החברים של ג'ורג'

רסיסי סוריאליזם

לנשיאנו האהוב קפץ השימון. הוא שוב דוחף את עצמו למרכז הבמה, שוכח לחלוטין שהמקום היחיד שאליו מותר לו לדחוף את אפו הוא ממחטתו. שוב הוא רוכב, שוב הוא יוזם תוכניות מדיניות. סיעות הימין תוקפות אותו בשצף קצף, ופתאום אתה מוצא את עצמך משתוקק למקלחת, לאחר שמצאת את עצמך מסכים עם זבולון אורלב.

* * * * *

בית משפט צבאי קבע שמשה תמיר הוא שקרן – "לא אמר אמת", בניסוח המכובס – ושאמינות היא ערך עליון בצה"ל. באופן תמוה, לא בעט בית הדין את תמיר מהצבא, ולא גזר עליו עונש מאסר, אלא הסתפק בהורדתו לדרגת אלוף משנה – ומסיבות שאינן ברורות לבני אנוש פשוטים, בשלילת רשיון הנהיגה שלו. זו החלטה משונה; תמיר עצמו לא גרם לתאונה, ממילא יש לו נהג בוס (היחיד שיצא בסדר מכל הפרשה האומללה), ולא ברור מה יעלה או יוריד רשיון הנהיגה שלו. כנראה שזה היה אמור להסתיר את העובדה שעל עבירות חמורות, שקצין זוטר או נגד נכלאים ומודחים בעטיין, הוא לא יישב ולו יום אחד בכלא.

פעם, מזמן, זרק בן גוריון מהצבא את אורי בן ארי. הלה, רצוי להזכיר, היה קצין קצת יותר חשוב בתולדות צה"ל מאשר משה תמיר. גם הוא ראה הרבה אש ואכל הרבה אבק – אבל, בניגוד לתמיר, גם הצליח לגרד כמה הצלחות בשדה קרב משמעותי טיפה יותר מאיזו קטטה חמושה בדרג כיתתי. ובכל זאת, כאשר אחד מפקודיו נשפט על גניבת שק סוכר, וטען שבן ארי ידע על כך, בן גוריון העמיד בפניו את הברירה לפרוש או להשפט. בניגוד לתמיר, בן ארי לא ביצע כל פשע; הוא לא קשר כנגד הצבא והציבור; הוא לא השתמש בפקודיו כדי להציע שוחד לאזרח בו פגע בנו; הוא פשוט הסתכל הצידה כשהיה צריך להיות ישר. אז זה הספיק.

היום התראיינה שורה ארוכה של קצינים – בעילום שם, כמובן, כי הם מוכנים לסכן הרבה עבור עם ישראל או חברים, אבל לא את הקריירה – וייללה עד הירח על הנזק שנגרם לבטחון ישראל בשל העובדה שבית דין צבאי לא היה מוכן להתעלם מפשעיו של הבט"שיסט הכזבן. התפיסה שלהם אומרת, בעצם, שאם אתה קצין צבאי עם כמה הצלחות קטנות על החגורה, צריכים לסלוח לך על פחות או יותר הכל. הדרגות מעל לחוק, הדרגות גם מעל למוסר – בקצרה, מוסר של כנופיה חמושה, שלא קלטה מעולם שהדרגות גם מחייבות. והתקשורת, כמובן, מתמסרת בחדווה.

* * * * *

תמיר יוכל כנראה בקרוב להוסיף את ראשי התיבות "מיל'" אחרי תוארו, אבל הוא תמיד יתגעגע לימים שבהם שיגר מסוקים והרג חשודים. האדרנלין, הו האדרנלין. מי שעדיין מכור לו הוא רב אלוף במיל' בוגי "משה" יעלון. הלז משמש כעת בתפקיד הריק – שנתפר למידות האגו של אביגדור ליברמן – של "השר לענייני אסטרטגיה".

האמת, מבהיל למדי שהוא משמש בתפקיד הזה. הוא מפנטז שמשטר האייטולות "רוצה להרוס את ישראל כצעד ראשון לקראת הבסת הליברליזם בעולם", בעוד שהמשטר מנסה נואשות לספק דלק ועבודה לנתיניו, והמועמד שלו – מחמוד אחמדניג'אד – מסתכן בתבוסה של ממש מחר.

לבוגי יש פתרון. הוא רמז לקהל מאזינים אמריקני שהפתרון לבעיית משטר האייטולות הוא סיכול ממוקד. זה הרי עבד כל כך טוב מול החמאס. בהתחלה אתה בוהה, אחר כך אתה צוחק, אחר כך אתה בוכה, אחר כך אתה בודק שוב מה הסיכויים שלך לקבל נתינות קפריסאית. (לא משהו, אגב).

* * * * *

אבל אם שנתך נודדת בלילות, הרי זה משום שפסיכופט שגורם לרוברט מקנמרה להיראות כקדוש ישר ואוהב אדם שורץ בתפקיד שר הבטחון. בוגי אולי מפנטז, אבל ברק כבר הגיע כמעט לשלב הביצוע של חיסולו של סדאם חוסיין. אלוהים יודע מה היינו מרוויחים מזה, אבל זה נורא מאצ'ואיסטי ושושואיסטי. כמעט 17 שנים אחרי, הרמטכ"ל של צאלים ב' – ששיקר לכנסת על תפקידו בתרגיל ועל עצם נוכחותו, ולפעמים אני תוהה איך היתה נראית ההיסטוריה שלנו אילו הכנסת היתה עושה משהו בנידון – הוא היום שר הבטחון.

והוא כבר חולם על המלחמות הבאות. הוא מבטיח לנו שהן תהיינה קשות יותר מהתרגיל האוגדתי "עופרת יצוקה", ושהפעם אשכרה יהיו לנו נפגעים. קיומה של המלחמה הבאה הוא, כמובן, נתון; הוא נתון מאז 1949, כשביטחוניסטים הזהירו מפני "סיבוב שני".

הוא מזהיר מפני העברת נשק אמריקני ללבנון, משום שהוא עשוי להגיע לידי חיזבאללה – כמסתבר, ברק כבר חושב על הסיבוב הבא שם. פעמיים לא הספיקו, כנראה, ו-18 שנים של שריצה ברצועת הבטחון – ולברק היה חלק נכבד בכל זה – לא שכנעו את הנפוליאונצ'יק שאין לנו מה לחפש שם. אז כנראה שנצא לעוד סיבוב, ואחרי זה ברק יסביר למה גם התבוסה הזו היתה הכרחית, ואיך צה"ל יצא חזק יותר ממנה.

* * * * *

אלוהים יודע מה הם שותים שם, במטכ"ל, אבל בניגוד לאימרה המפורסמת של לינקולן על גראנט – "בררו איזה וויסקי הוא שותה, ושלחו מיד ארגז לכל הגנרלים שלי" – דווקא לא רצוי לשתות מזה. אולי כדאי להזעיק את מחלקת התברואה.

עוד במיל' אחד, יוסי פלד – שפעם, מזמן, נראה כמו אדם שפוי למדי, עם נטיות ימניות סבירות – משמש כשר. בניגוד לבוגי, הוא אפילו לא יכול להעמיד פנים שהוא עושה משהו: הוא שר בלי תיק. ובכן, פלד הציע השבוע שאם הממשל האמריקני ימשיך בשלו, ישראל צריכה להטיל עליו סנקציות.

התקשורת האמריקנית בהלם קל. פלד הציע, כמסתבר, להפסיק לרכוש נשק וציוד אחר מארה"ב, למכור ציוד צבאי רגיש לאויביה של ארה"ב, לספק להללו בסיסים ושירותי מודיעין, ולקנות מטוסים דווקא מצרפת. כאילו שצרפת תרצה למכור משהו למדינה שפלד הוא אחד משריה.

פלד הציע, בנוסף, שישראל תתערב בבחירות בארה"ב ותפיל חברי קונגרס התומכים באובמה, ותפעיל לחץ על יהודי ארה"ב כדי שירסנו את הנשיא שלהם. שלוש ציפורים ביריה אחת: פלד הצליח, במכה אחת, להבהיר – למי שעוד לא הבין – שישראל איננה נכס אלא נטל אסטרטגי לארה"ב, לחזק את התפיסה שהיא מעורבת הרבה יותר מדי בפוליטיקה הפנימית האמריקנית, ולהפוך את יהודי ארה"ב לגיס חמישי, מריונטות של משטר הליכוד. לא רע למכתב אחד. לא רע בכלל.

* * * * *

אה, כן, ערביי ישראל: אם מישהו בלע בטעות את התעמולה הציונית הרשמית, האומרת שהמיעוטים החיים בישראל הם שווי זכויות, בא שר הפנים אלי ישי והעמיד אותו באדיבות על טעותו.

ממליך המלכים כנראה מריח בחירות. זה ההסבר הפשוט לתזזית התקשורתית שלו בימים האחרונים. ובכל זאת, אפילו במונחי ש"ס, הוא קצת הגזים. הוא ביטל תכנית לבנייה במזרח אל קודס – בניה שלשם שינוי מיועדת לתושבים הכבושים של המקום. היא גם אמורה היתה לשפר את רמת השירותים בחלק של עיר שישראל מעמידה פנים שהיא שלמה. זה, כמובן, לא יעלה על הדעת.

וכדי שאף אחד לא יוכל לומר שהוא לא מבין מה קורה כאן, פקחי העיריה התחילו לחלק צווים כנגד בתים שנבנו באופן בלתי חוקי. וזאת, כאמור, כשאין אפשרות לבניה חוקית. אחר כך לא נבין מה הם רוצים ומאיפה חטפנו את זה.

* * * * *

סיעת ישראל ביתנו הפילה את חוק ברית הזוגיות, למרות שאם היתה מפעילה את מלוא כובד משקלה, ההצעה היתה עוברת. הגיבור הגדול אביגדור ליברמן לא הגיע למליאה. מציע החוק, איזה טיפוס מקדימה, הצביע נגד אותה הצעת חוק לפני פחות משנה. כל מילה מיותרת.

בשני המקרים הסיבה היתה משמעת סיעתית.

* * * * *

השבוע החליטה הפרקליטות, באיחור אופייני, להעמיד לדין את רוצחיו של המחבל והבוגד עדן נתן-זאדה. אבל, פחות או יותר בו זמנית, ארבעת קורבנותיו של נתן-זאדה נעלמו מאתר ראש הממשלה. בימי אולמרט הם היו שם, קורבנות טרור (אם כי במעמד משני – כדי לקרוא את נסיבות טביחתם צריך היה, בניגוד לכל מקרה אחר, להקיש שם משתמש וסיסמה); בימי נתניהו הם נעלמו. ואולי לא היו הדברים מעולם? ממילא, העיסוק הישראלי בפרשה הוא בקורבן האמיתי, היהודי המסכן שבוצע בו לינץ' על לא עוול בכפו.

* * * * *

מזג האוויר מחר צפוי להיות, כותב "הארץ", "נוח יחסית". איזה דיוק מביע ה"יחסית" הזה.

(יוסי גורביץ)

מילה טובה על דן חלוץ, משפט הראווה של ממשל בוש, אור נדיר במערכת המשפט הצבאית, תהיה נשמתם צרורה: ארבע הערות על המצב

כשמגיע, מגיע: שנה לאחר התפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל, פורסם היום במוסף לשבת של "ידיעות" ראיון ראשון נרחב איתו. המראיינת, סימה קדמון, היא גם זו שלה העניק חלוץ ראיון לאחר פרסום פרשת מכירת המניות.

קוראי הבלוג הזה יודעים שאין בי הרבה אהדה כלפי פושע המלחמה הזה, אבל הוא ראוי לשבח על כך שהוא מתייצב כנגד אגדת הסכין בגב. לממשלה אין לו טענות: אפילו על ההחלטה להמנע מהפצצת תשתיות – שהוא עדיין משוכנע שהיתה עוזרת – הוא אומר ש"הממשלה, בזכות השמורה לה, לא קיבלה את המלצתי, מסיבות שכולן לגיטימיות". הוא מחמיא להחלטה של עמיר פרץ לתקוף את הרקטות ארוכות הטווח של החיזבאללה, וסבור שבהחלט יש מקום לשר בטחון מרקע אזרחי. הוא אומר במפורש שהכשלון במלחמה הוא זה של הצבא שעליו פיקד, ושהרגע הקשה ביותר שלו "היה כשהבנתי שאנחנו לא מספקים את הסחורה".

את המילים הקשות הוא מפנה אל קודמו בתפקיד, בוגי יעלון, שיצר את הספין על פיו ימי הקרב האחרונים היו "ספין מושחת", שאומץ על ידי המתלהמים. בחמיצות-מה הוא מציין שבוגי, שהרבה ללהג על "פורום החווה" והתערבותו בענייני צה"ל, מונה בעצמו על ידי אותו פורום.

לתומר בוהדנות, ולציבור מסומם-המיליטריזם הישראלי, זה כנראה לא יספיק. כנראה ששום דבר לא יספיק.

משפט ראווה: ממשל בוש הודיע לאחרונה שיעמיד לדין שישה מן המוחזקים בגוואנטנמו בחשד שהיו מעורבים בתכנון פיגועי ה-11 בספטמבר, וידרוש להוציא אותם להורג. לפחות כנגד אחד מן השישה – חאלד שייח' מוחמד – נראה שיש ראיות מוצקות.

אבל המשפט הזה יהיה בומרנג, במיוחד אם אכן יהיו הוצאות להורג. מוחמד מוחזק על ידי האמריקנים מזה כשש שנים. במקרה שלו, הסי.איי.איי. הודה כי הוא עונה – בדימוי הטבעה – ויש יסוד סביר להניח שגם האחרים עונו. ראיות שהושגו בעינויים לא יתקבלו בדעת הקהל העולמית, ובצדק. אנשים ישאלו, גם כן בצדק, מה פתאום, אחרי שש שנים, הוחלט להעמיד את מוחמד לדין, ומה עבר עליו בשש השנים האלה. אנחנו יודעים שבהפרה נפשעת של כל כלל, חוקי ומוסרי, איימו חוקריו של מוחמד לענות גם את ילדיו. הילדים עצמם נעלמו.

וכך יצליח ממשל בוש להפוך גם את חאלד שייח' מוחמד לקדוש מעונה, אחרי שהצליח כל כך – באמצעות משפט שמבייש את משפטי הראווה של מוסקווה, והוצאה להורג עלובה במיוחד – להציג אפילו את סדאם חוסיין כדמות הראויה להזדהות.

די כבר, שתגמר הנשיאות האומללה ביותר בתולדות ארצות הברית.

ומהצד השני… בצעד שנרג מגדיר, לחרפתנו בצדק, כ"נדיר ויוצא דופן", הורה השופט הצבאי אריה אבריאל להפסיק את עינוייו של עציר פלסטיני, עומר דאוד. לטענת דאוד, החשוד במעורבות בפעילות צבאית, הוא הוחזק אזוק במשך 23 שעות ביממה, ונמנעה ממנו שינה.

העינוי הזה, אחד היעילים הידועים לאדם, כונה על ידי האינקוויזיציה tormentum insomniae, וחוקריה שיבחו את שיעור ההצלחה שלו. באנגליה, שבה היו העינויים בחקירה אסורים על פי חוק, השתמש ה-Witchfinder General מטעם עצמו, מת'יו הופקינס, בעינוי זה כדי להשיג הודאות ולתלות 19 "מכשפות".

אבריאל קיבל את טענותיו של דאוד, והורה להפסיק את חקירתו למשך 24 שעות. גם זה היה קצת יותר מדי למדינה, שמיהרה לערער על ההחלטה. הטוקבקים, כמובן, נכנסו להתקף; אחד מהם רוצה לראות את בנו של השופט הרוג בפיגוע, והתגובה הזו אושרה. תמונה מן הציבוריות הישראליות, 2008.

אחרי מות: כבר בימים הראשונים של מלחמת לבנון העריך צה"ל כי שני החיילים החטופים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נהרגו במהלך נסיון החטיפה שלהם; אולמרט למד על כך רק כמה ימים לאחר מכן. השניים ישבו ברכב שנפגע ישירות מרקטת אר.פי.ג'י, וחוקרי צה"ל מצאו בזירת החטיפה כמות גדולה של דם, ממנה ניתן היה להסיק כי במקרה הטוב השניים פצועים קשה.

כמו במקרה 'חטיפת' שלושת החיילים ב-2000, החיזבאללה נמנע עד כה מלהעביר כל סימן חיים מן השניים. כמו אז, הסיבה לכך היא ככל הנראה שהשניים אינם בחיים. שוביו של גלעד שליט, כידוע, כבר סיפקו כמה הוכחות לכך שהוא בחיים.

לחיזבאללה עבר עשיר בחטיפת בני ערובה. קמב"ץ הארגון שחוסל השבוע, עימאד מורנייה, התמחה בשנות השמונים בחטיפת מערביים תמימים שניסו לסייע ללבנונים. החיזבאללה הקפיד אז להנפיק קלטות שבהם נראים החטופים, הוכחה שלדרישות הכופר שלו – בעיקר נשק וחלקי חילוף עבור איראן, שהיתה שקועה אז בביצת המלחמה העיראקית – יש בסיס. זה לא מסובך ודי זול: מרתף, מצלמת וידאו ניידת, חטוף, מעטפה לאי.פי. או רויטרס. במקרה של רגב וגולדווסר, החיזבאללה נמנע מכך; הוא כנראה יודע למה. לאחרונה התרבו סימנים שראש הממשלה אולמרט, שיצא למלחמה למען החזרתם של השניים כשידע שאין לכך כל סיכוי – "יש דברים שצריך לומר", אמר על כך לוועדת וינוגרד – מתחיל להבין מה קרה, ומתנהג בהתאם.

חלק ניכר מהאשמה נטוע בנו, שהסכמנו לעסקה המשפילה וכנראה המושחתת שרקח שרון, במסגרתה שילמנו במאות שבויים חיים תמורת שלושה ארונות מתים ופושע חי אחד. לימדנו את החיזבאללה שנשלם מחיר מלא עבור גוויות; הסרנו את הצורך שלו לשמור על בני הערובה בחיים. בעסקה השפלה ההיא, התרנו גם את דמם של גולדווסר ורגב. לא עוד.

שלום לעפרם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

שבחו את אלוהים והעבירו את התחמושת, האתון בועטת לעצמה בראש, ממש לא מתגעגע לשרון, ומרקוס-ווטש: ארבע הערות על המצב

עוד יש קרבות באופק: אובאמה ניצח הלילה באופן משכנע באיווה, וגרף שמונה אחוזים יותר מקלינטון – שבמכה אנושה לתפיסת ה"בלתי נמנעות" (inevitability) של מועמדותה, שעליה בנתה את הקמפיין, נדחקה למקום השלישי. מקום שני היה מהווה לה בעיה; מקום שלישי הוא אסון. היא טסה עוד הלילה לניו המפשייר. המאבק בינה ובין אובאמה היה צמוד שם עוד קודם לאיווה; ההערכה היא שהמקום השלישי באיווה יהפוך תבוסה של קלינטון בניו המפשייר לסבירה מאד.

מעבר לעובדה שתבוסה באיווה היתה עשויה להביא לקץ הקמפיין שלו, הנצחון חשוב לאובאמה משתי סיבות נוספות. ראשית, הוא הוכיח לשחורים שגם לבנים – ועוד באיווה, שזכתה לכינוי "מדינת הלחם הלבן" – יכולים להצביע למועמד שחור. שנית, מספר גבוה מאד של עצמאיים ורפובליקנים-לשעבר תמכו בו – מה שאין כן בקלינטון. חלק ניכר ממצביעי אובאמה היו צעירים; חלק ניכר ממצביעי קלינטון עברו את גיל 65. אובאמה הצליח לעשות את הבלתי יאומן: הוא הוציא צעירים להצביע. פרנק פויר כתב הבוקר בניו ריפבליק ש"הוויכוח על בחירות (electibility) נגמר". את נאום הנצחון של אובאמה ("אנשים רגילים יכולים לעשות דברים חריגים") אפשר לראות כאן.

בצד הרפובליקני, מעך הקאבי את רומני: הרד-נק חסר האמצעים הביס את המולטימיליונר, ששפך כ-100 מיליונים על איווה, בהפרש של תשעה אחוזים. רומני הוא הדבר הכי קרוב למועמד הממסד שיש בצד הרפובליקני; מק'קיין העצמאי מדי נדחק למקום הרביעי, ג'וליאני הביזארי למקום השישי. בהחלט יתכן שאנחנו רואים כאן התקוממות של הרד-נקים, שהבינו סוף סוף את המשחק הצבוע ששיחקה בהם ההנהגה האליטיסטית הרפובליקנית, צביעות שהתגלמותה הוא בוש: בוגר ייל שמשחק רד-נק בור.

כתבתי שלשום שכ-120,000 דמוקרטים ייצאו להתוועדויות. טעיתי. המספר היה מבוסס על מספרי 2004. המספר האמיתי היה כפול כמעט: יותר מ-239,000. בצד הרפובליקני, רק 108,000 טרחו להגיע. נקווה שזה סימן לעתיד.

הערה אחת נוספת: אני כותב את הדברים ביום שישי בבוקר. ההתוועדויות החלו בסביבות השעה 03:00 ביום שישי, על פי שעון ישראל. התוצאות הגיעו ב-07:00 . בהדפסת העיתונים החלו בשעה 02:00 לערך, הפצתם החלה ב-05:00 בערך. מחר אין עיתון. כלומר, העיתונים הישראלים ידווחו על האירועים הללו באיחור של 48 שעות – איחור בלתי נתפס בעידן הרשת. אם אנשים לא צריכים את עיתוני הנייר כדי לקבל חדשות, למה הם כן צריכים אותם?

בעיטה עצמית בראש: תחילה ניסתה האתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, להפחיד אנשים שהשתחחרו מהצבא בניגוד לרצונו של הלז: הם יקבלו תעודת שחרור שבה ייכתב שהם שוחררו "עקב התנהגות חמורה". הסתבר שהנהגים והטבחים – מרכיב בולט באוכלוסיית החיילים המשתחררים טרם זמנם – לא ממש התרשמו, בעיקר בגלל שמעבידים לא נוטים לבקש תעודות שחרור.

אהה! אמרה האתון. יש פתרון! אחלק את תעודות השחרור לשלושה צבעים, המבוססים על המתכות היקרות במדינה האידיאלית של אפלטון (טוב, נו, באולימפיאדה) – וכך ידע כל אחד את ערכו. הלוחמים (במדינה האידיאלית של שטרן, אבוי, אין חכמים) יקבלו כרטיס זהוב, התומכים בהם – כסוף, וכל השאר יסתפקו בכרטיס בצבע ארד. כל זה, כמובן, מותנה בכך שהאיש שירת לפחות 85% משירותו במקצועו.

הדבר יצר אוטומטית כמה אבסורדים. למשל, חייל צה"ל שנפצע אנושות חצי שנה לאחר תחילת שירותו בהתקלות עם החיזבאללה, דבר שהוביל לכך שלא יוכל להשלים את השירות, יקבל כרטיס בצבע ברונזה, כמו הטבח הפשוט ביותר. גלעד שליט, אם ישוחרר – לא נראה שהוא מזיז למישהו בקרב מקבלי ההחלטות – יקבל גם הוא אותו כרטיס.

מעבר לכך, האתון שכחה נתון פשוט: רוב מוחלט של חיילי צה"ל הם לא לוחמים ולא תומכי לחימה. הם ג'ובניקים שעוסקים בכל הדברים ההכרחיים האלה, שבלעדיהם מערכת לחימה מודרנית לא יכולה לתפקד. בלעדיהם, הלוחמים הרגילים להשתחצן על יושבי המשרדים יצאו לקרב בלי מזון, שתיה, דלק או תחמושת.

כאשר הכריזה האתון שרוב חיילי צה"ל שווים הרבה, הרבה פחות ממיעוט לוחם – למרות שגם מהם נגזלות שלוש שנות חיים, והם חיים אף יותר תחת רודנותם של בני 19 – היא, ראה זה פלא, העליבה אותם. והעלבון, ראה זה פלא, הוריד את המוטיבציה שלהם לשרת בכלל. אז מה הועילו טיפשים בקלקלתם?

כבר ציינתי שבמדינה האידיאלית של שטרן, הלוחמים תפסו את מקומם של החכמים? כבר ציינתי.

לא מתגעגע: העיתונות מלאה היום, במלאת שנתיים לשבץ שפקד את אריאל שרון, בבכי ונהי, קולות מספד ותלישת שיער. איך, איך הלך מאיתנו, מותיר אותנו יתומים. איזה חוש הומור היה לו. ואיך הוא הסתכל לביבי בעיניים ולא מצמץ. וקור הרוח. והחיוך. והטיפול האבהי באנשי הלשכה.

הכל נכון. היה לו חוש הומור מרושע וטוב, הוא היה אדם קר רוח באופן נדיר, הוא בז לנתניהו והפחיד אותו, והיה אכפת לו מאד מהאנשים שעובדים איתו. ובכל זאת.

שרון היה איש דמים מראשיתו. הפעולה שהביאה לו את תהילתו היתה פעולת קיביה, בה ביצע כלשונה את פקודתו של בן גוריון "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש". התוצאה היתה פשע מלחמה כה מחריד, עד שבן גוריון נאלץ לשקר לכנסת ולטעון שהוא היה "פעולה של איכרים ישראלים זועמים".

אחר כך, כשנרצחה אחותו של מאיר הר ציון, צייד שרון את הר ציון בנשק ואישר בשתיקה את נקמת הדם שביצע. ואחרי פריעת המשמעת הזו, שממנה לא ניזוק, באה פריעת המשמעת הגדולה מכולן: כשנאמר לו, במהלך מלחמת 1956, שאסור לו להכנס למיצרי המיתלה, הוא ביקש לשלוח "סיור חמוש", קיבל אישור – והשתמש בגדוד שלם ככוח הסיור. עשרות מתו בקרב מיותר, שהמטכ"ל ביקש למנוע.

על מלחמת לבנון הראשונה, על המפות השקריות שהוצגו לממשלה, על המניפולציה בנתונים שהוצגו לה, כבר נאמר הכל. גם על סברה ושתילה. גם על קשרי הון-שלטון שליוו את שרון כצל, עוד משנות השבעים ורכישת חוות השקמים.

הוא היה המושחת שבפוליטיקאים הישראלים, במיוחד בתקופה בה היה ראש ממשלה פופולרי. כראש ממשלה, ניהל מלחמת התשה פראית עם הפלסטינים, בהניחו – נכונה, כמסתבר – שהם יישברו ראשונים. לשם כך, היה מוכן להקזת דם של אלפי ישראלים – דמם של אלפי הפלסטינים מעולם לא נחשב בעיניו – ובלבד שלא לבנות את חומת ההפרדה, שהיתה כובלת אותו פוליטית. את תכנית ההתנתקות, שלעולם לא נדע כמה הושפעה מהחקירות הפליליות נגדו, ביצע במכוון באופן הגרוע ביותר ובאופן שלא יאפשר שלום עם הפלסטינים.

ייזכר לו לטובה שכשהרמטכ"ל בוגי ניסה לעשות לו את אותם תרגילים פוליטיים שעשה קודמו לקודמיו, הוא סילק אותו אל החושך החיצון, שם היללה וחרוק השיניים. אבל להתגעגע לציני ולאכזר שבפוליטיקאים הישראלים? לעגו לבגין בזמנו, על "אינני יכול עוד", אבל בגין לפחות הבין מה משמעותו של דם שפוך לשווא. שרון מעולם לא הבין, ספק אם יכול היה להבין. לא, אין למה להתגעגע. ינוח בשלום על משכבו, ואותנו אל נא יטריד עוד.

מרקוס-ווטש: הגיגן-הממסד ממשיך להלום בציבור ולנסות להתל בו. הבוקר היו כמה פניני-הבל חריגות אפילו בסטנדרטים הנמוכים מאד שמציב מרקוס. שנתחיל?

הפסקה הראשונה – "הכל ידעו…" – היא בולשיט טהור וסילוף היסטורי מן השורה הראשונה. אף אחד לא ידע שום דבר. מאבקים ניטשו על כל תפקיד ותפקיד. שרת לא בא "אחרי" בן גוריון; הוא היה הפוגה קלה, ובן גוריון התנקם בו על עצם המחשבה שהוא יכול להיות ראש ממשלה. שום דבר לא היה ודאי בעלייתה של גולדה אחרי אשכול – התמיכה שלה בציבור היתה נמוכה מאד – והיא הוכתרה בקנוניה של זקני מפא"י, כאמצעי לדחוק אחורה את הצעירים בני דור המדינה. גם עלייתו של שמיר אחרי בגין היא "הכרחית" רק אם אתה שוכח את העימותים האמיתיים מאד עם מחנה דוד לוי ומחנה שרון.

אשר לתפיסה ש"כך נעשה צדק היסטורי עם ראשי שלוש המחתרות" – ובכן, זו תפיסה אנטי-היסטורית ואנטי-דמוקרטית. אנטי-היסטורית משום שבן גוריון לא פיקד על ההגנה ובטח לא על הפלמ"ח, ושמיר היה רק אחד משלושת מנהיגי הלח"י לאחר הסיכול הממוקד של יאיר. אנטי-דמוקרטית, משום שהנהגת מדינה איננה אמורה להיות מועברת מיד ליד על פי שיקול של "מגיע לו".

הלאה. "בגין, שסבל ממניה-דיפרסיה…" בזזזזזזט! בגין מעולם לא אובחן כסובל ממחלה נפשית כלשהי. הפסיכולוגיזציה שנעשתה לו לאחר מותו איננה תחליף לאבחון, וודאי איננה מאפשרת לקבוע זאת בפסקנות שכזו. "לא היה יכול לעמוד… ובידיהם שלטים והכתובת 'רוצח'". אלא שכפי שהעידו מקורביו של בגין, מה ששבר אותו לא היה ה'רוצח' – שכלל לא ברור אם היה – אלא העובדה שמדי יום עדכנו המפגינים את מספר ההרוגים בלבנון, שלהם הוא חש אחריות אישית.

עוד לא גמרנו. "נכנסו שני מנהיגים… שכל אחד מהם בתורו הביא עלינו אינתיפאדה וטרור מתאבדים". וואו. כלומר, אני מתעב את נתניהו, אני סבור שהוא מהגרועים והריקניים שבמנהיגינו, והייתי שמח אילו היה בולס אותו איזה ג'מוס רעב, אבל אפילו אני לא חושב שהוא אחראי לאינתיפאדה הראשונה – שאגב, לא היה בה כל טרור מתאבדים. ב-1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, נתניהו אפילו לא היה סגן שר.

יש עוד. "לעומתם [אולמרט וברק – יצ"ג] ביבי, לא מועמד מיידי, זוכה ב-48% אחוז. הכל וירטואלי". סליחה, אבל מדוע נתניהו הוא מועמד "פחות מיידי" מברק או מאולמרט? ממשלת אולמרט היא כשלון בכל תחום שהוא, ברק הוא חלק מהכשלון, וטבעי שהציבור יעניק נצחון לאופוזיציה. חבל, אמנם, שהציבור שכח איך נראו ימיו של נתניהו כראש ממשלה – אבל זה מה שיש.

ואז יוצא המרצע מן השק: "אין הצדקה להדחות ולבחירות מוקדמות בעת הזאת. מגירות ההנהגה הלאומית ריקות מדי מכדי לעוקרו משם ולהחזיר במקומו את מתנגדי השלום והמתנחלים הקיצוניים". כלומר, כל הטור הזה הוא אקדמה לדו"ח וינוגרד הקרוב, שמלחשים שיהיה קטלני, ומרקוס לוקח על עצמו את תפקיד שומר האתרוגים הראשי. עצוב, אבל לא בלתי צפוי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לספרטה, שור!

לבוגי יעלון יש תכונה, נדירה בקרב פוליטיקאים, אותה הוא חולק יחד עם אהוד ברק: בכל פעם שהוא פותח את הפה, הוא מבריח מצביעים. במיוחד אנשים חושבים.

בוגי עסוק בימים אלה במיצוב דמותו בפוליטיקה הישראלית. הוא עוד לא אמר שהוא הולך לליכוד – אין, בעצם, סיבה טובה שלא יתפקד לישראל ביתנו – ויתכן שהרעיון להתחרות על הזרקורים שם עם הגנרלים פלד (כבר שם) ורון-טל (בקרוב) לא קוסם לו.

על כן פתח היום בוגי במערכה על ליבו של הציבור הדתי-לאומני. ואיך עושים זאת הכי טוב? כמובן, באמצעות התקפה על הציבור החילוני. בראיון ל"מקור ראשון", שעיקריו פורסמו היום באתר nrg מתנחלים, מקונן הישר הידוע על כך שלרבים מבני הנוער החילוני "אין שורשים, אין להם מושג מאיפה הם באים, הם לא עסקו בבירורים ערכיים… יש בתי ספר שלא עוסקים בכלל בחינוך ערכי". מאוחר יותר, הוא מקונן על שאיפתו של אולמרט ל"מדינה שכיף לחיות בה". כיף מפחיד את בוגי: הוא רוצה שישראל תהיה חברת מאבק.

על מהותם של הערכים שבשמם מיילל הרמטכ"ל לשעבר מול הירח, כתבתי כבר כאן. “ערכים", במובנם הישראלי, משמעם לאומנות, שמרנות דתית ברובה, ושנאת הזר והשונה. ישראל, כמדינה יהודית, צריכה התפרקות מערכים: השלכת כל המטען הישן, ואז, אולי, יצירה מחדש כחברה אזרחית. זה, אגב, גם מה שחשבו מייסדי המדינה הזו, לפני שהציונות איבדה כל משמעות.

על ערכים דיברנו דיינו. הבה נדבר קצת על שורשים.

http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=199647&sid=126

אולי הטענה האומללה ביותר בדבריו של בוגי היא השלכת הבורות אל החילונים דווקא: בוגר תיכון חילוני, אם הקפיד להכין את שיעורי הבית שלו, יודע הרבה יותר על היסטוריה יהודית ואנושית (אם להשתמש בהפרדה המיוחסת תדיר למשה מנדלסון) מאשר יידע עמיתו בוגר הישיבה התיכונית. למעשה, הבורות של בוגרי הישיבות מגוחכת ממש. באוזני שמעתי רב-מחנך, שכאשר ציטט מעט קוק הערתי לו שמדובר למעשה ברעיונות של ניטשה; הוא הביט בי מבולבל ואמר שאם כן, ניטשה כיוון לדעת גדולים. בוגר ישיבה אחר לא הצליח להבין מדוע אמרתי שהרמב"ם נשען על אריסטו; הוא היה משוכנע שמחבר "מורה נבוכים" חי לפני מורהו של אלכסנדר.

טענת-הנגד של בוגי תהיה שרוב התיכוניסטים החילונים אינם טורחים ללמוד את הנדרש מהם בהיסטוריה. הוא צודק, ללא שום ויכוח. מה שמביא אותנו לשאלה מדוע אין הם לומדים. ראשית, כמובן, הם סובלים ממשך תשומת לב קצר להדהים, קליפי במהותו. זו בעיה משמעותית, ילידת הטכנולוגיה החדשה, והיא איננה בעיה ישראלית; אני בספק אם לבוגי יש תשובה יותר טובה משלי.

אבל אם יש דבר המרחיק ישראלים צעירים וחושבים – כן, כן, אוקסימורון, אני יודע – מלימודי ההיסטוריה הישראלית, הרי זו העובדה שהיא אינה מלמדת אותם שום דבר מועיל, ונסיונותיה לכפות עליהם תפיסת עולם שאבד עליה הכלח.

ההיסטוריה היהודית, כפי שלומדה ועדיין מלומדת בבתי הספר שלנו, היא היסטוריה של שמד, גזרות, פרעות, פוגרומים, ושיאה ברצח עם. רק לעיתים נדירות מתחברת ההיסטוריה היהודית עם ההיסטוריה האנושית, הכל על מנת לשמור על העיקר הגזעני של "בגויים לא יתחשב", וכדי לחדד את תחושת הקורבן הנכפית על התלמיד.

היסטוריה ישראלית, מצד שני, אין מלמדים כלל. רוב התלמידים אינם יודעים מתי הוקמה המדינה, מי היו מקימיה, מה רצו. והבורות הזו אינה מקרית: היא נובעת מן החור השחור של מלחמת העצמאות, אותו נושא שאיש אינו נוגע בו.

כי אי אפשר ללמד היסטוריה ישראלית, מבלי לומר שפעם ישבו כאן אנשים אחרים; שכ-400 כפרים הוחרבו, ושכל שריד לעבר סולק בקפדנות; שיפו, לוד, חיפה, באר שבע, עכו וערים אחרות היו, בתחום זכרונם של הורינו או הוריהם, ערים שונות מאד במראן, בריחותיהן, מן הערים העומדות במקומן. בני הדור ההוא ידעו היטב את הדברים: “אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם", אמר משה דיין על קברו של רועי רוטברג. אבל נכדיהם כבר לא רוצים לדעת.

ואם נאלץ את צעירינו להתמודד עם מה שעשו כובשי כנען בסופה, אם נאלץ אותם לחשוב מעט יותר מדי על "חרבת חזעה" של ס. יזהר – בקצרה, אם נדרוש מהם ללמוד על שורשיהם האמיתיים – הרי ננסר את יסוד קיומם, שהוא הקורבנות. אם יתברר שגם יהודים יכולים "לפעול כמו נאצים" – כפי שאמרו רוצחי כפר קאסם בעדותם – נעקור את השואה ממקומה העל-היסטורי ונמקם אותה היטב במסגרת זמנית.

על כן מתקדמים לימודי ההיסטוריה בבתי ספרנו בשני מישורים – הקהילות היהודיות ואסונותיהם מצד אחד, ו"ארץ ישראל" מצד שני. התלמידים לומדים שהיו כאן יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים, צלבנים, ממלוכים, ותורכים. הם לא לומדים דבר מעבר לכך; הם אינם יודעים שהביזנטים היו יוונים שעברו רומניזציה; כל התרבויות האלה הן "תקופות"; כולן חולפות, כולן הקדמה לשיבת ציון. התלמידים יודעים לדקלם את שנת עלייתה של כל קבוצה – אבל נמנעים מפרטים מביכים כמו, למשל, שסך כל הביל"ויים היה 14 – אבל כל המידע הזה נעצר בחריקת בלמים ב-29 בנובמבר 1947.

מה קרה אחר כך? אין לדעת. מה קרה בין 1948 ל-1967? איך נעלמו כל אותם כפרים? איך הפכה מג'דל לאשקלון? לילה וערפל יורדים על הפרטים. ובמקום שאין היסטוריה, צומח המיתוס; והמיתוסים רבים כמספר בתי האב בישראל.

מדוע, אם כן, מדבר בוגי על שורשים? כל השנים הקפידה ישראל הרשמית שלא יהיו שורשים. צמחים אינם גדלים לחצאין, חלקם כאן וחלקם שם. לאיזה שורשים צריך הצעיר הישראלי להתחבר? לבית אבא בכתריאליבקה? לקסבה של קזבלנקה? למוסקווה של ברז'נייב? לערבות אתיופיה בזמן הרעב? שורשים ישראליים הרי אין.

נסיונו של בוגי לצרוב את תודעתם של הפלסטינים הצליח עד כדי כך, שלנגד עינינו מתפרקת התנועה הלאומית הפלסטינית לרסיסים. והרסיסים הללו, מעשה שטן, מאוחדים רק בדבר אחד: שנאתם אלינו.

ומכאן סלידתו של בוגי מרעיון המדינה המאושרת. אזרחים מאושרים מנסים, החלאות חסרי הערכים, לסלק גורמי סבל מחייהם. הכיבוש שמבטיח לנו בוגי לדורי דורות, הוא ומלחמותיו, אינו מתיישב עם חיים טובים. האזרחים כפויי הטובה עוד עשויים לנסות ולהפסיק את הכיבוש, רק כדי שיוכלו, השרצים, ללכת לרקוד בפאב מבלי לחשוש שהוא יתפוצץ.

על כן – הלאה הכיף, קדימה המאבק. עוד מאבק. תמיד מאבק. רק במאבק אנו לומדים להכיר את עצמנו. המלחמה היא שיאה של החוויה האנושית. יובאו נא עוד ערכים; ייהפכו נא בתי הספר למדרשות-ערכים. יהפכו נא הקצינים למורים. ידעו נא בני הנוער כי מן הפוגרום נולדו ואל המחסום ילכו. עוד, עוד ערכים! ולצורך כך, כמובן, יש לקדש את "הנוער הערכי", שנלחם נגד מדינת ישראל בעמונה, ולהשפיל את אלו שראו בשירותם בצבא פרק שיש לחצות בזהירות, לא את פסגת קיומם.

ולכשיהפוך המאבק לחזות הכל, כשלא יהיה עוד אדם הזוכר שנים נטולות מלחמה, יכירו הכל ויוקירו את חוכמתו של משה "בוגי" יעלון, שניבא לנו מאבק אין סופי, וגם – אל יקל הדבר בעיניכם – עשה ככל יכולתו להגשמת נבואתו.

(יוסי גורביץ)

לספרטה, שור!

לבוגי יעלון יש תכונה, נדירה בקרב פוליטיקאים, אותה הוא חולק יחד עם אהוד ברק: בכל פעם שהוא פותח את הפה, הוא מבריח מצביעים. במיוחד אנשים חושבים.

בוגי עסוק בימים אלה במיצוב דמותו בפוליטיקה הישראלית. הוא עוד לא אמר שהוא הולך לליכוד – אין, בעצם, סיבה טובה שלא יתפקד לישראל ביתנו – ויתכן שהרעיון להתחרות על הזרקורים שם עם הגנרלים פלד (כבר שם) ורון-טל (בקרוב) לא קוסם לו.

על כן פתח היום בוגי במערכה על ליבו של הציבור הדתי-לאומני. ואיך עושים זאת הכי טוב? כמובן, באמצעות התקפה על הציבור החילוני. בראיון ל"מקור ראשון", שעיקריו פורסמו היום באתר nrg מתנחלים, מקונן הישר הידוע על כך שלרבים מבני הנוער החילוני "אין שורשים, אין להם מושג מאיפה הם באים, הם לא עסקו בבירורים ערכיים… יש בתי ספר שלא עוסקים בכלל בחינוך ערכי". מאוחר יותר, הוא מקונן על שאיפתו של אולמרט ל"מדינה שכיף לחיות בה". כיף מפחיד את בוגי: הוא רוצה שישראל תהיה חברת מאבק.

על מהותם של הערכים שבשמם מיילל הרמטכ"ל לשעבר מול הירח, כתבתי כבר כאן. “ערכים", במובנם הישראלי, משמעם לאומנות, שמרנות דתית ברובה, ושנאת הזר והשונה. ישראל, כמדינה יהודית, צריכה התפרקות מערכים: השלכת כל המטען הישן, ואז, אולי, יצירה מחדש כחברה אזרחית. זה, אגב, גם מה שחשבו מייסדי המדינה הזו, לפני שהציונות איבדה כל משמעות.

על ערכים דיברנו דיינו. הבה נדבר קצת על שורשים.

אולי הטענה האומללה ביותר בדבריו של בוגי היא השלכת הבורות אל החילונים דווקא: בוגר תיכון חילוני, אם הקפיד להכין את שיעורי הבית שלו, יודע הרבה יותר על היסטוריה יהודית ואנושית (אם להשתמש בהפרדה המיוחסת תדיר למשה מנדלסון) מאשר יידע עמיתו בוגר הישיבה התיכונית. למעשה, הבורות של בוגרי הישיבות מגוחכת ממש. באוזני שמעתי רב-מחנך, שכאשר ציטט מעט קוק הערתי לו שמדובר למעשה ברעיונות של ניטשה; הוא הביט בי מבולבל ואמר שאם כן, ניטשה כיוון לדעת גדולים. בוגר ישיבה אחר לא הצליח להבין מדוע אמרתי שהרמב"ם נשען על אריסטו; הוא היה משוכנע שמחבר "מורה נבוכים" חי לפני מורהו של אלכסנדר.

טענת-הנגד של בוגי תהיה שרוב התיכוניסטים החילונים אינם טורחים ללמוד את הנדרש מהם בהיסטוריה. הוא צודק, ללא שום ויכוח. מה שמביא אותנו לשאלה מדוע אין הם לומדים. ראשית, כמובן, הם סובלים ממשך תשומת לב קצר להדהים, קליפי במהותו. זו בעיה משמעותית, ילידת הטכנולוגיה החדשה, והיא איננה בעיה ישראלית; אני בספק אם לבוגי יש תשובה יותר טובה משלי.

אבל אם יש דבר המרחיק ישראלים צעירים וחושבים – כן, כן, אוקסימורון, אני יודע – מלימודי ההיסטוריה הישראלית, הרי זו העובדה שהיא אינה מלמדת אותם שום דבר מועיל, ונסיונותיה לכפות עליהם תפיסת עולם שאבד עליה הכלח.

ההיסטוריה היהודית, כפי שלומדה ועדיין מלומדת בבתי הספר שלנו, היא היסטוריה של שמד, גזרות, פרעות, פוגרומים, ושיאה ברצח עם. רק לעיתים נדירות מתחברת ההיסטוריה היהודית עם ההיסטוריה האנושית, הכל על מנת לשמור על העיקר הגזעני של "בגויים לא יתחשב", וכדי לחדד את תחושת הקורבן הנכפית על התלמיד.

היסטוריה ישראלית, מצד שני, אין מלמדים כלל. רוב התלמידים אינם יודעים מתי הוקמה המדינה, מי היו מקימיה, מה רצו. והבורות הזו אינה מקרית: היא נובעת מן החור השחור של מלחמת העצמאות, אותו נושא שאיש אינו נוגע בו.

כי אי אפשר ללמד היסטוריה ישראלית, מבלי לומר שפעם ישבו כאן אנשים אחרים; שכ-400 כפרים הוחרבו, ושכל שריד לעבר סולק בקפדנות; שיפו, לוד, חיפה, באר שבע, עכו וערים אחרות היו, בתחום זכרונם של הורינו או הוריהם, ערים שונות מאד במראן, בריחותיהן, מן הערים העומדות במקומן. בני הדור ההוא ידעו היטב את הדברים: “אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם", אמר משה דיין על קברו של רועי רוטברג. אבל נכדיהם כבר לא רוצים לדעת.

ואם נאלץ את צעירינו להתמודד עם מה שעשו כובשי כנען בסופה, אם נאלץ אותם לחשוב מעט יותר מדי על "חרבת חזעה" של ס. יזהר – בקצרה, אם נדרוש מהם ללמוד על שורשיהם האמיתיים – הרי ננסר את יסוד קיומם, שהוא הקורבנות. אם יתברר שגם יהודים יכולים "לפעול כמו נאצים" – כפי שאמרו רוצחי כפר קאסם בעדותם – נעקור את השואה ממקומה העל-היסטורי ונמקם אותה היטב במסגרת זמנית.

על כן מתקדמים לימודי ההיסטוריה בבתי ספרנו בשני מישורים – הקהילות היהודיות ואסונותיהם מצד אחד, ו"ארץ ישראל" מצד שני. התלמידים לומדים שהיו כאן יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים, צלבנים, ממלוכים, ותורכים. הם לא לומדים דבר מעבר לכך; הם אינם יודעים שהביזנטים היו יוונים שעברו רומניזציה; כל התרבויות האלה הן "תקופות"; כולן חולפות, כולן הקדמה לשיבת ציון. התלמידים יודעים לדקלם את שנת עלייתה של כל קבוצה – אבל נמנעים מפרטים מביכים כמו, למשל, שסך כל הביל"ויים היה 14 – אבל כל המידע הזה נעצר בחריקת בלמים ב-29 בנובמבר 1947.

מה קרה אחר כך? אין לדעת. מה קרה בין 1948 ל-1967? איך נעלמו כל אותם כפרים? איך הפכה מג'דל לאשקלון? לילה וערפל יורדים על הפרטים. ובמקום שאין היסטוריה, צומח המיתוס; והמיתוסים רבים כמספר בתי האב בישראל.

מדוע, אם כן, מדבר בוגי על שורשים? כל השנים הקפידה ישראל הרשמית שלא יהיו שורשים. צמחים אינם גדלים לחצאין, חלקם כאן וחלקם שם. לאיזה שורשים צריך הצעיר הישראלי להתחבר? לבית אבא בכתריאליבקה? לקסבה של קזבלנקה? למוסקווה של ברז'נייב? לערבות אתיופיה בזמן הרעב? שורשים ישראליים הרי אין.

נסיונו של בוגי לצרוב את תודעתם של הפלסטינים הצליח עד כדי כך, שלנגד עינינו מתפרקת התנועה הלאומית הפלסטינית לרסיסים. והרסיסים הללו, מעשה שטן, מאוחדים רק בדבר אחד: שנאתם אלינו.

ומכאן סלידתו של בוגי מרעיון המדינה המאושרת. אזרחים מאושרים מנסים, החלאות חסרי הערכים, לסלק גורמי סבל מחייהם. הכיבוש שמבטיח לנו בוגי לדורי דורות, הוא ומלחמותיו, אינו מתיישב עם חיים טובים. האזרחים כפויי הטובה עוד עשויים לנסות ולהפסיק את הכיבוש, רק כדי שיוכלו, השרצים, ללכת לרקוד בפאב מבלי לחשוש שהוא יתפוצץ.

על כן – הלאה הכיף, קדימה המאבק. עוד מאבק. תמיד מאבק. רק במאבק אנו לומדים להכיר את עצמנו. המלחמה היא שיאה של החוויה האנושית. יובאו נא עוד ערכים; ייהפכו נא בתי הספר למדרשות-ערכים. יהפכו נא הקצינים למורים. ידעו נא בני הנוער כי מן הפוגרום נולדו ואל המחסום ילכו. עוד, עוד ערכים! ולצורך כך, כמובן, יש לקדש את "הנוער הערכי", שנלחם נגד מדינת ישראל בעמונה, ולהשפיל את אלו שראו בשירותם בצבא פרק שיש לחצות בזהירות, לא את פסגת קיומם.

ולכשיהפוך המאבק לחזות הכל, כשלא יהיה עוד אדם הזוכר שנים נטולות מלחמה, יכירו הכל ויוקירו את חוכמתו של משה "בוגי" יעלון, שניבא לנו מאבק אין סופי, וגם – אל יקל הדבר בעיניכם – עשה ככל יכולתו להגשמת נבואתו.

(יוסי גורביץ)

שובו של הבוגי

לכל אחד מהרמטכ"לים האחרונים שלנו – להוציא, אולי, ליפקיןשחק – היה משהו מעצבן במיוחד, משהו שהיה מסוגל להביא את הסעיף במבט ראשון. אצל ברק היתה הזחיחות; מופז עדיין מקרין גסות ובוז תהומי; חלוץ, כמובן, מוציא שם רע ליהירות. ובוגי יעלון, על צדקנותו, עולה על כולם.

היתה לנו שנה של חסד, מאז עזיבתו את התפקיד, בה לא נאלצנו לסבול את הגיגי ארישביט שלו, הנאמרים תמיד בארשת "אני צודק" שהועתקה כנראה מגולדה. אתמול, העניק ראיון – דווקא לרשת טלוויזיה ערבית, רשת "אל חורה" – ובה הצהיר כי על כל צמרת צה"ל והמדינה להתפטר בשל כשלון המלחמה.

אנשים שזכרונם אינו תלוי בשבשבת דעת הקהל, עשויים לתמוה על ההצהרות הנחרצות הללו. יעלון שימש עד לפני שנה כרמטכ"ל, ובמשך שנתיים קודם לכן שימש כסגן הרמטכ"ל, שתואר אז בפומפוזיות כ"אחראי לבניית הכוח". העצה שלו לטיפול בחיזבאללה שלו זכתה לכינוי "אסטרטגיית ההחלדה" – על כוחות צה"ל להמתין, סבר, עד שהרקטות שבידי החיזבאללה יחלידו. כמה יוהרה – לחלוץ אין עליה מונופול, אחרי הכל – טמונה במשפט הזה, במיוחד כשהסתבר שהציוד שהחליד היה דווקא של צה"ל

אם יש מחסורים בימ"חים; אם כוחות הקרקע התכוננו למלחמה נגד כנופיה של זבי חוטם מג'נין, ונורא הופתעו כשמישהו באמת השיב אש; אם המערך הלוגיסטי קרס בקול רעם וחיילים קיבלו פקודה רשמית לבזוז; אם כל זה קרה, וארגון קטן הדף את צה"ל האדיר לאחור, לבוגי ולמופז – שלו לפחות יש שכל לסתום את הפה בחודש האחרון – יש הרבה יותר אחריות למצב מאשר לחלוץ, על אחת כמה וכמה מאשר לעמיר פרץ.

בוגי קיווה, ככל הנראה, שאף אחד לא יזכור – לציבור הישראלי, אחרי הכל, יש מוניטין עולמי בתחום הזכרון הקצר את הצורה שבה סיים את תפקידו; את המשקעים שיש לו כנגד חלוץ, שמילא את מקומו; כנגד אולמרט ושאר חברי כנופיית שרון, שגרמו לסיום תפקידו להיראות כהדחה, הו, לא: אין מניעים אישיים בדבריו. רק תבונה צוננת.

כאשר בוגי אומר "לא הופתעתי מכלום", הוא סומך על השכחה הציבורית, שלא תעלה מן האוב את דבריו מלפני שנתיים וחצי; אז הוא התנבא ש"החיזבאללה לא יעז עוד לחטוף חיילים ישראלים", בשל עוצמת התגובה. קחו את הנבואה הזו, חברו אותה לאסטרטגיית ההחלדה, וראו כיצד הצדקנות הופכת לחוצפה ישראלית קלאסית, מהסוג שהפך את כרמי גילון למשתתף בפאנלים בנושאי אבטחה ואת בנימין נתניהו – למרצה על אתיקה.

(יוסי גורביץ)