החברים של ג'ורג'

מישהו באמת מופתע? כתבתי אתמול (א') על האופן שבו עיכב האוצר את בניית תחנת הכוח הנוספת שחברת החשמל זקוקה לה, ועל ההודאה למחצה של בכיר באוצר בכך שהמשרד מייבש את חברת החשמל ומונע ממנה את מה שהיא זקוקה לו כדי לתפקד.

הבוקר (ב') פורסמה בכלכליסט (עמ' 3, למרבה הצער לא מצאתי את הכתבה באתר) ידיעה של ליאור גוטמן, ממנה עולה שהממשלה – שאישרה אתמול הכרזה על מצב חירום במשק החשמל – אישרה הפעלה של תחנות כוח פרטיות, שיונעו בגז ממאגר תמר ים תטיס שעד כה שימש כמעט רק את חברת החשמל. לגמרי במקרה, הן שייכות לשלושה אוליגרכים: צדיק בינו, יצחק "תשכחו מהחוב, זו חברה ציבורית" תשובה, ונוחי "קריסה טוטאלית" דנקנר. הממשלה גם אישרה רכישת חירום של סולר מבז"ן (בבעלות האחים עופר) ובז"א (בבעלות בינו). תעריף החשמל צפוי לעלות ב-2013 בהתאם לכמויות הסולר שיירכשו.

כלומר, האוצר מעכב את בנייתה של תחנת כוח שחברת החשמל זועקת שהיא זקוקה לה כבר שנים עד שנוצר מצב חירום – אותו הוא מנצל כדי לאפשר לאוליגרכים להפעיל תחנות כוח משלהם, תוך שימוש במאגר הגז של חברת החשמל. זה נראה כמו נסיון לדחוף את ההפרטה של חברת החשמל דרך החלון. אם מישהו היה אומר לי לפני כמה חודשים שזה מה שיקרה, הייתי אומר לו להפסיק לקרוא רומנים קומוניסטיים גרועים. אבל הנה זה מתרחש לנגד עינינו.

אנחנו כנראה נשלם יותר על החשמל שהאוליגרכים יספקו, כי להם אין עניין לספק לנו שירות, רק להגדיל את הרווחים שלהם. אם יהיו תקלות מסתוריות באספקת החשמל בקיץ, מה שיגרור עוד תשלום לאוליגרכים הללו, אל תתפלאו: אנרון כבר הוכיחה שלחברה הרבה יותר רווחי לייצר משבר חשמל מאשר סתם לספק חשמל. המצב גרוע במיוחד לאור העובדה שדנקנר ותשובה הוכיחו את עצמם כאנשי עסקים בינוניים בלבד, שפועלים על פי העקרון שאם הם מרוויחים, הם שומרים את הרווחים – אבל אם הם מפסידים, הם מגלגלים את ההפסד אל הציבור. אנחנו נפסיד בכל מקרה.

השקרן הטיפש: יאיר לפיד פרסם אתמול סטטוס מנותק במיוחד, שבו קשקש משהו על כך ש"צעירים יצאו לרחובות צעקו 'איפה הכסף'" (לא שמעתי קריאה כזו ולא מכיר מישהו ששמע כזו), ושהוא עצמו "לא הלך לכיכר כדי שהם לא ירגישו שאני מנצל את המחאה למטרות פוליטיות." ספק אם יש משפט ציני מזה, שבו זמנית מנצל את המחאה, מייחס לה מניעים לא-לה, וגם מתמם שהוא לא עושה שום דבר כזה.

מילא הציניות. הבעיה האמיתית היא, כפי שחשף שפרסם הבלוג "בורג אחד רופף" (בעקבות הודעה של אחת הפעילות), שלפיד שיקר. הוא פנה למארגני ההפגנה בחיפה בבקשה לנאום שם, הם ערכו הצבעה בנושא בקרב הפעילים, והתשובה היתה "לא" רועם. כלומר, בפעם הראשונה שבה לפיד ניסה לנאום בכינוס מרכזי של המחאה החברתית, הוא נבעט, ובצדק. כזכור, ימים ספורים קודם לכן, לפני קהל אמריקאי, הוא התייחס בשחצנות ובבוז למוחים. הוא הגדיר אותם כצעירים נוגעים ללב, אבל קומוניסטים שעברו את גיל 17 וככאלה מטומטמים. את הבעיטה הוא הרוויח ביושר.

ואת הבעיטה הזו הוא ניסה לטשטש באמצעות הסטטוס על "כדי שלא ירגישו." הוא כנראה חשב שאף אחד לא יתפוס את השקר שלו. השקר החזיק בערך יום. הוא עדיין חושב שאפשר להסתיר את האמת, לפחות ממעריציו הנבערים: משתמשים שפרסמו את המידע הזה על הדף של לפיד מצאו שהפוסטים שלהם נמחקו והגישה שלהם לעמוד נחסמה. לפיד כלכך רגיל למעמד של איש תקשורת בכיר, שמה שהוא לא אומר לא קיים, שהוא חושב שהוא יכול לייבא אותו גם לרשת. ספק אם יש דבר המבהיר את חוסר ההבנה של לפיד בתקשורת החדשה, כמו גם את הזלזול שלו בציבור הישראלי.

אבל מה שמדאיג הוא הבחירה האוטומטית בשקר. לפיד יכול היה, אחרי הדחייה שקיבל מפעילי חיפה, פשוט לא לכתוב על הנושא; הוא יכול היה להשתמש בדחייה הזו כדי לתקוף את הפעילים ולטעון שהיא מוכיחה את טענותיו על קומוניסטים מסוממים ששרים קומבאיה ולא מוכנים לקבל פוליטיקאי רציני כמוהו; הוא יכול היה לכתוב שהוא מבין את הכעס שלהם, אבל שהם טועים, ולהסביר למה; הוא בחר לשקר.

אז הנה, יאיר, יש פלטפורמה שבה חושפים את השקרים שלך ושעליה אין לך שום שליטה. ברוך הבא למציאות התקשורתית המודרנית. אודה לכל מי שיכול לקדם את הפוסט הזה לאלה מחבריו שעדיין שוגים לראות בלפיד ג'וניור, חומץ מקולקל בן חומץ, תקווה ל"פוליטיקה חדשה."

(יוסי גורביץ)

דיברו הרבה בימים האחרונים על כשלונם של הפרשנים הפוליטיים, שלא חזו את התרגיל המצחין של נתניהו ומופז. היה מי שהגדיר אותו כ"יום הכיפורים של הכתבים הפוליטיים." המשמעות המקורית של המונח מתייחסת לכשלון מודיעיני, וזה אכן מה שהיה כאן – אז אולי שווה להתייחס לנושא מזווית מודיעינית.

עיתונאים פוליטיים משמשים, במקרים רבים, כמפעילי סוכנים. יש להם אנשי קשר בתוך הקבוצה שאליה רוצים לחדור – הממשלה, הכנסת, מפלגות ספציפיות – ואלה מוסרים להם מידע. זה החלק הפשוט; מכאן הכל מסתבך.

מרגלים פועלים, בדרך כלל, מארבע סיבות: תאוות בצע – הם מוכרים את המידע שברשותם תמורת כסף; רצון נקמה – המרגל משוכנע שדפקו אותו, שהגיע לו יותר ושלא מעריכים אותו כיאות, אז הוא נוקם במי שפגע בו (ולא במקרה, מפעילי סוכנים צריכים להיות מטפחי אגו מושלמים); הרפתקנות – פשוט חדוות הסכנה וההנאה שבמשחק המסוכן מכולם; ולעתים נדירות במיוחד, אידיאולוגיה. במקרה של עיתונאים, יש מניע נוסף: התקווה שמדובר ב"שלח לחמך", שהעיתונאי הזה יסייע לך בהמשך דרכך, ולו בכך שהוא יפיץ את המידע שאתה רוצה להפיץ.

עיתונאים אינם משלמים עבור המידע שהם מקבלים (בדרך כלל), והמניעים שבשלם אנשים מדברים איתם הם בדרך כלל השני, לעתים נדירות הרביעי, והחמישי. כאן נוצר מצב בעייתי מבחינת העיתונאי: הוא רוצה לקבל כמה שיותר מידע מאיש הקשר שלו, אבל ככל שהוא מקבל יותר מידע, הוא חייב לו יותר.

כך נוצר פרדוקס הגישה. הוא אומר שאם אין לך אנשי קשר, אתה מתקשה לברר מה קורה בחדרי חדרים, אבל אם יש לך הרבה מהם, יש יותר ויותר דברים שאתה לא יכול לדווח עליהם או חייב לרכך את הדיווח – כדי לא לפגוע באחד מאנשי הקשר שלך, שעשוי להפגע מהאופן שבו אתה מסקר אותו. שרון נהג לומר לעיתונאים ש"אתכם צוחקים ביום רביעי, ואחר כך בוכים ביום שישי" – ביום שבו מתפרסם הראיון. אבל הוא בא לראיונות פעם אחר פעם, וגם העיתונאים באו. שני הצדדים היו צריכים אלה את אלה.

וכשיש לעיתונאי הרבה אנשי קשר מקורבים, הוא מתחיל – כמו אנשי מודיעין – לטפח שתי אשליות מסוכנות: הראשונה, שהוא יודע מה קורה; השניה, שמה שלא נלחש לו לא חשוב. יש מספר לא קטן של פוליטיקאים שמתוחכמים לא פחות מהעיתונאים שמסקרים אותם, והם מרגילים אותם לקבל מה שבעגת המודיעין האמריקאי מכונה chickenfeed – מידע שנראה מלהיב אבל חסר ערך אמיתי. הם מרגילים אותם לרכילות פוליטית. לא פעם אתה רואה את אותם פרטי הרכילות עצמם מופיעים בשלושת מוספי השבת, ואתה יודע: אותו מקור הזין את כל העיתונים.

ומדי פעם, כל הרעש הזה משמש להרדמת עיתונאים. זה מה שקרה השבוע, כשנתניהו פיזר במשך מספר ימים מצג שווא על כך שהוא הולך לבחירות, ואז הפך את הקערה על פיה. כאן המקום להזכיר שזו לא הפעם הראשונה שנתניהו מבצע תרגיל דומה: כך הוא פירק את מפלגת העבודה והקים את "עצמאות" הנלעגת, בעוד שהפרשנים הפוליטיים מלהגים על קבוצת הפורשים מהעבודה שתשאיר את ברק לבדו.

ישנה סכנה נוספת: שהעיתונאי ימצא את עצמו מוטה, אולי אפילו מבלי לשים לב. הדוגמא המובהקת ביותר היא משפטו של חיים רמון, אולי המקור האולטימטיבי, כשכל העיתונות התייצבה לצד אדם שביצע מעשים מגונים, תוך שהיא ממעיטה בחשיבותם. לא שמענו הרבה על העובדה ששלושת העדות שהביא רמון למשפטו נמצאו עדות שקר, למשל. לא נעים. מקרה מובהק נוסף הוא מלחמת הגנרלים: עיתונאים תפסו לעתים קרובות צד במובהק, מול אשכנזי או מול ברק. מעטים מהם היו מוכנים לומר את מה שעיתונאי הגון היה צריך לומר: מארה על שני בתיכם. כשעיתונאי מתחיל פתאום להגן על גנרל או פוליטיקאי בכיר, כשהוא פותח מאמר בשיר הלל שהיה גורם לכותב פנגיריקים רומאי לשנות שם ולשקול החלפת מקצוע, אפשר לומר בוודאות: הוא מגן על מקור.

סכנה נוספת היא קבלת הנחות היסוד של המערכת, כלומר תפיסת המציאות דרך המשקפיים של המפלגות הממסדיות ומערכת הבטחון, כשכל זווית ראיה אחרת נתפסת פתאום כסטיה שמאלית או סטיה ימנית ("קיצונות", בז'ארגון המקובל). התוצאה היא עיתונאים שמטפחים עמדות "מרכזיות", כלומר כאלה שנעות סביב הספקטרום של מפלגות השלטון והמטכ"ל, פשוט משום שעמדה "קיצונית" תפגע ביכולת שלהם לקבל גישה למידע. מי שסוטה מהקו המפוכח-לכאורה של השלטון מוגדר במהירות כבלתי רציני ולא ראוי למגע. הוא נאלץ להסתפק במדליפים אידיאולוגיים, ואלה מעטים, מוגבלים ביכולתם, ונוטים לא אחת לתחושות רדיפה מוצדקות לגמרי.

וזה רע. קשה לעשות את העבודה בלי זה; אתה מתבונן במערכת הפוליטית כמבעד מראה אפלה. לא נדע, למשל, מה מהרעידות הסייסמיות של השנתיים האחרונות אכן העיד על התקפה מתקרבת באיראן, מה החליטו מקבלי ההחלטות בכל רגע נתון, אלא רק לאחר ועדת החקירה וסביר ששנים רבות אחריה. אבל, בצד השני, קיימת כל הזמן הסכנה, שעיתונאים מהססים להודות בה, שמשתמשים בך. לצד השני יש הרבה יותר מידע משיש לך. בהחלט יתכן שהוא משחק בך, ובהחלט יתכן שאתה חושב שאתה חושף סקופ ובפועל אתה משמש כשופר של פוליטיקאי בכיר. ולמקרה שיובן אחרת, זו לגמרי לא בעיה של העיתונות הישראלית: זו בעיה של העיתונות הממסדית במערב כולו.

ובין הסכנות האלה, בין סיפוק מידע חלקי ובין שימוש ככלי בידיו של פוליטיקאי, אני מאמין שרצוי לטעות לטובת הראשונה.

ועוד דבר אחד: שורה של ארגונים שוחרי טוב יתכנסו ביום חמישי הבא כדי לדון בשאלה איך להרחיב את המחאה, כולל דיון בשאלות קריטיות כמו כיצד להרחיב את מעגלי המעורבים, ואיך מגבשים אסטרטגיה כוללת. לצערי, כפי שהדברים נראים כעת כנראה שלא אוכל להגיע, אבל אני חושב שהאירוע הזה חשוב. פרטים על האירוע אפשר למצוא בעמוד הפייסבוק שלו, כאן.

(יוסי גורביץ)

נתחיל מהצדדים החיוביים של הדיל בין נתניהו ומופז. הבדיחה הקלושה שנקראת יאיר לפיד לא תסחוב עוד שנה וחצי, והסכנה של עוד שינוי-ד"ש-גמלאים נראית פחות סבירה. לפיד יילל הבוקר ש"זו בדיוק הפוליטיקה הישנה, המסואבת והמכוערת, שהגיע הזמן להעיף מחיינו. פוליטיקה של כסאות במקום של עקרונות, של ג'ובים במקום של טובת הציבור, של אינטרסים של הקבוצה במקום של המדינה כולה." ספציפית, אין כל כך ג'ובים בדיל הזה – רק תפקיד אחד של שר ללא תיק. לא שברור על מה לפיד מתלונן: הוא עצמו אמר שייכנס לכל קואליציה וגינה את לבני על כך שלא נכנסה לממשלת נתניהו. עכשיו מופז נכנס. אז מה הוא רוצה? מצד שני, זה לפיד. אל תחפשו הגיון ועקיבות. לא בשביל זה הוא פה.

קדימה, מפלגה שהמוטו שלה היה צריך להיות "הוצאנו את השחיתות מהליכוד", גם היא נראית כמחוסלת. למה, בעצם, יצביע לה מישהו? רוב מצביעיה תמכו בה כי ציפי לבני הבטיחה להם "רק לא נתניהו." לבני כבר לא שם, אבל המפלגה בחיקו של נתניהו. אם היו צפויים לה עשרה מנדטים קודם לתרגיל המסריח של מופז, עכשיו היא נמצאת במצבה של מפלגת העצמאות. בהתחשב בכך שהמפלגה הוקמה כדי לספק פלטפורמה לאריאל שרון בימיו האחרונים, שאחד ממקימיה – מאיר שטרית – אמר עליה בגאווה ש"אין לה אידיאולוגיה", ושהיא שימשה מפלט לאופורטוניסטים ולדוחים שבין הפוליטיקאים הישראלים (שלום שוב לשמעון פרס ודליה איציק), היא סחבה הרבה יותר מדי. עכשיו המנדטים שלה צפויים להתפזר. ואם לפיד לא יהיה שם, ולא נראה שלבדרן הזה יש מספיק אורך רוח, המפה הפוליטית הישראלית צפויה להיראות מעניינת מאד.

יום טוב גם לבן דרור ימיני, שלפני פחות משנתיים החליט ששאול מופז "נכנע לברנז'ה האנטי ציונית." היום האנטי-ציוני ההוא הפך להיות המשנה לראש הממשלה. אל תתעכב, בן דרור: החומות האחרונות הובקעו, הגיע הזמן לחפש את הטיסה האחרונה החוצה.

מופז שרד בקושי את הפליק-פלאק הקודם שלו, כששלח מכתב למתפקדי הליכוד שבו טען בלהט ש"הליכוד הוא הבית" בעודו עורק לקדימה של אריאל שרון; אף פוליטיקאי לא יכול לשרוד שני מהלכים כאלה. מופז היה חסר בושה עד כדי כך שאתמול הוא עוד העז להתגולל על שלי יחימוביץ' ולהאשים אותה ב"קומבינה עם נתניהו."

כמו הרבה אזרחים אחרים, בהיתי הבוקר במסך שלי (העיתונים המודפסים היו בלתי רלוונטיים) ופלטתי WTF. רק אתמול הלכנו לבחירות. רק אתמול נתניהו השתחץ שהוא לא מפחד מבחירות. מסתבר שהוא בכל זאת מפחד. לכך שהוא שיקר ודיבר איתנו על בחירות, אף אחד לא התייחס; לשקרים של נתניהו התרגלנו. גם העובדה שמי שקידם את התפקיד המסריח ×”×™×” המטריד המיני – לכאורה, כמובן לכאורה – נתן אשל לא משכה יותר מדי תשומת לב: תוך זמן קצר מאד מהדחתו מתפקידו הממלכתי הוא שב להיות יד ימינו של נתניהו.

המחשבה הראשונה היתה ששאול מופז הוא תולעת חסרת עמוד שדרה או שמץ של אמינות. השניה היתה שהוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע ביותר בתולדות ישראל: אהוד ברק, עם חמישה חברי כנסת נדיפים, סחט מנתניהו ארבעה תפקידי שר, ביניהם את תפקיד שר הבטחון. מופז, עם כמעט פי שישה חברי כנסת, הצליח להוציא מנתניהו רק תפקיד סגן שר ואת התפקיד חסר המשמעות של המשנה הבכיר לראש הממשלה (המשנה הזוטר הוא סילבן שלום; התואר עצמו, ריק מכל תוכן, לא היה בא לעולם אלמלא תאוות הכבוד הריק של שמעון פרס). אשר לטענות שקדימה תתמזג שוב עם הליכוד – זה עשוי היה, אולי, לעבוד לפני חמש שנים. לא עוד. בליכוד יש הרבה יותר מתנחלים ודתיים, וחברי הכנסת של הליכוד לא ירצו להתחרות עם אנשי קדימה. או שמופז היה טיפש מאד, או שהוא היה מבועת מאד וידע שסופו הפוליטי לפניו; שהוא ניצח בבחירות בקדימה רק כדי לאבד 20 מנדטים ולהזכר כמי שחיסל את המפלגה.

או ש. בהיסטוריה הישראלית, יש תקדים לראש מפלגה גדולה שנכנס לממשלת אחדות, כשהוא לוקח לעצמו רק תפקיד של שר בלי תיק: מנחם בגין, שנכנס לממשלת האחדות הראשונה, זו של לוי אשכול. הימים היו ימי ההמתנה קודם למתקפה הישראלית במלחמת ששת הימים, בגין נימק את הכניסה לממשלה באחריות לאומית. התקופה הזו בממשלה של מי שעד כה תואר כדמון אוכל כל – בן גוריון נהג להשוות אותו להיטלר – העניקה לו לגיטימציה שהיתה הכרחית לזכות בשלטון כעשור אחר כך.

מופז לא זקוק ללגיטימציה כזו. הוא כבר היה שר הבטחון ושר התחבורה. הוא חלק מהממסד, לא מישהו שמנסה להכנס אליו. אז למה הוא מסכים להכנס לממשלת נתניהו בתנאיו של בגין?

אולי בגלל שהוא, אכן, הפוליטיקאי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל. אבל צריך לשקול את האפשרות שכמו בגין, כראש האופוזיציה הוא יודע שישראל עומדת לצאת להתקפה גורלית, ויודע שמה שנראה הבוקר כמעשה האופורטוניזם הגרוע ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז ששמעון פרס הפסיד פעם אחת יותר מדי – ועוד ללא אשכנזי – וערק לקדימה, עשוי להיראות עוד שבועיים באור אחר לגמרי: כהענקת סיוע לממשלה בשעתה הקשה ביותר.

הבה נקווה שהוא בכל זאת יתברר כטמבל.

ועוד דבר אחד: בג"צ דחה היום את העתירה לביטול מצב החירום בישראל. העתירה נידונה בפני בג"צ, בהפסקות, במשך 13 שנים בלבד. עורך הדין של האגודה לזכויות האזרח, דן יקיר, הגיב כך על ההחלטה: " מצער שבג"×¥ הותיר על כנו את המצב הלא נורמלי, לפיו המדינה נמצאת תחת הכרזה של מצב חירום מתמשך במשך 64 שנים. במשך 13 השנים בהם היתה העתירה תלויה ועומדת יכולה היתה הממשלה להשלים את תהליך תיקון החקיקה הנדרש. ההכרזה על מצב חירום והחקיקה שתוקפה מותנה במצב החירום מקנים סמכויות דרקוניות ומרחיקות לכת לממשלה. דווקא ביום בו הוקמה הקואליציה הרחבה ביותר בתולדות המדינה מתגבר החשש מפני שימוש לרעה בסמכויות אלה תוך פגיעה בזכויות אדם בסיסיות. במקום להציב מחסום מפני השימוש בסמכויות מרחיקות הלכת שמקנה ההכרזה בג"×¥ הסתפקו השופטים בהמלצה לממשלה להשלים את מה שלא הושלם במשך 13 שנים. השבועות האחרונים הראו – ולא לראשונה – שהממשלה איננה מזדרזת ליישם פסקי דין של ביהמ"ש העליון, ולפיכך ספק אם תשעה להמלצות שופטי בג"×¥."

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד רשם השבוע את המפלגה שלו, "יש עתיד – בראשות יאיר לפיד." אתמול (ה') חשף ערוץ 2 גם את התקנון שלה, והתפרסמו שמות מייסדי המפלגה.

במילה אחת: אוי. בשתי מילים: אוי ואבוי. בין מייסדי המפלגה, אפשר למצוא את לפיד עצמו (הגיוני), את בנו (הגיוני, בערך), את אשתו (לא נסחפנו?), את אמו (מה לעזאזל?), נגן שמלווה את לפיד בהופעותיו (WTF?), המאמן האישי של לפיד (!!!1!!), והמאפרת שלו (I don't want to live on the planet anymore). לא ברשימה: המוהל של לפיד והגננת שלו.

בקיצור, נראה שלפיד התקשה מאד לסגור את רשימת 100 מייסדי המפלגה. יכול להיות שאנשים רציניים לא רצו להיות מעורבים במיזם המפוקפק הזה. מותר לתהות עד כמה רציניים המאפרת של לפיד, הנגן שלו והמאמן שלו בכוונותיהם הפוליטיות, וכמה כובד ראש השקיעו לפני שחתמו על הניירת.

וזה עוד כלום לעומת התקנון. לפיד שריין לעצמו את הנהגת המפלגה לשתי קדנציות, עד בחירות 2020. למפלגה שלו לא יהיו פריימריז או בחירות פנימיות בקרב הפעילים, משום שלפיד שומר לעצמו את הזכות לקבוע את רשימת המתמודדים לכנסת של הרשימה. הוא יוכל להכניס לרשימה אנשים שאינם חברי המפלגה, אם כי הוא יצטרך לצמצם את מספרם לכרבע ממספר המועמדים – בקיצור, הוא יוכל להכניס אליה סלבריטאים שלא היה להם כוח לעשות את המינימום הנדרש של התפקדות למפלגה שלו.

לפיד יהיה זה שינהל את המו"מ הקואליציוני מטעם המפלגה, ויקבע מי יהיו השרים מטעמה – אם חשבתם לרגע שיש לו כוונה לשבת באופוזיציה, תשכחו מזה. הוא לא הגיע לפוליטיקה כדי לעבוד קשה. לפיד ישמש גם כיו"ר הנהגת המפלגה, ובכל מקרה של מחלוקת בהנהגה – דעתו היא זו שתכריע.

מה שאנחנו רואים פה הוא לא מפלגה. מפלגה אמורה לייצג את הציבור, ועל כן היא מנסה למשוך אותו אליה ולגרום לו להצטרף אליה ולהשתתף בקביעת עתידה. "יש עתיד" היא רשימה שמנוהלת על ידי יאיר לפיד, שהמקבילות היחידות בפוליטיקה הישראלית אליה הן ש"ס, שמנוהלת על ידי עובדיה יוסף ו"ישראל ביתנו," שמנוהלת על ידי אביגדור ליברמן. הראשונה היא מפלגה תיאוקרטית ששואבת את הסמכות שלה מ"ספר תורה מהלך", והשניה היא מפלגה פוסט-סובייטית שסובלת מהערצת מנהיגים קשה, ושיש בה יותר סמכויות למנהיג משהיו למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסובייטית.

יאיר לפיד לא רוצה שהישראלי הממוצע יקבל קול במפלגה שלו. זה לא צריך להפתיע: לפיד, בסופו של דבר, הוא הכל חוץ מהישראלי הממוצע. ספק אם יש דבר המעיד על הניתוק בין לפיד ובין הישראלים כמו הצורך שלו לרשום את הנגן שלו, המאמן שלו, המאפרת ואת בני משפחתו כמייסדי המפלגה; מתגנב החשד שהאיש שמתיימר להיות הישראלי מכולם פשוט לא מכיר הרבה ישראלים.

התקנון של "יש לפיד" נובע מטראומות פוליטיות. לפיד זוכר היטב מה קרה לשינוי, כשהחברים שלה ניסו להשפיע על הכיוון של המפלגה, בסוף ימיו של אביו: היא קרסה ולא שרדה. אפשר גם להרגיש כאן את חותמו של המנטור של לפיד, אהוד אולמרט, ואת זה של אורי שני, הרועץ הפוליטי המיועד שלו: שניהם אנשיו של אריאל שרון, והתקנון הזה מזכיר מאד את התקנון הראשון של קדימה, שנתפר למידותיו של שרון. התקנון ההוא, כזכור, היה אמור למנוע דיונים מעיקים במפלגה ולבנות שלד פוליטי שיאפשר לראש המפלגה להכניס לכנסת ערימה של אנשים שתלויים בו לחלוטין, ושיהיו צייתנים בהתאם.

"יש עתיד" היתה אמורה להיות תחליף נקי לפוליטיקה הישראלית. בפועל, היא הדבר הנפוטיסטי ביותר שקיים בנוף הפוליטי הישראלי (להוציא, אולי, ש"ס – אבל בפעם האחרונה שבדקתי, העוזרים האישיים של יוסף לא היו ברשימת מייסדי המפלגה), והיא מיועדת לשמור על צייתנות מקסימלית כשלפיד ימכור את המפלגה לכל המרבה במחיר אחרי הבחירות – ויש להניח שההעדפה שלו תהיה נתניהו.

"יש עתיד" – כי נפוטיזם זה הכי ישראלי.

ועוד דבר אחד: במכללת הגליל המערבי חששו שהסטודנטים הפלסטינים הישראלים לא יכבדו את טקס יום הזכרון, אז מצאו שם פתרון מקורי ומתחשב ברגשותיהם של 40% מהסטודנטים שלהם: הם עקרו חלק מהספסלים, הרטיבו אחרים, ונעלו את הכיתות והקפיטריה כדי שגם אם מישהו ירצה לשבת, הוא לא יוכל. כלומר, כפו על הסטודנטים הפגנת תמיכה בטקס. לתפארת מדינת כל יהודיה.

(יוסי גורביץ)

כחודש לפני הפלישה הגרמנית לברית המועצות, התרחש אחד האירועים המשונים ביותר בהיסטוריה של המלחמה: סגנו של היטלר, רודולף הס, טס על דעת עצמו לבריטניה וצנח מעל סקוטלנד. עד כמה שאפשר להבין – ויש פרשנויות רבות לסיפור הזה – המטרה של הס היתה להביא להסכם שלום בין בריטניה וגרמניה, כדי למנוע מגרמניה להלחם בשתי חזיתות. העמדה הנאצית הרשמית היתה שהס היה מטורף, מה שגרם לגבלס – שהיה צריך למכור את הלוקש הזה לציבור הגרמני – ללא מעט בעיות. איך מסבירים, הוא תהה, שמי שהיה עד לפני כמה שעות הסגן הנערץ של הפיהרר הפך תוך זמן קצר כל כך למשוגע מזיל ריר?

למזלו של גבלס, הוא נאלץ להתמודד עם הבעיה הזו רק פעם אחת. לרוע מזלו של נתניהו, הוא נתקל בה יותר מדי פעמים. זה התחיל עם מאיר דגן. ראש המוסד הוותיק תקף את בבת עינו של נתניהו, המלחמה המיועדת באיראן. הוא הוגדר במהירות "כמשוגע." אחר כך הגיע תורו של עוזי ארד, ראש המטה לבטחון לאומי, שהעז גם הוא לפתוח את הפה. את ארד קל היה להגדיר כמשוגע, משום שבמשך שנים הוא אכן בתקשורת תואר ככזה: כמין ד"ר סטריינג'לאב עם התמחות בפראנויה. חשוב, עם זאת, לזכור שעל פי ארד עצמו, חינו סר בעיני נתניהו כאשר הוא החל לעשות את תפקידו כראש המב"ל ולספק לשרים הערכה שונה מזו של נתניהו על המצב מול איראן.

עכשיו הגיע תורו של יובל דיסקין, ראש השב"כ הבעייתי מאד לשעבר, מי שהודיע לבל"ד שהשב"כ יעקוב גם אחרי פעולות חוקיות שלה ומי שהגדיר את ענת קם כמרגלת מסוכנת. דיסקין חורר את העמדות של ממשלת נתניהו בשתי נקודות: הראשונה, כרגיל, היא איראן. דיסקין ציין שבהחלט יתכן שהתקפה על איראן לא רק שלא תסכל את תכנית הגרעין האיראנית, אלא אף תדרבן אותה – כפי שקרה, למשל, לתכנית הגרעין העיראקית אחרי ההתקפה ב-1981. כאן ראוי לציין את הדברים האחרונים והזהירים מאד שאמר הרמטכ"ל גנץ לאחרונה בנושא: לדבריו, ההנהגה האיראנית טרם קיבלה החלטה על פיתוח פצצה גרעינית. בהחלט יתכן שגנץ טועה – הוא נשען על אמ"ן, אחרי הכל, שעם רקורד ההצלחות שלו אולי עדיף היה לנו לו נשען על פותח בקלפים – אבל הדברים האלה סותרים את מה שאומר נתניהו כבר עשור, כלומר שהשנה היא 1938 וגרמניה היא איראן. ולנתניהו עצמו אין כנראה על מה להסתמך.

הנקודה השניה, והחשובה לא פחות, בדבריו של דיסקין היא פיצוץ בועת ה-Hasbara שניפח נתניהו, על פיה האחראים להעדר שיחות השלום הם הפלסטינים. דיסקין אמר את מה שיודעים כולם: שממשלת נתניהו לא מנסה להגיע להסדר כי אם תגיע לכזה, היא תחדל להתקיים. המשמעות, שהפכנו אדישים כלפיה, היא שממשלת נתניהו מוכרת את עתידה של ישראל ואת הסיכוי האחרון שלנו להמנע ממדינה דו לאומית תמורת שרידותה-שלה.

כמו בסיבוב הקודם, מנסים עכשיו נתניהו והתוכיים שלו – הבולט שבהם הוא, כרגיל, דני דנון הבלתי נמנע – לשנות את הנושא. במקום לדון במה שאמר דיסקין, שעליו קצת קשה יותר לטעון שהוא משוגע, הם רוצים שנדון בשאלה האם מותר לו לומר אותם.

התשובה היא חד משמעית. לא רק שמותר לו, זו גם חובתו. דיסקין הוא משרת ציבור, לא משרתה של הממשלה (בניגוד, למשל, לאופן שבו תופס יהודה ווינשטיין את תפקידו). כל זמן שהוא בתפקיד, אסור לו למתוח ביקורת עליה בפומבי. לפקיד ממונה אין זכות כזו מול נבחר ציבור. אבל כשהשתחרר מתפקידו? אם הוא סבור שהממשלה מסכנת בפעולותיה את הציבור, הוא חייב לומר זאת, או שימעל באמון הציבור. הוא לא עבד אצל נתניהו; הוא עבד אצלנו. אנחנו שילמנו את משכורתו.

בן דרור ימיני, שסימן את כל מי שאומר שיש צדק בדברי הפלסטינים כאויבי ישראל, מקונן על כך שדבריו של דיסקין הם טורפדו במערכת ה-Hasbara, וש"מלאכתם של רשעים נעשית על ידי טיפשים," אבל נאלץ להודות שכנראה שהוא צודק, רק שלא כדאי היה שיאמר את האמת. זו עמדה מדהימה לעיתונאי, שכנראה שכח שתפקידה של העיתונות הוא לדווח לציבור על מה שהממשלה עושה, לא לקדם את התעמולה שהיא מפיצה.

כתב חצר אחר, ארי שביט, משרתם של שני האדונים ברק ונתניהו, האשים את דיסקין בכך שהוא השתמש ב"משאית תופת פוליטית" כנגד הממשלה וביצע בה "סיכול תקשורתי ממוקד." שביט יוצר מצג שווא בדבריו כאילו דיסקין עדיין נמצא בתפקידו, אבל זה הרי כל ההבדל: הבעיה עם קצין בכיר שמדבר נגד הממשלה הנבחרת היא שהוא עשוי לסחוף חיילים כנגדה. הבעיה הזו לא קיימת כאשר מדובר במי שכבר פשט את מדיו או יצא מתפקידו, אבל שביט היה רוצה שתחשבו שכן.

שביט טוען עוד שדיסקין "פגע באופן מודע באסטרטגיה הלאומית של ישראל", הידועה בשמה "תחזיקו אותי." סליחה, אבל מי החליט שמדובר באסטרטגיה לאומית, ומתי? האמורה להחליט על כך היא הממשלה, שככל הידוע ולמרות כל הברברת, טרם התכנסה ולו לדיון אסטרטגי אחד על איראן. החלטות שמקבלים ברק ונתניהו בינם לבין עצמם אינן מחייבות – ועל אחת כמה וכמה אינן מחייבות פקידים לשעבר שחושבים שהציבור צריך לדעת שהעומדים בראשו מסכנים אותו.

המפחיד בכל זה הוא שנראה שדיסקין, דגן וארד מדברים כבר עכשיו מתוך מחשבה על ועדת החקירה העתידית, לכשתקום. אם הם מפחדים, אנחנו צריכים לפחד עוד יותר.

ועוד דבר אחד: השגריר לשעבר בבלארוס, זאב בן אריה, הודה בהסכם טיעון כי הוא העביר לשר החוץ ליברמן חומר מחקירה משטרתית שנערכה נגדו, שעה שליברמן היה עדיין חבר כנסת. בן אריה מונה לתפקידו, על פי דיווחים, לאחר לחץ של ליברמן שעה שהלז עדיין היה שר התחבורה בממשלת שרון. זאת, לאחר שליברמן הפעיל לחץ לפתיחתה מחדש של השגרירות בבלארוס, שנסגרה מפאת קיצוצי תקציב. במדינה נורמלית, שר החוץ היה מודיע היום על התפטרותו. בישראל של נתניהו וליברמן, זה אפילו לא עולה על הדעת אלא כבדיחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זה היה בוקר רע לבנימין נתניהו. ימים ספורים אחרי שדו"ח של בנק ישראל קיבע במסמרות ברזל את מה שכבר הרגשנו כולנו – שמדיניותו של נתניהו היא האחראית להרחבת הפערים החברתיים ולחלוקה מחדש של ההון כך שיזרום יותר אל המאיון העליון – הוא קם בבוקר לביקורות שליליות מכל הכיוונים על העלאת מחירי הדלק. ואם זה לא היה מספיק, אז הישג שהוא וסנצ'ו פנשה שלו במשרד האוצר נופפו בו שוב ושוב בשבועות האחרונים, הירידה לכאורה במספר המובטלים, קרס בקול רעם: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הודתה הבוקר בשפל רוח שהחישובים שלה היו מוטעים – מי היה מעלה על הדעת שהמנעות מדגימת ישובים מוכי אבטלה תשפיע על חישוב שיעור האבטלה? – ושבפועל יש בישראל כ-20% מובטלים יותר ממה שנתניהו ושטייניץ מכרו לנו.

אופס.

על כן, מיהר נתניהו לעשות מה שהוא יודע לעשות טוב מכל אדם אחר: לנפנף בסדין אדום, כדי להטעות את הצופה. כן, הוא אמר לנו, אתם משלמים יותר מסים, אבל המסים האלה מממנים את כיפת ברזל. הוא אמר את זה פעמיים.

עכשיו, התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה שאם נתניהו דווקא רוצה להעלות מסים, אני לגמרי בעד, אבל שיעלה את המסים הישירים ולא את העקיפים: שיחזיר את מסי החברות ואת מס ההכנסה על המאיון העליון למה שהם היו לפני ה"רפורמה" שלו מלפני עשור. וכתגובה אינסטינקטיבית, היא היתה נכונה. אבל היא נפלה קורבן לסדין המתנופף של נתניהו. זה בכלל לא הדיון.

המסים של תושבי מדינת ישראל כמעט ולא מממנים את כיפת ברזל. היא ממומנת בעיקרה על ידי הממשל האמריקאי, שהשקיע 205 מיליונים בשנה הקודמת בארבע סוללות כיפת ברזל. בימים האחרונים הודיע הפנטגון שהוא פונה לקונגרס להקצות עוד כספים לשם כך, בעקבות הצלחתה של המערכת בסיבוב האחרון מול עזה. הידיעה לא נקבה בסכומים, אבל מקורות אמרו לפוקס ניוז שמדובר בכחצי מיליארד דולרים – עשר סוללות במחיר כ-50 מיליונים כל אחת. הסכום הזה נפרד מהתמיכה הצבאית הרגילה של ארה"ב בישראל, בשווי כשלושה מיליארדי דולרים כל שנה. המימון של האמריקאים כל כך מרכזי, שכשצה"ל ניסה לאחרונה לעשות את אחד התרגילים הקבועים שלו מדי עונת תקציב – רוצים לקצץ בתקציב שלנו? תמותו – והודיע שלמרבה הצער, הוא נאלץ לתעדף את הפנסיה של אנשיו בגיל 42 על פני רכישות סוללות כיפת ברזל, הוא אמר ש"הכסף האמריקאי לא עונה על כל הדרישה." בכירים בפנטגון הבהירו אז לצה"ל שאת התרגילים שלו בלוחמה פסיכולוגית, מוטב שיגביל לציבור הישראלי ושלא יגרור אותם לסכסוך.

עכשיו משתמש נתניהו באותה לוחמה פסיכולוגית של צה"ל: המסים גבוהים? הם בשביל כיפת ברזל. הוא סומך על האילוף של הציבור הישראלי, שעצם הנפנוף בפרת הבטחון הקדושה יגרום לו להסתדר בשלשות, להצדיע, ולשלם בחרי אף עוד מסים, לקבל משכורת נמוכה יותר מהמקובל במדינות ה-OECD ולשלם מחירים גבוהים יותר מהמקובל שם. האילוף, משוכנע נתניהו, מספיק טוב כדי שאף אחד לא ינסה לברר את הנתונים האמיתיים. בקצרה, הוא חושב שאנחנו מטומטמים.

נתניהו הוא קריקטורה קומוניסטית ישנה שקמה לתחיה: הוא מנפנף בתירוצים בטחוניים כדי להסתיר את העובדה שהוא מעביר את כספי האזרחים אל המאיון העליון. זכרו את התרגיל המהיר הזה, בפעם הבאה שנתניהו ינסה למכור לכם משהו.

הגיע הזמן להפסיק את הבדיחה הזו על חשבוננו; היא יקרה מדי. יוצאים לרחובות, ומפילים את תשלובת נתניהו-תשובה-דנקנר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים תמכו מספר קוראים בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות להם ולאחל להם שיזכו לראות במהרה בימינו את נתניהו מחפש ג'וב חדש – אולי כשר אוצר באיטליה. במחשבה שניה, האיטלקים סבלו מספיק.

(יוסי גורביץ)

בסוף 2004 נערך דיון בבית הדין הבינלאומי בצדק בהאג, שדן בשאלת החוקיות של גדר ההפרדה. ישראל נערכה למערכה הזו בגיוס מתוגבר של גדודי hasbara; בין השאר נשלח לשם שלד מפויח של אוטובוס שבו בוצע פיגוע על ידי מחבל מתאבד. אבל נשק יום הדין של הקמפיין היה פסיקה של בג"צ, שמצאה שגדר ההפרדה חוקית.

ממשלת שרון, כמו ממשלות ימין אחרות, תקפה בעקביות את בית המשפט בתואנה שהוא גוף שמאלני שלא שם בראש מעייניו את צרכי הבטחון של ישראל. ×–×” לא הפריע לה לעשות בבג"צ שימוש כפול: לתקוף אותו מבית לצרכי תעמולת פנים – ולנפנף בו מחוץ לישראל, כדי לקדם את עמדת הממשלה.

בית הדין בהאג פסק מצא בחוות דעת שהגדר בלתי חוקית, ומצא שהיא מיועדת לא לצורך בטחוני, אלא כדי לסייע לבניית ההתנחלויות. כשנה מאוחר יותר, דן בג"צ שוב בנושא, ודחה את פסיקתו של בית הדין בהאג, בנימוק שהוא לא התחשב בצרכים הבטחוניים של ישראל ולא דן בהם. זה היה חצוף למדי, משום שהסיבה שבית הדין בהאג לא דן בהם הוא שישראל סירבה לנמק את עמדתה בפניו, והסתפקה בשליחת מסמך שטוען שאין לו סמכות לדון במצב. זה לא הפריע לבג"צ לקבוע ב-2005 שהפסיקה של בית הדין הבינלאומי איננה "מעשה בית דין", כלומר לשוב ולהדהד את תפיסת המשטר הישראלי שלבית הדין הבינלאומי אין את הלגיטימציה הנדרשת לדון בנושא.

אתמול (ו') חשף עקיבא אלדר שבמפות המנהל האזרחי חופף תוואי הגדר שורה של מקומות שבהם החליט המנהל להפקיע "אדמות מדינה" כדי להקים בהם בעתיד התנחלויות. במפות של המנהל האזרחי מופיעים שטחים שמיועדים לבניה עתידית של התנחלויות בסמוך לגדר ההפראדה, עם השמות העתידיים שלהן: שלומציון תקום על אדמות עקרבה, לב השומרון תקום9 על אדמות חג'ה, ומבוא אדומים על אדמות עזריה ואבו דיס.

כלומר, הטענה של המשטר הישראלי שתוואי הגדר נערך אך ורק מצרכי בטחון – טענה שהתקבלה ללא פקפוק על ידי בית המשפט העליון הישראלי – היתה שקרית. בוויכוח בין בית המשפט העליון הישראלי לבית הדין הבינלאומי בהאג צדק האחרון: תוואי הגדר היה פוליטי, לא בטחוני, והוא מיועד לסייע להקמת התנחלויות עתידיות.

וזה לא מקרה בודד. כמו יאיר לפיד, בית המשפט העליון מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון, גם כשהיא מופרכת בעליל. בג"צ לא ביטל אף הרס בית של משפחה פלסטינית – גם אחרי שהצבא עצמו הגיע למסקנה שהריסת בתים גוררת נזק בטחוני, לא רווח בטחוני. בג"צ לא התנגד להכשרה בדיעבד של שורה של מאחזים בלתי חוקיים אפילו אליבא דמדינת ישראל, כגון שבות רחל, שכמסתבר הוקמו על אדמות שמפות המנהל האזרחי הקצה מראש להתנחלויות. צירוף מקרים משונה, הא?

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, אמר אהרן ברק שמערכת הבטחון "סיבנה" אותו לפעמים. הוא מעולם לא עשה שום דבר בנידון: אחרי שהמתנחל דני תרזה רימה את בית המשפט, וברק תפס אותו על חם, הוא לא הורה להעמיד אותו לדין. הוא הסתפק באנחה רפה לאחר פרישתו. לאחרונה הוא אמר שההתנחלויות הן בלתי חוקיות. כמו בכירים במערכת הבטחון שמגלים את האור אחרי שהם מפסיקים לקבל את המשכורת מהמערכת – זכורה לבוז התנהלותם של רבים מהם סביב רצועת הבטחון בלבנון; הם תמכו בה כשהיו במדים והתנגדו לה כשהסירו אותם – ברק לא העז לומר אותם כשעוד היתה לאמירה שלו משמעות. אין להתפלא אם נשמע בקרוב דברים דומים גם מצד דורית בייניש.

אז בפעם הבאה שיאמרו לכם ש"יש שופטים בירושלים", ושהם אומרים שההתנחלויות בסדר או על כל פנים לא-לא בסדר, וכשלא יפנו את מגרון באוגוסט ובג"צ לא יכניס את שר הבטחון לכלא על בזיון בית המשפט, זכרו שמדובר בעצם באידיוט מועיל של מערכת הבטחון והבן יקיר לה, מפעל ההתנחלויות.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד פרסם לאחרונה עוד סרטון שבו הוא מנסה לשלהב את עדת המעריצים שלו לקראת קמפיין הבחירות. צופה חד עין ששלח לי את הסרטון שלפיד מצטלם על רקע כמה ספרים, והשקיע מאמץ מסוים בזיהוי הכותרים שמאחוריו. ובכן, מדובר בספרים הבאים: "מילה במילה – אוצר המילים הנרדפות," "ספר הציטטות היהודי הגדול," "Respectfully quoted – A dictionary of quotations", וספר נוסף שהכותרת שלו כוללת את המילים dictionary of quotation. כי ספרים אמיתיים, לא רק ציטוטים, זה לחלשים, לא לשרי חינוך בעיני עצמם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ממשלת ישראל אישרה החלטה, שעד כה היתה הוראת שעה זמנית שנמשכה 11 שנים בלבד, שמאפשרת מעתה למשטרה שלא לתעד חקירות בטחוניות. המשמעות היא שבניגוד לחקירה פלילית רגילה, אותה יש לתעד בהקלטה, חקירות של חשודים בטחוניים לא יתועדו כך; ברגע שניתנת לשוטרים פרצה חוקית, שגם חוסכת להם במשאבים, הם ינצלו אותה.

החלטת הממשלה יוצרת הבחנה מעשית בין חשודים בפלילים ובין חשודים בעבירות בטחוניות: לראשונים יש זכות לדרוש, אם יגיעו למשפטם, את הקלטת החקירה שלהם. היא תאפשר להם להוכיח, תיאורטית, שההודאה שלהם הוצאה מהם באלימות או באיום באלימות, או שתיאור השוטר של מה שהתרחש בעת החקירה לא היה נכון. תיאורטית – כי אף שכבר נפסק כי בכמה מקרים של הרשעות שווא (כנופית מע"צ, עיזאת נפסו ומספר מקרים אחרים) ההודאות הוצאו מהנחקרים בעינויים, זה תמיד קרה בערעור ואחרי שנים. מעולם לא מצא בית משפט ישראלי במשפט-זוטא שהנאשם עונה.

לאחרונים אין זכות כזו. למעשה, לא יהיה תיעוד עצמאי של החקירה שלהם. בתי המשפט יצטרכו להסתמך רק על גרסת המשטרה לשאלה מה קרה בחדר החקירות. הנאשמים יתקשו הרבה יותר להוכיח שהם עונו. לכך, בהיסטוריה הבעייתית של כוחות משטרה, יש משמעות אחת: תוך זמן לא רב תהיה פה משטרה חשאית, רשמית או בלתי רשמית, של החוקרים שההתמחות שלהם תהיה בעינויים. מצפים מאיתנו שנאמין לחוקרי משטרת ישראל, שכבר הוכיחו שהם משקרים סדרתית לבתי המשפט, לא ישקרו דווקא כאן. נו, באמת.

לכך יש כמה משמעויות. קודם כל, עינויים מובילים ליותר הרשעות שווא. זה תפקידם: המענה לא מנסה למצוא את האמת, הוא מנסה לסחוט הודאה ולסגור את התיק, אחת היא לו אם האדם השבור שמולו (ומטרת העינויים היא לשבור את האדם) אשם או לא. שנית, יחידות עינויים מושכות אליהן סאדיסטים. אין במציאות מענים שלהם זה כואב יותר מאשר לנחקר. האנשים האלה יעברו אחר כך לתפקידים אחרים במערכת, ויקחו איתם את מוסר העבודה שלהם. שלישית, עינויים מנוונים את כוח המחשבה של החוקר. הוא מתרגל שאפשר להשיג הכל בגרימת כאב או השפלה, ושוכח איך מתנהלת חקירה אמיתית. דוגמא, אם מישהו זקוק לה, אפשר למצוא בשורת הכשלונות של המחלקה היהודית של השב"כ מול הטרור היהודי. אם הם לא יכולים לזרוק את הנחקר לתא קפוא ומטונף, שבו הוא ייאלץ לעשות את צרכיו, הם לא יודעים להביא תוצאות.

ורביעית, וגרוע מכל, ליחידות כאלה יש נטיה להרחיב את פעילותן. התירוץ של "סכנה לציבור", אחרי הכל, רחב מאד. כשאסרו על השב"כ לענות אלא במקרים של פצצה מתקתקת, היתה עליה דרמטית בשיעור הפצצות המתקתקות – למרות שמעולם לא הוצג לציבור ולו מקרה אותנטי אחד של פצצה מתקתקת. במשטרה – שכבר שנים משמשת כארגון כיסוי של השב"כ, כשחוקר משטרה רושם את ההודאה שהוציא איש שב"כ מעצור פלסטיני כאילו ניתנה לו מרצונו החופשי של העצור – טוענים שהקלטה עשויה לחשוף "שיטות חקירה." נכון – וזה נכון גם במקרה של חקירה פלילית. זה מחירו של שלטון חוק: הוא דורש לתת לנחקר/נאשם יכולת התגוננות כנגד הממשלה, וזה אומר שמדי פעם תרגילי חקירה ממצים את עצמם. ככה זה. תתמודדו.

חשוב לציין שההגדרה של "עבירות בטחון" רחבה מאד: היא כוללת, בין השאר, "הפרעה לפעולה התקינה של נמלי הים והאוויר". במדינה שבה חבר כנסת – אמנם, הומו סובייטיקוס מסיעת ברה"מ ביתנו – מציע ברצינות לעצור במעצר מנהלי אוהדי כדורגל אלימים, ההתדרדרות להגדרת שביתה בנמלים כ"עבירה בטחונית", ומשם להגדרת כל נסיון לשביתה כללית ככזו, קלה מדי.

ומעל לכל מרחפת העובדה שהודאה היא עדיין "מלכת הראיות" בבתי המשפט הישראלים, 300 שנים ויותר אחרי שאינקוויזיטורים מבועתים באירופה הבינו, באיחור ניכר ואחרי הרבה מאד גוויות, שמדובר בחלשה שבכל הראיות; שאין לך אדם שאין לו נקודת שבירה ושחוקר סאדיסט ימצא אותה כמעט בוודאות; שאנשים חלשים ברוחם עשויים להודות באשמה בפשע שלא ביצעו אפילו מבלי שייחקרו על כך; שהנחקר אומר לשופט שהוא מוסר את ההודאה מרצונו הטוב והחופשי, משום שהמענה אומר לו, קודם להבאתו בפני השופט, שאם לא יודה "תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך"; שהודאה סותמת את הגולל על כל כיוון חקירה אחר; ושכמעט אף פעם אין בהן אמת. אני רוצה לצטט מהזכרון מכתב של אחד מקורבנות ציד המכשפות בגרמניה: "בתי היקרה, מחר אני עומד לעלות על המוקד באשמת כישוף. אין בכך כל אמת, כל זה שקרים – הם מענים אותך עד שתאמר להם מה שהם רוצים לשמוע. זכרי אותי כאדם ישר."

משפטי ציד המכשפות רלוונטיים לנושא שלנו, משום שהם היו, במידה רבה, משפטי "עבירות בטחון." צריך לזכור – ומאד קשה לעשות זאת דרך 300 שנה של ספקנות שהוזנה, במידה רבה, על ידי תוצאות אותם המשפטים עצמם – שהן החוקרים, הן המענים (לא אותם אנשים, בחלק גדול מהמקרים), הן השופטים והן הנשפטים האמינו באמת ובתמים שכישוף, קרי קשירת קשר עם הגדול שבאויבי המין האנושי ומכירת נשמתך לו, הוא תופעה קיימת, ממשית, נוכחת בכל. בהתאם, החוקים ביחס למה שמותר לעשות לחשודה (כמעט כולן היו נשים, לעתים קרובות חריגות) היו חריגים מהחוקים הרגילים. השימוש בעינויים הורחב מאד (באנגליה, שבה היו העינויים אסורים משלב מוקדם מאד, השימוש בעינויים כלפי חשודות בכישוף הותר), זכויות הנאשמות (כמו הזכות הבסיסית להתעמת עם מאשימיהן) צומצמו באופן ניכר, השימוש בהלשנות היה רווח ועצם המגע עם החשודות או הדיבור בזכות הנאשמות הפך לבסיס סביר לחשד ולמעצר – מה שצמצם משמעותית את נכונותם של עורכי דין להגן עליהן.

מערכת הבטחון שלנו עוסקת, דרך קבע, בציד מכשפות. היא בולשת אחרי כל התבטאות חריגה ומעסיקה מספר עצום של מלשינים. היא שוללת מן הנאשם אפילו את שבב-הזכות שהעניקה האינקוויזיציה לעצוריה, הזכות למנות את אויביהם ואם המלשין נגדם היה אחד מהם, הדבר היה גורר את שחרור העצור. לזכותה של המערכת ייאמר שבמקרה שלה, אכן יש "מכשפות": אכן יש מספר לא מבוטל של אנשים שקושרים קשר לפגיעה בציבור הישראלי. אבל האימוץ של שיטות חקירה אינקוויזיטוריות, ראש וראשונה להן ההסתמכות על ההודאה, גוררת איתה בהכרח שיעור גבוה של הרשעות-שווא. ועדת לנדוי קבעה בשנות השמונים המאוחרות כי אנשי השב"כ שיקרו דרך קבע לבתי המשפט והכחישו את השימוש בעינויים; היא פסקה בצדקנות שהשופטים לא ידעו על כך. אם הסרט "שלטון החוק" שינה משהו, הוא פיצוץ הבועה הזו. השופטים ידעו, והם הרשיעו אנשים על סמך הודאות שהם ידעו שהוצאו בעינויים.

ועכשיו הממשלה רוצה להפוך את השיטה הזו, שבה אנחנו מוותרים מרצון על הידיעה מה קרה במרתפי החקירות, לקבועה. שלושה שרים – בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן – התנגדו להחלטה וערערו עליה. רשמית, הם מדברים רק על כך שההחלטה "תפגע בתדמיתה של ישראל" – ככה זה ב-Hasbara שיש לה מדינה – אבל רשמית פחות, הם מזהירים מעינויים.

זכרו: לראש הממשלה שלכם, לשר המשפטים שלכם ולשר הבטחון שלכם דווקא אין שום בעיה עם זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(טל שניידר, בלוגרית שמאד שווה לקרוא, החלה לאחרונה לאסוף מימון כדי לערוך סקר בקרב מצביעי קדימה, עדיין המפלגה הגדולה בישראל. אני חושב שזה פרויקט עיתונות אזרחות חשוב, תרמתי לו, והנה טל מסבירה אותו במילותיה שלה. – יצ"ג)

אנשים שואלים אותי למה בכלל לערוך סקר פוליטי בקרב מתפקדי קדימה? את מי זה מעניין? המפלגה הזו על הפנים (אני מצטטת מן הזכרון), מלכתחילה היתה שענטז של כל מיני טיפוסים פוליטיים ומפלגה שאין לה אג'נדה פוליטית ממוקדת, שלא תתלונן על כך שהפכה למיותרת בהוויה הפוליטת הישראלית תוך כמה שנים.

מפלגת קדימה היא היום המפלגה הגדולה בישראל מבחינת מספר המנדטים בכנסת (28) ויש לה ציבור מתפקדים של כ-106 אלף איש (מתוכם לכ-96 אלף יש זכות בחירה בהצבעת הפריימריז לראשות המפלגה). לליכוד, מפלגת השלטון, עם 27 מנדטים בכנסת, יש ציבור מתפקדים גדול יותר, של כ-160 אלף איש. בבחירות לראשות העבודה בספטמבר האחרון היו כ-66 אלף בעלי זכות הצבעה (מספר המתפקדים שלהם גדול מכך ונע ככל הנראה בסביבות ה-80 אלף איש)

קדימה, שהתחילה בגדול, הולכת ומתכווצת למול עינינו. המעמד של מנהיגיה נחלש בעיני הציבור, למרות שראשיה חוזרים ואומרים שהם האלטרנטיבה השלטונית, קשה למצוא מישהו היום שרואה בהם ככאלה. אז את מי זה מעניין לערוך סקר פוליטי בקרב מתפקדי המפלגה? מה זה משנה מה חושבים המתפקדים של מפלגה שתחזיק בין עשרה מנדטים לשנים עשר מנדטים?

אני מזכירה לכל השואלים, שאת התחושה שיש להם כלפי קדימה כיום, הם מקבלים מטורי דעה, מכתבות בעיתונות וכן, גם מסקרים. מאיפה להם שקדימה מתכווצת? איפה הם שמעו על זה? אנשים יודעים שקדימה נחלשה, שקדימה לא מהווה אלטרנטיבה, שקדימה בצרות, כי סוקר אחר סוקר התקשרו לכ-400 איש ושאלו אותם לדעתם.

האמת, שכשהעלתי את הפרויקט שלי (http://bit.ly/xUThQt ) לעריכת סקר עצמאי, שקוף בקרב מתפקדי קדימה (רעיון שנבע אך ורק מן העובדה שאף אחד אחר, כלי תקשורת או מכון סקרים, לא ביצע סקר, ולא כי יש לי תוכניות להחליף מקצוע) ידעתי שתהיה חשדנות. תוצאות הבחירות לראשות קדימה ב 2008, בהן לבני ניצחה אך ורק בפער של 431 קולות הותירו את בעלי המקצוע בתחום מדממים. רוב הסוקרים חזו שהיא תנצח בפער גדול והאמת בשטח היתה כמעט שוויון בינה לבין מופז.

לא תיארתי לעצמי שהחשדנות תהיה כלפי סקרים, בשל היותם סקרים. כמה גולשים כתבו לי – למה צריך סקרים, לא עדיף ללכת לקלפי ביום הבוחר ופשוט להצביע? בלי שיש איזה כלי שמשפיע על ההחלטה? אדם אחד כתב לי באימייל (ציטוט מדויק): “אינני מבין למה חשוב שיהיה סקר. סקרים מתקשרים אצלי ל"חוק העדר.'"

את האמת, אני מגרדת בראשי. מגרדת בראשי שוב. ממתי סקר משפיע על ההחלטה? איך יתכן שאנשים בדמוקרטיה, דמוקרטיה כמו שלנו הישראלית, לא מבינים שיש דבר אחד בלבד בעולם שמשפיע על החלטת הבוחר – וזה הבן אדם עצמו.

אם אדם החליט להצביע כי הוא קרא איזה סקר, או קרא איזה מאמר, או שהשכן שלו אמר לו להצביע כך או כך, זו עדיין ההחלטה שלו. מי שהושפע מסקר, עשה זאת כי החליט להיות מושפע מסקר והאחריות לבחירה שביצע ביום הבוחר, היא עדיין האחריות שלו.

סקר הוא מידע. הוא מידע מקיף, מעמיק, שמבוסס על התקשרות עם 400 איש. כמה שיותר מידע, זמינות גדולה של מידע, כמה שיותר נתונים הנמסרים לציבור הקוראים/הבוחרים בשקיפות מלאה, כך אפשר לשכלל ולקבל החלטות פוליטיות שונות.

החשיבה הזו, שנשב כולנו בבית, נסגור עצמנו מפני מידע, ונלך 'נטורל' לקלפי ביום הבחירות, בלי שהושפענו ממידע – היא פשוט תמוהה, שלא לומר קצת ילדותית.

נניח שהייתי כיום עיתונאית היפר אקטיבית והייתי מחליטה לעשות כתבה על מצבה של מפלגת מרכז, ואיך השפיעו על מתפקדיה שלוש שנים באופוזיציה. לצורך הכתיבה שלי הייתי יוצאת לשוחח עם אנשי המפלגה. בעולם אידיאלי של עיתונות (שלא קיים כיום) עורך היה אומר לי, תשיגי כמה שיותר עובדות, שלא נכתוב סתם על רגשות של אחד או שניים מן המפלגה. אז הייתי בטח מתקשרת לכמה? עשרה אנשים? חמישה עשר אנשים? (אנחנו משחקים ב'נדמה לי', כן? מה שתיארתי לא קורה במציאות)

הייתי שואלת אותם 'אחרי שלוש שנים באופוזיציה מה את/ה חושב על המפלגה?', 'מה את/ה חושב על העומדת בראשה?', 'מי לדעתך צריך להנהיג?' וכו'. את הכתבה הזו הייתי מפרסמת בעיתון נייר כלשהו וכולם היו קוראים ומושפעים? היו קוראים ומצקצקים בלשונם, אוי, איך שהמפלגה התדרדרה. אז למה לא להתקשר בצורה מסודרת ל 400 איש ולשאול אותם, ולהעזר באשת מקצוע, סטיסטיקאית שמבינה את העבודה ולקבל מענה ממסה של נשאלים?

מי שמאמין שבשיטה דמוקרטית צריך אדם מקסימום מידע בידיו, יודע להעריך את החשיבות ואת העניין העיתונאי בפרויקט שאני מרימה.

(ותודה לקוראי הבלוג של גורביץ על שאירחתם אותי כאן)

(טל שניידר)