החברים של ג'ורג'

הגיחוך של דובר צה"ל

בתחילת השבוע, התקבל במערכת מבזק מסוכנות הידיעות רויטרס, מבזק בהול, כתוב באותיות גדולות. נאמר בו שלבנון מגייסת מילואים, שהיא צפויה לגייס 15,000 איש, ולשלוח אותם לדרום לבנון.

מאוחר יותר התברר שזה חלק מיוזמת שבע הנקודות של סניורה, שמטרתה שליחת כוחות לבנוניים לדרום לפני שיתפרסו שם הכוחות הבינלאומיים; אבל באותו זמן, ובהתחשב בהערה אחרת של סניורה ובכך שחיל האוויר, אופס, השמיד קודם לכן עמדה של צבא לבנון, היה נראה שסניורה שולח תגבורת של 15,000 איש לנסראללה.

לחוץ מעט, התקשרתי לדובר צה"ל. ענתה לי איזו ילדונת, מהסוג שהם מעסיקים שם: בת 19 עם כישורי שפה טובים וחוש הומור שהוסר בניתוח. אמרתי שהתקבלה ידיעה שצבא לבנון מגייס מילואים, ושאלתי אם יש להם משהו לומר על זה. היא גיחכה, החניקה את הגיחוך, ואמרה שלא ידוע לה על כך, אבל – ושוב הגיחוך ההוא – הם לא רואים בכך איום.

עכשיו, היתה תקופה שבה נהגו לומר במקומותינו בבוז שכדי לכבוש את לבנון, די בתזמורת צה"ל. חשבתי שלמדנו משהו מאז. מסתבר שלא. 15,000 חיילי מילואים – רבים מהם, יש להניח, ותיקי מלחמת האזרחים והמלחמה בישראל, שגירשה אותה מהרי השוף ב-1985 – כל כך לא נחשבים לאיום, עד שעצם הרעיון גורם לגיחוך.

והזלזול הזה בלבנון, השחצנות האוטומטית הזו, מתנקם בנו בכותרות הבוקר.

(יוסי גורביץ)

 

אנחנו ננוצח: שתי הערות על מלחמה-לא-מלחמה

הודאה שקטה בתבוסה. הדחתו-למחצה של האלוף אודי אדם אמש עוררה זכרונות, בקרב מי שעוד זוכר, ממלחמת יום הכיפורים: לאחר כשלונו של גורודיש להשתלט על המתרחש, מונה מעליו הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב. גורודיש לא הודח רשמית – הוא נשאר, מנוטרל מסמכויות, עד הסוף – כי בישראל לא מדיחים גנרל באמצע קרב. זה לא נראה טוב.

גם אז, סיפרו הצבא והממשלה אגדות לציבור: הרמטכ"ל טען אז ש"צה"ל שובר לערבים את העצמות", והיום הופכות הודעות דובר צה"ל להודעות תעמולה, שלא היו מביישות את אנשי פנפילוב. תחילה כינה דובר צה"ל את החיזבאללה 'ארגון החיזבאללה', אחר כך עבר ל'ארגון הטרור חיזבאללה', ומסוף השבוע שעבר, הוא מכונה "חיזבאללה", במרכאות כפולות. כל הודעת דובר צה"ל – המעידה על עוד אסון, עוד חיילים שלא יחזרו הביתה, עוד פצצה צה"לית שהרגה אזרחים, ועכשיו מגייסת בשביל החיזבאללה – מסתיימת בהודעה בטון צווחני במיוחד, המזכיר לנו שצה"ל נלחם למעננו ובשבילנו, ושהוא נלחם נגד טרור, ושבכלל – מאבקו צודק. The lady doth protest too much.

הדחתו של אדם מעידה על כך שבמטכ"ל לא קונים את הלוקשים שהם מוכרים לציבור, ושהם יודעים שיש להם בעיה ממשית. על כך מעידים, אולי, גם מיחושיו הגוברים של דני חלוץ; הוא כנראה מבין שראש ממשלה, הוא כבר לא יצא מהמלחמה הזו.

איש לאוהליך ישראל. הולכים וגוברים הקולות המדברים על הברדק, הבלבול, החלמאות שבטיפול בעורף. המלחמה הזו הפכה לסופה קתרינה שלנו. המדינה התפוגגה. המעבר מאזרח לצרכן הושלם: הממשלה מתעקשת שלא להכריז על מלחמה, משום שלכך יש תו מחיר גבוה – ורק כמה עשרות בעלי עסקים שנפגעו הפגינו נגדה.

מודעה שפורסמה בימים אלה

האסון בצפון הוא אסון למדינה כולה. אבל, על פי תפיסת השבטים שהשתרשה כאן מאז ימי נתניהו, אין ישראלים: יש חובשי כיפות וצפונים ודרומיים ותל אביבים וחרדים ועולים אתיופים ועולים רוסים וחרדים. איש איש לשבטו ולדגלו. רק הצבא טרם הופרט, רק הצבא הוא לאומי: ולכן הכתומים מנופפים בהרוגיהם, ולכן עושים זאת – בטון שקט יותר – גם הקיבוצניקים. ולכן המיעוטים שאינם משרתים בצבא, חרדים וערבים, הם מחוץ לקונסנסוס. לכן נשכחה לערביי ישראל העובדה שהם ספגו 40% מההרוגים האזרחיים, וזוכרים להם רק את התלהמותם המטומטמת של נבחרי הציבור שלהם.

המלחמה הזו פרצה גבולות נדירים של התבהמות וחוסר אחריות. האוליגרך גיידמק, שעסוק בהלבנת שמו והונו, פתח מחנה פליטים פרטי; הממשלה הודיעה, אחרי חודש, שהיא "תוציא את תושבי הצפון להתרעננות", אבל רק ליומיים-שלושה; האוצר החליט לממן את המלחמה, לא באמצעות העלאת מיסים או הטלת מיסים חדשים – נניח, על בנקים וחברות המשתמשים במלחמה לצרכי פרסום – אלא באמצעות צמצום חד עוד יותר ברשת החברתית, המלאה חורים גם כך.

המלחמה הזו, יותר מכל אירוע אחר, הפגינה את חלוקתה של ישראל: אלה שיש להם נמצאים בקהילות מגודרות, עם משטרה פרטית, מנותקים בבועה משל עצמם; אלה שאין להם, צריכים להתמודד עם היומיום הנורא של מדינה שרוב שירותיה לא מתפקדים, ודאי לא במצב חירום.

השאלה היא כמה זמן יכול מבנה חברתי כזה להחזיק, והאם יש אפשרות לתקן אותו, או שסופו יבוא בהתפרצות זעם איומה.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות קצרות על המלחמה

פער האמינות מתרחב, תוספת #1. צה"ל ביצע הלילה פשיטה תמוהה-משהו בבעלבק. מטרתה איננה ברורה: יש טענות שמדובר בנסיון לחטוף בכיר חיזבאללה; אחרים טוענים שהפשיטה היתה אמורה להביא לחילוצם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב; ואל ג'זירה פרסמה ידיעה, על פיה התבלבלו הלוחמים וחטפו את החסן נסראללה הלא-נכון.

הטענה הפחות סבירה הושמעה על ידי הרמטכ"ל: דן חלוץ טען כי מטרת המבצע היתה "הצגת תכלית", הפגנת יכולתה של ישראל לפעול בעומק לבנון. מוזר. מעניין אם זו היתה הטענה שלו, אם מישהו היה נפגע שם.

פער האמינות מתרחב, תוספת #2. ראש ממשלתנו, אהוד אולמרט, התראיין הבוקר לסוכנויות הידיעות, ואמר שם ש"צה"ל השמיד את תשתית החיזבאללה", וש"במידה רבה, הפעולה הצבאית פירקה את החיזבאללה מנשקו". מעשה שטן, זמן קצר לאחר הראיון, החל החיזבאללה בהרעשה הכבדה ביותר עד כה.

המציאות נושכת

ניתן, כמובן, לתהות מה הטעם בכוח רב-לאומי, אם צה"ל כבר פירק את החיזבאללה מנשקו; מותר גם לשאול אם מי שמסר לאולמרט שהושמדו "700 עמדות פיקוד" של החיזבאללה היה רציני. רצוי לקוות שאולמרט לא האמין למה שהוא אמר לרויטרס, כי אם כן – מצבנו חמור משחשבנו.

למי מותר לבגוד. קיתונות של שופכין הוטחו באנשי השמאל שהפגינו נגד המלחמה ושקראו לסרבנות. כשקרא ח"כ צרצור לעבר שר הבטחון "רוצח" הוא הוצא מן המליאה. אחמד טיבי מסתובב עם שומרי ראש. אבל, כשאולמרט קושר בין ההתכנסות ובין המלחמה, הודעה על סרבנות המונית מצד מתנחלים היא לגיטימית, ומותר ליו"ר מועצת יש"ע לומר ש"אולמרט יורה בגב החיילים".

כלומר: אחדות, אבל בתנאי שהיא לימין. התייצבות לצד הממשלה, כל זמן שהיא עושה מה שהימין ההזוי רוצה. ביקורת על הממשלה אסורה בזמן מלחמה – אם היא באה משמאל. הקונסנסנוס הישראלי מעולם לא נראה מאוס יותר.

(יוסי גורביץ)

 

 

שתי הערות על המצב

נצחונה של האיסלמופוביה: במהלך הדיון בכנסת היום, נשא שר הביטחון נאום שקול, בהתחשב בנסיבות. דליה איציק ניהלה את הישיבה כמו המורה שתמיד היתה, הרחיקה שניים מנציגי האחים המוסלמים מהמליאה, אבל התקשתה להשליט סדר.

בשלב מסוים, לקראת סוף נאומו, החליט פרץ להשיב מלחמה. בתגובה לקריאת ביניים של אחמד טיבי, "למה אתה לא נפגש עם אבו מאזן", פרץ מעך אותו. "אני תמיד מוכן להפגש עם אבו מאזן," עקץ, "אבל כוחו של אבו מאזן לא יכול לנבוע מכך שהוא נפגש עם בכירים בישראל. זה" – חיוך רחב – "פטרונאז', ואני דוחה אותו. כוחו של אבו מאזן צריך לבוא מכך שכאשר הוא נותן הוראה, היא מתבצעת". טיבי נותר המום.

הטבח הקטן שביצעה ישראל בכפר קנא עורר את זעמם של ליברלים-כביכול ברחבי העולם. הרוגיה האזרחים של ישראל אינם זוכים ליחס כזה, גם כאשר נכד מת בזרועות סבתו. חלק מזה נובע מכך שהתקשורת הישראלית איננה מציגה, ובצדק איננה מציגה, גופות. אבל זו לא הסיבה העיקרית.

נהוג לחשוב שהסיבה לכך היא אנטישמיות. אין ספק שהאנטישמיות היא מקום המפגש הקלאסי בין הימין ההזוי לשמאל המוטרף. שני הצדדים חיים בעולם קונספירציה משלהם, והיהודים – בו זמנית קוסמופוליטיים ושבטיים, קומוניסטים וקפיטליסטים – כיכבו תמיד בספרות הזו. אין ספק שהברית הלא קדושה, הירוקה-אדומה, בין האיסלמיסטים באירופה ובין ארגוני השמאל הקיצוני שם, תחת רוח הקודש של המלחמה בעיראק, מדיפה ריח רע. הומניסט לא עומד באותו מקום עם תומך ברצח על כבוד המשפחה, עם תומך בהלקאת נשים, או עם סוקל-הומוסקסואלים.

אך אף שאין לי ספק באנטישמיות של המוסלמים החברים בברית הזו, אני רוצה להציע הסבר אחר לשותפות אנשי השמאל, ולשתיקתם על רצח יהודים: בוז מעורב בפחד. האנשים האלו יודעים היטב שהם עומדים בחברתם של ברברים; הם יודעים שהאספסוף הערבי – וכל כך קל להפוך את הציבור הערבי-מוסלמי לאספסוף; ראו פרשיית הקריקטורות – הוא נחות. אי אפשר לצפות ממנו לקנה מידה מערבי של שמירה על חיי אדם. בקצרה, אנשי השמאל לוקים בפטרונאז'.

אבל הם יודעים שעד כמה שמדובר באספסוף נחות, מדובר באספסוף נחות ומסוכן. קבוצה רצחנית, חסרת מעצורים. הליברלים המאשימים את המתריעים בשער בשנאת מוסלמים; הקבוצות התובעות את העמדתה לדין של אוריאנה פלאצ'י על אמירת אמת; האנשים הרואים בחיזבאללה קבוצת שחרור, ובישראל "כובשת" תמידית – הם למעשה איסלמופובים, במובן הישן של המילה: הם פוחדים פחד מוות מן האיסלם. ובניגוד ל"איסלמופבים" אותם הם מגנים, אנשים השונאים את האיסלם, הם מוכנים להתרפס בפני הברברים המסוכנים האלה. אחרי הכל, אחרי שישים שנים של שנאת המערב, כבר לא נשאר בעבור מה להלחם.

את הגל הזה, כמובן, מובילה צרפת, על המוני הזרים המאיימים שלה. שר החוץ שלה, שלא הצליח בביקורו ביד ושם להבין מדוע אין שלט המציין את מספר היהודים הבריטים שנרצחו בידי הבריטים, הגדיר היום את איראן "אומה דגולה ומכובדת". דוסט-בלאזי אמר גם ש"איראן היא גורם מייצב באזור". שלא במקרה, הדברים נאמרו ביום שבו מצביעה מועצת הביטחון על תכנית הגרעין האיראנית. נראה שצרפת החליטה מי ניצח במאבק האזורי, והיא ממהרת לעמוד לצידו.

ד'זה וו: שוב הרגנו עשרות אזרחים בכפר כנא. שוב עמד – לכאורה – בראש הצבא שר ביטחון מן השמאל. שוב ממציא הצבא, כמו בחוף בית להיה, תיאורייה משונה, האומרת שאף שחיל האוויר הפציץ פעמיים את הבית, יכול להיות שהוא בעצם לא אשם, שאפשר שהבניין קרס בשל פיצוץ חומרי חבלה שהיו בו.

ואכן, אם היו שם חומרי חבלה, הדבר מצדיק את תקיפת הבית. כפי שאמר דני גילרמן, באימרה שאני חושש שתהפוך לשגורה בקרוב, מי שהולך לישון עם רקטות, מסתכן בכך שלא יתעורר.

אבל האם אכן היו בבית רקטות? חיל האוויר טוען שהיה לו מידע מודיעיני על כך. אה-הא. לאחר שהסתבר שקצין מודיעין ישראלי בחר את בסיס האו"ם באל חיאם כמטרה לתקיפה – עובדה המאששת, אגב, את דבריו של קופי ענאן, על פיהם הבסיס הותקף במכוון – מותר לפקפק באיכות המודיעין של צה"ל. אם ישנן רקטות, יוצגו נא מיד.

טענה אחת של צה"ל יש לדחות על הסף: שהוא פיזר כרוזים במקום וקרא לתושבים להתחפף, ומשלא עשו כן – דמם בראשם. יש לדחות אותה משתי סיבות: לא היינו מעניקים הנחות לחיזבאללה, אילו הרג תושבים בקרית שמונה לאחר שקרא לפינויה; זה עדיין היה פשע מלחמה. השניה, כמובן, היא שצה"ל החריב את הגשרים בדרום לבנון, השמיד את תחנות הדלק, הרס את הכבישים, ובלפחות שני מקרים צלף מהאוויר בפליטים שנסו על נפשם. זה לא בדיוק אקלים המעודד נטישה.

בקצרה, אנחנו חוזרים לשאלה הישנה של מידתיות. ולצה"ל לא נותרו עוד משאבי אמינות לסגת אליהם. מי שהתחיל את המלחמה בהכרזה על כך ש"נחזיר את השעון 20 שנים אחורה", ושלאחר מכן הורה "להרוס עשרה בניינים על כל רקטה בחיפה", הוא זה שצריך להביא הוכחות לחפותו, כאשר הוא – שוב – הורג אזרחים.

(יוסי גורביץ)

רגב ואדם הביתה, חלוץ להאג

קובלנה קבועה של ימני ישראל היא על "איכות ההסברה": לשיטתם, אם היינו רק דואגים לדוברים יצירתיים ורהוטים, תמונות גופות הילדים/מוצבי האו"ם המופצצים/האמבולנסים המותקפים מהאוויר/הזוועה התורנית שביצע צה"ל היו מטשטשות, והעולם היה מבין ומחבק אותנו. לשיטתם, הבעיה איננה במציאות; היא בצורה בה היא משתקפת.

בדרך כלל, מדובר בשטויות גמורות. פשע מלחמה הוא פשע מלחמה, ושום חיוך של דני גילרמן או עניבה נכונה של בנימין נתניהו לא ישנו את זה. אבל בימים האחרונים, מתקבל הרושם שבצה"ל לא מבינים שהם משחקים גם במגרש ההסברה ולא רק במגרש ההפצצה, ושבמערכה הזו הם טובים בעיקר בגולים עצמיים.

דוגמא אחת מני רבות: פרשת המסוק שהופל. למה, לעזאזל, היה דובר צה"ל צריך לצאת בהצהרה שהמסוק הסתבך בקווי מתח גבוה, כשהיו עדים רבים לכך שהוא החל להסתחרר בגובה רב יותר? הניחוש שלי הוא שרגב ואנשיה ניסו להכחיש נחרצות את טענת החיזבאללה שהוא שהפיל את המסוק. אבל להוציא גירסה, שמופרכת תוך פחות משעה? זה מצריך גאונות, מהסוג שהביא לכם את "האלונקה היא בעצם קסאם" ו"הפגיעה בסטי"ל היתה קלה ושולית".

עוד זה מדבר וזה בא: הלילה תקף חיל האוויר מוצב של האו"ם והשמיד אותו. חמישה משקיפים בינלאומיים נהרגו. בשלוש לפנות בוקר, בעוד דובר צה"ל עסוק נואשות בלומר ש"הנושא בבדיקה", כבר התנצלה ישראל רשמית על התקרית. מסתבר שאפילו משרד החוץ הישראלי לא מאמין ל"בדיקות" של דובר צה"ל. המקרה עוד עשוי להתפתח: מפקד כוח יוניפי"ל טוען שהוא הזהיר את ישראל שש פעמים מפני פגיעה באנשיו. צרפו את זה לידיעה על כך שצה"ל היה מוכן להסתכן בהפצצתו של ראש ממשלת צרפת, וקבלו תמונה מטרידה מאד.

מירי רגב היא מטרה קלה מדי בימינו אלה. הבה נעבור לרעה הבכיר ממנה, האלוף אודי אדם. אלוף פיקוד צפון זה צווח באוזנינו ש"זו לא השעה לספור גופות" – אבל מסתבר שהוא התכוון לגופות ישראלים, שכן אנשיו מציגים שוב ושוב את מספרי גופות אנשי החיזבאללה שבידיהם.

בבוקר אתמול חברו השניים, רגב ואדם, לשקר הגדול של המלחמה עד כה: ההודעה על כיבוש בנת ג'בייל. הידיעה השתנתה במהלך היום: בצהרים היה מדובר לא בכיבוש, אלא ב"מצור" על "מאות" לוחמי חיזבאללה; בערב ירד מספר הלוחמים במקום ל-100 בלבד; ובלילה נאלץ דובר צה"ל להודות שלא כיבוש ולא נעליים: צה"ל רק "מכתר" את העיירה.

החרפה הוחרפה הבוקר, כשהאנשים שהודיעו לנו על כיבוש בנת ג'בייל נאלצו להשתמש במילות הקוד המוכרות, "קרב מר" ו"נפגעים", כדי להודיע שבעצם, בנת ג'בייל לא רק שלא נכבשה, למעשה היה שם קרב קטלני. עד כה הותר לפרסום כי שמונה חיילים נהרגו שם. יתכן שיש עוד.

זו לא הפעם הראשונה שאדם ממהר לדווח על כיבוש שלא בוצע: ביום רביעי שעבר, שמח האלוף לדווח על כיבושה של מארון א ראס. יממה לאחר מכן – טראח. חמישה הרוגים בקרב סביב מארון א ראס, שכיבושה הושלם בעצם רק ביום ראשון.

מצבם של רגב ואדם טוב, יחסית: השימוש היצירתי שהם עושים בערפל הקרב מצריך רק את הדחתם. מצבו של הרמטכ"ל, דן חלוץ, קשה הרבה יותר. הבעיה שלו היא שהוא עומד במילתו: בתחילת המלחמה, הוא איים להחזיר את לבנון 20 שנים אחורה. הוא קיים את ההבטחה, ועכשיו נראה את מירי רגב מסבירה את זה.

שלשום נתן חלוץ פקודה נוספת: על כל פגיעת רקטה בחיפה, יחריב חיל האוויר עשרה מבנים בביירות. מישהו בצה"ל הבין שיש כאן בעיה, כי בפרסומים מאוחרים יותר, הפקודה יוחסה ל"מקור בכיר". גם ההבטחה הזו קוימה: אמש החריב חיל האוויר עשרה רבי קומות בביירות, זמן קצר לאחר הפגזת חיפה.

וזה כבר חורג מהונאת האזרחים ונסיון מלאכותי לניפוח המוראל הלאומי. כאן מדובר בפשע מלחמה. תקיפתם של מבנים אזרחיים כנקמה – סתם מבנים אזרחיים, שלא היו מעורבים בשום צורה בלחימה – היא עונש קולקטיבי. בדיוק מה שרגב טוענת שישראל לא עושה.

הנחמה היחידה ב-48 השעות הנוראיות האחרונות היא ההופעה האחרונה של נסראללה. משהו נסדק בתולעת. הוא כבר לא נראה זחוח ומרוצה מעצמו – ובפעם הראשונה, הוא הכניס גול עצמי. הטענה שלו ש"צה"ל תכנן לתקוף אותנו בספטמבר" הזכירה לי את שר התעמולה של סדאם בימיו האחרונים. מסתבר שעם די לחץ, אפילו נסראללה נסוג לתעמולה הערבית הזולה, שלעומתה אפילו רגב נראית אמינה.

(יוסי גורביץ)

שקט, מתחנפים

מלחמת לבנון סיפקה לעיתונות העברית שפע של היסטוריה מביכה. מקום ראשון, כמובן, ניתן לעיתונאים שלא העיזו לדווח על מות גוני הרניק וחבריו בבופור, משום שראש הממשלה בגין אמר שלא היו הרוגים. ולא שוברים לראש הממשלה את המילה. במחלקת מודעות האבל היו יותר חתרניים: שם אישרו לכתוב את המשפט "נפל בקרב הבופור" לצד שמות החללים.

על המקום השני מתחרים עמירם ניר, שכתב יום לאחר פתיחת המלחמה את "שקט, יורים" המפורסם, ועורך העיתון הרצל רוזנבלום, שכתב מאמר הזוי במיוחד כנגד מפגיני חד"ש שיצאו בהפגנה נגד המלחמה.

ובכן, לרוזנבלום וניר קם יורש ומתחרה.

באדיבות נילי אורן

כך נראתה אמש הכותרת שדיווחה על הפגנת אנשי השמאל בתל אביב. ראוי לזכור שהיה לא רק אדם שכתב את הטקסט הזה, אלא גם עורך שאישר אותו. אבל מי שעקב אחר התקרנפותו של "מעריב nrg" לא הופתע באמת. הזלזול בכל מה שאיננו בקונסנסוס, מתן תשומת הלב לארבעת הערסים ש"קיללו את הצועדים" – זה nrg טהור.

ההתחנפות לקהל הישראלי, שנעשה בבוני מתמיד מאז התחילה המלחמה, נמשכה גם היום. גיל לבנוני, סגן עורך, מקונן על כך ש"רק בישראל מפגינים נגד המדינה" – כאילו ההפגנה היא נגד המדינה, ולא נגד מדיניות ממשלתית; כאילו שלא נערכו הפגנות כאלו בארה"ב ובאירופה לפני המלחמה בעיראק; כאילו לא היתה מחאת מלחמת ויאטנם כלל – והולך צעד אחד הלאה, ומציע למפגינים לעבור לצד השני של הגבול. "גם סארטר הוא צרפת"? לא בישראל.

אגב, לבנוני מציע להפוך את ישראל רשמית למדינה משוגעת, ורומז בגסות שראוי לתקוף את איראן תקיפה מקדימה בנשק גרעיני. אני מניח שזה שיפור: לפני שנתיים, פרסם "מעריב" מאמר דעה שקרא להתקיף בנשק גרעיני את צרפת דווקא. יש לציין כי עורך מדור הדעות נפטר מן הכותב מיד לאחר מכן.

עוד זה מדבר וזה בא: דנה לוי, שהיתה בעבר דוברת האיחוד הלאומי, מציעה לקוראי nrg פתרון לכל המידע הלא סימפטי שהם מקבלים: פשוט לגייס את התקשורת ולאסור על שידורים שאינם עולים בקנה אחד עם הקו של דובר צה"ל. תפקידה של התקשורת, היא סבורה, הוא להעלות את המוראל של העם, לא לבלבל אותו עם עובדות.

קצפה של לוי יצא על ראיון עם אזרח, שאמר ש"נסראללה יצא גבר ועשה לנו בית ספר". היא נאלצת להודות שמדובר בדעה רווחת, אך מוסיפה בצדקנות ש"בשעה שאמהות שכולות מתייפחות על אובדן יקיריהם, משפחות יושבות לצד הפצועים בבתי החולים והורים מודאגים מחכים לשמוע דיווחים על גורל בניהם החטופים, ניתן להפעיל צנזורה קטנה שתחסוך מהם את הצפייה בתשבחות חסרות טעם של גדול הטרוריסטים במזרח התיכון".

וואלה? גדול הטרוריסטים במזרח התיכון? אני דווקא חשבתי שבקטגוריה הזו נמצא זרקאווי, או בן לאדן. שיהיה. הצנזורית מטעם nrg כנראה היתה מורידה גם את וינסטון צ'רצ'יל מדוכן הנואמים בפרלמנט, לפני שהיה נושא את נאום השבח הידוע לרומל. למה העם צריך לשמוע מילים כאלה בזמן כזה, היא היתה שואלת בזעף.

ההתחנפות של נרג ושל מעריב למה שהם חושבים שהוא הטעם הישראלי איננה דבר חדש; אבל במתקפה שלו כנגד המחאה, כנגד זכות הציבור לדעת, הוא כורת את רגליו שלו-עצמו, יחד עם רגלי הציבור.

עם זאת, הדבר המפחיד באמת אירע דווקא בעיתון "הארץ". עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו ביום שישי על כך שצה"ל סירב לדחות הפצצה של רובע בביירות, שעה שראש הממשלה הצרפתי, דומיניק דה וילפן, שהה בו. "הוא לא הספיק לצאת? אנחנו מצטערים מאוד, אבל שלא יזוז מהמלון. חזרנו להפציץ", אמר גאון כלשהו במדים.

למותר לציין שמותו של ראש הממשלה הצרפתי מהפצצה ישראלית, אילו התרחש, היה אסון דיפלומטי בקנה מידה חסר תקדים. והעובדה שהידיעה של הראל ויששכרוף לא היתה כותרת ראשית, אלא נדחקה לעמודי הדעות, מעידה על צנזורה עצמית מסוכנת – מסוכנת יותר מההתחנפות לבבונים נוסח נרג.

(יוסי גורביץ)

עוד הערה קצרה

כהמשך לפוסט על חוסר ההבנה הבסיסי של דוברת צה"ל: שלשום הפציצו מטוסי חיל האוויר את מה שנטען שהיה בונקר הפיקוד של החיזבאללה. דובר צה"ל התרברב ש-12 מטוסים הטילו 23 טונות של חומר נפץ על הבונקר, שלטענתו שהו בו בכירי חיזבאללה, ביניהם חסן נסראללה.

בקיצור, דובר צה"ל גמר מהר ורץ לספר לחבר'ה. נסראללה, שהוא גאון תקשורת, שמר על שתיקה במשך 24 שעות כמעט, נתן לדובר צה"ל להתבשל במיץ של עצמו, ואז נתן הופעה רהוטה וגינה את דברי דובר צה"ל כשקרים גסים. עוד יופי של גול עצמי. בפעם הבאה, מיריל'ה, רצוי לוודא שאכן פגעתם בשרץ הקטן, לפני שאתם רצים להוציא ידיעות מוקדמות מדי על מותו.

הפרנואידים שביננו טענו שהפרסום על ההתקפה היה מיועד להוריד מסדר היום את מותם של שני חיילים בלבנון שלשום. אם זה נכון, זה לא כל כך הלך – חיזבאללה ארגן לנו ארבעה הרוגים לאתמול, ופשלה מבצעית חיסלה שני מסוקים, טייס, ופצעה קשות עוד שלושה. הצבא "הטוב בעולם" החליט להכנס למלכודת שפרש בפניו נסראללה.

בעוד שכלי התקשורת הזרים דיווחו על נפילת הארבעה כבר אתמול אחר הצהרים, הצליח דובר צה"ל לדחות את הידיעה כמה שיותר, ועיתוני הבוקר יצאו עם דיווח חלקי בלבד. ראוי לתהות אם לא נעשה שימוש טקטי במנהג שלא לדווח על הרוגים עד ההודעה למשפחה.

והתקשורת הישראלית? האויב הטבעי של דוברת צה"ל – של כל דובר – מתפקד בינתיים על תקן גיוס מילואים, ומספק לדוברת צה"ל אש חיפוי. כן, יש סימני התעוררות, במיוחד בערוץ 10 – אבל השבוע הראשון למלחמה מזכיר מאד את השבוע הרע ההוא של יוני 82', של "שקט, יורים", כשהעיתונות הקפידה לדווח על הרוגי הבופור רק במודעות האבל, אבל לא בעמודי החדשות.

(יוסי גורביץ)

*

מלחמה בצפון. זה מה שהכותרות זועקות בכל מקום. הרמטכ"ל מזעיף פניו במסיבות עיתונאים ומדבר אלינו, בהבעה החצי משועממת הזו שלו, כאומר you're on a need to know basis, and you don't need to know, שר הביטחון צווח כתרנגול שאך עתה גילה את החדווה שבלהשתמש בציפורניו ומאשר צווי 8, חיל האוויר מפציץ, חיפה מופגזת, וכן הלאה. באוויר עומדת תחושת קטסטרופה ממשמשת, כמו תמיד בזמנים כאלה.

אינני מציע שאנחנו לא צריכים לקחת ברצינות את שמתרחש כעת. אבל אולי ראוי לזכור לרגע שמה שאנחנו קוראים לו מלחמה, הוא בסך הכול שגרת החיים במקומות כמו רצועת עזה. הפגזות לתוך מרכזים הומים אדם, חטיפות באישון לילה, ערים שהתנועה שלהם משותקת. הבניין הזה שנפל בחיפה? כמה כאלה הפלנו אנחנו לפלסטינים בניסיונותינו לסיכולים ממוקדים רק בחודשיים האחרונים?

החיזבאללה איננו עושה יותר מאשר לתת לנו טעימה מאורח החיים מעברו השני של הגדר. כך זה מרגיש כשכוח צבאי שאינך יכול להתמודד עימו מחליט להפוך את שיגרת יומך למסלול מכשולים קטלני. 70% מבתי העסק בצפון נסגרו אתמול. זה מה שקורה לכלכלה תחת מצור, לכל מי שמעוניין לדעת מדוע השטחים הכבושים הם מרכזים של עוני, דלות ורעב.

מלחמה? אולי. אבל איש לא מאיים לפרוץ את גבולותינו, יש כאן פשוט ניסיון להפוך את חיינו לנסבלים הרבה פחות. אנחנו מקבלים עכשיו טעימה, רק טעימה קטנה מאוד, של התרופה שלנו עצמנו.

מלחמה? אולי. אבל לא מלחמת אין ברירה. המלחמה הזו היא על זכותנו לשקט וביטחון, בזמן שהגופים המתיימרים לפעול בשמנו, משליטים פחד וטרור על האחרים שמעבר לגדר. גרוע מכך, זו מלחמה על זכות הציבור לא לדעת על מה שמתרחש תחת אפו. על הזכות של לובשי המכנסים הלבנים המתנפנפים לעשות מדיטציה על החוף ולומר שאין להם עניין בפוליטיקה, בזמן שבני אדם כמוהם נרמסים תחת מגפי השכן המגבניק שלהם.

זו מלחמה על זכותנו שלא לחוש את העולם האמיתי שמתרחש מתחת למעטפת היום יום המזויפת המקיפה אותנו. המעטפת העשויה סיינפלד וחברים. המעטפת הבנויה מהמשחה האחרונה נגד קמטים, ג. יפית, שיטות מין טנטריות ובאפי קוטלת הערפדים.

אינני רוצה להציע שהדברים הללו אינם דברים חשובים. אלה הדברים מהם מורכבים חיינו. אין לי התנגדות עקרונית מדי אפילו לג. יפית. אבל בתוך הקונטקסט של המציאות היום יומית באזור, המוכנות של אזרחי הארץ לשקוע כל כך עמוק לתוך החלום הפסיבי הזה בזמן שבעולם הערות, מרחק כלום נסיעה מהם, אנשים נאנקים תחת עול כיבוש דורסני, איננו דבר מובן מאליו. זהו החלום שהשקיעה לתוכו מאפשרת למנהיגינו, האזרחיים והצבאיים, לעשות כרצונם.

השבוע החיזבאללה נתן לנו קריאת השכמה, אבל אנחנו לא נישאר ערים זמן רב. האש תיכבה, אנחנו נקום להשתין בזיעה קרה, נשתה כוס מים, ונחזור למיטה בארשת שלווה מתוקה.

(אסא וולפסון)

המלחמה מתחילה בתוכך

לזה שפוליטיקאים עוטפים את עצמם בדגל, כבר התרגלנו. פוליטיקאי ישראלי מצוי לא יכול לסיים נאום בלי להשבע בירושלים, בירתנו הנצחית. אין קליפ בחירות שלא כולל חיילים – מן העבר, כמובן: בחיילים הנוכחיים אוסר החוק להשתמש, ואלה של פעם עדיין נחשבים ליעילים וראויים לחיקוי. משום מה, מרבים להשתמש בתמונות ממלחמת ששת הימים.

במסגרת ההפרטה, התחיל טרנד מדאיג של ניכוס נכסי האומה על ידי אנשי עסקים או סתם עסקים. על פי חזונו של בנימין נתניהו על הפרטת הרווחה, סמי עופר מממן לנו תרופות לסרטן; עלובי החיים נשלחים לתכנית "הקניית הרגלי עבודה" המנוהלת על ידי חברה עסקית, שמעייניה, כמו כל חברה, ב-bottom line שלה; ואפילו את בתי הכלא כבר החלו להפריט.

ובכל זאת, בשבוע האחרון נחצו כמה קווים אדומים.

זו התמונה שמופיעה בפתח אתר האינטרנט של בנק הפועלים, שבעוונותי אני אחד מלקוחותיו. מסתבר שהבנק החליט לעשות קופת יחסי-ציבור על חשבון לקוחותיו האומללים שבצפון המופגז. קשה לי להאמין שיש ביקוש רב ל"קו החם" הזה.

כמה שירותים בנקאיים צריכים תושבי עיר מופגזת? כספומט להוצאת כסף לקניית מצרכים? לא נראה לי שיותר מדי ברוקרים מתוסכלים יושבים במקלטים ורוצים למכור את האופציות שלהם, או לבצע העברות בין חשבון לחשבון. ואלו שרוצים בכך, מן הסתם כבר מנויים על אחת מתוכניות הבנקאות האישית של הגוף שפעם התיימר לייצג פועלים.

גם בימים כתיקונם קשה להזדהות עם בנק הפועלים, לא מעט בשל הבעלים שלו, שרי אריסון, שבאטימות נדירה פיטרה 900 עובדים בשנה בה הראה הבנק רווחי שיא, ולאחר מכן המליצה לעם על תכניות ניו אייג' להשגת שלום פנימי; מעין מרי אנטואנט של הבנקאות.

באדנות יהירה, חילק הבנק הגדול במדינה, באמצעות העיתונים, דגלי לאום לחג העצמאות, והקפיד לרקום את שמו עליהם. הדגל הפך לסוג של פרסומת: בנק פועלים ומדינת ישראל לנצח. בהתחשב באופן שבו מכרה המדינה את הבנק, ובעובדה שהבנקים בישראל מהווים למעשה קרטל שאיש אינו מעז לגעת בו, אפשר להבין את הסנטימנט.

הבנק לא לבד: יש קבוצה שלמה של עסקים שעושים קופת יח"צ מהמלחמה, בעיקר חברות תקשורת וטלפונים, שמיהרו לצאת במבצעים מיוחדים לתושבי הצפון. יש כאן מימד של חוסר בושה שנעדר במלחמות קודמות. אז, לכל היותר הרשו העסקים לעצמם לכל היותר להרים תרומות ללב"י או לאגודה למען החייל; הם לא דחפו את עצמם לידיעה, ולא ניצלו את המלחמה לרווחים – לא באופן גלוי כל כך, בכל אופן.

בנק אחר, דיסקונט, יצא לאחרונה במבצע נתעב במיוחד, ברוממו את שמו על סמך מה שעושים עובדיו שלא בשעות העבודה: הוא ציין את השעות הרבות שמקדישים העובדים לפעולות התנדבות. אין לי הוכחות, אבל יש לי חשד כבד שההתנדבות הזו היתה מרצון בערך כמו ההתנדבות לשירות צבאי.

ראוי לציין שאף בנק או חברת טלפונים לא יצאה במבצעים למען תושבי שדרות, אף שהם תחת אש מזה חמש שנים ויותר. בנק הפועלים לא מיהר להודיע שהוא מוריד את העמלות שהוא גובה מעסקים שנפגעו בפיגועים, אף שהללו גבו בשנים האחרונות מחיר עצום. אין שום דבר זוהר בפיגועים: הם מקושרים עם גוויות, ילדים בוכים, זק"א, חורבן, הרס, יאוש. אין שום דבר קולי בשדרות: חול וקסאמים וראש עיר בהפרעה. אי אפשר לקשר אותם בשום צורה ליאיר לפיד.

אבל מלחמה – או הו. יופי של צילומים; רגש פטריוטי פראי ועיוור; חיילים פוטוגניים על רקע כלי משחית; מסוק חולף בשמי העיר הבוערת; השעיית כל פעולות החשיבה; העברת הרגשות (הכעס, הפחד, השנאה, האימה; לעולם לא החמלה, ההזדהות והנדיבות) למושב הנהג; כן, המלחמה טובה לעסקים. הבה נזדהה עם המלחמה.

אפשר ששרי אריסון היתה זוכה להרבה פחות קיתונות של לעג, אילו יצאה בקמפיין "המלחמה מתחילה בתוכך". לשלום, אחרי הכל, מעולם לא היה כאן שם טוב – והסיסמה האחרת היתה הרבה יותר אמינה.

(גילוי נאות: הכותב הוא עובד נטוויז'ן).

(יוסי גורביץ)

כמה מהר זה חלף


Defenceless under the night

Our world in stupor lies;

Yet, dotted everywhere,

Ironic points of light

Flash out wherever the Just

Exchange their messages:

May I, composed like them

Of Eros and of dust,

Beleaguered by the same

Negation and despair,

Show an affirming flame.

– W. H. Auden, “1st September, 1939”

רק לפני שלושה חודשים וקצת הלכנו לבחירות, ובחרנו ממשלת מרכז-שמאל. בחרנו עורך דין כראש ממשלה ונציג ועדי עובדים כשר ביטחון. עורך הדין אמר בגלוי שהוא מתכוון לוותר על רוב השטחים הכבושים, בניגוד לעצת הספינרים שלו, ועדיין זכה לעמוד בראש הסיעה הגדולה ביותר. שרת החוץ זכתה לכבוד והערכה, במקום הקריקטורה שהחליפה. אם בעבר איישה בריונית בורה את תפקיד שרת החינוך, היא הוחלפה בשרה המעוררת בעיקר הערכה והערצה. בריוני הימין גורשו אל החושך החיצון, אשר שם היבבה וחרוק השיניים. הממשלה החדשה חרתה על דיגלה את שיקום החינוך והבטיחה להעלות את שכר המינימום.

אפילו השחיתויות הקרינו נורמליות: שר האוצר עסק באיזו עמותה מפוקפקת, אבל שלא כקודמו לא שלח 100,000 ₪ בהוצאות הובלה לממשלה, לא בזז את בית ראש הממשלה ולא עישן 10,000 ₪ מכספי הציבור מדי חודש. וכשהסתבך הנשיא, האפרורי באדם, במה שנראה כמו שערוריית מין, אנשים הריצו בדיחות קלינטון. לחודשיים, בערך, אפשר היה בקלות יחסית להעמיד פנים שאנחנו באירופה.

ופתאום, תוך שלושה שבועות, היינו במזרח התיכון הישן והרע.



אפשר שהממשלה החדשה היתה מחזיקה מעמד, אילו היתה מתמודדת עם משבר בטחוני אחד. כאשר על הפרק היתה רק חטיפת גלעד שליט, אולמרט העז לזרוק את ראשי הצבא מהלשכה שלו ולומר להם לחזור עם תכניות טובות יותר

אבל שני משברים בטחוניים – קרי, שתי השפלות לצבא "הטוב ביותר בעולם" – היו יותר מדי. הכבוד של הצבא היה מושלך בסימטאות ג'בליה ודאחיה, והיה צריך להרים אותו משם. ובישראל, נגד צבא מושפל, לממשלה אין באמת אופציות.


העדות הנוקבת מכל להצלחת השתלטותו של הצבא על הפוליטיקאים היתה המטמורפוזה של עמיר פרץ. האיש שבנובמבר 2005 הצהיר על חלומו, ובו ילדים ישראלים ועזתים משחקים יחדיו בין בית חאנון ושדרות – חזון שמעולם לא היה פופולרי בישראל, מעולם לא היה מושך קולות – הפך למאשר סיטוני של "סיכולים ממוקדים", שמעולם לא היו כה בלתי ממוקדים. השינוי הושלם בשבוע שעבר, כאשר הכריז עמיר – בפרץ מאצ'יזמו ששאול מופז לא היה נגרר אליו – ש"הוא יגרום לנסראללה לזכור את השם עמיר פרץ, ולא לטובה".

לא חסרו מתלהמים אחרים בממשלה, אבל מהאופורטוניסטים הוותיקים חיים רמון ושמעון פרס איש לא ציפה לדבר, ורוני בר און – ובכן, הציבור עדיין מנסה לעכל את העובדה שהאיש שר.

אהוד אולמרט, האיש שהבטיח להפוך את ישראל לארץ שכיף לחיות בה, החזיר אותנו ללבנון.


קל, ולא בלתי מוצדק, להאשים את הגנרלים. אין ספק שדן חלוץ, כשטרח להדליף את המלצותיו לפעולה נרחבת לפני שעדכן בהן את שר הביטחון, הקשה עליו מאד את החיים. אבל מגנרלים אנחנו מצפים לחדוות קרב. ציפינו מהפוליטיקאים שלנו ליותר.

הבעיה היא שהפוליטיקאים, בבוחנם את מה שנראה כרחשי לב הציבור, מגלים תקשורת מתלהמת וציבור מוטרף-דעה. הישראלי הממוצע רצה למחוק את עזה, רצה להעלות באש את ביירות. ואולמרט ופרץ, שניהם חדשים בתפקיד, גילו שהם ניצבים לא רק מול החונטה הצבאית, אלא שאיפוק יהיה מנוגד מאד לרגשי העם. כה מנוגד, עד שבליכוד נשמעו קולות – אמנם, בעיקר מצד אותה קריקטורה, סילבן שלום – המדברים על ממשלת אחדות, משום שנראה היה שממשלת אולמרט מטה ליפול.

במשך שנים טיפחנו שיח מתלהם דו כיווני. מצד אחד, התפיסה הרווחת ברוב הציבור שהפתרון הוא תמיד הפעלת כוח, ואם אפשר – כוח מופרז. התפיסה של המדינה המשוגעת, ששרון התאהב בה, הפכה לנחלת הכלל.

מן הצד השני, השיח השמאלני הצדקני, הגובל באנטי-ישראליות, שמייצגים היום יוסי ביילין ואנשי "יש גבול", מעדיף להתמקד בתגובת-היתר הישראלית ולהתעלם מן העובדה שאין עליה עוררין שישראל הותקפה, וללא פרובוקציה. בעשותו כן, הוא מקטין עוד יותר את הסיכוי שעמדותיו – השפויות ברובן – יהפכו בשלב מסוים לעמדת הרוב.


אבל היאוש האמיתי הוא מן הפרטנרים-בכוח שבצד השני. תגידו, יא דפוקים, כל כך כאבה לכם היציאה הישראלית מעזה ומלבנון? כל כך רציתם אותנו בחזרה? פעם בארבעים שנים אנחנו מצליחים לבחור ממשלה שמעוניינת לסיים את רוב הכיבוש, ודווקא אותה אתם מנסים להפיל תוך חודשיים?

מילא הפלסטינים. הם תמיד הוכיחו יכולת לפוצץ את רכבת ההזדמנות. אבל מה קרה ללבנונים? איך הרשו האנשים האמיצים האלה, שעמדו מול מכוניות התופת של הקצב מדמשק, שחירפו נפשם בהפגנות, לנסראללה להפוך את כולם לבני ערובה? האם באמת המילה "ישראל" היא מילת-קסם, המכשירה כל תועבה?

השבוע מתה תכנית ההתכנסות. הכיבוש זכה עכשיו לעוד 20-30 שנות לבלוב. איש לא יעז לסגת מהשטחים הכבושים, כאשר אלה הן תוצאות הנסיגות. וכשבעפרה יוולדו הנינים הראשונים, לא תהיה עוד ממשלה שתאזור את הכוח לפנות אותה. האיסלמיסטים, בדמות פרצופם המחויך של נסראללה ומשעל, ניצחו השבוע.

בהחלט יתכן שנסראללה יהפוך לשליט דה-פקטו של לבנון. בהחלט יתכן שאנחנו נגררים לסיבוב סופי של מלחמת תרבויות. בהחלט יתכן שכאשר ישראל תנצח ותגרש או תשמיד, פיזית, את הפלסטינים ואת השיעים הלבנונים, לא ישאר מי שימחה.

האביב היה כה קצר. כמו תמיד כאן.

(יוסי גורביץ)