החברים של ג'ורג'

לא למות טיפשים

כובע הקסמים של נתניהו הולך ומתרוקן במהירות. הפעם הוא לא הצליח לשחד את הסטודנטים בכמה פיצות, והנסיון שלו למנוע את "מחאת העגלות" של ההורים היה פאתטי במיוחד – הצעה להוריד ב-50% את מחיר הנסיעה באוטובוס של הורה עם עגלה. ההצעה התקבלה בבוז הנדרש, שהצטרפה לבוז שקידם את מצגת הפאוורפוינט האווילית שלו כמה ימים קודם לכן. הצטרפותו המאוחרת של עופר עיני למאבק, והקפיצה על העגלה של ציפי לבני מקדימה – היא נראתה היום בסביבות מאבק הרופאים, אחרי שתיקה ארוכה כמעט כמו זו של אהוד ברק, מנהיג סיעת איסתקלל – ודאי גרמו לנתניהו להזיע עוד יותר.

עכשיו, אני שומע מכמה וכמה כיוונים שנותרו לנתניהו רק שני שפנים: האחד, שחרורו של גלעד שליט. בכלל לא בטוח שזה יעצור את המחאה, והמהלך הזה צריך הסכמה של החמאס – שמצידו, מה בוער לו. ממשלה חדשה עשויה להיות גמישה יותר מזו של נתניהו, ולו בגלל הצורך שלה בזריקת פופולריות מהירה. השפן הזה, אפשר לומר בבטחה, הוא במצב שרדינגר – נתניהו לא ידע אם הוא חי עד שינסה לשלוף אותו.

השפן האחר הוא יציאה למלחמה, או, אם לא מלחמה, לאיזה מבצע שנראה בדיוק כמו הדבר האמיתי. זה דווקא עובד תמיד. אתמול חגו מטוסי חיל האוויר מעל רצועת עזה, ובכלל נראה שמשרד הבטחון מחמם שם את הגזרה בשבועות האחרונים. ואם כבר הזכרנו את יו"ר סיעת איסתקלל, אז אתמול הוא טס שוב לארה"ב, לעוד פגישה עם המנהיגים שם. על מה הם הולכים לדבר?

לא יודע. אני יודע שרכזי הבטחון בצפון קיבלו התרעה רשמית מהממשלה שהולך להיות חם בסביבות ספטמבר, אולי מלחמה. אולי עם הפלסטינים, אולי עם ערביי ישראל, אולי עם החיזבאללה.

רוב מלחמות ישראל, נזכיר, היו יוזמה של ממשלות ישראל, ולעיתים קרובות היתה להן סיבה פוליטית. מלחמת 1956 היתה קנוניה של שמעון פרס עם הבריטים והצרפתים. שיגור הטילים הראשון של ישראל בוצע ערב בחירות, בתחילת שנות השישים, וזה עבד לבן גוריון. ב-1967, האמריקנים רצו זמן לדיפלומטיה, אבל לצה"ל לא היתה סבלנות והמלחמה פרצה. הפצצת הכור העיראקי ב-1981 בוצעה ימים ספורים לפני הבחירות של אותה שנה, לגמרי לא במקרה. על 1982 מיותר להרחיב את הדיבור. שמעון פרס יצא לענבי זעם ב-1996 כדי לנצח בבחירות; מהיותו שמעון פרס, כמובן, הוא קצר רק תבוסה – ההפגזה בכפר קנא הובילה לכך שערביי ישראל סירבו לצאת ולהצביע עבורו, ונתניהו ניצח ב-0.4%. ב-2006, ניצל הצבא תקרית גבול כדי לצאת למלחמה בכדי למחות את חרפת התבוסה לחיזבאללה בימי שהותו ברצועת הבטחון. זה נגמר כפי שניתן היה לצפות. עופרת יצוקה היתה תוצאה של רצון ישראלי לעימות ודחייה של בקשות החמאס להמשך הפסקת האש, צריך הרבה מאד רצון טוב ולא מעט תמימות כדי להאמין שלא היה לה קשר לבחירות שכבר הוכרזו.

לאהוד ברק אין כל עתיד פוליטי, והוא מספיק נבון כדי לדעת את זה וכדי לדעת שהוא הפוליטיקאי השנוא ביותר בתולדותיה של ישראל, וששום דבר שהוא יעשה פרט לספוקו לא ישנה את זה. האמת, גם זה לא יעזור, אם כי זה כנראה יגדיל את מספר האנשים שיגיעו ללוויה, ולו כדי לוודא שהוא אכן מת. מותר לתהות אם הוא נמצא בארה"ב כדי להשיג תמיכה אמריקנית למלחמה, שהיא פחות או יותר הדבר היחיד שיקנה לו עוד זמן. להוציא 1956, שהעלתה את חמתו של אייזנהאואר להשחית, שאר המלחמות זכו לתמיכה אמריקנית, מהוססת או נלהבת, וישראל לא יצאה למלחמה בלי הבנה, לפחות, עם ארה"ב.

אז אם בשבועות הקרובים, תפרוץ פתאום מלחמה; אם הגבול בצפון או בדרום יתחמם לפתע, לכאורה מעצמו; אם נתניהו יופיע, חיוור ונחוש, ויאמר שהוא הורה לצה"ל להתחיל בתקיפת איראן כדי למנוע ממנה להפוך לגרמניה הנאצית – אל תאמינו לאף מילה שאומרים לכם. הנחת היסוד צריכה להיות שהמשטר מציל את עצמו באמצעות מלחמה. אחרי הכל, זה מה שהתעמולה שלנו אומרת כבר שנים על השליטים הערבים. נראה לכם שאהוד ברק ציני פחות מנסראללה? שלנתניהו אכפת מאזרחיו יותר מנאצר?

יש לקוות שהאזהרה הפומבית של מאיר דגן והבעת הספק שלו האם יורשיו יכולים לעמוד בפרץ הממשלה ההרפתקנית תבייש את בכירי הצבא והם יבלמו את רעיון העוועים הזה. מצד שני, חיי הצבא לא מטפחים שכל ישר ואת היכולת לומר "לא". אז אם תפרוץ פתאום מלחמה, חובתנו תהיה לשבש אותה – להסתער על הקריה, לחסום את הכניסה לבסיסי חיל האוויר, ובאופן כללי לסרב לשמש כפיונים בנסיון של ברק ונתניהו להציל את האוליגרכיה הכלכלית-פוליטית על חשבון דמם של האזרחים. הפטריוט האמיתי, בשעה כזו, יתייצב מול ממשלתו ומול צבאו.

בואו נקווה שזה לא יקרה, אבל בואו נהיה מוכנים.

ועוד דבר אחד: לי, אישית, נמאס לשמוע – כמעט תמיד מאיזה חובש כיפה או מתנחל, שכבר הסתדר על חשבון הציבור – את הקריאה "לך תגור בלוד". לא רוצה לגור בלוד. לך אתה לגור שם. ממשלת ישראל דפקה את המקום בעקביות, ופגעה בתשתיות שלו, הכל מתוך נסיון להשלים את הטיהור האתני של 1948 ולהוציא משם את הפלסטינים שעדיין נאחזים באדמותיהם. קודם תהפוך את לוד לעיר ישראלית שראוי לחיות בה, ובמיוחד חבר אותה לתחבורה ציבורית ראויה – ולא, רכבת ישראל זה לא זה – ואחר כך דבר איתי.

(יוסי גורביץ)

אוסלו, סוף

אם היה צורך בהוכחה נוספת לכך שהפלסטינים צריכים לצאת לדרך משלהם, הגיעה תגובתו של שר האוצר יובל "טיל לוגי לאלוהים" שטייניץ וסיפקה אותה: שטייניץ הודיע שהוא מעכב את העברת כספי המיסים לרשות הפלסטינית – מיסים שישראל גובה במקום הפלסטינים, ושהיא מחויבת להעביר להם – במחאה על הסכם הפיוס בין החמאס ובין הפתח. זו לא הפעם הראשונה שישראל נוקטת בשטיק הזה – גוזלת כסף פלסטיני ואז מנהלת, כשודד, משא ומתן על החזרתו – ואפילו ג'ורג' וו. בוש התבטא בתקיפות נגד המנהג הזה.

מה, בעצם, אומר שטייניץ? הוא אומר שלישראל יש זכות וטו על ההתנהלות הפוליטית הפלסטינית. הוא אומר שבממשלת ישראל יכול לשבת אביגדור ליברמן כשר חוץ, וששר המדע שלה יכול להיות דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי, שמחלק פרסים למנהיג האחים היהודים הבולט, שמואל אליהו, וכשזה קורה הדבר מצביע על קיומה של דמוקרטיה בישראל – אבל שמה שמותר ליהודים, אסור לפלסטינים. בממשלה שלהם צריכים לשבת רק אנשים שישראל מוכנה לסבול, או, במינוח נעים פחות, אנשים שאפשר לסמוך אליהם שישתפו פעולה עם ישראל, בהנתן הלחץ המתאים.

אם יישאלו נציגי ישראל מנין הם לוקחים לעצמם את הסמכות הזו, הם יצביעו על הסכמי אוסלו. המדיניות של הפלסטינים ברורה, במיוחד לאחר הנסיון להגיע להסכמה עם החמאס – נסיון, לא עסק גמור – ופשוטה: להפסיק את הפסאדה של "התהליך המדיני". בספטמבר הקרוב, הם יקברו את הסכמי אוסלו קבורת חמור, ויקבלו הכרה לעצמאותם מרוב מוחלט של העולם.

לגמרי לא במקרה, בספטמבר הקרוב יציינו 18 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים הללו, שכל כך הרבה תקוות נצלו בהם, שימשו בסופו של דבר לרגולציה של הכיבוש בפאזה השלישית שלו, זו שאחרי האינתיפאדה הראשונה. ההסכמים לא אמרו מילה וחצי מילה על פינוי התנחלויות או על הקמת מדינה פלסטינית; הם היו בסך הכל הסכמי מסגרת למשא ומתן.

18 שנים אחרי, מספר המתנחלים בגדה יותר מהכפיל את עצמו. אף אחד לא מדבר יותר ברצינות על פינוי התנחלויות; אפילו לא על פינוי מאחזים. הממשלה לא רוצה, הצבא הוא משת"פ של המתנחלים, שמצמיד מיד שמירה לכל מאחז. היום, אגב, הודיעה הממשלה לבית המשפט שהיא לא תהרוס את בית משפחת אלירז פרץ, שנבנה באופן בלתי חוקי על קרקע פלסטינית פרטית שנחמסה, משום שהלה נהרג בקרב עם פלסטינים בגבול הרצועה, ובידוע שדם הליסטים מכשיר בדיעבד את הגזלה. באותה הזדמנות, הודיעה הממשלה שהיא תכשיר מאחזים שהוקמו גם על "אדמות מדינה", כלומר אדמות שהחרימה הממשלה ושאמורות על פי החוק הבינלאומי לשמש לצרכיהם של הפלסטינים דווקא. הכל, אתם מבינים, כי הממשלה חרדה לגורל תהליך השלום.

ההסכם בין הפתח לחמאס נובע, כמובן, גם מהטלטלה שעוברת על העולם הערבי. אף אחד משני הצדדים לא רוצה לגמור כמו מובארק. הציבור הפלסטיני רוצה אחדות; הוא יקבל אותה, או לפחות מראית עין שלה. זה לא זמן טוב לעצבן את האוכלוסיה. ההסכם בין שני הצדדים כולל הכרזה על בחירות בתוך כשנה, בחירות שיעניקו להנהגה שתבחר לגיטימציה שנעדרת מזה שנים.

מיותר להרחיב את הדיבור על כפל הלשון הישראלי: מצד אחד, תלונה צבועה מצד שר החוץ על כל שבהעדר אחדות בין הפלסטינים, אין טעם בהתקדמות בתהליך המדינה (תהליך שהוא מלכתחילה הגדיר כמת), ומצד שני, טרוניות היסטריות מצד ראש הממשלה על הפיוס; מצד אחד, טענות ישראליות – נכונות כשלעצמן – שבהיעדר בחירות, אין ממשלה פלסטינית לגיטימית, ומצד שני התנגדות לקיומן של בחירות. אבל חובה לומר כמה מילים על שמעון פרס.

נשיאנו היקר השתלח בעמיתו הפלסטיני, אבו מאזן, ואמר שההחלטה על פיוס היא "טעות פטאלית", ש"תמנע הקמת מדינה פלסטינית". כאילו היתה המדינה הפלסטינית מין פרס שנותנים לילדים טובים, ושנשלל מילדים רעים; כאילו אין זכות קיומן של ישראל ופלסטין כרוכות אלו באלו, בהכרזת או"ם אחת שניתנה ב-29 בנובמבר 1947; כאילו היה הנשיא הפלסטין וסאל שלו.

למעשה, אם לשפוט על פי דיווח של בן כספית – לא בהכרח רעיון חכם – שמעון פרס כבר ויתר על נסיגה מהתנחלויות וחושב שאיזו פרשנות משפטנית שמדברת על "שטחי 67'" ולא "קווי 67'", ושהמשמעות שלה היא פירוקה של המדינה הפלסטינית העתידית לטובת בנטוסטנים שכבר לא מעמידים פנים שהם משהו אחר, היא מה שתציל אותנו. בימין נוהגים לשאול, בצדק, מדוע לא נלקח פרס נובל לשלום מיאסר ערפאת; ההצהרות האחרונות של האיש שאחראי לקנוניה שמאחורי הפלישה לסיני ב-1956, להקמתו של פרויקט גרעיני ישראלי תוך התעלמות מאמנות בינלאומיות, ושיצא למבצע "ענבי זעם" בלבנון – המבצע שהסתיים בטבח כפר כנא – כדי לעודד את קמפיין הבחירות שלו ב-1996, צריכות להעלות סימני שאלה זהים לגבי הפרס שהוא קיבל באותה הזדמנות.

סלאם פיאד כבר התנער מהאיומים של שטייניץ, והודיע שהפלסטינים ימשיכו לעבר האחדות, גם אם ישראל לא תעביר את הכספים שהיא מחויבת להעביר. וכך צריך. את המשחק הישראלי הכפול, ידו אוחזת בשלח הכיבוש ופיו מזמר זמירות תהליך שלום, צריך להפסיק. ויש לקוות שזה בדיוק מה שיקרה בספטמבר: מדינה פלסטינית, באיחור היסטורי של 63 שנה. ואולי, אולי, עם השלמת התהליך ההיסטורי הזה יפסיקו הפלסטינים לקחת שיעורים בהתקרבנות מהישראלים, ויתחילו במלאכה הקשה הרבה יותר מהמלחמה בישראל, מה שכינה אבו מאזן הג'יהאד הגדול: בנייתה מחדש של החברה הפלסטינית.

ועוד דבר אחד: המדינה מערערת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע כי על המדינה לחשוף את המסמך שקובע מהי כמות הקלוריות היומית שצריכים תושבי רצועת עזה לצרוך. אלו המסמכים, או הטיוטות למסמכים, שקבעו את מדיניותה של ישראל כלפי רצועת עזה. 66 שנים אחרי סופה של אימפריית הרשע הנאצית, מנסה ישראל להגן על פקידיה שעסקו בספירת הקלוריות המותרות לתושבי חבל מורד, שישראל העמידה פנים שהיא איננה שולטת בו עוד. ספק אם יש שליטה כקביעה מה יאכל אדם, וכמה יאכל. שיהיה לכם יום שואה קל.

(יוסי גורביץ)

הורה סוערת על הדם: ארבע הערות

הדרישה המשונה לגינוי: דימי ריידר כתב פוסט רגיש, שבו קרא לפעילי השמאל לגנות את הטבח באיתמר. שורה של ארגוני שמאל – משלום עכשיו ועד רבנים לזכויות אדם – גינו אותו, כמו גם הוועדה העממית נגד החומה, אנשי בילעין.

הדרישה הזו, אני חייב לציין, משונה בעיני. היא משחקת לידיהם של אנשי הימין, שטוענים שאנשי השמאל אחראים למאבק הפלסטיני; היא מתכתבת עם הריקוד הסוער של רון נחמן על הדם, שבו דרש לחקור את אנשי השמאל על שותפותם לכאורה בטבח. כאילו מישהו צריך להסביר ברצינות שהוא מתנגד לשחיטה של ילדים; כאילו צריך להסביר שאתה באמת תומך בענישה חמורה של האחראי לפשע, אם ייתפס ויורשע בהליך תקין. גינוי הוא, מבחינה מסוימת, השתתפות באורגיה של ההתקרבנות שישראל הכניסה את עצמה אליה החל מבוקר אתמול, על תקן הדמון שסר מדרכו הרעה ומבקש מחילה. לא תודה, לא מהמתנחלים.

הבהמות: כשקראתי אתמול בבוקר על הטבח, כבר היו דיווחים על מעשי תגובה של מתנחלים, פוגרומים שכרגיל צה"ל לא בלם. אם להשתמש בהגיון של צה"ל, היה צריך להטיל אתמול עוצר על כל ההתנחלויות, כדי למנוע מעשי נקמה. אחרי הכל, אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, הטיל צה"ל עוצר על הפלסטינים, כדי שלא יוכלו לנקום. אתמול צה"ל הוכיח שוב שהוא לא מגן על רוב תושבי הגדה המערבית, בניגוד לחובתו.

ראשי המתנחלים נכנסו להתקף, והתחרו זה בזה מי יהיה פרוע יותר. בגביע זכה, כרגיל, הנציג של אנשי כהנא והרב וולפא בכנסת, מיכאל בן ארי: "אני קורא לממשלה לבצע תג מחיר ולגרש את תושבי הכפר ממנו יצאו הרוצחים ולהחריב את הכפר ולבנות במקום דיור זוגות צעירים יוצאי צבא". בקצרה, בן ארי רוצה עונש קולקטיבי נוסח לידיצה. זבולון אורלב, המתון ממנו לכאורה, האשים את הממשלה בטבח – הטקטיקה הקבועה של המתנחלים, משנות השבעים והלאה – ורצה גם הוא תג מחיר.

הממשלה מיהרה אמש, שעות ספורות אחרי צאת השבת, לקבל את דרישת המתנחלים והודיעה שבעקבות הפיגוע היא תקים 500 יחידות דיור חדשות. לאלי ישי זה לא הספיק, והבוקר הוא דרש שהמחיר יהיה "1,000 דירות לכל ילד".

שמענו המון על המפלצתיות שאין לה חקר – עוד על כך למטה – של הפלסטיני/ים שביצעו את הפיגוע. מה נאמר על מידת אנושיותם של אנשים, שאת חייהם של ילדים הם מודדים בנדל"ן? ילדה בגיל העשרה טובה לדירה בת שלושה חדרים, אבל פעוט בן כמה חודשים – הוא יביא כבר וילה שלמה. ושוב, ראוי להזכיר: זה לא חדש. כך המתנחלים מתנהלים כבר שנים. כל גופה היא מבחינתם נכס עובר לסוחר הנדל"ן. פעם קראו לזה "תגובה ציונית הולמת". אולי צריך לקרוא לזה בשם נכון יותר: עסקת בניה תמורת גוויות.

מה יש לומר על ציבור שעובר במהירות כזו מאבל לאלימות מאורגנת לדרישה לתשלום כופר? חייתי בגוש דן בתקופה שבה הוא שימש כמטרה מועדפת למחבלים מתאבדים. פעמיים עמד ביני ובין המוות הפרש של עשר דקות. אף פעם לא חשבתי שמה שאני צריך לעשות הוא לתפוס את הערבי הקרוב ביותר ולשרוף את רכושו או לתקוף אותו פיזית. ולא הייתי לבד. חטפנו, חשקנו שיניים, והקפדנו לא לילל. המתנחלים, מצד שני, השתלבו הרבה יותר מדי במרחב: פעם הפלסטינים היו אלו שהיו מתרברבים בגוויות ישראליות מגואלות בדם, והיום אלו המתנחלים. כשזה המצב, קצת קשה לי להתייחס באהדה לדרישות שלהם שאצטרף לאבל שלהם. מצטער, טינפתם אותו – ובזמן שיא.

בני שטן: התקשורת הישראלית העדיפה, אתמול והיום, להתייחס לרוצחי בני משפחת פוגל כאל מפלצות בדמות אדם. השיא היה בטור מזעזע במיוחד שכתב גלעד שרון, האיש וחיפושי הגוגל המכניסים, ב"ידיעות אחרונות". לדברי שרון, "אפשר לקחת את חיית הטרף הפלסטינית ולהרכיב לה מסכה, בדמות איזה דובר אנגלית שוטפת. אפשר להלביש לה חליפת שלושה חלקים ועניבת משי. אבל פעם בכמה זמן – כשנולד הירח, כשעורב מפריש לשלשת על ראשו של תן מיילל או כשהפיתה עם הזעתר לא עלתה יפה – או אז חשה החיה שזהו הלילה שלה, ומתוך אינסטינקט קדום היא יוצאת לשחר לטרפה." אחרי זה מעיז ראש הממשלה לדבר על "הסתה פלסטינית". הנשיא פרס נער ש"זהו מעשה המעיד על היעדר צלם אנוש ואין דת או אמונה בעולם המתירות מעשי זוועה כאלה". כנראה שהוא לא קרא את "תורת המלך", שלא רק מתיר אותם אלא גם ממליץ על ביצועם.

אין, כמובן, חיות דו רגליות. יש רק בני אדם, ורובם מסוגלים למצוא רציונליזציות למעשיהם. מי שהכניס את הביטוי "חיה דו רגלית" לעברית מדוברת היה מנחם בגין, ששלח לאחר מכן את חיל האוויר לכתוש את ביירות במשך חודשים. מלחמת לבנון עלתה ללבנונים בלא פחות מ-17,000 הרוגים (מספר שלא כולל את הלוחמים הפלסטינים והסורים שהרגה ישראל, שמספרם נאמד בכ-9,798. סך כל ההרוגים הישראלים מטרור פלסטיני מאז הקמת מדינת ישראל ועד יציאתה של ישראל למלחמת הברירה ההיא עמד על פחות מ-500. לבגין לא היתה בעיה להרוג 34 לבנונים על כל אחד מהם. בכל מלחמות ישראל, היא לא איבדה חמישית ממספר האזרחים הלבנונים שהרגו בגין ושרון בקיץ 1982. ובגין היה מההגונים שבראשי הממשלה של ישראל.

רגע, מה אתה משווה? יש בכלל איזה ישראלי שהיה רוצח ילד פלסטיני? ודאי שיש. צריך רק קצת זכרון. מחתרת בת עין ניסתה להפעיל עגלת נפץ ליד בית ספר פלסטיני לבנות. הם זוכו מרציחתם של שמונה פלסטינים, ביניהם ילד. אבל מישהו הרג את האנשים האלה. שניים מהקושרים נידונו ל-15 שנות מאסר, אחד מהם לשמונה, ושניים אחרים לשנתיים מאסר. רכז הבטחון בהתנחלות הדר בית"ר, נחום קורמן, הורשע בהריגתו של הילד הפלסטיני בן העשר חילמי שושא, לאחר שחבט בו בקת אקדחו. קורמן ריצה שישה חודשי עבודת שירות (!). פנחס ולרשטיין, מיקירי מועצת יש"ע, רדף אחרי ילד פלסטיני, רבאח ר'אנם אחמד, שבו חשד שהשליך אבנים על מכוניתו, וירה בו למוות. מטבע הדברים – ולרשטיין הוא יהודי ומתנחל – הוא לא הואשם ברצח אלא רק בהריגה, הורשע בגרימת מוות ברשלנות, וריצה ארבעה חודשים של עבודות שירות.

קורמן ו-וולרשטיין, ובמידה פחותה גם אנשי מחתרת בת עין, אומצו על ידי הציבור שלהם. מסתבר שאם אתה יהודי שיורה בגבו של ילד פלסטיני נמלט, חובט בראשו עם קת אקדח, או סתם מתכנן להעלות אותו בסערה השמימה עם מטען חבלה יחד עם כל בני כיתתו, אתה לא חיה דו רגלית, אתה מאושיות הקהילה.

אשרי, יתום אני: קשה לזכור מתי בפעם האחרונה יצא בנימין נתניהו בריקוד סוער כל כך על הדם. אני חושב שצריך להרחיק עד הפיגוע בקו חמש בתל אביב, בימי ממשלת רבין. אז האשים נתניהו את הממשלה באחריות לפיגוע. מטבע הדברים, זה לא הקו שלו היום.

סוף סוף, מתקבל הרושם, מצא נתניהו את התירוץ לא לעשות כלום מבחינה מדינית, מצא את מה שיאפשר לו לחמוק מלשאת עוד "נאום למך" – כלשון הזהב של דורון רוזנבלום – ריקני שבו ינסה לדחות את הקץ. אבן כמו נגולה מליבו: היה פיגוע! ניצלנו! שוב חוזרת ישראל ומוכיחה שלעולם היא סרבנית שלום: אם אין טרור, אין סיבה לשיחות עם הפלסטינים; אם יש טרור, הרי שזו סיבה חזקה מאין כמוה שלא לשאת ולתת.

נותרה רק אפשרות סבירה אחת לסיום הסכסוך: התנגדות פלסטינית בלתי חמושה. אין כמוה לחרפן את ישראל.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ארגון "יש דין" ניהל בחודשים האחרונים תכתובת עם הפרקליט הצבאי הראשי, בבקשו ממנו לפתוח בחקירת מותה של ג'וואהר אבו רחמה. במכתב התשובה של הפצ"ר הוא דחה את הבקשה, ובאופן משונה דרש שאנשי "יש דין" יספקו לו ראיות כדי לפתוח בחקירת מצ"ח. אז החקירה ההיא של המוות, זו שצה"ל מנהל כבר כמעט שלושה חודשים? זו לא חקירת מצ"ח, כלומר חקירה מקצועית, אלא סתם תחקיר מבצעי. יתר על כן, עורך הדין מיכאל ספרד, שנמצא בקשר עם משפחת אבו רחמה, מדווח שעד כה, צה"ל לא זימן עדים פלסטינים. החקירה הזו, אם כן, צפויה להמשך עוד הרבה, הרבה זמן. עד שנשכח מהסיפור, ככל הנראה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

רובע יהודי, גטו יהודי

אחת הטענות הקבועות של מערכת ה-Hasbara היא שאסור למתוח ביקורת על תכניות הבניה של הממשלה במזרח ירושלים, כי הרי לערבים מותר לחיות איפה שהם רוצים בירושלים, ומי שמתיר זאת לערבים ואוסר ליהודים הוא אנטישמי או אפילו, רחמנא ליצלן, תומך בדה לגיטימציה של ישראל.

האם הנחת היסוד הזו – שערבים יכולים לגור בכל ירושלים – נכונה? ודאי שלא. בתור התחלה, הם לא אזרחים ישראלים. הם בקושי תושבי ירושלים, ומשרד הפנים משלבים ידיים בנסיון לשלול את תושבותם של כמה שיותר מהם. הם כל כך לא אזרחים, שלמרות הקשקוש הרשמי של "אוחדה לה יחדיו", צה"ל מדי פעם מטיל עוצר על שכונות במזרח העיר, מה שהוא עושה רק בשטחים הכבושים.

אבל זו טענה מסובכת, שדורשת הרבה זמן ומאמץ לזר המבולבל, שנמצא תחת הפגזת Hasbara. כמה טוב, אם כן, שקיבלנו הדגמה מוחצת השבוע לשקריותה של טענת "ערבים יכולים לגור בכל מקום בירושלים". החברה לפיתוח הרובע היהודי בירושלים – חברה ממשלתית, לא חברה פרטית – עושה כמיטב יכולתה להביא לגירושו של נוצרי המתגורר ברובע היהודי. החברה שלחה לבעלת הבית שלו מכתב הדורש את פינויו של הדייר, משום שהוא "אינו עונה לקריטריונים לאכלוס של החברה". מנכ"ל החברה, שלמה אטיאס – לשעבר סגן ראש העיר מטעם ש"ס – אישר באוזני כתב "הארץ" שהסיבה לדרישה היא שמדובר בנוצרי. נוצרים, הוא אומר, יכולים לגור ברובע הנוצרי. הוא אומר שהתקבלו תלונות על דתו של הדייר.

אירונית, הדייר המדובר הוא פונדמנטליסט חובב ישראל, ששיתף פעולה עם השר לשעבר בני אלון, וסייע לו בנסיונותיו להשיג את תמיכתה של הקהילה האוונגליסטית בישראל, תמיכה שכללה ללא ספק גם הגנה על מעשיה של ישראל. עכשיו הוא מגלה את פניה האמיתיות של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". מעניין מה הוא יכתוב על זה הביתה.

התפיסה של החברה לפיתוח הרובע היהודי לגבי הרובע היא מיקרוקוסמוס של התפיסה היהודית לגבי ישראל: כולה שייכת ליהודים, ובכולה נוכחותם של לא יהודים פוגעת ב"צביון הייחודי" של המדינה היהודית. אירונית – שוב – רובע עירוני שבו גרים רק יהודים נקרא בדרך כלל גטו, ויהודים חיו בגטאות מרצונם הרבה לפני שהם נכפו עליהם. עכשיו מסתבר שבגטו היהודי לא רק ערבים טמאים לא יכולים לחיות, אלא גם נוצרים בעלי ברית. והיה מחנך קדוש, מסריח וחם.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: "צריך לזרוק אותו לזבל. מי צריך את הקדאפי הזה? לפי דעתי הוא היה צריך לעבוד בדיור. כל יום הוא מחליף את האופנה שלו. משקיע אלפי דולרים בכובעים מוזרים ובשמלות". לא, זה לא עובדיה יוסף, זה שמעון פרס. געגועי לעזר ויצמן.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק להמלצות מתושבי הרובע היהודי.

(יוסי גורביץ)

בין חוק ומיתוס

איך יודעים שהגזענות הפכה לממסדית? כשהיא כל כך נוכחת, שהיא לא גוררת הרהור או מחשבה שניה. אף אחד לא אילץ גרמנים לתלות שלטים בנוסח "אין כניסה לכלבים ויהודים": לא היתה כפיה ממשלתית. זה פשוט היה הדבר הנכון לעשות, מסחרית, אם רצית לקוחות. משהו מעין זה קרה לאחרונה: שורה של עסקים פרסמו את עצמם ב"דפי זהב" ("אם אתה לא שם, אתה לא קיים") כמקיימים "עבודה עברית". כמו "אהבת ישראל", שמשמעה היא שנאת לא יהודים, עבודה עברית משמעה שבעל העסק לא מעסיק לא יהודים.

עכשיו, מדיניות כזו ופרסומת כזו מהוות עבירה על החוק, שאוסר על אפליה בקבלת עובדים לעבודה על רקע מוצאם. אבל אני מוכן להמר שלא יוגשו כתבי אישום כנגד המעורבים בכך, ושאם יוגשו – הם לא יסתיימו בהרשעה.

למה? כי כפי שיודע כל מי שלמד שיעורי תע"י, אסופת המזוקנים מזילי הריר שמקדמים כעת "עבודה עברית" לא התחילו עם התרגיל הזה. הוא הופיע לראשונה עם ההגירה הציונית לפלסטינה, וגם אז הוא היה מיועד לנישול עובדים פלסטינים. אז העובדים היהודים – והיהודים בכלל – היו מיעוט, והמהלך היה חרם שהיה מיועד לשבור את נטייתם הטבעית של בעלי אדמות לשכור את הפועל הזול יותר. "עבודה עברית", כלומר נישולו של העובד היליד לטובת מהגר אירופי, הפכה לערך יסוד, שסביבו פחות או יותר נבנה כל המשק היהודי בימים שלפני הקמת המדינה. "עבודה עברית" היא אחד מיסודות המיתוס הציוני. כל הסיפורים האלה על הרצון היהודי לאחוות עמים, על בניית הארץ לטובת שני העמים? אגדות נחמדות. יכול להיות שהרצל באמת האמין בהן. המפלגה הלאומית-סוציאליסטית שהקימה את ישראל לא ניסתה אפילו להעמיד פנים שהיא לוקחת אותן ברצינות (חלקים מהשמאל הציוני ניסו, אבל יהדותם היתה מחסום בפני אנושיותם).

עכשיו, אפשר היה לטעון שעם הקמת המדינה, המושג "עבודה עברית", כמו כל האתוס הציוני, סיימו את תפקידם ויכולים ללכת למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה, לפנות את המקום לנורמליזציה שבאה אחרי המהפכה. אבל זה לא הכיוון שהמשטר הציוני הלך אליו: הוא החזיק באידיאולוגיה של מהפכה מתמדת. הוא בנה את עצמו על עושק, גזל את רוב האדמות שהיו בידי הערבים (אלו מהם שלא גירש או טבח), דחק את רגליהם של הערבים מהשוק, החזיק אותם תחת משטר צבאי עד 1966 וכאזרחים סוג ב' עד עצם היום הזה. המדינה היתה אמורה להביא שוויון – זה אפילו מופיע במסמך היסוד שלה, מגילת העצמאות, המסמך שנכתב כדי שאפשר יהיה לנפנף בו מול האו"ם – אבל כל מוסדותיה קשרו, בעקביות, נגדו. אף שערבית היא שפה רשמית בישראל פחות או יותר מיום לידתה, למשל, בן גוריון לא היה מוכן לראות ערבית בתעודת הזהות שלו; לדרישתו, הוצאה לו תעודת זהות מיוחדת, שבה היתה רק עברית.

הרבה אנשי שמאל ניסו לשכנע את עצמם בשני העשורים האחרונים שמהותה של הציונות היתה לבצע נורמליזציה של העם היהודי. יכול להיות שכמה מהוגי הציונים אכן חשבו כך. אבל אידיאולוגיה נמדדת לא על פי הספרים שבה היא כתובה, אלא על פי האופן שבו היא מתממשת בשטח; והציונות, בפועל, היא מערכת שמיועדת לאפשר ליהודים להתנהג כפי שהתנהגו אליהם, מסע נקמה בלתי פוסק כנגד ההיסטוריה. "עבודה עברית" הוצאה אל מחוץ לחוק ב-1995, בשלהי ימיה של ממשלת רבין, שאכן עשתה יותר מכל ממשלה אחרת לקרב אליה את הציבור הערבי.

אבל צריך לזכור שנסיונו של רבין לקרב אליו את הערבים פעל כנגדו: כל הימין וחלקים מהמרכז ראו בנסיון לקרב אותם בגידה בציונות, אם לא בגידה במדינה. רבין היה ראש הממשלה היחיד בהיסטוריה ששבר את הטאבו של בן גוריון על שיתוף פעולה עם חד"ש – אבל גם הוא לא העז להכניס את המפלגות הערביות לקואליציה, ונאלץ להסתפק בתמיכתן מבחוץ. צירופן לקואליציה היה הופך לנשיקת מוות לציבור המצביעים היהודי. הגזענות היהודית, שנרתעת מהערבים במיוחד כאשר הם רוצים להיות חלק מהקולקטיב, היתה חזקה מאד גם ב-1995. היא לא דבר חדש. פרס, אפס חדל אישים כהרגלו, דחה את הערבים וניסה לקרב אליו דווקא את המפד"ל, המפלגה של הציבור שהקים את שליח הציבור שרצח את קודמו. אחר כך בא הטבח בכפר כנא, ופרס איבד את הקול הערבי. ברק אפילו לא ניסה להעמיד פנים שאכפת לו ממנו, ואחרי טבח אוקטובר חלק ניכר מהציבור הערבי נתן גט כריתות לרעיון שאפשר להקים מדינה שוויונית כאן.

"עבודה עברית", בקצרה, מגלמת את הרעיון שליהודים צריכה להיות עבודה לפני שיש פרנסה גם לערבים – או, כמו שמביעים את זה הרבה מאד יהודים במונח תלמודי, "עניי עירך קודמים". ככזו, היא משתלבת היטב במיינסטרים היהודי/ציוני: התפיסה שאזרחי ישראל הערבים הם ספח עודף במקרה הטוב ואויב במקרה הרע (ואכן, התייחסות כזו היא דרך נהדרת לוודא שעוינותם, המוצדקת היסטורית, תשמר), שצרכיהם צריכים לבוא אחרונים, אם בכלל.

או, במילים אחרות, הרעיון של "עבודה עברית" הוא מיתוס מושרש, בסיסי, הכרחי לקיומה של הציונות. הרי עצם הדרישה לשוויון בזכויות לפרנסה מעלה מיד באוב את רוח הרפאים המבעתת של "מדינת כל אזרחיה". ועם כל הכבוד לחוק – ובישראל מעולם לא היה יותר מדי כבוד לחוק – הוא לא מסוגל להלחם במיתוס, או לגרש את רוחות הרפאים המעשנות ברגעי חרדתם של אזרחיו.

ומי מפקידי השלטון יעיז להלחם במיתוסים הללו? מי יגרור את הלאומנים הלוהבים אל בית המשפט, ויהפוך אותם לקדושים מעונים? הרי אין להם אומץ לעמוד מול רבנים, ולא רק מול יחיד בדורו כמו עובדיה יוסף, אלא גם כנגד שורש פורה רוש ולענה כמו דב ליאור. מול המיתוס, שותק החוק.

וכך זה יימשך, עד שיושרש המיתוס הישן ויוחלף באחר. האם זה מעשי? ספק גדול, גדול כגודל הספק בשרידתה של ישראל, ותלוי בו.

(ההשראה לפוסט הגיעה מהפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: צה"ל חושש שהפלסטינים יצאו להפגנות סוערות כמו במדינות ערביות אחרות, אך בכירים מרגיעים ש"קשה להאמין שבמצב של התקוממות, לא יהיו ארגונים שייקחו על זה טרמפ וינסו לפגוע בצה"ל, ולכן זה לא יהיה מצב דומה למצרים". כלומר, האלימות היא מה שתציל את צה"ל ותאפשר לו להגיב בכוח קטלני שאפשר יהיה להצדיק אחר כך, לפחות כלפי הציבור היהודי (המטרה הראשונה והאחרונה של כל פרויקט ה-Hasbara). כאן המקום לציין בקול את העובדה שאם ההפגנות לא יהיו מספיק אלימות לטעמו של צה"ל, הוא תמיד יכול לנסות להפוך אותן לאלימות על ידי שתילת מסתערבים שיתקפו את החיילים. אחרי הכל, הוא כבר עשה את זה בעבר, ולא נענש. אם וכאשר יתחילו המהומות, וצה"ל יטען שהופעלה כלפיו אלימות, צריך יהיה לזכור גם את זה.

(יוסי גורביץ)

הגנרל ששב מן הכפור

עוד לא הספקנו להפטר מגבי אשכנזי, וכבר יש מי שרוצים שניקח אותו בחזרה: שורה של חברי כנסת – בעיקר ממפלגת סקטור השחיתות, קדימה – הודיעו שהם מתכוונים להעלות, שוב, הצעת חוק שתבטל את חוק הצינון ותאפשר לאשכנזי להכנס לחיים הפוליטיים כבר בבחירות הקרובות. הם זוכים לתמיכה נלהבת של חבר מפלגתם, הנשיא שמעון פרס, שבהתערבות שכבר הורגלנו לה בהליך הפוליטי הצהיר שהוא מתנגד לחוק, כי "חבל לאבד אדם כמו אשכנזי". בעיקום העובדות שהורגלנו לקבל מפרס, הוא אומר ש"מי שסומכים עליו שינהיג את צה"ל ואת מערכת הביטחון, יש לסמוך עליו שלא יערב פוליטיקה בשיקוליו לפני הפרישה". כדי שלא לערב שיקולים פוליטיים בהחלטותיו, ימים ספורים לפני שהוא הופך לפוליטיקאי, צריך קצין להיות מלאך. צה"ל, כמו כל צבא אחר (או, בעצם, כל גוף אנושי אחר), מפגין מחסור בולט במלאכים, וספק אם מלאכיות היא תכונה שמישהו שייך אי פעם לאשכנזי.

מותר לתהות מהן, בעצם, הסגולות הייחודיות שניחן בהן אשכנזי, שהופכות אותו להכרחי כל כך למערכת הפוליטית שלנו. במהלך שנות כהונתו, התכונות שבהן הצטיין אשכנזי היו שתיקה רועמת תוך ניהול פוליטיקת-לשכות קטנה ומלוכלכת. אין לנו מושג מהן עמדותיו הפוליטיות, להוציא שהצבא צריך להיות מעל לפוליטיקאים, ועל כך יעידו העובדות: הוא לא היסס לנזוף בראש הממשלה נתניהו (הוא התנצל אחר כך), הוא ניהל מלחמה ממושכת בשר הממונה עליו (תוך ניצול העובדה שהאיש מגעיל את השועלים), והוא הרשה לעצמו לתקוף החלטות ממשלה. קשה להמנע מן המסקנה שהסיבה היחידה שהפוליטיקאים רוצים את אשכנזי לצידם היא העובדה שלפני חמש דקות הוא ענד דרגות רב אלוף. מותר לתהות אם שלטון הקצינים הישראלי (דיין, רבין, וייצמן, ברק, שרון, במידה מסוימת נתניהו) היה הצלחה גדולה כל כך; להזכיר שראשי הממשלה המוצלחים של ישראל (אשכול, בגין, במידה מסוימת בן גוריון) היו אזרחים במובהק.

אפשר, כמובן, לטעון שכל דורשי טובתו של אשכנזי הם בעצם דורשי רעתו: שהם רוצים למנות אותו למשרה יצוגית של כבוד, להוריד אותו בדרגה מרמטכ"ל לראש ממשלה, מהאדם הפופולרי ביותר במדינה למושא חרפה. אבל מה שחשוב כאן הוא הבוז לחוק, שמושרש עמוק בתרבות הפוליטית הישראלית.

החוק מפריע? לא נכפוף את ראשנו בפניו, נשנה אותו. ברק, משנכנס לתפקיד ראש הממשלה, מיהר לשנות את חוק יסוד (!) הממשלה, כדי שיוכל למנות את הממשלה המנופחת ביותר בתולדות ישראל, שאפילו ממשלת נתניהו לא משתווה לה. בשלהי כהונתו הארוכה מדי של ברק, ניסו בליכוד ברצינות לשנות את חוק יסוד ראש הממשלה, כדי שבנימין נתניהו – שהתפטר מן הכנסת והיה אז רק "אזרח מודאג" – יוכל להתמודד מול ברק. התרגיל שעשה אז ברק – התפטרותו, בלי פיזור הכנסת – לא היה רק תרגיל ציני, שתקע את ראש הממשלה שבא אחריו עם כנסת לעומתית ובמידה רבה לא רלוונטית, הוא גם שכנע את נתניהו לא להתמודד – החלטה שעליה הוא התחרט מרות לאחר מכן.

הרעיון הזה, שחייה של מדינת ישראל אינם חיים בלי אשכנזי כלוחץ תינוקות ומנשק ידיים, שולח את חברי הכנסת להתעלל שוב בחוק, ומוכיח שוב שבישראל החוק הוא בדיחה. אם חברי הכנסת היו רציניים באשר לתפיסה שלהם, שחוק הצינון מזיק, אז הם היו מחילים אותו על הדור הבא של הקצינים, ודורשים שאשכנזי יקבל את הדין ושלא ישנו את חוקי המשחק עבורו. העובדה שהם לא עושים זאת אומרת מה הם חושבים על חשיבותו של החוק. וכאשר זו גישתם של המחוקקים, מה לנו כי נלין על העם?

הערה מנהלתית: אמש התקבלה תרומה נוספת בקרן הטבק והאלכוהול, ואני מאחל לתורם שלעולם לא יהיה תלוי בחסדיהם של פוליטיקאים.

(יוסי גורביץ)

באיזו סמכות? (קצר)

התקשורת הישראלית דיווחה הערב, מפי מקורות בטחוניים עלומים שדיברו עם סוכנות הידיעות AP, על כך שכוחות מצריים נכנסו לסיני, באישורו של משרד הבטחון הישראלי.

השאלה המתבקשת – מעבר לשאלה למה התקשורת הישראלית מאחרת עם הידיעה הזו ב-24 שעות – היא באיזו סמכות פעל משרד הבטחון. הסכם השלום עם מצרים אושר על ידי הממשלה והכנסת. הנושא בעליל לא הובא לדיון בכנסת. האם הוא הובא לדיון בממשלה? והכוונה היא לממשלה כולה, לא לאיזו שביעיה, כי לממשלה יש אחריות קולקטיבית להחלטות כאלו? או שההחלטה התקבלה ברמת בכירים במשרד הבטחון, שקיבלו את הנהון השר, ששוחח עם ראש הממשלה?

זו שאלה חשובה, כי אם אנחנו מקבלים את ההנחה שמשרד הבטחון והעומד בראשו הם גוף שיכול בהינף יד לשנות את ההסכם המדיני החשוב ביותר שחתמה עליו ישראל, בלי דיון מעמיק, ושזה בסדר כי "המצב לחוץ", אז אין בעצם שום דבר שמשרד הבטחון לא יכול לעשות, ותמיד אפשר להודיע לתקשורת שהשעה דוחקת. מי שעוצם עין כששר הבטחון, או במילים מפורשות יותר אהוד ברק – שלא היה כמוהו לבוז לציבור ולדעת הקהל – מרשה לעצמו לדלג על נהלים בסיסיים של ממשל בישראל, שלא יתפלא ולא יתלונן כשהוא ימשיך לעשות את זה, גם בדברים קטנים יותר.

ועוד הערה: התיאום הבטחוני הזה, יחד עם המברק ששלח ליברמן, ההתבטאות של פרס, כמו גם זו של נתניהו מבהירים באיזה צד ניצבת ישראל. היא כבר לא מנסה להסתיר את עמדתה. באוקטובר 1956, קשרה ישראל נגד מצרים יחד עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות דועכות, בריטניה וצרפת. היום היא שוב קושרת נגד העם המצרי עם כוחות העבר. וגם הפעם, אחד הקושרים הוא שמעון פרס.

(יוסי גורביץ)

עכשיו באים?

בהפגנת השמאל הגדולה במוצאי שבת, היה נואם מפתיע: מאיר שטרית, האיש והמאגר הביומטרי. הוא תקף בחריפות את הצעת החקירה של ליברמן, ציטט את ז'בוטינסקי כתומך באינדיווידואליות על חשבון קולקטיביות, ונכנס גם בחברי הכנסת מהסיעה שלו שתמכו בהצעה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט "מי?" טיבייב ועתניאל שנלר. הוא אמר עליהם ש"אפשר להוציא את האנשים מהליכוד, אבל אי אפשר להוציא את הליכוד מהאנשים". הוא הזכיר שלכנסת אין סמכויות חקירה, וקרא לאנשים שייקראו להחקר בפניה להתעלם מהזימון. הוא התחייב למשמעת קואליציונית של קדימה בהצבעות העתידיות בנושא ועדת החקירה, כדי להפיל אותה.

אמש תקפה גם ציפי לבני, באיחור מתבקש של שבועיים, את ההחלטה הזו. כמקובל, היא עשתה את זה אחרי שנתניהו – שהוגדר פעם על ידי נחום ברנע כמי "שמתחיל כל משבר כמו מרים משקולות קווקזי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת" – הודיע שהוא שוקל בעצם להפוך את ועדת החקירה לוועדת חקירה "של כל הארגונים הבלתי ממשלתיים". ההתקפלות של נתניהו הודלפה דקות ספורות אחרי הצעדה במוצ"ש. באקורד נלעג במיוחד, אמרו מקורבי נתניהו כי הוא "עוד לא דן בנושא" עם ליברמן, כלומר טרם קיבל את אישורו. כזכור, מוקדם יותר השבוע הודיע נתניהו בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להתקפה של ליברמן על אנשי הליכוד המתונים, ה"פיינשמקרים". ההתקפה על השמאל, מבחינתו של המסית הלאומי, היתה דווקא בסדר גמור.

מרצ פונה שמאלה? תמונה ממהפגנה במוצ"ש

הבוקר מצטרף אופורטוניסט נוסף מקדימה, שמעון פרס, למקהלת המתנגדים. כהרגלו, הוא ציטט את בן גוריון וכהרגלו, הוא לא אמר שום דבר לפני שבדק לאן נושבת הרוח. מבין כל אלה, האמין ביותר הוא מאיר שטרית; הוא הראה בשורה של מקרים בעבר יכולת מרשימה לעמוד מול הסיעה שלו; בין השאר, היה חבר הכנסת היחיד של הליכוד שנמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב'. מן הראוי לציין ששטרית לבני, כמו רוב חברי מפלגתה, כלל לא נכחה בהצבעה שעליה היא מוחה עכשיו. הם לא לבד: גם עשרה מחברי מפלגת העבודה לא היו שם. מנהיג הסיעה, אהוד ברק, הזכיר לנו שוב מדוע זכה לכינוי "אהוד ברח": יש לו רקורד ארוך של התחמקויות מהצבעות שעשויות, על מוחו האנליטי, לסבך אותו יום אחד. הציניות שלו כלפי בוחריו מתבטאת בסירובו להגיב לשאלות בנושא. הוא כנראה קלט שמבור חוסר הלגיטימיות שבו הוא נמצא, הוא כבר לא יטפס החוצה. אפילו האמריקנים, באיחור קל של עשור אחרי הציבור הישראלי, כבר לא מאמינים לאף מילה שהוא פולט. המקרה המשונה ביותר הוא של חברי הכנסת שי חרמש (קדימה) וטאלב א סאנע: שניהם טוענים שהם היו מקוזזים עם דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי. אולי, באותה הזדמנות, אפשר להפסיק עם המנהג המגונה של קיזוזים? לא בשביל זה אנחנו משלמים לכם. ומי לעזאזל מתקזז בהצבעה כזו?

מכל הנלעגות הזו אפשר להוציא שלוש מסקנות. ראשית, כאשר השמאל – גם השמאל הרדיקלי – מתאחד ויוצא לרחוב, יש לכך השלכות. הוא מאלץ את לבני, פרס ואפילו נתניהו להביע עמדה או להתקפל. שנית, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, קדימה היא לא מפלגה שיכולה לייצג נאמנה אפילו את עמדותיו של השמאל המתון, והגיע הזמן להקים מסגרת שמאל חדשה. העבודה ומרצ סיימו את תפקידן ההיסטורי. למעשה, הן סיימו אותו בשנת 2000, אבל כבר אי אפשר להתעלם מהרקבון.

שלישית, מעניין מאד לשים לב לתהליך שעובר על השמאל הציוני: אם לפני ארבעה חודשים, ג'ומס עוד אמר שמרצ לעולם לא תהיה בבילעין, הרי שלפני כשבוע וחצי מרצ קראה לאנשיה להגיע לשם; מוסי רז השתתף בהפגנת המחאה נגד הריגת ג'וואהר אבו רחמה, שהיתה קיצונית מאד במונחי השמאל הציוני; ומרצ השתתפה בהפגנה שכללה אלמנטים פוסט-ציוניים ואנטי-ציוניים במובהק. מנגד, קבוצת המתחזים של השמאל הלאומי – "אם תרצו", רק עם התנגדות להתנחלויות ותמיכה דקה בסוציאל-דמוקרטיה – לא הגיעה להפגנה, והוכיחה שהיא בעיקר ספין. ממשלת ליברמן-נתניהו השיגה מטרה אירונית, מבחינתה: רדיקליזציה של השמאל הציוני. אל יאוש.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': בעקבות הפוסט על "אם תרצו" מהשבוע שעבר, אפילו השופר שלהם, נרג, מתחיל לסגת מהתמיכה שלו בדו"ח – בן דרור ימיני משתמש בנתונים שהובאו כאן, למרבה הצער בלי קרדיט. עם זאת, שרית מיכאלי מבצלם הפנתה את תשומת לבי לשגיאה שנפלה בטקסט: בעמ' 13 בדו"ח של אם תרצו יש ראיה לכך שקרן אל אקצה, המשמרת את המורשת הערבית והמוסלמית, אכן תרמה כסף ל-WA. לא שברור לי מה פסול בזה, ולא שזה הפריע ל"אם תרצו" לטעון שארגוני זכויות האדם מקבלים כסף מארגונים התומכים בטרור.

הערה מנהלתית ג': באתר "סרוגים" לקחו קשה למדי את הפוסט האחרון, והם יצאו בטקסט מלא שגיאות והשמצות כנגד עבדכם הנאמן. מה שמדהים הוא היכולת של חובשי הכיפות לקחת טקסט שבו נאמר מפורשות שיש להקים מחנות השמדה, ואז ליילל על ההשוואה – שאין בלתה במקרה הזה – בין הרבנים שכתבו את הטקסט ובין המשטר היחיד שהקים מחנות השמדה. מה שמרשים הוא העובדה שבתגובות, לא עושים להם הנחות.

(יוסי גורביץ)

בבוקר שאחרי הפוטש

להחלטה שקיבלה הכנסת אתמול, להקים ועדת חקירה ל"לתופעת הדה-לגיטימציה כלפי צה"ל בעולם מצד ארגונים ישראלים", אין שום קשר לחקירה. יש לישראל מנגנוני חקירה: אם יש חשד שבוצע פשע, המשטרה או השב"כ חוקרים אותו, הם מעבירים את המידע שברשותם לפרקליטות, וזו מחליטה אם יש מקום להעמדה לדין, ובתי המשפט אומרים אחר כך את דברם – אמנם, בהרבה יותר מדי מקרים דברם זהה לזה של הפרקליטות.

מה שעשתה הכנסת אתמול הוא דה לגיטימציה של מחנה פוליטי: האשמה בבגידה של מחנה אחד על ידי מחנה אחר, בכסות של חקירה. ההליך היה מדהים: לפני כמה ימים העלתה פאינה קירשנבאום (יש יצור כזה) מישראל ביתנו את הצעת הוועדה שלה, והיא הגיעה במהירות שיא לכנסת. מי שענה להצעה של קירשנבאום מטעם הממשלה היה דני איילון, סגן שר החוץ וחבר בסיעתה של קירשנבאום, שבשיא נדיר של ציניות האשים – בשם הממשלה – את ארגוני השמאל כ"מבקשים לקעקע את הדמוקרטיה בישראל". היתה בעיה פרוצדורלית קטנה בנאום של איילון: כפי שציין בזעם והלם מיכאל איתן, איילון לא יכול היה לייצג את הממשלה משום שזו לא דנה בנושא ולא קבעה כל עמדה. אבל הקטנוניות הלגליסטית של איתן כבר שייכת לעידן קודם, העידן שלפני המהפכה הציונית השניה, זו שמובלת על ידי אביגדור ליברמן והפיונים שלו.

יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אחד העוגנים האחרונים של דמוקרטיה בכנסת הנוכחית, תקף בחריפות את החלטת הכנסת – בעיקר מצד סיעות הימין, אבל גם מצד כמה מחברי הכנסת של סיעת קדימה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט טיבייב ועתניאל שנלר – והגדיר אותה כמשפט ראווה. ומה חסר לנו? איזה כלב לא נבח? קולם של בנימין נתניהו, ראש הממשלה שממשלתו לא דנה בהצעתה של קירשנבאום אבל תמכה בה, ושל נשיא ישראל, זוכה פרס נובל לשלום שמעון פרס, לא נשמע. לא היה להם מה לומר, כנראה.

מה שראינו אתמול היה שבירה סופית של כללי המשחק, שימוש בכלי חקירה למטרת רדיפה של יריבים פוליטיים, המקבילה הישראלית של שריפת הרייכסטג. זו, כזכור, לא היתה רק שריפה של מבנה פיזי, אלא שימשה בידי הימין הקיצוני – תוך עקיפת הכללים הפרלמנטריים המקובלים – כדי לרדוף פוליטית את יריביהם, בכלל זה את חברי הרייכסטג הנבחרים של סיעות השמאל (ואחר כך גם של הימין המתון יותר). הלעג של אנשי החולצות החומות ליריבים השתקף אמש היטב בצווחות הנצחון של דני דנון: "אתם חברי בשמאל, צריך להגיד לכם היום כמאמר השיר: 'לפעמים החגיגה נגמרת'".

ואכן, חגיגת הדמוקרטיה בישראל נגמרה. צריך יהיה להבהיר לאנשים שעדיין שוגים לחשוב שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שהתואר הזה כבר לא רלוונטי. ספק אם איילון, קירשנבאום, דנון ואחרים מבינים איזה סיוע הם מעניקים לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, אבל הגיע הזמן להשלים את התהליך: לחסל את הלגיטימציה של המשטר הציוני וממשלת ליברמן-איילון. אסור לגלות נאמנות למשטר הזה, אם רוצים להציל משהו שראוי להצלה ממדינת ישראל. אם על ישראל לחיות, המשטר הציוני חייב לעבור מן העולם. ואת זה צריך לומר בכל מקום, אבל במיוחד מחוץ לישראל. כפי שראינו משורה של משטרים פאשיסטיים, מאיטליה וגרמניה ועד סרביה של מילושביץ', העם במשטרים פאשיסטיים לא מסוגל להציל את עצמו, לא מסוגל להתעורר מחלום ליל המכשפות, אלא באמצעות התערבות חיצונית מטלטלת. מאחר ורוב הישראלים נורא אוהבים לשנוא שמאלנים אבל אוהבים את החופשות שלהם באירופה ואת מוצרי הצריכה שלהם יותר, יש לקוות שסנקציות רציניות יעשו את העבודה.

(יוסי גורביץ)

האפס המוחלט

אתמול הצליח בנימין נתניהו לחמוק מוועדת חקירה, עוד אחת, ובקדימה האשימו אותו בכך שקנה את חבר הכנסת אורי אריאל ב-22 מיליוני שקלים לישיבות ההסדר. 43 אנשים נהרגו בשל שורה של כשלים ממשלתיים, ונתניהו מצליח בינתיים לא רע במסמוס הנושא. עוד שבוע, אנשים ישכחו ונתניהו יוכל להמשיך הלאה, לכשלון הבא.

הבוקר פרסם כלכליסט (גילוי נאות: אני פרילאנסר שלהם) ידיעה שהיתה צריכה להוציא את הציבור לרחובות כדי לבנות גיליוטינה בפתח משרד האוצר. כלומר, אם עוד היה כאן ציבור. משרד האוצר מסרב להציג לחברי הכנסת את תקציב המדינה בפירוט מלא, כלומר כזה שיסביר לאיפה הולך הכסף בדיוק. נערי האוצר, שזוכים לתמיכת השר שלהם, טוענים בחוצפה ש"פרסום התקציב המפורט יצית מחלוקות שיערימו קשיים על אישורו הסופי". אתם הבנתם את זה? הכנסת דנה בתקציב, אבל אסור להסביר לה על מה היא דנה כי היא עוד עשויה "לעורר מחלוקות". כאילו זה לא תפקידה.

התקציב אמור להיות תקציב דו שנתי, לשנים 2011-2012. ישראל היא אחת משתי מדינות בעולם שמתנהלת בתקציב דו שנתי. הפעם הראשונה שבה העבירו תקציב כזה היתה ב-2009, והמצב אז היה ייחודי. הכנסת היוצאת לא הצליחה להעביר תקציב, והממשלה הוקמה רק במארס. דיוני התקציב היו אמורים להמשך חודשיים. הממשלה הגישה אז הצעת חוק שקבעה ש"בשל המצב הייחודי כפי שתואר לעיל, הנובע מהצטרפות הנסיבות של עיכוב באישור תקציב המדינה לשנת 2009 וההשפעות השליליות של המשבר העולמי על המשק הישראלי, מוצע לקבוע הסדר מיוחד, במסגרת הוראת שעה, שיחול לגבי תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010". ההדגשות שלי. עכשיו אנחנו לא "במצב ייחודי", אז למה בכל זאת יש לנו תקציב דו שנתי?

כי באוצר התאהבו בו. שטייניץ אפילו אמר שתקציב חד-שנתי הוא "על גבול האיוולת. כל העולם טועה". ומה פשר סיפור האהבה הזה? בכל מדינה נורמלית, אישור התקציב הוא הדיון בהא הידיעה שעומד בפני הפרלמנט. התקציב הוא הצהרת כוונות של המדינה: מה היא רוצה, לאיפה היא הולכת. הדיון נמשך חודשים.

המעבר לתקציב דו שנתי, והסירוב החצוף לומר מה בעצם כתוב בו, מסרסים את יכולתה של הכנסת לפקח על התקציב, מה שבאוצר מכנים "שכנוע המפלגות". לא שקודם היכולת היתה גדולה מדי: חוק ההסדרים – הפרחים על התועבה הזו מגיעים, כרגיל, לשמעון פרס – משמש את משרד האוצר לחיסול מה שהוא מכנה "חקיקה פופוליסטית" כבר 25 שנה. הכנסת רוצה יום לימודים מלא? היא יכולה לרצות, מי שואל אותה, האוצר לא רוצה. אז לא יהיה. אה, היא העבירה חוק? זה בסדר, נטפל בו באמצעות חוק ההסדרים. באיטיות אך בעקביות, מעביר נתניהו את השלטון בישראל – אם אין לך השפעה על התקציב, אתה לא באמת שולט – לידי קבוצת מומחים בלתי נבחרים.

לפני כשלושה שבועות, רימה בנימין נתניהו קלות והעביר את חוק משאל העם תוך שהוא מביא למליאה חברי כנסת מן הקואליציה שכבר קוזזו עם חברי כנסת מקדימה, ושבר בכך מסורת ארוכת שנים. לא היה שום צורך בכך; לקואליציה היה רוב גדול, של יותר מ-30 ח"כים (65:33). ובכל זאת.

בתחום אחר, הודיע אתמול שגריר ישראל בארה"ב, מייקל אורן, בשיא נדיר של חוצפה – נשברים הרבה כאלה לאחרונה – שישראל בכל זאת רוצה לקבל את המטוסים שהיתה אמורה לקבל מארה"ב תמורת ההקפאה. למי ששכח, אין הקפאה. אין הקפאה כי לבנימין נתניהו חסר הרצון לארגן כזו. כפי שכבר נכתב פה, נתניהו העדיף לסכן את המטוסים – שאישית, הייתי שמח לוותר עליהם, אבל זה נושא אחר – ואת הווטו האמריקני האוטומטי כדי להיראות בסדר בעיני הבסיס הפוליטי שלו והמתנחלים.

בחדשות אחרות, האיחוד האירופי הודיע אתמול שהוא רוצה מו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים שישיג תוצאות תוך 12 חודשים, אבל באותה נשימה הוסיף ש"The EU commends the work of the Palestinian Authority in building the institutions of the future State of Palestine … the Council reiterates its readiness, when appropriate, to recognize a Palestinian state. We welcome the World Bank’s assessment that “if the Palestinian Authority maintains its current performance in institution building and delivery of public services, it is well positioned for the establishment of a State at any point in the near future”.

כלומר, עכשיו כשאפילו שמעון פרס לא יכול יותר להעמיד פנים שבנימין נתניהו לא עבד עליו כשאמר שהוא רוצה שלום, תגיע אירופה ותכיר חד צדדית במדינה פלסטינית בגבולות 1967, כי לכולם ברור שמדובר בשקרן קליני שלא רוצה ולא מסוגל להשיג שלום. ברזיל וארגננטינה כבר הודיעו שיכירו במדינה כזו, שתאריך היעד המוצהר שלה הוא אוגוסט 2011. ואם אירופה בפנים, סביר להניח שברק אובמה ינגב את הרוק של נתניהו מפניו ויימנע מלהטיל וטו – אחרי הכל, נתניהו ויתר על הווטו כשסירב להקפאה.

ואה, כן – זוכרים את הדיבורים של נתניהו על סולחה עם טורקיה, אחרי הסיוע הטורקי לכיבוי השריפות? אז לא תהיה כזו. סגן שר החוץ, דני "הכסא הנמוך" איילון, הודיע הערב – דווקא הוא – מעל דוכן הכנסת שישראל לא תסכים להתנצלות ולא תשלם פיצויים על הריגתם של תשעה אזרחים טורקים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. ואיילון עוד היה מנומס: ח"כ דני דנון השתחץ בכך ששלח מכתב לארדואן שבו אמר שהטורקים צריכים להיות רגועים, כי ישראל היתה צריכה להרוג את כל האנשים על הסיפון אבל נמנעה מלעשות זאת.

ואם אנחנו כבר בנושאי השריפה, אולי שמתם לב אבל יש מחסור קבוע במים כאן. ישראל נחשבת למובילה עולמית בתחומי התפלה, אבל דווקא לה אין כאלה. למה? כי האוצר נוקט סחבת. אתמול נאם נתניהו בכנס כלשהו, והעלה את ההתפלה על ראש שמחתו. כל השומע יצחק: הרי רק באפריל דפק נתניהו על השולחן והורה להגיש לו תכנית להתפלה תוך 30 יום, ושום דבר לא זז. המתקנים האלה, כמובן, יוקמו על ידי גופים פרטיים. הרי הממשלה, כך נתניהו, לא מסוגלת לנהל שום דבר כיאות.

אז אם ככה, למה הוא שם, בעצם?

* * * * *

ממשלת נתניהו קיימת כבר כמעט שנתיים. היא לא יכולה להצביע ולו על הישג אחד. הנזקים שהיא גרמה, במיוחד בתחום יחסי החוץ של ישראל, בלתי ניתנים לכימות. נתניהו פועל בעקביות כמו רב חובל של ספינה שוקעת, שכדי להציל את עצמו ממרד הנוסעים, שובר חתיכות מן הספינה ומעניק להם אותם כרפסודות. הספינה תשקע, אבל כנראה שיהיה לו מקום על הרפסודה האחרונה. הוא עושה הכל כדי לא לעשות; עשיה פירושה קבלת החלטות, והוא מעדיף את המצב כמו שהוא, או על כל פנים מעדיף שלא להרגיז מישהו מהקואליציה שלו. לכל היותר הוא יאמר משהו נוקב, כמו במקרה המרד הלגמרי לא שקט של 50 רבני הערים. הוא לא ינקוט פעולה. ואם מתוך אי עשיה הולכת המדינה, נו – הוא תמיד יוכל לצאת לסיבוב הרצאות על דמוקרטיה ויעילות כלכלית. האנשים שישאיר מאחוריו, קצת פחות.

בתרבות הפוליטית האמריקנית – אני מודה לאיתמר על התזכורת – אין אדם שזכה למקום של נצח בגיהנום יותר מאשר ג'יימס ביוקנן, חדל האישים ששימש כנשיא לפני לינקולן ונקט באפס מעשה בזמן שמדינה אחרי מדינה בדרום ארה"ב הודיעה על פרישה מן האיחוד. כשלינקולן נכנס לתפקידו, כבר לא היה איחוד. בהחלט יתכן שאם יהיה פעם זכרון פוליטי בישראל – כרגע אין – הכהונה השניה של נתניהו תזכר כדומה לזו של ביוקנן. הבעיה היא שארה"ב שרדה את ביוקנן, במאמץ רב ובמלחמה רבת הדמים ביותר בתולדותיה; כלל לא ברור שישראל תוכל לשרוד זמן רב אחרי נתניהו. כבר עכשיו אנחנו רואים את הרעה החולה של האדישות, תולדת היאוש: האדישות שאומרת שאין טעם לצאת לרחובות, אין טעם לתבוע את דמם של 43 משרתי ציבור, אין טעם להסתער על משרד האוצר ולמשוח את פקידיו בזפת ונוצות, אין טעם. כי אי אפשר.

וציבור שהגיע לנקודה הזו – הרבה, יש להודות, בזכות מלחמת ההתשה האיומה שניהל אריאל שרון בראשית העשור, שהרגילה את הציבור לכך שהוא לא יכול לצפות מממשלתו אפילו להגנה מפיגועים – כבר איננו ציבור. הוא כבר הסכין עם כך שאחרים קובעים את גורלו ושאין טעם אפילו להתעצבן. הוא נסוג אל השאנטי למיניהו, אל הבידור הזול, אל הניו אייג' והרבנים הכריזמטיים. הוא בעצם כבר ויתר על הדמוקרטיה, שהיא הרעיון שהציבור מנהל את ענייניו – הציבור ולא רק באמצעות נבחריו, הציבור באמצעות מעורבות תקיפה, מתמדת, בין בחירות לבחירות. ובמקום שאין ציבור, גם אין דין וחשבון ציבורי.

כך שנתניהו יכול להיות רגוע. לעם בישראל יש את המנהיג שמגיע לו, ואם לא טוב לו עם זה, אם הוא עדיין מקטר, לא נראה שהוא יעשה משהו בנידון. כמו נתניהו, הציבור לא אוהב מאמץ. תנו לשבת. מה שיקרה, יקרה.

הערה מנהלתית: רשימת הקישורים שמשמאל עודכנה לראשונה זה זמן רב. לעיונכם.

הערה מנהלתית ב’: מי מכם שרוצים לשמוע אותי מלהג על אורוול, יוכלו לעשות זאת מחר, ה-16 בחודש, בשעה שבע בבוקר ברשת א’. אם מישהו יוכל לארגן הקלטה באיכות ראויה, אודה לו.

(יוסי גורביץ)