לפני כשבועיים, פרסם הבלוג הטכנולוגי גיזמודו סקופ: הוא הציג את האב טיפוס של האייפון בן הדור הרביעי, והרס בכך את ריקוד שבעת הצעיפים הקבוע של אפל, היצרנית שלו. האב טיפוס הגיע לידי גיזמודו בדרך עקלקלה: מהנדס של אפל שכח אותו בגן בירה גרמני סמוך למטה החברה. אדם אחר שהיה בפאב, שזהותו לא ידועה, לקח את המכשיר, עמד על חשיבותו, וניסה להשלים את הכנסתו באמצעות מכירת המכשיר לכל המרבה במחיר. הוא פנה לכמה כלי תקשורת, שסירבו לשלם לו. גיזמודו שילמו – והסקופ היה שלהם. לאחר מכן הצליחה אפל, כהרגלה, להתנהל יותר כמו מדינת משטרה מאשר כמו תאגיד מערבי – מה שלא צריך להפתיע אף אחד; אחרי הכל, מדובר בחברה שיש לה "גסטאפו" משלה – אבל זה כבר סיפור אחר.

ב"עין השביעית", שסיקרו את התגלגלות הפרשה, ציינו שכל העסק החל מבלוג אחד, ותהו איפה העיתונים הגדולים בכל העסק. התשובה עגומה. כתב אפל של הניו יורק טיימס, דיוויד פוג? כתבלב. ג'ים גולדמן, כתב הטכנולוגיה של MSNBC? כתבלב בן כתבלב. דניאל ליונס, שלא מתחנף לאפל ולא מוכן לרקוד על פי חליל התעמולה שלה – ולעס בשעתו את גולדמן בשידור חי – הסביר היטב את הבעיה: בשל חשאיותה של אפל, הצורה היחידה לקבל ממנה מידע אמין (יש לה אנשים שמפיצים בעקביות דיסאינפורמציה) היא לשחק את המשחק שלה.

כל מי שלא מוכן להיות הכלבלב שלה, לא מוכן לכתוב ביקורות נלהבות על מוצרים פושרים (ולעיתים הרבה פחות מכך: ליונס תפס את פוג כשהוא מהלל בשם ומלכות את מערכת ההפעלה של אפל בעיתונו, אבל אומר לבלוג וונצ'רביט שמדובר במערכת מלאה בעיות) מוצא את עצמו בלי מקורות מידע בכל מה שקשור לאפל, ולפעמים נתקל בנקמנות.

אז מה יש לנו? עיתונאים שאין להם שום גישה למידע אמין ובלתי אמצעי, שנאלצים לשתף פעולה עם חברה בעלת מנכ"ל דיקטטורי, כדי שיוכלו בכלל להשתתף במשחק – כלומר, שיהיה להם מה לדווח. הם לא מעיזים לשאול שאלות קשות, כי שאלות כאלה יחסלו את הגישה שלהם, ויעמידו אותם בעמדת נחיתות יחסית לשאר הכתבלבים – ואם הם לא יהיו בין אלה שיצליחו לכתוב ראשונים מאמר מתלהב מההבל החדש של אפל, העיתון שלהם יינזק ומעמדם ייפגע.

מעבר לכך, הכתבים הם לעיתים קרובות "שותי הקולאייד" – היינו, אנשים שבאמת הפנימו את הדימוי של אפל ואת האופן שבו אפל מתארת את עצמה ומוצריה. הם מתייחסים אליהם בחוסר הביקורתיות ששמור ל"עיתונאים" בצפון קוריאה בעת פגישה עם "המנהיג היקר".

קל מאד ללגלג על פוג, גולדמן ודומיהם, אבל אפל היא רק דוגמא. אותה הבעיה קיימת בכל תחום העיתונות הכלכלית. MSNBC של גולדמן הצטיינה גם בדיווחיה הגרועים מאד על המשבר הכלכלי, והטיפה להמונים על השקעות ושיהיה בסדר, גם כאשר תוך ימים קרס הכל. עיתונאים כלכליים, בכל עיתון וכל תחנת טלוויזיה, נשבו בקסמם של נוכלי וול סטריט והאוליגרכים שלנו: הם תיארו אותם, פעם אחר פעם, כמנהיגי תעשיה רציניים, סוג של גאונים. והיתה לכך אותה סיבה שבגללה אפל מסוקרת על ידי מעריצים נרצעים ולא על ידי עיתונאים חוקרים: גישה. מי שהיה מסובב את יצחק תשובה על הגחלים, לא היה זוכה לראיון שני – והיה מוצא את עצמו תחת מכבש גדול שמיועד למנוע את הפרסום שלו.

כת המנכ"ל פשתה בכל העיתונות הכלכלית. אנשים ממוצעים ביותר תוארו כנפילים, גם כאשר קיבלו את כספם בדרך הישנה והטובה, קרי ירשו אותו. כאשר חלקם התבררו כמטורללים קלות – שרי אריסון צריכה לתפוס את הקולות שלה לשיחה קשה, כי מסתבר שהם שיקרו לה לפחות לאורך השנתיים האחרונות – התקשורת הרימה גבה. אבל הבעיה של אריסון היתה שהיא תיארה את עצמה כמתעלת חיזרים: העובדה שנוחי דנקנר מתייעץ באובות ובידעונים זוכה להרבה, הרבה פחות הבלטה. וכשהיא מתוארת, לעיתים קרובות היא נצבעת כ"נסיון להתקרב למסורת".

רק כשקרסו הענקים בקול רעם, העיתונות פנתה נגדם – וגם אז, לאיטה. מעטים העזו לכתוב שדינה של אפריקה ישראל לפשוט רגל, כי איננה מסוגלת לשלם את חובה לבעלי אג"ח ט'. למה להסתבך עם אוליגרך? לך תדע מתי תצטרך אותו, מתי תהיה לו ידיעה בלעדית להדליף לך. מעטים שאלו שאלות קשות בזמן הבועה הגדולה, כי אם תצא נגד המבנים המסובכים להחריד שבנו העילויים של גולדמן סאקס, הם לא ידברו איתך יותר – ובניגוד לתחקירי שחיתות או פשיעה, יהיה קשה מאד למשוך את הקוראים לנושא. למה לך? וזה עוד לפני שדיברנו על שליטה של בעלי הון בתקשורת.

אז, כמו במקרה של גיזמודו ואפל, יש צורך בבלוגים שיעשו את העבודה. יש להם חסרונות רבים: קל יותר להשתיק אותם באיום של תביעת דיבה, אין להם כמעט מקורות, מתייחסים אליהם בפחות רצינות – אם כי זה משתנה – ובהרבה מקרים אין להם גב כלכלי. מצד שני, לבלוגים יש כוח עצום: בלוגרים כמעט וחיסלו את הקמפיין של הילארי קלינטון אחרי שקר ה"נחיתה תחת אש" בבוסניה, הם חיסלו קריירה של כמה וכמה פוליטיקאים. יש המון מהם, וחלק מהם קשובים מספיק כדי לקלוט הערה לא זהירה, מידע שנפלט – וכשהם עולים עם סיפור, לעיתים קרובות יותר ויותר העיתונות הממסדית מרימה אותו ורצה איתו. מאחר והעיתונות הכלכלית מועלת לעיתים קרובות בתפקידה ומעדיפה לסגוד לטייקונים ומנהלי השקעות, מישהו צריך לעשות את העבודה במקומה.

ולהתחיל ללמוד את רזי הכלכלה. זה, לעיתים קרובות, החלק הקשה. אבל צריך לעשות אותו.

למד את האלף-בית. אין היא מספיקה,

אבל למד אותה! אל במורת רוח,

פתח את הספר! עליך לדעת הכל!

עליך לקחת בידך את ההנהגה. […]

אל תתבייש להקשות קושיות, חבר!

אל תתפתה ללהג, חקור בעצמך!

מה שלא תדע בעצמך, אינך יודע!

בדוק את החשבון. עלייך לשלם – –

שים את האצבע על כל פרט, ושאל:

מאין זה בא לכאן?

עלייך לקחת בידך את ההנהגה!

(שבחי הלימוד/ברטולד ברכט)

(יוסי גורביץ)

(איתמר שאלתיאל)

פעם, מזמן, מאיר שטרית נחשב להבטחה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית, דוגמא להצלחתם של מזרחיים בפוליטיקה. הוא נחשב לאדם שפוי, ובעל עמדות מתונות למחצה (למשל, בהצבעה על הסכמי אוסלו, הוא נמנע בעוד כל שאר סיעת הליכוד הצביעה נגד).

זה היה מזמן, בימים האחרונים עוסק שטרית בהטלת אימה על בלוגרים. אפשר לפתח כאן דיון על חולשתה של התקשורת החדשה – עיתון בעל גב לא היה ממהר להתקפל – אבל לא זה הנושא. גם לא החוק הביומטרי וטענותיו של שטרית בנושא (בהן טיפל היטב רחביה ברמן), אף שיש לי עמדה. הנושא הוא בריונות, בריונות ונהנתנות.

לשטרית יש עבר מפואר בבריונות, פיזית ומילולית. ב-2003 הוא התפאר, במהלך ראיון ב"הארץ", בתקיפתם של חסרי ישע: תלמידים שהיו נתונים למרותו כמורה. ב-2005, הוא הציע להחזיר ענישה גופנית בבתי הספר. זכורה לרע גם התגוללותו – כששימש כ"שר נוסף במשרד האוצר" – על פקידי הביטוח הלאומי שחשפו את טיעונים השקריים בדיון בכנסת. הוא התפרץ אז על סמנכ"לית המחקר והתכנון של הבט"ל, וצווח "את יודעת בכלל איך נראה מחשב?"

מטרתו של שטרית היתה "לחסוך כספים" על ידי סיפוח הביטוח הלאומי למשרד האוצר. שיטה נכונה יותר לחסכון כספים היתה יכולה להתחיל בביטול התפקיד המיותר לחלוטין של "שר נוסף", בזבוז מובהק של כספי ציבור שכל מטרתו היתה לעסות את האגו הפגוע של שטרית, לשעבר שר אוצר, ששרון לא הצליח למצוא לו תיק ראוי.

במהלך אותו דיון, הפריח שטרית שוב את האגדה על "מלכות סעד", ודרש שכל קשיש יתייצב פיזית כדי לקבל את הקצבה, כדי להוכיח שהוא חי. נזכיר שאין מדובר בסעד או בחסד: מדובר בכספים שהעובדים הפרישו כל ימיהם. אלה כספים שלהם – וניתן גם לשאול אם הם מגיעים את כל מה שמגיע להם – ולא של המדינה. הם מיועדים לרווחתם. זה איננו פרס והם אינם חייבים להוכיח שום דבר לאף אחד. גסות רוחו של שטרית הגיעה לשיאים חדשים באותו דיון: לשאלת ח"כ שאול יהלום, האם הוא ידרוש גם מקשישים נכים וחולים להתייצב פיזית לקבלת הקצבה, התיז שטרית ש"אז מה? הם ירוצו גם מהקבר".

פה אנחנו מגיעים לנהנתנות. כמו מורו ורבו, בנימין נתניהו, שייבב בשעתו שהפנסיה החודשית שלו היא רק אלף דולרים – שקר מוחלט – ואי אפשר לחיות מסכום כזה, תוך שהוא שוכח את המלחמה שניהל כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולר – כך שטרית התגולל בחוצפה על פקידים וקשי יום, בה בשעה שכלבו של השר התפרסם משום שהסתובב בחוצות עם סוודר של מעצב בגדים יוקרתי. כמו רבים אחרים במצבו, הנסיקה המהירה של שטרית גרמה לו לאמץ את הערכים של המעמד אליו שאף להשתייך – זה של האלפיון העליון – ולהגיע בכך לתיעוב ושנאה של אלו שמזלם לא שיחק להם כמוהו.

שטרית דחה בזעם את הטענה שהיה לו קשר כלשהו לאישור המכרז עם חברת OTI וטען שאיננו מכיר אותה כלל. אפשר להאמין לו ללא חשש: בשנות השמונים שימש שטרית כגזבר הסוכנות היהודית – הוא מתמחה בתפקידים מיותרים – ובמהלך התפקיד, השתמש בכרטיס האשראי של הסוכנות לרכישות פרטיות. הוא זוכה, לאחר שבית המשפט קיבל את הסברו, על פיו לא הצליח לעשות את ההבחנה שיודע כל שכיר לעשות: בין חשבון המעסיק ובין חשבונו הפרטי. אז אם בדבר כל כך פשוט הוא התבלבל ונכשל, איך אפשר לצפות שהוא ידע על מכרז ענק במשרד שלו?

שטרית סומך על זכרונו הקצר של הציבור. אבל חלק מאיתנו זוכרים דברים. מאגרים ביומטריים זוכרים עוד יותר. אולי על כן רצוי לו, למאיר שטרית, שהם לא יוקמו.

(יוסי גורביץ)