות ולהגיד שהוא סחי או פאתטי, ההוא ששרד את הפוסט-מודרניזם הפרטי שלנו, אפילו אם ברחנו מהאשכנזיות אל כל מיני מחוזות רדיקליים. זה שתמיד אפשר להתגעגע אליו וזה לא יהיה נורא טעון אידאולוגית, סוגשל, כי אם להיות כנים בכל זאת היה את "כל אחד רוצה אשה יפה, אם לא יפה אז חכמה" ושורות כאלה, אבל מילא. ברגע הספציפי הזה הקצוות מוחלקים קלות, ולכן התקליטים האחרונים שלו פחות חשובים, וחשוב פחות כל מה שאולי לא יושב טוב עם האבהיות החביבה של האיש הזה שאף אחד מאיתנו לא החליף איתו מילה.

ועל מי אנחנו עצובים בכלל כשאיש שלא הכרנו מת? כמו תמיד פינקי, על עצמנו.

___
* במקור זה היה "על מי אנחנו מתאבלים…" אבל זה היה נראה לי קצת קיצוני, ולמרות העילגות נשארתי עם הצירוף "עצובים על". עם הנצרמים הסליחה.