תקרית אלימה במיוחד התרחשה במהלך סוף השבוע בהתנחלות ענתות, כאשר פעילי תעאיוש וסולידריות הותקפו על ידי קבוצה גדולה של המתנחלים. האלימות תועדה היטב במצלמות הפעילים. התקרית היתה למעשה כפולה: התקפה של מתנחלים בשעות הבוקר, והתקפה שניה כאשר חזרו הפעילים בשעות הערב.

בין התוקפים בלט הטיפוס הזה:

(הזכויות לתמונה שייכות ל-Activestills, והתמונה מתפרסמת כאן באישור).

בנסיון להתנער מהטענה שהתוקפים הם מתנחלים, פרסם רוטר הבוקר דיווח שמדובר בחוקר המשטרה יוסי בן ארוש, המתגורר בענתות (תוך שהכותב מתבלבל וחושב שתושבי ענתות אינם מתנחלים). פעילת השמאל מיכל ספיר, שנכחה באירוע, אמרה לי בשיחת טלפון שהיא זיהתה את בן ארוש – משום שהלז חקר אותה בעבר. היא אף קראה לעברו "מה אתה עושה, אתה שוטר." על פניו, נראה שבן ארוש תקף לפחות שניים מן המפגינים: אסף שרון וגיל גוטגליק.

יש לציין שנטען כי רבים מהמתנחלים בענתות הם שוטרים; אנשים שנכחו במקום אמרו לי שחלק מהמתנחלים ניסו לבלום את ההתפרעות של האחרים; ושללא ספק היו מתפרעים גרועים יותר מבן ארוש. ואף על פי כן: שוטרים שמרשים לעצמם לתקוף אזרחים, גם כשהם לא לובשי מדים, הם תופעה פסולה במיוחד, וכשמדובר בשוטר שהוא גם מתנחל שתוקף פלסטינים ופעילי שמאל, אפשר לומר בקלות שלא מדובר בפוגרום. בזה האחרון, אחרי הכל, מן המפורסמות הוא שהמשטרה עומדת מן הצד.

מדוברות מחוז ש"י נמסר בתגובה כי אם תוגש תלונה כנגד בן ארוש, וכי אם יימצאו הוכחות – כגון התמונות לעיל – כי הוא היה מעורב בקטטה, תפתח נגדו חקירה במח"ש, כפי שקורה תמיד במקרים כאלה.

ועוד דבר אחד: מבין המעורבים בפרשת קו 300, שצצה שוב לאחרונה, רק אחד המשתתפים הבולטים עדיין מחזיק בתפקיד בעל השפעה: שמעון פרס, נשיא המדינה, שלאורך כל הפרשה עמד לצד הקושרים נגד הדמוקרטיה ונגד שלטון החוק. פרס מעולם לא ענה על שאלות על תפקידו בפרשה. הוא כנראה יודע למה.

(יוסי גורביץ)

כובע הקסמים של נתניהו הולך ומתרוקן במהירות. הפעם הוא לא הצליח לשחד את הסטודנטים בכמה פיצות, והנסיון שלו למנוע את "מחאת העגלות" של ההורים היה פאתטי במיוחד – הצעה להוריד ב-50% את מחיר הנסיעה באוטובוס של הורה עם עגלה. ההצעה התקבלה בבוז הנדרש, שהצטרפה לבוז שקידם את מצגת הפאוורפוינט האווילית שלו כמה ימים קודם לכן. הצטרפותו המאוחרת של עופר עיני למאבק, והקפיצה על העגלה של ציפי לבני מקדימה – היא נראתה היום בסביבות מאבק הרופאים, אחרי שתיקה ארוכה כמעט כמו זו של אהוד ברק, מנהיג סיעת איסתקלל – ודאי גרמו לנתניהו להזיע עוד יותר.

עכשיו, אני שומע מכמה וכמה כיוונים שנותרו לנתניהו רק שני שפנים: האחד, שחרורו של גלעד שליט. בכלל לא בטוח שזה יעצור את המחאה, והמהלך הזה צריך הסכמה של החמאס – שמצידו, מה בוער לו. ממשלה חדשה עשויה להיות גמישה יותר מזו של נתניהו, ולו בגלל הצורך שלה בזריקת פופולריות מהירה. השפן הזה, אפשר לומר בבטחה, הוא במצב שרדינגר – נתניהו לא ידע אם הוא חי עד שינסה לשלוף אותו.

השפן האחר הוא יציאה למלחמה, או, אם לא מלחמה, לאיזה מבצע שנראה בדיוק כמו הדבר האמיתי. זה דווקא עובד תמיד. אתמול חגו מטוסי חיל האוויר מעל רצועת עזה, ובכלל נראה שמשרד הבטחון מחמם שם את הגזרה בשבועות האחרונים. ואם כבר הזכרנו את יו"ר סיעת איסתקלל, אז אתמול הוא טס שוב לארה"ב, לעוד פגישה עם המנהיגים שם. על מה הם הולכים לדבר?

לא יודע. אני יודע שרכזי הבטחון בצפון קיבלו התרעה רשמית מהממשלה שהולך להיות חם בסביבות ספטמבר, אולי מלחמה. אולי עם הפלסטינים, אולי עם ערביי ישראל, אולי עם החיזבאללה.

רוב מלחמות ישראל, נזכיר, היו יוזמה של ממשלות ישראל, ולעיתים קרובות היתה להן סיבה פוליטית. מלחמת 1956 היתה קנוניה של שמעון פרס עם הבריטים והצרפתים. שיגור הטילים הראשון של ישראל בוצע ערב בחירות, בתחילת שנות השישים, וזה עבד לבן גוריון. ב-1967, האמריקנים רצו זמן לדיפלומטיה, אבל לצה"ל לא היתה סבלנות והמלחמה פרצה. הפצצת הכור העיראקי ב-1981 בוצעה ימים ספורים לפני הבחירות של אותה שנה, לגמרי לא במקרה. על 1982 מיותר להרחיב את הדיבור. שמעון פרס יצא לענבי זעם ב-1996 כדי לנצח בבחירות; מהיותו שמעון פרס, כמובן, הוא קצר רק תבוסה – ההפגזה בכפר קנא הובילה לכך שערביי ישראל סירבו לצאת ולהצביע עבורו, ונתניהו ניצח ב-0.4%. ב-2006, ניצל הצבא תקרית גבול כדי לצאת למלחמה בכדי למחות את חרפת התבוסה לחיזבאללה בימי שהותו ברצועת הבטחון. זה נגמר כפי שניתן היה לצפות. עופרת יצוקה היתה תוצאה של רצון ישראלי לעימות ודחייה של בקשות החמאס להמשך הפסקת האש, צריך הרבה מאד רצון טוב ולא מעט תמימות כדי להאמין שלא היה לה קשר לבחירות שכבר הוכרזו.

לאהוד ברק אין כל עתיד פוליטי, והוא מספיק נבון כדי לדעת את זה וכדי לדעת שהוא הפוליטיקאי השנוא ביותר בתולדותיה של ישראל, וששום דבר שהוא יעשה פרט לספוקו לא ישנה את זה. האמת, גם זה לא יעזור, אם כי זה כנראה יגדיל את מספר האנשים שיגיעו ללוויה, ולו כדי לוודא שהוא אכן מת. מותר לתהות אם הוא נמצא בארה"ב כדי להשיג תמיכה אמריקנית למלחמה, שהיא פחות או יותר הדבר היחיד שיקנה לו עוד זמן. להוציא 1956, שהעלתה את חמתו של אייזנהאואר להשחית, שאר המלחמות זכו לתמיכה אמריקנית, מהוססת או נלהבת, וישראל לא יצאה למלחמה בלי הבנה, לפחות, עם ארה"ב.

אז אם בשבועות הקרובים, תפרוץ פתאום מלחמה; אם הגבול בצפון או בדרום יתחמם לפתע, לכאורה מעצמו; אם נתניהו יופיע, חיוור ונחוש, ויאמר שהוא הורה לצה"ל להתחיל בתקיפת איראן כדי למנוע ממנה להפוך לגרמניה הנאצית – אל תאמינו לאף מילה שאומרים לכם. הנחת היסוד צריכה להיות שהמשטר מציל את עצמו באמצעות מלחמה. אחרי הכל, זה מה שהתעמולה שלנו אומרת כבר שנים על השליטים הערבים. נראה לכם שאהוד ברק ציני פחות מנסראללה? שלנתניהו אכפת מאזרחיו יותר מנאצר?

יש לקוות שהאזהרה הפומבית של מאיר דגן והבעת הספק שלו האם יורשיו יכולים לעמוד בפרץ הממשלה ההרפתקנית תבייש את בכירי הצבא והם יבלמו את רעיון העוועים הזה. מצד שני, חיי הצבא לא מטפחים שכל ישר ואת היכולת לומר "לא". אז אם תפרוץ פתאום מלחמה, חובתנו תהיה לשבש אותה – להסתער על הקריה, לחסום את הכניסה לבסיסי חיל האוויר, ובאופן כללי לסרב לשמש כפיונים בנסיון של ברק ונתניהו להציל את האוליגרכיה הכלכלית-פוליטית על חשבון דמם של האזרחים. הפטריוט האמיתי, בשעה כזו, יתייצב מול ממשלתו ומול צבאו.

בואו נקווה שזה לא יקרה, אבל בואו נהיה מוכנים.

ועוד דבר אחד: לי, אישית, נמאס לשמוע – כמעט תמיד מאיזה חובש כיפה או מתנחל, שכבר הסתדר על חשבון הציבור – את הקריאה "לך תגור בלוד". לא רוצה לגור בלוד. לך אתה לגור שם. ממשלת ישראל דפקה את המקום בעקביות, ופגעה בתשתיות שלו, הכל מתוך נסיון להשלים את הטיהור האתני של 1948 ולהוציא משם את הפלסטינים שעדיין נאחזים באדמותיהם. קודם תהפוך את לוד לעיר ישראלית שראוי לחיות בה, ובמיוחד חבר אותה לתחבורה ציבורית ראויה – ולא, רכבת ישראל זה לא זה – ואחר כך דבר איתי.

(יוסי גורביץ)

אם היה צורך בהוכחה נוספת לכך שהפלסטינים צריכים לצאת לדרך משלהם, הגיעה תגובתו של שר האוצר יובל "טיל לוגי לאלוהים" שטייניץ וסיפקה אותה: שטייניץ הודיע שהוא מעכב את העברת כספי המיסים לרשות הפלסטינית – מיסים שישראל גובה במקום הפלסטינים, ושהיא מחויבת להעביר להם – במחאה על הסכם הפיוס בין החמאס ובין הפתח. זו לא הפעם הראשונה שישראל נוקטת בשטיק הזה – גוזלת כסף פלסטיני ואז מנהלת, כשודד, משא ומתן על החזרתו – ואפילו ג'ורג' וו. בוש התבטא בתקיפות נגד המנהג הזה.

מה, בעצם, אומר שטייניץ? הוא אומר שלישראל יש זכות וטו על ההתנהלות הפוליטית הפלסטינית. הוא אומר שבממשלת ישראל יכול לשבת אביגדור ליברמן כשר חוץ, וששר המדע שלה יכול להיות דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי, שמחלק פרסים למנהיג האחים היהודים הבולט, שמואל אליהו, וכשזה קורה הדבר מצביע על קיומה של דמוקרטיה בישראל – אבל שמה שמותר ליהודים, אסור לפלסטינים. בממשלה שלהם צריכים לשבת רק אנשים שישראל מוכנה לסבול, או, במינוח נעים פחות, אנשים שאפשר לסמוך אליהם שישתפו פעולה עם ישראל, בהנתן הלחץ המתאים.

אם יישאלו נציגי ישראל מנין הם לוקחים לעצמם את הסמכות הזו, הם יצביעו על הסכמי אוסלו. המדיניות של הפלסטינים ברורה, במיוחד לאחר הנסיון להגיע להסכמה עם החמאס – נסיון, לא עסק גמור – ופשוטה: להפסיק את הפסאדה של "התהליך המדיני". בספטמבר הקרוב, הם יקברו את הסכמי אוסלו קבורת חמור, ויקבלו הכרה לעצמאותם מרוב מוחלט של העולם.

לגמרי לא במקרה, בספטמבר הקרוב יציינו 18 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים הללו, שכל כך הרבה תקוות נצלו בהם, שימשו בסופו של דבר לרגולציה של הכיבוש בפאזה השלישית שלו, זו שאחרי האינתיפאדה הראשונה. ההסכמים לא אמרו מילה וחצי מילה על פינוי התנחלויות או על הקמת מדינה פלסטינית; הם היו בסך הכל הסכמי מסגרת למשא ומתן.

18 שנים אחרי, מספר המתנחלים בגדה יותר מהכפיל את עצמו. אף אחד לא מדבר יותר ברצינות על פינוי התנחלויות; אפילו לא על פינוי מאחזים. הממשלה לא רוצה, הצבא הוא משת"פ של המתנחלים, שמצמיד מיד שמירה לכל מאחז. היום, אגב, הודיעה הממשלה לבית המשפט שהיא לא תהרוס את בית משפחת אלירז פרץ, שנבנה באופן בלתי חוקי על קרקע פלסטינית פרטית שנחמסה, משום שהלה נהרג בקרב עם פלסטינים בגבול הרצועה, ובידוע שדם הליסטים מכשיר בדיעבד את הגזלה. באותה הזדמנות, הודיעה הממשלה שהיא תכשיר מאחזים שהוקמו גם על "אדמות מדינה", כלומר אדמות שהחרימה הממשלה ושאמורות על פי החוק הבינלאומי לשמש לצרכיהם של הפלסטינים דווקא. הכל, אתם מבינים, כי הממשלה חרדה לגורל תהליך השלום.

ההסכם בין הפתח לחמאס נובע, כמובן, גם מהטלטלה שעוברת על העולם הערבי. אף אחד משני הצדדים לא רוצה לגמור כמו מובארק. הציבור הפלסטיני רוצה אחדות; הוא יקבל אותה, או לפחות מראית עין שלה. זה לא זמן טוב לעצבן את האוכלוסיה. ההסכם בין שני הצדדים כולל הכרזה על בחירות בתוך כשנה, בחירות שיעניקו להנהגה שתבחר לגיטימציה שנעדרת מזה שנים.

מיותר להרחיב את הדיבור על כפל הלשון הישראלי: מצד אחד, תלונה צבועה מצד שר החוץ על כל שבהעדר אחדות בין הפלסטינים, אין טעם בהתקדמות בתהליך המדינה (תהליך שהוא מלכתחילה הגדיר כמת), ומצד שני, טרוניות היסטריות מצד ראש הממשלה על הפיוס; מצד אחד, טענות ישראליות – נכונות כשלעצמן – שבהיעדר בחירות, אין ממשלה פלסטינית לגיטימית, ומצד שני התנגדות לקיומן של בחירות. אבל חובה לומר כמה מילים על שמעון פרס.

נשיאנו היקר השתלח בעמיתו הפלסטיני, אבו מאזן, ואמר שההחלטה על פיוס היא "טעות פטאלית", ש"תמנע הקמת מדינה פלסטינית". כאילו היתה המדינה הפלסטינית מין פרס שנותנים לילדים טובים, ושנשלל מילדים רעים; כאילו אין זכות קיומן של ישראל ופלסטין כרוכות אלו באלו, בהכרזת או"ם אחת שניתנה ב-29 בנובמבר 1947; כאילו היה הנשיא הפלסטין וסאל שלו.

למעשה, אם לשפוט על פי דיווח של בן כספית – לא בהכרח רעיון חכם – שמעון פרס כבר ויתר על נסיגה מהתנחלויות וחושב שאיזו פרשנות משפטנית שמדברת על "שטחי 67'" ולא "קווי 67'", ושהמשמעות שלה היא פירוקה של המדינה הפלסטינית העתידית לטובת בנטוסטנים שכבר לא מעמידים פנים שהם משהו אחר, היא מה שתציל אותנו. בימין נוהגים לשאול, בצדק, מדוע לא נלקח פרס נובל לשלום מיאסר ערפאת; ההצהרות האחרונות של האיש שאחראי לקנוניה שמאחורי הפלישה לסיני ב-1956, להקמתו של פרויקט גרעיני ישראלי תוך התעלמות מאמנות בינלאומיות, ושיצא למבצע "ענבי זעם" בלבנון – המבצע שהסתיים בטבח כפר כנא – כדי לעודד את קמפיין הבחירות שלו ב-1996, צריכות להעלות סימני שאלה זהים לגבי הפרס שהוא קיבל באותה הזדמנות.

סלאם פיאד כבר התנער מהאיומים של שטייניץ, והודיע שהפלסטינים ימשיכו לעבר האחדות, גם אם ישראל לא תעביר את הכספים שהיא מחויבת להעביר. וכך צריך. את המשחק הישראלי הכפול, ידו אוחזת בשלח הכיבוש ופיו מזמר זמירות תהליך שלום, צריך להפסיק. ויש לקוות שזה בדיוק מה שיקרה בספטמבר: מדינה פלסטינית, באיחור היסטורי של 63 שנה. ואולי, אולי, עם השלמת התהליך ההיסטורי הזה יפסיקו הפלסטינים לקחת שיעורים בהתקרבנות מהישראלים, ויתחילו במלאכה הקשה הרבה יותר מהמלחמה בישראל, מה שכינה אבו מאזן הג'יהאד הגדול: בנייתה מחדש של החברה הפלסטינית.

ועוד דבר אחד: המדינה מערערת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע כי על המדינה לחשוף את המסמך שקובע מהי כמות הקלוריות היומית שצריכים תושבי רצועת עזה לצרוך. אלו המסמכים, או הטיוטות למסמכים, שקבעו את מדיניותה של ישראל כלפי רצועת עזה. 66 שנים אחרי סופה של אימפריית הרשע הנאצית, מנסה ישראל להגן על פקידיה שעסקו בספירת הקלוריות המותרות לתושבי חבל מורד, שישראל העמידה פנים שהיא איננה שולטת בו עוד. ספק אם יש שליטה כקביעה מה יאכל אדם, וכמה יאכל. שיהיה לכם יום שואה קל.

(יוסי גורביץ)

עוד לא הספקנו להפטר מגבי אשכנזי, וכבר יש מי שרוצים שניקח אותו בחזרה: שורה של חברי כנסת – בעיקר ממפלגת סקטור השחיתות, קדימה – הודיעו שהם מתכוונים להעלות, שוב, הצעת חוק שתבטל את חוק הצינון ותאפשר לאשכנזי להכנס לחיים הפוליטיים כבר בבחירות הקרובות. הם זוכים לתמיכה נלהבת של חבר מפלגתם, הנשיא שמעון פרס, שבהתערבות שכבר הורגלנו לה בהליך הפוליטי הצהיר שהוא מתנגד לחוק, כי "חבל לאבד אדם כמו אשכנזי". בעיקום העובדות שהורגלנו לקבל מפרס, הוא אומר ש"מי שסומכים עליו שינהיג את צה"ל ואת מערכת הביטחון, יש לסמוך עליו שלא יערב פוליטיקה בשיקוליו לפני הפרישה". כדי שלא לערב שיקולים פוליטיים בהחלטותיו, ימים ספורים לפני שהוא הופך לפוליטיקאי, צריך קצין להיות מלאך. צה"ל, כמו כל צבא אחר (או, בעצם, כל גוף אנושי אחר), מפגין מחסור בולט במלאכים, וספק אם מלאכיות היא תכונה שמישהו שייך אי פעם לאשכנזי.

מותר לתהות מהן, בעצם, הסגולות הייחודיות שניחן בהן אשכנזי, שהופכות אותו להכרחי כל כך למערכת הפוליטית שלנו. במהלך שנות כהונתו, התכונות שבהן הצטיין אשכנזי היו שתיקה רועמת תוך ניהול פוליטיקת-לשכות קטנה ומלוכלכת. אין לנו מושג מהן עמדותיו הפוליטיות, להוציא שהצבא צריך להיות מעל לפוליטיקאים, ועל כך יעידו העובדות: הוא לא היסס לנזוף בראש הממשלה נתניהו (הוא התנצל אחר כך), הוא ניהל מלחמה ממושכת בשר הממונה עליו (תוך ניצול העובדה שהאיש מגעיל את השועלים), והוא הרשה לעצמו לתקוף החלטות ממשלה. קשה להמנע מן המסקנה שהסיבה היחידה שהפוליטיקאים רוצים את אשכנזי לצידם היא העובדה שלפני חמש דקות הוא ענד דרגות רב אלוף. מותר לתהות אם שלטון הקצינים הישראלי (דיין, רבין, וייצמן, ברק, שרון, במידה מסוימת נתניהו) היה הצלחה גדולה כל כך; להזכיר שראשי הממשלה המוצלחים של ישראל (אשכול, בגין, במידה מסוימת בן גוריון) היו אזרחים במובהק.

אפשר, כמובן, לטעון שכל דורשי טובתו של אשכנזי הם בעצם דורשי רעתו: שהם רוצים למנות אותו למשרה יצוגית של כבוד, להוריד אותו בדרגה מרמטכ"ל לראש ממשלה, מהאדם הפופולרי ביותר במדינה למושא חרפה. אבל מה שחשוב כאן הוא הבוז לחוק, שמושרש עמוק בתרבות הפוליטית הישראלית.

החוק מפריע? לא נכפוף את ראשנו בפניו, נשנה אותו. ברק, משנכנס לתפקיד ראש הממשלה, מיהר לשנות את חוק יסוד (!) הממשלה, כדי שיוכל למנות את הממשלה המנופחת ביותר בתולדות ישראל, שאפילו ממשלת נתניהו לא משתווה לה. בשלהי כהונתו הארוכה מדי של ברק, ניסו בליכוד ברצינות לשנות את חוק יסוד ראש הממשלה, כדי שבנימין נתניהו – שהתפטר מן הכנסת והיה אז רק "אזרח מודאג" – יוכל להתמודד מול ברק. התרגיל שעשה אז ברק – התפטרותו, בלי פיזור הכנסת – לא היה רק תרגיל ציני, שתקע את ראש הממשלה שבא אחריו עם כנסת לעומתית ובמידה רבה לא רלוונטית, הוא גם שכנע את נתניהו לא להתמודד – החלטה שעליה הוא התחרט מרות לאחר מכן.

הרעיון הזה, שחייה של מדינת ישראל אינם חיים בלי אשכנזי כלוחץ תינוקות ומנשק ידיים, שולח את חברי הכנסת להתעלל שוב בחוק, ומוכיח שוב שבישראל החוק הוא בדיחה. אם חברי הכנסת היו רציניים באשר לתפיסה שלהם, שחוק הצינון מזיק, אז הם היו מחילים אותו על הדור הבא של הקצינים, ודורשים שאשכנזי יקבל את הדין ושלא ישנו את חוקי המשחק עבורו. העובדה שהם לא עושים זאת אומרת מה הם חושבים על חשיבותו של החוק. וכאשר זו גישתם של המחוקקים, מה לנו כי נלין על העם?

הערה מנהלתית: אמש התקבלה תרומה נוספת בקרן הטבק והאלכוהול, ואני מאחל לתורם שלעולם לא יהיה תלוי בחסדיהם של פוליטיקאים.

(יוסי גורביץ)

התקשורת הישראלית דיווחה הערב, מפי מקורות בטחוניים עלומים שדיברו עם סוכנות הידיעות AP, על כך שכוחות מצריים נכנסו לסיני, באישורו של משרד הבטחון הישראלי.

השאלה המתבקשת – מעבר לשאלה למה התקשורת הישראלית מאחרת עם הידיעה הזו ב-24 שעות – היא באיזו סמכות פעל משרד הבטחון. הסכם השלום עם מצרים אושר על ידי הממשלה והכנסת. הנושא בעליל לא הובא לדיון בכנסת. האם הוא הובא לדיון בממשלה? והכוונה היא לממשלה כולה, לא לאיזו שביעיה, כי לממשלה יש אחריות קולקטיבית להחלטות כאלו? או שההחלטה התקבלה ברמת בכירים במשרד הבטחון, שקיבלו את הנהון השר, ששוחח עם ראש הממשלה?

זו שאלה חשובה, כי אם אנחנו מקבלים את ההנחה שמשרד הבטחון והעומד בראשו הם גוף שיכול בהינף יד לשנות את ההסכם המדיני החשוב ביותר שחתמה עליו ישראל, בלי דיון מעמיק, ושזה בסדר כי "המצב לחוץ", אז אין בעצם שום דבר שמשרד הבטחון לא יכול לעשות, ותמיד אפשר להודיע לתקשורת שהשעה דוחקת. מי שעוצם עין כששר הבטחון, או במילים מפורשות יותר אהוד ברק – שלא היה כמוהו לבוז לציבור ולדעת הקהל – מרשה לעצמו לדלג על נהלים בסיסיים של ממשל בישראל, שלא יתפלא ולא יתלונן כשהוא ימשיך לעשות את זה, גם בדברים קטנים יותר.

ועוד הערה: התיאום הבטחוני הזה, יחד עם המברק ששלח ליברמן, ההתבטאות של פרס, כמו גם זו של נתניהו מבהירים באיזה צד ניצבת ישראל. היא כבר לא מנסה להסתיר את עמדתה. באוקטובר 1956, קשרה ישראל נגד מצרים יחד עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות דועכות, בריטניה וצרפת. היום היא שוב קושרת נגד העם המצרי עם כוחות העבר. וגם הפעם, אחד הקושרים הוא שמעון פרס.

(יוסי גורביץ)

בהפגנת השמאל הגדולה במוצאי שבת, היה נואם מפתיע: מאיר שטרית, האיש והמאגר הביומטרי. הוא תקף בחריפות את הצעת החקירה של ליברמן, ציטט את ז'בוטינסקי כתומך באינדיווידואליות על חשבון קולקטיביות, ונכנס גם בחברי הכנסת מהסיעה שלו שתמכו בהצעה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט "מי?" טיבייב ועתניאל שנלר. הוא אמר עליהם ש"אפשר להוציא את האנשים מהליכוד, אבל אי אפשר להוציא את הליכוד מהאנשים". הוא הזכיר שלכנסת אין סמכויות חקירה, וקרא לאנשים שייקראו להחקר בפניה להתעלם מהזימון. הוא התחייב למשמעת קואליציונית של קדימה בהצבעות העתידיות בנושא ועדת החקירה, כדי להפיל אותה.

אמש תקפה גם ציפי לבני, באיחור מתבקש של שבועיים, את ההחלטה הזו. כמקובל, היא עשתה את זה אחרי שנתניהו – שהוגדר פעם על ידי נחום ברנע כמי "שמתחיל כל משבר כמו מרים משקולות קווקזי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת" – הודיע שהוא שוקל בעצם להפוך את ועדת החקירה לוועדת חקירה "של כל הארגונים הבלתי ממשלתיים". ההתקפלות של נתניהו הודלפה דקות ספורות אחרי הצעדה במוצ"ש. באקורד נלעג במיוחד, אמרו מקורבי נתניהו כי הוא "עוד לא דן בנושא" עם ליברמן, כלומר טרם קיבל את אישורו. כזכור, מוקדם יותר השבוע הודיע נתניהו בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להתקפה של ליברמן על אנשי הליכוד המתונים, ה"פיינשמקרים". ההתקפה על השמאל, מבחינתו של המסית הלאומי, היתה דווקא בסדר גמור.

הבוקר מצטרף אופורטוניסט נוסף מקדימה, שמעון פרס, למקהלת המתנגדים. כהרגלו, הוא ציטט את בן גוריון וכהרגלו, הוא לא אמר שום דבר לפני שבדק לאן נושבת הרוח. מבין כל אלה, האמין ביותר הוא מאיר שטרית; הוא הראה בשורה של מקרים בעבר יכולת מרשימה לעמוד מול הסיעה שלו; בין השאר, היה חבר הכנסת היחיד של הליכוד שנמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב'. מן הראוי לציין ששטרית לבני, כמו רוב חברי מפלגתה, כלל לא נכחה בהצבעה שעליה היא מוחה עכשיו. הם לא לבד: גם עשרה מחברי מפלגת העבודה לא היו שם. מנהיג הסיעה, אהוד ברק, הזכיר לנו שוב מדוע זכה לכינוי "אהוד ברח": יש לו רקורד ארוך של התחמקויות מהצבעות שעשויות, על מוחו האנליטי, לסבך אותו יום אחד. הציניות שלו כלפי בוחריו מתבטאת בסירובו להגיב לשאלות בנושא. הוא כנראה קלט שמבור חוסר הלגיטימיות שבו הוא נמצא, הוא כבר לא יטפס החוצה. אפילו האמריקנים, באיחור קל של עשור אחרי הציבור הישראלי, כבר לא מאמינים לאף מילה שהוא פולט. המקרה המשונה ביותר הוא של חברי הכנסת שי חרמש (קדימה) וטאלב א סאנע: שניהם טוענים שהם היו מקוזזים עם דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי. אולי, באותה הזדמנות, אפשר להפסיק עם המנהג המגונה של קיזוזים? לא בשביל זה אנחנו משלמים לכם. ומי לעזאזל מתקזז בהצבעה כזו?

מכל הנלעגות הזו אפשר להוציא שלוש מסקנות. ראשית, כאשר השמאל – גם השמאל הרדיקלי – מתאחד ויוצא לרחוב, יש לכך השלכות. הוא מאלץ את לבני, פרס ואפילו נתניהו להביע עמדה או להתקפל. שנית, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, קדימה היא לא מפלגה שיכולה לייצג נאמנה אפילו את עמדותיו של השמאל המתון, והגיע הזמן להקים מסגרת שמאל חדשה. העבודה ומרצ סיימו את תפקידן ההיסטורי. למעשה, הן סיימו אותו בשנת 2000, אבל כבר אי אפשר להתעלם מהרקבון.

שלישית, מעניין מאד לשים לב לתהליך שעובר על השמאל הציוני: אם לפני ארבעה חודשים, ג'ומס עוד אמר שמרצ לעולם לא תהיה בבילעין, הרי שלפני כשבוע וחצי מרצ קראה לאנשיה להגיע לשם; מוסי רז השתתף בהפגנת המחאה נגד הריגת ג'וואהר אבו רחמה, שהיתה קיצונית מאד במונחי השמאל הציוני; ומרצ השתתפה בהפגנה שכללה אלמנטים פוסט-ציוניים ואנטי-ציוניים במובהק. מנגד, קבוצת המתחזים של השמאל הלאומי – "אם תרצו", רק עם התנגדות להתנחלויות ותמיכה דקה בסוציאל-דמוקרטיה – לא הגיעה להפגנה, והוכיחה שהיא בעיקר ספין. ממשלת ליברמן-נתניהו השיגה מטרה אירונית, מבחינתה: רדיקליזציה של השמאל הציוני. אל יאוש.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': בעקבות הפוסט על "אם תרצו" מהשבוע שעבר, אפילו השופר שלהם, נרג, מתחיל לסגת מהתמיכה שלו בדו"ח – בן דרור ימיני משתמש בנתונים שהובאו כאן, למרבה הצער בלי קרדיט. עם זאת, שרית מיכאלי מבצלם הפנתה את תשומת לבי לשגיאה שנפלה בטקסט: בעמ' 13 בדו"ח של אם תרצו יש ראיה לכך שקרן אל אקצה, המשמרת את המורשת הערבית והמוסלמית, אכן תרמה כסף ל-WA. לא שברור לי מה פסול בזה, ולא שזה הפריע ל"אם תרצו" לטעון שארגוני זכויות האדם מקבלים כסף מארגונים התומכים בטרור.

הערה מנהלתית ג': באתר "סרוגים" לקחו קשה למדי את הפוסט האחרון, והם יצאו בטקסט מלא שגיאות והשמצות כנגד עבדכם הנאמן. מה שמדהים הוא היכולת של חובשי הכיפות לקחת טקסט שבו נאמר מפורשות שיש להקים מחנות השמדה, ואז ליילל על ההשוואה – שאין בלתה במקרה הזה – בין הרבנים שכתבו את הטקסט ובין המשטר היחיד שהקים מחנות השמדה. מה שמרשים הוא העובדה שבתגובות, לא עושים להם הנחות.

(יוסי גורביץ)

להחלטה שקיבלה הכנסת אתמול, להקים ועדת חקירה ל"לתופעת הדה-לגיטימציה כלפי צה"ל בעולם מצד ארגונים ישראלים", אין שום קשר לחקירה. יש לישראל מנגנוני חקירה: אם יש חשד שבוצע פשע, המשטרה או השב"כ חוקרים אותו, הם מעבירים את המידע שברשותם לפרקליטות, וזו מחליטה אם יש מקום להעמדה לדין, ובתי המשפט אומרים אחר כך את דברם – אמנם, בהרבה יותר מדי מקרים דברם זהה לזה של הפרקליטות.

מה שעשתה הכנסת אתמול הוא דה לגיטימציה של מחנה פוליטי: האשמה בבגידה של מחנה אחד על ידי מחנה אחר, בכסות של חקירה. ההליך היה מדהים: לפני כמה ימים העלתה פאינה קירשנבאום (יש יצור כזה) מישראל ביתנו את הצעת הוועדה שלה, והיא הגיעה במהירות שיא לכנסת. מי שענה להצעה של קירשנבאום מטעם הממשלה היה דני איילון, סגן שר החוץ וחבר בסיעתה של קירשנבאום, שבשיא נדיר של ציניות האשים – בשם הממשלה – את ארגוני השמאל כ"מבקשים לקעקע את הדמוקרטיה בישראל". היתה בעיה פרוצדורלית קטנה בנאום של איילון: כפי שציין בזעם והלם מיכאל איתן, איילון לא יכול היה לייצג את הממשלה משום שזו לא דנה בנושא ולא קבעה כל עמדה. אבל הקטנוניות הלגליסטית של איתן כבר שייכת לעידן קודם, העידן שלפני המהפכה הציונית השניה, זו שמובלת על ידי אביגדור ליברמן והפיונים שלו.

יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אחד העוגנים האחרונים של דמוקרטיה בכנסת הנוכחית, תקף בחריפות את החלטת הכנסת – בעיקר מצד סיעות הימין, אבל גם מצד כמה מחברי הכנסת של סיעת קדימה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט טיבייב ועתניאל שנלר – והגדיר אותה כמשפט ראווה. ומה חסר לנו? איזה כלב לא נבח? קולם של בנימין נתניהו, ראש הממשלה שממשלתו לא דנה בהצעתה של קירשנבאום אבל תמכה בה, ושל נשיא ישראל, זוכה פרס נובל לשלום שמעון פרס, לא נשמע. לא היה להם מה לומר, כנראה.

מה שראינו אתמול היה שבירה סופית של כללי המשחק, שימוש בכלי חקירה למטרת רדיפה של יריבים פוליטיים, המקבילה הישראלית של שריפת הרייכסטג. זו, כזכור, לא היתה רק שריפה של מבנה פיזי, אלא שימשה בידי הימין הקיצוני – תוך עקיפת הכללים הפרלמנטריים המקובלים – כדי לרדוף פוליטית את יריביהם, בכלל זה את חברי הרייכסטג הנבחרים של סיעות השמאל (ואחר כך גם של הימין המתון יותר). הלעג של אנשי החולצות החומות ליריבים השתקף אמש היטב בצווחות הנצחון של דני דנון: "אתם חברי בשמאל, צריך להגיד לכם היום כמאמר השיר: 'לפעמים החגיגה נגמרת'".

ואכן, חגיגת הדמוקרטיה בישראל נגמרה. צריך יהיה להבהיר לאנשים שעדיין שוגים לחשוב שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שהתואר הזה כבר לא רלוונטי. ספק אם איילון, קירשנבאום, דנון ואחרים מבינים איזה סיוע הם מעניקים לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, אבל הגיע הזמן להשלים את התהליך: לחסל את הלגיטימציה של המשטר הציוני וממשלת ליברמן-איילון. אסור לגלות נאמנות למשטר הזה, אם רוצים להציל משהו שראוי להצלה ממדינת ישראל. אם על ישראל לחיות, המשטר הציוני חייב לעבור מן העולם. ואת זה צריך לומר בכל מקום, אבל במיוחד מחוץ לישראל. כפי שראינו משורה של משטרים פאשיסטיים, מאיטליה וגרמניה ועד סרביה של מילושביץ', העם במשטרים פאשיסטיים לא מסוגל להציל את עצמו, לא מסוגל להתעורר מחלום ליל המכשפות, אלא באמצעות התערבות חיצונית מטלטלת. מאחר ורוב הישראלים נורא אוהבים לשנוא שמאלנים אבל אוהבים את החופשות שלהם באירופה ואת מוצרי הצריכה שלהם יותר, יש לקוות שסנקציות רציניות יעשו את העבודה.

(יוסי גורביץ)