התפרים הגסים של תיק יששכרוף מבטאים אמת מדכאת: הפרטאץ’ הזה הוא המקסימום שהפרקליטות והמשטרה מסוגלים לו

לפני יותר מעשור, הזדמנתי לבית משפט בירושלים כדי לצפות באיתמר בן גביר מגן על נאשם בטרור יהודי. כשאמרתי לאיזה משפט אני רוצה להגיע, המאבטחת החייכנית של משמר בית המשפט שלחה בי מבט לא מוסתר של גועל. הגעתי לאולם. בן גביר עדיין לא היה עורך דין, אבל הוא כנראה כבר ידע כל מה שהוא צריך לדעת. הוא ריחף כפרפר ועקץ כדבורה, חג בעליצות בטיעוניו סביב עורך הדין הכבוי והאומלל של הפרקליטות. אני לא יודע מה נסגר עם התיק הוא בסופו של דבר, אבל באותו היום קיבל בית המשפט את כל טיעוניו של בן גביר. נער הגבעות הספציפי ההוא שוחרר ממעצר והלך הביתה. יש לקוות שאמר בכוונה גדולה "ברוך המתיר אסורים."

תהיתי אז למה לא טרחה הפרקליטות לשלוח עורך דין רציני לייצג אותה בתיק ההוא. התשובה האומללה היא שככל הנראה, היא לא מסוגלת.

ביום שישי פרסמתי כאן שורה של פרכות בטענות הרשמיות של הפרקליטות בתיק שתפרה לדובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף. הטענות היו, בקצרה, ש:

א. המשטרה והפרקליטות לא נקטו בשורה של צעדי חקירה מתבקשים, שכתוצאה מהם אי אפשר להגיע למסקנה שהפלסטיני שהפרקליטות טענה שהותקף, חסן ג’ולאני, אכן הותקף על ידי דין.

ב. שלג’ולאני היו סיבות לפחד משוטרי משטרת ישראל ושלגמרי יתכן שהם זייפו את העדות שלו.

יממה לאחר מכן, פרסמו שוברים שתיקה תמונה של יששכרוף עם ג’ולאני, כשהוא מצהיר במפורש שלא מדובר בפלסטיני שהוא תקף. אתמול, ניסתה הפרקליטות להגן על עמדתה ופרסמה מכתב שקבע בפסקנות שג’ולאני הוא הקורבן של יששכרוף, הוא ואין בלתו. שעות ספורות לאחר מכן, חשפו “שוברים שתיקה” סרטון של בצלם ממרץ 2014, שבו נראה יששכרוף מוביל פלסטיני אחר כבול וחבול למראה (שווה להתייחס לכבילה הפראית שבה הוא נתון), כשלפניו הולך קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמסר לשוברים שתיקה עדות שמאששת את עדותו של יששכרוף, אבל – ראה זה פלא – אליו חוקרי המשטרה לא הצליחו להגיע.

בשלב הזה הגרסה של הפרקליטות – היתה רק תקרית אחת שבה יששכרוף עצר מישהו בחברון, וזו התקרית שחקרנו – שכבה מדממת על הרצפה. הבוקר הוסיפה עמירה הס את מכת המוות. הס הגיעה אל חסן ג’ולאני וגבתה ממנו את הגרסה שלו.

לדברי ג’ולאני, החקירה שלו התנהלה כך:

א. חוקרי המשטרה הגיעו אליו והתחילו לחקור אותו על התקרית מ-2014. כששאל למה בעצם נזכרו בזה פתאום, אמר לו החוקר של משטרת ש”י ש”יש חיילים שקרנים.” בשלב הזה זיהמו החוקרים את העדות בכך שסימנו לעד מה לומר.

ב. החוקרים הבטיחו לג’ולאני אישור כניסה לישראל אם יאמר להם מה שרצו לשמוע.

ג. הוא אמר להם את האמת: שהוא לא הותקף על ידי יששכרוף.

ד. הוא אמר להם אמת לא נעימה אחרת: שלפני שהועבר לידיו של יששכרוף, הוא הותקף על ידי שישה שוטרי מג”ב באלימות קשה, עד כדי סחרור. למידע הזה אין זכר בגרסה של הפרקליטות.

ה. בסוםו של דבר, החוקרים הגישו לו טקסט כתוב עברית והורו לו לחתום עליו. המדובר בחריגה מהנהלים, שקובעים שעד יחתום רק על מסמך בשפה שהוא מבין. ג’ולאני חתם. זו כנראה הסיבה לכך שהפרקליטות הגיעה למסקנה שג’ולאני “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק”: המשטרה רימתה את הפרקליטות.

אחרי שאספו חוקרי משטרת ש”י את מה שאיילת שקד רצתה שיאספו, הם שלחו את המידע הזה לפרקליטות. אנחנו לא יודעים אם הם העבירו את המידע על כך שג’ולאני הותקף על ידי אנשי מג”ב לפרקליטות או שקברו אותו במסמך העברי שג’ולאני לא הבין. אנחנו יודעים, עם זאת, שפרקליטים בכירים כמו שי ניצן והפרקליטה למריחות מיוחדות נורית ליטמן עברו על המידע שהעבירה להם המשטרה.

היתכן שהם לא שמו לב שג’ולאני חתם על עדות שכתובה בעברית? היתכן שהם לא שמו לב למשפט משונה כמו זה שאומר ג’ולאני על כך שהפנו כלפיו רק אלימות סבירה?

לגמרי יתכן. כי האמת המפחידה ביותר בכל יששכרופגייט היא לא רק שהפרקליטות יכולה לתפור לך תיק בהוראת שרת המשפטים, אלא שהיא כל כך רשלנית. בחקירת דגל, כזו ששרת המשפטים לוטשת אליה עין, התפרים כל כך גסים והשקרים כל כך בוטים שכמה אנשים טובים משוברים שתיקה שמוציאים את העיניים על ארכיון הווידאו של בצלם ועיתונאית שהולכת אשכרה לשאול את ג’ולאני מה קרה שם מפרקים את הסיפור של הפרקליטות תוך ארבעה ימים.

זו חקירת דגל, וזה כל מה שהם מסוגלים לו. וזה מפחיד באמת. כי אלה האנשים שצריכים להתמודד עם עבריינים ערמומיים כמו בנימין נתניהו ועורכי הדין שלו. אז צריכה לקום ועדת חקירה, שלאחר שתעיף את שי ניצן וליטמן צריכה גם לברר לא רק איך הושחתו הפרקליטות והמשטרה, אלא גם איך הם הפכו לחסרי יעילות כל כך.

ואה, כן: למצוא את ששת שוטרי המג”ב שתקפו את ג’ולאני. אם אני מבין את שרת המשפטים נכון, זו עבירה חמורה שיש לחקור בלי קשר למשך הזמן שעבר. מה גם שיתכן שחלק מהם לובשים מדי משטרה היום.

(כן, כן, אני מתלוצץ.)

ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ירו למוות בתחילת החודש באח ואחות שנסעו ברכבם ליד ההתנחלות חלמיש. אלוף הפיקוד הורה לנזוף בסגן המ”פ ולהשעות את המ”כ. יש, כמסתבר, חקירת מצ”ח, והיא כרגיל מתנהלת לאחר שלחשודים היתה אפשרות לתאם ראיות. נזיפה והשעיה: זה מה ששווים חיי פלסטינים בעיני אלוף בצה”ל. אשר לחקירת המצ”ח, הפעם הם כנראה יתקשו לטייח אותה בעילת “לא מצאנו מי היה מעורב”, אז הם כנראה ילכו על “מרחנו את החקירה עד שהחשודים יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי” הישן והטוב, וסביר להניח שלאיילת שקד לא יהיה דחוף להורות לפרקליטות לפתוח בחקירה בנושא.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרשת דין יששכרוף מעידה על האופן שבו הושחתה הפרקליטות תחת שי ניצן

כלי התקשורת דיווחו אמש (ה’), כמעט בלי יוצא מן הכלל, בהבלטה על מכתב של הפרקליטות, שבו נטען כי דובר שוברים שתיקה שיקר ביחס לאירוע מעצרו של פלסטיני. כרגיל במצבה המצער של התקשורת הישראלית, הקומוניקט של הפרקליטות צוטט כאילו היה תורה מסיני וללא כל ביקורת. את הביקורת נספק כאן.

קודם כל, קומוניקט? כן המכתב של הפרקליטות נשלח, כפי שאפשר לראות, לשורה של ארגוני ימין אבל לא לחשוד עצמו, דין יששכרוף, או לפרקליטתו גבי לסקי. המכתב ארוך בצורה יוצאת דופן – הפרקליטות מסתפקת בדרך כלל בשורה לאקונית של “התיק נסגר מעילה זו וזו” או “הוחלט להעמיד לדין בעבירות כך וכך” – והוא מכיל ניתוח אישיות של יששכרוף שמקומו בפסק דין. בפועל, שי ניצן ביצע ביששכרוף, בפקודת גבירתו איילת שקד, משפט שדה.

נזכיר את השתלשלות האירועים, כי היא קריטית.

יששכרוף תיאר באירוע פומבי השנה תקרית שהתרחשה למיטב זכרונו במארס 2014, שבה הוא הפעיל אלימות חריגה כנגד פלסטיני שיידה אבנים על חיילי צה”ל, במהלך נסיון לעצור אותו, משום שלא הצליח לאזוק את הפלסטיני. ארגוני ימין מיהרו להשתמש בעדות הזו ככלי ניגוח: הם טענו שיש להעמיד את יששכרוף לדין, ובו זמנית טענו שהוא משקר.

ראש וראשון לשקרנים המקצועיים של הימין במקרה הזה היה סרן (מיל’) עמרי סיינר, שבסרטון שזכה להרבה מאד חשיפה טען שהוא היה מפקדו של יששכרוף ושהאירוע לא קרה. הוא הביא עוד שורה של חיילים שאמרו למצלמה “דין, אתה שקרן”, כשחלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך. העובדה הקריטית שסיינר השמיט היא שהוא לא היה מפקדו של יששכרוף בזמן האירוע, וממילא לא היה נוכח בו, ושהחיילים שהוא הביא לא שירתו עם יששכרוף בעת האירוע. עם זאת, יש חשיבות מסוימת בדבריו של השקרן הזה: כמשיח לפי תומו, הוא מעיד על כך שיששכרוף היה מעורב בשורה ארוכה של פעילויות מעצר.

ב-7.6.17, שולחת שרת המשפטים איילת שקד מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את יששכרוף, וטענה בראיון לגל”ץ ש”עליו להיענש במקרה שבו סיפורו נכון,” ובמקביל ש”ארגון מילואימניקים בחזית אסף עדויות של חבריו ומפקדיו שטענו שהסיפור לא קרה.” שקד מתייחסת כאן לסיינר ולשאר השקרנים שלו. “אם זה אכן כך,” המשיכה שקד, “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.”

שבועיים לאחר המכתב של שקד, מורה פרקליט המדינה שי ניצן על פתיחת חקירה. מדובר בהחלטה חריגה, על גבול חסרת התקדים, מסיבה פשוטה מאד. חיילים נמצאים תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי עד שנה לאחר שחרורם. שיטה קלאסית של מצ”ח למניעת העמדת חיילים לדין היא למרוח את החקירה עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. לאחר שיצא החייל מתחולת חוק השיפוט הצבאי, צריך פניה מיוחדת של הפצ”ר לפרקליטות כדי שתחקור את מי שהוא עכשיו אזרח. הפצ”ר לא עושה זאת אלא במקרים נדירים במיוחד. במקרה הזה, למרות שקרים של הפרקליטות בנושא, הפצ”ר לא ביקש לחקור את יששכרוף; הוא רק העביר את התלונה של סיינר ושקרניו. הפרקליטות טענה אז עוד שהחקירה היא משום שיששכרוף אמר שהוא נקט באלימות קשה כלפי פלסטיני “ללא כל סיבה.” זה לא מה שיששכרוף אמר. הוא אמר שהפעיל אותה לצורך מעצר.

מישהו אמר חקירה פוליטית ולא קיבל?

פרקליטתו של יששכרוף, גבי לסקי, אמרה לי שיש בכוונתה לפנות עוד היום בדרישה לקבל את חומרי החקירה של הפרקליטות בפרשה. מאחר והם אינם בינתיים בידינו, נצטרך להסתמך על תיאור החקירה כפי שהוא עולה ממכתבה של הפרקליטות עצמה. כאן אין ברירה אלא להציג את המכתב כולו.

על פי הפרקליטות, ההליך התרחש כך:

א. יששכרוף נחקר באזהרה. הוא חזר על עדותו כפי שהופיעה בסרטון.

ב. המשטרה גבתה עדות – להבדיל מחקירה באזהרה – מקצין בצה”ל, שמתואר על ידי הפרקליטות כ”המ”פ של החשוד בתקופה הרלוונטית.” הקצין אמר לה שלהד”ם.

ג. מסיבות שלא פורטו, החליטו החוקרים שזו יכולה להיות רק תקרית אחת, שבה נעצר חסן ג’ולאני.

ד. ג’ולאני נחקר, ולמרבה הפליאה הוא מאשש את מה שרצתה השרה שקד לשמוע: הוא “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק.” מה אני אגיד לכם, זה העד המועיל ביותר שראיתי אי פעם. רק חסר היה שיוסיף It’s a fair cop. נגיע לכך עוד דקה.

ה. הפרקליטות מיהרה להוסיף כי “אין תיעוד לחבלות על גופו, אשר לו אותרו היו מחויבות ברישום על פי הנהלים.” וואלה.

כאמור, חומר החקירה עדיין לא בידינו, אבל כבר אפשר לראות שורה של כשלי חקירה מובהקים:

א. המשטרה לא גבתה עדות מכל החיילים המעורבים. אילו היתה עושה זאת, כנראה שהיתה נתקלת בעדותו של קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמאששת את עדותו של יששכרוף. באירוע כזה נהוג לחקור את העדים. לא הפעם. משונה, לא?

ב. ה”מתלוננים”, בראשם השקרן סיינר, לא זומנו לעדות, ודאי לא לחקירה באזהרה. כנראה שכולם הבינו שהעדות שלהם שקרית.

ג. ג’ולאני לא עבר מסדר זיהוי, פרוצדורה הכרחית. כלומר, הוא כלל לא זיהה את יששכרוף כמי שעצר אותו, ואף לא קיבל הזדמנות לכך.

ד. לא נערך עימות בין ג’ולאני ויששכרוף.

ה. לא נערך עימות בין יששכרוף ובין המ”פ (האמיתי).

מסעיפים ג’ וד’ עולה שישנה אפשרות סבירה למדי שג’ולאני כלל לא היה האיש שיששכרוף עצר ושמדובר בתקרית שונה לגמרי. כאן נזכיר את דבריו של סיינר, שהעיד שיששכרוף השתתף במספר גדול של תקריות.

נתייחס לרגע לעדים. המ”פ הוא, על פניו, אדם שיצא לאזרחות (התקרית, כזכור, אירעה במארס 2014 וחצי שנה אחר כך היה ליששכרוף מ”פ חדש, סיינר) ואחרי שנתיים וחצי מוצא את עצמו במשטרה. אמנם, הוא לא נחקר באזהרה, אבל אם הוא היה אומר לשוטרים שהתקרית אירעה כפי שתוארה על ידי יששכרוף, זה עשוי היה להשתנות. אחרי הכל, הוא היה קושר את עצמו לתקרית אלימה מצד אחד מפקודיו שהוא לא דיווח עליה. אז הוא עושה מה שעושה כל אדם במצבו: אומר שהוא לא זוכר שהיתה שם אלימות. כאן משונה למדי שהמשטרה לא עימתה את יששכרוף עם מפקדו – כמובן, זה משונה בתנאי שאתם מאמינים שזו היתה חקירה הוגנת.

מה גם שישנה אפשרות נוספת: כפי שאפשר לראות מהתקרית הזו, אם אתה טורח מספיק למסמס חקירה במשך שנים, גם זכרונם של ההוגנים בעדים מתעמעם. בסך הכל, אנחנו לא מדברים פה על הקרב על האלאמו. סתם מעצר אלים.

אשר לג’ולאני, מבחינתו זה גרוע יותר. פתאום נוחתים עליו שוטרים – חוויה שהיא אף פעם לא נעימה, ובמיוחד לא כשהשוטר הוא יהודי ואתה פלסטיני בחברון – וגובים ממנו עדות על אירוע שהתרחש לפני יותר משלוש שנים. לשוטרים יש דרך להבהיר לנחקר מה הם רוצים לשמוע ממנו – אני זוכר את השוטר ברצועת עזה, שאמר לנו בשלווה שאם הוא ייכנס עם החשוד לחדר חקירות, “הוא יודה גם ברצח קנדי” – וג’ולאני הבין מהר מאד מה מצופה ממנו.

כמובן, בהנחה שהמשטרה לא זייפה את העדות שלו. גם זה קורה, ודי הרבה. בהנחה שבחדר החקירות לא נכח גם נציג שב”כ. נדע יותר כאשר ייצא חוקר החקירה לאור.

למה נציג שב”כ? כי החקירה הזו מסריחה מפוליטיות מתחילתה ועד סופה. שי ניצן האזין לקול אדוניו, והורה על חקירה. החקירה מתנהלת במהירות שיא, ומתיימרת להצליח לאתר את הפלסטיני הנכון בחברון אחרי שלוש שנים. היא נסגרת בהאשמת יששכרוף בשקר. נזכיר את דבריה של שקד כשהפרשה התחילה: “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.” שי ניצן והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, סיפקו לבוסית הפוליטית שלהם את מה שביקשה. אגב, הפרקליטה לעניינים מיוחדים עוסקת בדרך כלל בעבירות בטחון קשות כמו ריגול. מה היא עושה בתיק תקיפה פשוט?

ובכן, זה לא תיק תקיפה פשוט אם שרת המשפטים מעוניינת בו, במיוחד כאשר היא מתכננת כבר שנים חוק שיוציא את שוברים שתיקה אל מחוץ לחוק.

לאורך הקריירה של שי ניצן, הוא תמיד התיישר על פי הצורך של אדוניו הפוליטיים. בנאום הפרישה שלה לפני מספר שבועות, הזהירה נשיאת העליון היוצאת מרים נאור את העובדים בפרקליטות שהם צריכים לשרת לא את הממשלה אלא את האינטרס הציבורי. נאור הכירה היטב את העבודה של ניצן ודומיו. ויש להניח שהיא לא הופתעה כלל מהפמפלט שהוציאה הפרקליטות אמש.

הפרקליטות היא ככל הנראה הגורם המסוכן ביותר לחירותו של אדם. הכוח שלה עצום. ברגע שהוגש כתב אישום, הסיכוי של אדם להיחלץ ממנו בזיכוי נמוך מאד. יופעל עליו לחץ עצום, הן מהפרקליטות והן מבית המשפט, להודות באשמה ולסגור את התיק בעסקת טיעון. במקרה שבו אנשים מתעקשים להיאבק על חפותם, לעתים קרובות מסתבר שהפרקליטות לא יודעת לנהל משפט ראיות – ולכן נוקטת בזיוף ראיות. כאשר הפרקליטות מתחילה להטות משפט על פי רצון פוליטי, היא משתמשת לרעה בשאר הכוחות שלה. היא סגרה כאן תיק שלטענתה היה ריק מתוכן – אבל בפועל האשימה את יששכרוף בשקרים לצורך פוליטי. בפועל, שי ניצן מינה את עצמו לשופט ומוציא להורג, והרשיע את יששכרוף בהוצאת דיבה. אלא שזה לא הליך תקין, ועל ההליך הזה אין בעצם אפשרות ערעור. ספק אם יש דוגמא מובהקת יותר לניצול לרעה של כוח כדי לרצות אדונים פוליטיים.

הרבה יותר משיש צורך ברפורמה בבתי המשפט, וכמעט כפי שיש צורך ברפורמה במשטרה, יש צורך ברפורמה – בשריפת אורוות, למעשה – בפרקליטות. והאיש הראשון שחייב לעוף הוא שי ניצן, הכלבלב של איילת שקד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היודו-נאצית ציפי חוטובלי הואכלה בתרופה שלה, וצווחות הימין עלו השמימה

הביצה הימנית כמרקחה: אחת הדוברות היותר מגונות של ישראל, ציפי חוטובלי, רצתה לנאום בהלל בפרינסטון. שורה של יהודים פרוגרסיבים הפעילו לחץ, והלל ביטלו את הנאום של חוטובלי. ליהוויסטית המסכנה לא נותרה ברירה אלא לנאום בפורום של תנועה יודו-נאצית, חב"ד.

המתנגדים לנאום של חוטובלי נימקו את התנגדותם היטב: חוטובלי, ציינו, היא גזענית, שתומכת בשלילת זכויותיהם של הפלסטינים, מתנגדת לזכויותיהם המדיניות, וטוענת שאין להם היסטוריה. כמו כן, הגוף שבו אמורה היתה חוטובלי לנאום, ה-CJL, אוסר “על קידום גזענות או שנאה מכל סוג.” ה-CJL, בתגובה, ביטלו את הנאום של חוטובלי עד שיוכלו לבדוק את העובדות.

הימין והמרכז הישראלי – ככל שיש עדיין הבדל ביניהם – התחרפנו, עלו על הגגות, קרעו את בגדיהם ושמו אפר בראשם. הם טענו שסתמו לחוטובלי את הפה. שזה, במחילה, בולשיט. לחוטובלי יש יותר יכולת ביטוי מלרובנו. היא חברת כנסת. היא יכולה באמצעות חסינותה המהותית לומר דברים שיביאו להשלכת דובר מן השורה לכלא. ובצדק. זו המטרה של חסינות: שחבר כנסת יוכל לומר את הדברים המקוממים ביותר מבלי לשלם על כך מחיר פלילי.

אבל בלי מחיר ציבורי? רבאק. אף אחד לא שלל מחוטובלי את זכות הביטוי שלה. שללו ממנה במה, ואף אחד לא חייב לתת ליודו נאצית במה. יהודים פרוגרסיביים פשוט אמרו שמבחינתם, חוטובלי לא ראויה לבוא בקהל.

האם הם צודקים? חד משמעית כן.

* בפברואר 2011, הזמינה חוטובלי – אז חברת כנסת – את בנצי גופשטיין, איש ארגון הטרור להב”ה, לנאום בוועדה לקידום מעמד האשה של הכנסת. חוטובלי הזמינה את גופשטיין בשל “מאבקו בהתבוללות.” איך קשורה החיה המיתולוגית של התבוללות לוועדה הזו? ובכן, אליבא דחוטובלי, “אחת המטרות החשובות של הוועדה לקידום מעמד האשה היא הזהות היהודית. לצערי, התופעה של נישואי תערובת מתרחשת בעיקר מהצד הנשי, כשיהודיות נישאות למוסלמים.” גזענות ושנאה? צ’ק.

* חוטובלי שוללת את זכויות הפלסטינים למעמד מדיני. על כך מיד.

* חוטובלי נאמה בכנסת ביולי האחרון, האשימה את הפלסטינים בכך שהם “גונבים את ההיסטוריה היהודית”, ונופפה בספר-גימיק של איזה לוזר, שנקרא “ההיסטוריה של העם הפלסטיני” ושדפיו ריקים.

אז הימין נעמד על הרגליים האחוריות. הדובר הרהוט ביותר שלו, כרגיל, היה בן דרור ימיני. הוא כתב שהוא לא מצא שום גזענות אצל חוטובלי. כנראה שהוא לא טרח לעשות חיפוש גוגל בסיסי. אחר כך התעלה ארכיבישוף תעשיית השקרים על עצמו וכתב “חוטובלי, אגב, תומכת בסיפוח שיוביל לאזרוח.” האמנם?

את מה שחוטובלי חושבת בנושא אפשר לקרוא כאן. לדברי חוטובלי, יש להתייחס אל הפלסטינים – רק בגדה המערבית, אלה ברצועה לא בתמונה – כאל “גרי תושב.” כלומר, במקרה הטוב, אזרחים סוג ב’; במקרה הרע, המשמעות היא כפיית “מצוות בני נוח” עליהם. הפתרון של חוטובלי כולל “זכויות כלכליות ומוניציפליות”, אבל תוך שישראל משתלטת על מערכת החינוך הפלסטינית, כי “המחשבה שהם יכולים לחנך להסתה נגד הישות הציונית בתוך מערכת חינוך היא מחשבה שצריך לסלק אותה מסדר היום שלהם, ובעצם יש לשלוט על התכנים של סדר היום החינוכי של בתי הספר הפלסטינים.”

חשוב לציין שהטענה של חוטובלי על הענקת “זכויות כלכליות” לפלסטינים לא כוללת את זכותם לרכוש: חוטובלי הצביעה בעד חוק ההפקעה, שהופך לחוקי את גניבת הקרקעות של פלסטינים עבור יהודים, והיא כמובן לא מוכנה לדבר על הקפאת ההתנחלויות כדי להשאיר לפלסטינים שטח מחיה.

רגע, מה בקשר לאזרוח של הפלסטינים, שעליו דיבר ימיני? ובכן, חוטובלי מבהירה שהיא מדברת על תהליך ארוך טווח, של דור, שבו היא איכשהו תשכנע מיליון יהודים להגיע לישראל, הפלסטינים יפסיקו ללדת, ואז “שייך לדבר על אזרחים שמוכנים להתאזרח באופן מלא ולקבל גם זכויות הצבעה, וזה רק אחרי שמדינת ישראל מעגנת בחקיקת יסוד את זכותו של העם היהודי על ארצו ואת העובדה שמדובר במדינה יהודית שאינה יכולה להיות בשום אופן מדינה דו לאומית.” חשוב לשים לב: חוטובלי לא מדברת על אזרוח כל הפלסטינים כתוצאה מהסיפוח, אלא “שייך לדבר” על אזרוח של חלקם – במדינה שקובעת שאין להם זכויות לאומיות. שזה כל מה שמגיע לאנשים שחוטובלי הצהירה בפומבי שאין להם היסטוריה.

בקיצור, מה שחוטובלי רוצה הוא למשוך את משטר האפרטהייד היהודי בגדה עוד שנות דור, ולעשות רעשים של פתרון עתידי. שזה, בעצם, מה שרוצה בן דרור ימיני.

ועל כל זה צריך לומר: זדיינו. אתם, במיוחד בן דרור, מקדמים חרם על מתנגדים פוליטיים כבר שנים. ימיני מנהל מאבק נגד ארגוני זכויות אדם שנים, ודורש לצמצם את יכולת הפעולה שלהם. חוטובלי יושבת בממשלה שמנסה למנוע משוברים שתיקה או בצלם לערוך אירועים בארץ ובחו”ל. ראש הממשלה הישראלי נמנע השנה מלפגוש את שר החוץ הגרמני, מאחר והאחרון סירב לבטל את פגישתו עם נציגי בצלם ושוברים שתיקה. ממשלתו של נתניהו, בתמיכתה של חוטובלי, העבירה את חוק החרם, שסעיף שלו שנפסל על ידי בג”ץ קבע שעצם הקריאה לחרם על מוצרי ההתנחלויות – זכות ביטוי פר אקסלנס – תוביל לקנס אפריורי ללא הוכחת נזק. עכשיו מנסה הממשלה שחוטובלי היא שרת החוץ סגנית שר החוץ שלה להעביר חוק זהה, עם קנס של 150,000 ש”ח ללא הוכחת נזק לכל מי שקורא להחרים את תוצרת ההתנחלויות.

בקיצור, אחת הדוברות היותר דוחות של ישראל, ויודו-נאצית עם תעודות, הואכלה בתרופה שלה-עצמה: החרימו אותה. וכל מה שהיה לימין לומר הוא אוי אוי אוי.

ועוד דבר אחד: בהמשך לפוסט הקודם, זה נראה יותר ויותר כאילו ראש הממשלה חרירי מוחזק בריאד בניגוד לרצונו. האזינו לתגובתה שומטת הלסתות של דוברת מחלקת המדינה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם ממשלת ישראל משתתפת בקנוניה כלל-אזורית, שעשויה לגרור אותנו למלחמה?

המלחמה היא המשכה של המדיניות,

ודרום לבנון המשכו של הגליל העליון;

על כן אך טבעי שמדינה

תערוך מלחמה בלבנון.

הנעורים הם המשכה של הילדות,

ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון;

על כן אין טבעי מילדים ונערים

היורים זה בזה בלבנון.

(מאיר ויזלטיר, “המשך יבוא”)

בשבוע האחרון נרשמה סדרת אירועים חריגה אפילו ביחס למזרח התיכון. להלן תיאורם בקצרה:

* בסוף השבוע, הודיע במפתיע ראש ממשלת לבנון, סעד אל חרירי, על התפטרותו מתפקידו כראש הממשלה. הוא נימק את התפטרותו בכך שאיראן וחיזבאללה חותרות תחת לבנון. חרירי, חשוב לציין, אמר את הדברים בריאד, בירת סעודיה.

* שעות ספורות לאחר מכן, הודיע יורש העצר הסעודי, מוחמד בין סלמן, על מעצרם של 11 נסיכים בכירים. במקביל למעצר הזה, בוצעו מעצרים של עשרות בכירים אחרים בסעודיה. נסיך סעודי בכיר ושורה של בכירים נהרגו במה שתואר כהתרסקות מסוק. לאור העובדה ש”התרסקות מסוק” היתה התירוץ המקובל של סדאם חוסיין לחיסול יריבים, הטענה התקבלה בסקפטיות מסוימת. המעצרים מתוארים כסוג של טיהור או הפיכה, תלוי בנקודת המבט; ולאף אחד אין מושג ברור מה מתרחש בריאד.

* ג’ארד קושנר, שליחו של טראמפ למזרח התיכון, נצפה בריאד כשבוע לפני ההפיכה, שם נפגש בחשאי עם יורש העצר הסעודי. זו היתה נסיעתו השלישית של קושנר השנה לסעודיה.

* משרד החוץ הישראלי מיהר לשגר מברקים לכל השגרירויות, שבו הביע תמיכה בטיהור/הפיכה שביצע מוחמד בין סלמן. המברק נשלח ביום ראשון, בהפרש קצר מאד אחרי המעצרים בסעודיה ובערך 12 שעות לאחר התפטרותו של חרירי. המברק עוסק רבות בחתרנות לכאורה של איראן בלבנון, ומאשים את איראן בשיסוי החות’ים בתימן כנגד סעודיה. סעודיה שלחה, מצידה, מברקים זהים כמעט לשגרירויות שלה.

* למרות הבטחות סעודיות שחרירי ישוב ללבנון, בפועל הוא מוחזק בריאד. אפילו מקורביו לא מוכנים לומר שהוא חופשי לפעול, והתפטרותו הפתיעה את כולם. במקביל, יש דיווחים עקשניים שגם הנשיא הבובה של תימן שמפעילים הסעודים, עבדרבאח חאדי, מוחזק במעצר בסעודיה – יחד עם בניו. סעודיה החמירה את המצור הימי שהיא מטילה על תימן – כוחותיה מנהלים מלחמה במדינה כבר זמן רב, והם לא טובים בזה – והמצב ההומניטרי שם, שגם כך על סף האסון, מתדרדר. התירוץ הסעודי הוא שהמורדים שם העזו לירות טיל לעבר נמל התעופה שלה, מה שנשמע סביר לגמרי בהתחשב בהפצצות הסעודיות הרצחניות שם.

* ביום שני, הודיעה סעודיה שהיא רואה את לבנון כאילו הכריזה עליה מלחמה, וזאת בשל פעילות החיזבאללה במדינה. סעודיה הודיעה עוד, תוך שהיא מפרה את זכויות היוצרים של דן חלוץ, שהיא תשיב את תושבי לבנון “למערות.”

* לסעודיה אין צבא שמסוגל לפגוע בלבנון. לעזאזל, אפילו בתימן היא מתקשה לטפל.

* לישראל, מצד שני, דווקא יש. פרשנים ערבים כבר העריכו שסעודיה תלחם בלבנון “עד החייל הישראלי האחרון.” בניו רפבליק הזהירו מסכנה של מלחמה בין ישראל ולבנון.

* אתמול (ג’) הודיע בנט – לכאורה, שר החינוך – שאם ישראל תותקף על ידי חיזבאללה, היא תראה בממשלת לבנון אחראית. בנט, על פי הדיווחים, נפגש בוושינגטון עם בכירים (ג’ארד קושנר?) כדי לקדם הכרה אמריקאית בכך שממשלת לבנון היא בעצם חיזבאללה. ההודעה נשמעת משונה במיוחד, כי אין שום סימן שחיזבאללה מנסה לתקוף את ישראל.

* היום (ד’) פרסם האלוף במיל’ גיורא איילנד מאמר שמאיים על לבנון ואומר שהיא ניצבת בפני “הסיכוי האחרון להציל את עצמה.” איילנד – שאין להוציא מכלל אפשרות שהוא מנסה להסיח את הדעת מחלקו בפרשת הארווי וינשטיין – כתב את מאמרו באנגלית, והזהיר את לבנון שאם תפרוץ מלחמת לבנון שלישית, ישראל תלחם לא בחיזבאללה, אלא “בפטרון שלו: המדינה הלבנונית.”

האם עובר קו ישר בין הנקודות הללו, או שהן אוסף כאוטי של נתונים? האם מתבשל כאן מהלך רב-אזורי, שבו סעודיה תגביר את המבצעים שלה בתימן בנסיון להגיע להכרעה שם, ובמקביל ישראל תתקוף את לבנון, כשעיקר הכוחות של חיזבאללה עודם בסוריה – הכל כדי לשבור את ההשפעה האזורית של איראן, בברכה שקטה של ממשל טראמפ?

מוקדם מדי לדעת. אבל צריך להזהיר שלישראל יש היסטוריה ארוכה ומגונה של קנוניות בינלאומיות מהסוג הזה, וספציפית בלבנון. כזכור, ישראל נכנסה למלחמת לבנון הראשונה לאחר 11 חודשים של הפסקת אש שהחזיקה מעמד יפה, תוך ניצול פיגוע של פלג אבו נידאל (”אבו נידאל אבו שמידאל, צריך לדפוק את אש”ף”, אמר הרמטכ”ל רפאל איתן) כדי להפר את הפסקת האש – וששבירת הפסקת האש היתה חלק ממזימה ישראלית להמליך את באשיר ג’ומאייל על לבנון. גם אז היו פרשנים ופוליטיקאים שזיהו את התהליכים והזהירו מפניהם, אבל הם הוטבעו באשד התעמולה של הממשלה.

אז אם פתאום ישראל תודיע על תקיפה לא צפויה מצד חיזבאללה, על ירי לא ברור בגולן, על תנועה לא מזוהה של המדוכאים עלי אדמות, או על מכת ארבה בגבול הצפון, אני הייתי מפגין חשדנות קיצונית כלפי הטענות הללו. עוד יותר מבדרך כלל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שר החינוך חושב שרעיונות אפשר “לנטרל” בכדור אקדח. צריך להזכיר לו שלא כך

מאיר שלו, בטורו ביום שישי ב”ידיעות”, הביא ציטוט מדהים מפי שר החינוך, נפתלי בנט: הלז, כמסתבר, אמר לתלמידים על רצח רבין ש”אדם שחלק על דעותיו ירה בו כדי לנטרל את רעיונותיו.” שלו הזדעזע מהסטריליות של הביטוי, אבל יש דברים אחרים שצריך לומר עליו.

ראשית, אם שר החינוך אכן חושב שאפשר לנטרל רעיונות באמצעות כמה קליעים, הוא מביע חוסר הבנה מצער בהיסטוריה – ועל כך, בהרחבה, מיד – אבל ראשית כל במורשת שהוא מתיימר להנחיל לתלמידי ישראל. האגדה על רבי חנינא בן תרדיון מספרת שהרומאים הרגו אותו בשל לימוד התורה שלו בהוצאה להורג בשריפה, כשהוא כרוך בספר תורה; ושהוא אמר על המוקד ש”גווילין נשרפין, ואותיות פורחות.” אפשר לשרוף את הספר, אבל לא את הרעיונות שבו.

תפיסה דומה משמיע בולגאקוב ב”האמן ומרגריטה”: “כתבי יד אינם נשרפים.” האמירה בפני עצמה, כמובן, אבסורדית. כתבי יד הם כנראה הדבר הדליק ביותר בעולם. הספריה הגדולה של אלכסנדריה נשרפה לפחות שלוש פעמים. דבריו של בולגאקוב עצמם נכתבו באחת התקופות היותר אפלות של הספרות הרוסית, שבה נהוג היה לא רק לשרוף את הטקסט, אלא גם לירות ליתר בטחון במחברו. אוסיפ מנדלשטם הוא מקרה מוכר, אבל רחוק מלהיות יחיד. מעטים זוכרים את “ליל המשוררים הנרצחים”, ה-12 באוגוסט 1952, שבו רצח המשטר 13 כותבים יהודים, והם רחוקים מלהיות היחידים. בולגאקוב עצמו “זכה” שסטאלין ישתעשע בו; הטקסט שלו היה מחתרתי ושרד בשל הרבה מאד מזל. כתבי יד אינם נשרפים? הם נשרפים, אבל האותיות פורחות באוויר. קשה מאד להשמיד רעיונות, מרגע שנהגו ונלחשו הלאה.

ההיסטוריה מכירה מספר נסיונות לדכא רעיונות. ספק אם הרומאים אכן ניסו לדכא את הדת היהודית – ואם ניסו, אין לכך זכר מחוץ לגבולות פלסטינה – אבל הם ניסו בכל הרצינות להשמיד את הדת הנוצרית. הנסיון העקשני ביותר היה בימיו של דיוקלטיאנוס, והוא העניק לנו את המושג traitor: מקורו במילה הלטינית traditor, מילולית “מוסר”, כינוי גנאי לכמרים שתחת לחץ הרדיפה הגדולה הסגירו לרשויות את כתבי הקודש לשריפה. בשנה שבה מת דיוקלטיאנוס, הפכה הנצרות לדת מותרת; 90 שנה אחר כך, והיא כבר הדת הרשמית היחידה באימפריה.

אירונית, הנצרות המנצחת מיישמת שורה של נסיונות לדכא תנועות מינות. אחד הידועים שבהם היה ההתקפה של הקתוליות במאה ה-12 וה-13 על הקתרים/אלביגנזים. במובן מסוים נרשמה כאן הצלחה: האלביגנזים הומתו ונהרגו ונשרפו ונחנקו, והאחרונים שבהם נרדפו במערות בגבול צרפת-ספרד במאה ה-14. אף אחד מהטקסטים שלהם לא שרד. הפרפקטוס האחרון, ככל הנראה, נרצח משפטית בתחילת המאה ה-14.

אבל הרעיונות שלהם הונצחו על ידי המנצחים, בתיקי האינקוויזיציה. והרעיון הבסיסי שלהם – שהכנסיה מושחתת ושאיננה מאפשרת גאולה – נבט בשקט, עד שהתפוצץ ברפורמציה של לותר. במאה השנים האחרונות צמחה התפיסה שהכנסיה היא מקור כל הרוע ותפסה לה אחיזה – לא מעט בשל השמדת האלביגנזים והאינקוויזיציה. האלביגנזים עצמם הפכו למעין גיבורי תרבות נגד, אף שספק כבד אם אכן היו כאלה (הם היו שמרנים מאד ודחו את העולם הזה); ההתייצבות נגד הממסד הפכה אותם, מאות שנים לאחר השמדתם, לגיבורים ולקדושים מעונים (מה שחלקם אכן היה.) זכרם הפך, באירוניה יוצאת דופן, למוקד משיכה לתיירים בדרום צרפת. (אם מוכרים לכם שם חפץ אלביגנזי כלשהו, הוא כנראה מזויף כמו רליקה.)

אז לא, בנט, אי אפשר להרוג רעיונות באמצעות קליעי אקדח. גם לא (לתשומת ליבו של בן דרור ימיני) באמצעות רדיפת מינים ותנועות מינות. תצטרכו להביס אותם בשדה הקרב של הרעיונות. אנא השתדלו להגיע חמושים. ולמינים , לאנוסים, שמבוהלים ממה שעשוי להיות מופנה נגדם: הגווילים נשרפים, אבל האותיות פורחות; ובסופו של דבר, האש אוחזת במציתים. ואם לצטט את יוחנן פאולוס השני, בלילה האפל של דעיכת הקומוניזם ששחרו הגיע כגנב בלילה: לא לפחד כלל.

(יוסי גורביץ)

ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון מפר ביודעין ובמכוון את החוק הבינלאומי ביחס לטיפול בפצועי אויב, ובכך מבצע פשע מלחמה

בימים האחרונים מבצע צה”ל פשע מלחמה ברצועת עזה, על פניו בהנחיית הדרג המדיני, ותוך שיתוף פעולה של התקשורת הישראלית.

העובדות תחילה. ב-30 באוקטובר פוצץ צה”ל מקטע מנהרה שחדר מרצועת עזה לישראל. הפעולה עצמה ודאי לגיטימית, גם אם נניח לקשקשת ההיסטרית על “מנהרת טרור.” בפעולה נהרגו מספר לא ידוע של חמושי הג’יהאד האיסלמי. דמם בראשם.

מה שבא אחר כך רחוק מלהיות לגיטימי. כוחות הצלה פלסטינים שניסו להגיע למקטע ההרוס של המנהרה שנמצא בשטח הרצועה נתקלו בסירוב של צה”ל. האחרון טען תחילה שהוא פשוט אוכף את האיסור על התקרבות פלסטינים לגדר, לטווח של 300 מטרים בתוך הרצועה. הפלסטינים טענו שבמקום יש חמישה נעדרים שמצבם לא ידוע, יתכן שהם פצועים ויתכן שהם הרוגים. אתמול הודיע צה”ל, תוך שהוא מתייחס לחמישה כאל נעדרים, שהוא לא יאפשר את פינויים אלא אם החמאס יעביר לישראל גופות ואזרחים ישראלים הנמצאים בידיו. אמש (ה’) הגישו ארגון עדאלה ומרכז אלמיזאן (ברצועת עזה) עתירה דחופה לבג”צ בדרישה לאפשר לכוחות ההצלה הפלסטיניים גישה למקום.

מכאן, להערות.

א. מדובר בפשע מלחמה מובהק. חוקי המלחמה קובעים שהצדדים יאפשרו פינוי פצועים וטיפול בהם. ישראל איננה נדרשת לטפל בפצועים בעצמה; היא נדרשת לאפשר לצוותי רפואה פלסטינים להגיע לאזור קריסת המנהרה, שנמצאת בשטח הרצועה. הסירוב לעשות זאת מקצר, מדי שעה, את סיכויי ההשרדות של פלסטינים הלכודים בהריסות המנהרה. נזכיר, כי בישראל שבה אלאור אזריה הוא גיבור לאומי זה לא מובן מאליו: לוחם אויב מנוטרל זכאי להגנות ולטיפול רפואי. כשישראל מונעת את הטיפול הרפואי, והיא עושה זאת במוצהר, היא מתעללת בפצועים ומביאה בוודאות – ככל הנראה, ודאות מחושבת – את מותם, וזאת לשם מטרה פוליטית. קוראים לזה, במינימום, הזנחה ובמקסימום רצח מודע של פצועים. או, במונח הצה”לי המקובל, וידוא הריגה.

ב. גם אם כל הפלסטינים במקום הרוגים, מניעת פינוי הגופות שלהם היא פשע מלחמה. הפתעה: כשהחמאס מחזיק בגופות ישראלים, הוא מבצע פשע מלחמה. כשישראל עושה כנ”ל, היא מבצעת פשע מלחמה. התופעה הבזויה של סחר בגופות נפשעת משני הצדדים.

ג. התקשורת הישראלית, כהרגלה, התמסרה בחדווה לנראטיב של צה”ל, ומיהרה לדווח על כל הלכודים במנהרה כהרוגים – זאת למרות שאין ראיות לכך ולמרות שהצבא עצמו מתייחס אליהם כאל נעדרים. ככה מכסת”חת התקשורת, על בסיס יומיומי, את הפשעים השגרתיים של חמושינו.

ד. כשפוצצה ישראל את המנהרה, מיהרו דובריה לקונן תחת כל עץ רענן שהג’יהאד האיסלמי “הפר את הריבונות הישראלית.” הטענה היתה נלעגת גם קודם – ישראל מפירה את הריבונות של הרצועה, הגדה, לבנון וסוריה על בסיס יומי – אבל היא נלעגת במיוחד עכשיו, כשישראל מונעת מצוותי הצלה ברצועת עזה לבצע את מלאכתם באיומי נשק. הדיבור הישראלי על ריבונות, כמו זה על “משילות”, הוא קשקוש חלול.

ה. במקום האלוף פולי מרדכי, הייתי מתייעץ עם עורך דין טוב לפני יציאה לחו"ל. הוא די הפליל את עצמו.

ו. דוברים אלמוניים בצה”ל אמרו בימים האחרונים שהג’יהאד האיסלמי כנראה יצטרך להגיב, בעקבות ההרג של אנשיו. ספק אם יש דרך בטוחה יותר לדרדר את המצב ולהוביל להסלמה מאשר למנוע, לעין המצלמות, טיפול רפואי בפצועיו ופינוי של גופות הרוגיו. התירוץ הישראלי הרשמי – שהמטרה היא לחץ על חמאס כדי שישיב את גופות הרוגי צוק איתן – נשמע קלוש. לחמאס לא מספיק אכפת מגופות אנשי הג’יהאד כדי לוותר על נכסיו; הוא מוסרי בערך כמו צה”ל. אז, אם וכאשר תתחיל הסלמה בגבול הדרום, זכרו מאיפה היא הגיעה.

ואם תתהו האם נחקרים בכירים רצו בהסחת דעת מסיבית, עם דם ואש ותמרות עשן והמון ילדי אויב הרוגים וכל האורגיה הלאומנית הנלווית, אתם לא לבד. לפחות תהיה לכם חוויה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הערות קצרות על האזכרה הדועכת לרצח יצחק רבין

הפארסה השנתית של העצרות לזכר רצח רבין הפכה השנה לגרוטסקה, כשתנועת דרכנו מסרבת לנקוב במונח “רצח”, מודיעה שלא תאפשר לפוליטיקאים לנאום, מונעת מארגוני שמאל להציב דוכנים (ואז נבהלת וחוזרת בה), ולקינוח מזמינה שני מתנחלים, ביניהם מפונת עפרה, לנאום – מתוך חמישה נואמים בסך הכל. המסר: אחדות. וכדי לזייף אחדות, נעמיד פנים שהמתנחלים הם 40% מהאוכלוסיה ולא 4%, ונעלים עין מהעובדה שהבתים בעפרה הם בתים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית. שששששש! אחדות.

הגענו הנה לא מעט בגלל ששמעון פרס הפיל את הכדור מיד אחרי הרצח. רצח מנהיג פוליטי, שבוצע מסיבה פוליטית-דתית, לא היה אמור להוביל לקריאה לאחדות ריקה: מה שצריך היה לבוא אחריו היה תג מחיר מסיבי. פירוק של כל ישיבות ההסדר ופינוי של כמה התנחלויות. מבחינתי, היה צריך להגריל אותן. להבהיר שעל נסיון משיחי להתנקש בממלכה יהיה מחיר כואב מאד, מחיר מרתיע.

זה לא מה שקרה, כידוע. הנכדה בכתה בהלוויה על סבא שלה – לגיטימי לגמרי מצידה; ההתמסרות התקשורתית היתה אסון – והשמאל התחיל לומר ש”רבין נרצח כי רצה להביא שלום”, וטראח, נכנסנו למנהרה שטשטשה לגמרי את הזכרון. התפיסה של “רצח השלום” התגברה אחרי הנצחון של נתניהו ב-1996, חצי שנה אחרי הרצח.

התפיסה הזו לא נכונה ומסוכנת. לא נכונה מכמה מובנים. קודם כל, רבין לא רצה שלום. הוא דיבר על שלום, אבל מה שהוא רצה בפועל היה כיבוש נוח יותר: שעזה תטבע בים ושישראל לא תשלוט בפלסטינים ישירות אלא תמצא קבלני משנה, אנשים שיעשו את זה “בלי בג”צ ובצלם.” המטרה שלו לא היתה שלום; המטרה שלו היתה הקטנת חיכוך מתוך תפיסה שהחיכוך ארוך הטווח עם הפלסטינים פוגע ביעילות של צה”ל. קשה היום לתפוס, אבל לצה”ל היו אז אשכרה אויבים אמיתיים והאיום של פלישה מהמזרח נתפס עדיין כאמיתי.

חשוב מכך, יגאל עמיר לא רצח את רבין כי רבין “רצה שלום.” לא היה לעמיר ולמחנה ששלח אותו עניין בשלום, ועל אחת כמה וכמה שהם לא חשבו שאפשר לרצוח מושג ערטילאי כזה. מבחינתם לא יהיה שלום אלא לאחר שיגיע המשיח ואיתו שעבוד של שאר המין האנושי. זה השלום שלהם.

ולא, זה לא היה בגלל הטרור הפלסטיני. את זה אנחנו יודעים, כי אנחנו יודעים שלהנהגת המתנחלים אין בעיה לשלם בדם ישראלי. בשנות הדמים 2001-2003 המתנחלים הפעילו את כל כוחם כדי למנוע בניית גדר הפרדה, כי הבינו את ההשלכות המדיניות שלה. מאות של כמה מאות ישראלים? זניח, ביחס לפגיעה באידיאולוגיה.

עמיר רצח את רבין כי הוא איים על תפיסת הגאולה הקוקיסטית: התפיסה שאומרת שעם ישראל יכול לתפוס את המשיח בגרון ולהכריח אותו להגיע, אם יכפה את עצמו על ההיסטוריה. התפיסה הקוקיסטית, שהניעה את תנועת המתנחלים, אמרה שאין נסיגות בגאולה – וזו הסיבה שפינוי ימית ופינוי הרצועה יצרו משברים כבדים כל כך בקרבם. וכשיש משברים כאלה, המחנה מצמיח את הרוצחים. זמביש והחבר’ה בעקבות הנסיגה מסיני (”המחתרת הראשונה”), עשרה פלסטינים שנרצחו על ידי מתנחלים ותומכיהם במהלך ההתנתקות, שורה של פיגועים סביב הסכמי אוסלו – שהידועים שבהם הם אלו שבוצעו על ידי ברוך גולדשטיין והמחתרת של יגאל עמיר. האחרון, יש לציין, היה פעיל בתנועת המאחזים שהחלה אז.

כמובן, תוך עשור בערך מרגע שהחלה תנועת המתנחלים (שמתחילה בעוד רגע של שבר בגאולה, ההתרסקות של מלחמת יום הכיפורים שבאה אחרי האופוריה של ששת הימים), כבר יש שם הרבה מאד נדל”ן גזול שצריך לשמור עליו. וכפי שלמדו היהודים ששרדו את מלחמת העולם השניה בפולין, הנסיון להחזיר נדל”ן גזול אחרי שסולקת ממנו בכוח מושל מוליד רצחנות.

כשהשמאל התחיל לדבר על “השלום נרצח”, הוא התעלם ממניעי הרוצח, ובכך איפשר לתנועה הרצחנית שהולידה אותו להוריד שוב את ראשה אל מתחת למים. לכמה דקות היה ברור מה אנחנו רואים: הריקודים של בני עקיבא בפולין, הבקבוקים שנפתחו בתפוח, חגיגות השמחה במגזר – עד שקלטו שעומד להגיע תג מחיר. כאן השמחה הפכה לפאניקה, שעם אנחת הרווחה על כך שלא היה שום מחיר ציבורי על הרצח, הפכה להאשמה נגד מחנה הקורבנות. הדיבור על “השלום האבוד” מנע מאיתנו להתמקד במפלצת שנחשפה לרגע לעינינו.

והיע עדיין שם והיא תרצח שוב. לא מאמינים? שימו לב איך התחיל שמעון ריקלין את הקריירה שלו. שימו לכך שהוא “מגנה” את הרצח מראש, אבל גם מנבא ומעודד אותו. שימו לב איפה הוא היה אז ואיפה הוא היום (התמונה באדיבות משתמש טוויטר @naamansaar).

המגזר שממנו הוא בא, שמזדעק על כל חצי אמירה של גרבוז, לא העלה בדעתו לפסול אותו בשל האמירות ההן. חשוב לציין: אם ריקלין לא היה מאיים ברצח ראש ממשלה, אלא מחלל שבת בפומבי, הוא היה נזרק מיד משורות המגזר. סדר צריך להיות. ריקלין, לשעבר "הקיצונים שלאף אחד אין שליטה עליהם", הוא עכשיו הממסד. בעצם, תמיד היה. רק תפקידו התחלף.

מה שאנחנו צריכים הוא לא קריאות מזויפות לאחדות, אלא אמירה חדה: הלנו אתם אם לצרינו. האם אתם מקבלים את ההכרעה הדמוקרטית, ומונעים מהרבנים – אלו שהפיצו את השנאה ואת דין הרודף – זכות וטו על ההחלטה הדמוקרטית, או שאתם אויבים.

וזה מפחיד, אז שרים. בואו נתחבק עם מתנחלת גזלנית ונקווה שאם נהיה נחמדים, המחנה שלה לא יראה בנו איום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

את מה שקורה בבית ראש הממשלה אי אפשר לזרוק לחיקה של הגברת השלישית של ישראל

ביום רביעי הודיע גמאל נתניהו שהוא “בחיים לא ייכנס” לפוליטיקה, וכל הפרשנים ניסו לנחש מאיפה באה ההודעה הזו. ביום שישי זה כבר היה ברור: עוד תביעה הוגשה נגד שרה נתניהו בשל התעמרות בעובדת. גמאל מככב בתביעה: על פיה, הוא היה עורך מסדרי נקיון ומשסה את אמו בעובדות: “תראי, הן לא ניקו פה.”

לא היינו צריכים את הסיפור הזה כדי לדעת שגמאל נתניהו הוא חרא של בנאדם, אבל נראה שאת פיסת החרא הזו יתקשו מלחכי הפנכה של נתניהו לנקות. בני הזוג ועוכרי דינם ידעו שהתביעה על סף הגשה – היא הוגשה ביום חמישי, ותביעה מגישים אחרי שנסיון לפשרה נכשל – ושעל כן חייבים, ומהר, לנתק בין גמאל ובין הזרוע הפוליטית של המשפחה.

אבל גמאל הוא רק חלק קטן מהסיפור, ולא, הסיפור הוא לא טירופה לכאורה של שרה נתניהו. קודם כל, חשוב שלא להכתים את רוב הסובלים מבעיות נפשיות בדמותה של שרה נתניהו, ושנית, אנחנו לא יודעים שמדובר בבעיה נפשית; ולא מאבחנים אנשים מרחוק.

אבל זה לא חשוב. שרה נתניהו איננה עובדת מדינה. בית ראש הממשלה, כפי שציין יפה בן כספית, הוא מתקן ממשלתי. שורה של יועצים משפטיים לממשלה יודעים היטב שההתעמרות בעובדים בבית ראש הממשלה היא סדרתית, והם לא נקטו ככל הידוע בשום צעדים כדי להגן על העובדים מהתעמרות. הפרקליטות הגיעה לנקודת שפל בפרשת מני נפתלי, כאשר זרוע אחת שלה נשענת על העדויות שלו כדי לתבוע את שרה נתניהו ועזרא סיידוף, זרוע אחרת שלה משקרת לבית המשפט כדי להגן על נתניהו בתביעה האזרחית. אחרי לחץ עדין מהשופטים – הם תמיד עדינים בתיקים כאלה – משכה המדינה את הערעור כנגד פסק הדין בפרשת מני נפתלי. פסק הדין שקבע שנתניהו התעמרה בעובדים עד כדי פגיעה פיזית הפך לחלוט.

נתניהו וחנפיו – לזכור את כולם; עוד יבוא יום הזפת והנוצות של כל מי שתמך בגרוטסקה הזו – מיהרו לטעון שהתביעות נגד שרה נתניהו שקריות. זה, במחילה, צואת פרים. בשתי תביעות שהגיעו לשלב הפסיקה, עדותה של שרה נתניהו נמצאה בלתי אמינה, ועדותם של האנשים שהעידו על כך שהתעמרה בעובדים נמצאה אמינה. בני הזוג נתניהו והלוליינים המשפטיים שלהם סגרו שורה של תביעות אחרות מחוץ לבית המשפט.

יש טענה בזויה במיוחד שעלתה אתמול מקרב שורות החנפים: למה האנשים שעברו התעללות ניסו בכל כוחם להשאר במשרה שבה בוזו כל יום? ובכן, לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל בניגוד לגמאל נתניהו רוב האנשים צריכים עבודה כדי להתפרנס. העובדים שבהם אוהבת שרה נתניהו להתעלל נמצאים בתחתית הסולם. אם הם מאבדים מקום עבודה, הם צריכים למצוא חדש – והם צריכים את ההמלצות של הבוס שלהם. וכן, מותר לאנשים לשאוף למקום עבודה שבו לא יתעללו בהם. האחריות היא לא על הקורבן אלא על המקרבן. מבחינתי זה נחקק לנצח בפרשת קצב, כשא’ מבית הנשיא פרצה באמצע הנאום שלה בבכי: “הקריירה שלי…” אנשים רוצים לחיות בכבוד. זו לא דרישה מוגזמת. הבוז צריך להיות שמור למקרבנים שלהם – ובמקרה שלנו, למעגל הסובב שיודע על התוקפנות אבל מחפה עליה.

ולסיום, לזכור: את הבוז שנתניהו חש כלפי העובדים שהפכו לקורבנות, את ההתייצבות האוטומטית שלו לצד המקרבן, את המסע התקשורתי להשחתת דמותם – את הבוז הזה הוא חש לכל אזרח ישראלי. האיש ומשפחתו צריכים להגיע לערימת האשפה ההיסטורית בהקדם – ויחד איתם, כל הלהקה שחיפתה עליהם: הליצנים המשפטיים, ביטן ואמסלם. לאף אחד מהאנשים האלה אסור שתהיה קריירה אחרי שנתנו את ידם לבזיון המתמשך הזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מרצ, ציונות, ולמה צריך לשנות פרדיגמה

לכתב מקור ראשון, ישי פרידמן, היה הבוקר (ו’) סקופ: מרצ איננה מפלגה ציונית, על כל פנים לא על פי המצע שלה, שממנו הושמט הביטוי “ציוני”. המפלגה, שחשבה שאת הבוקר הזה היא תעביר בדיבורים על הבחירות לוועידה אתמול (*), לא ראתה את זה בא. אני חייב להודות שהידיעה הפתיעה גם אותי. קראתי את המצע של מרצ; לא ניסיתי לקרוא מה אין בו.

במובנים מסוימים, זה לא צריך היה להפתיע אף אחד. יוסי שריד, לשעבר ראש המפלגה, התייחס לפשרה העדינה – החברים יוכלו להיות ציונים או לא, המפלגה עצמה איננה כזו, שהרי “אם לא נלמד לחיות יחד במפלגה אחת, איך נחיה באותה מדינה?” – לפני מספר שנים. הפשרה הזו מתיישבת עם העובדה שיוצרת מרצ, שולמית אלוני, היא זו שיצרה את תפיסת “מדינת כל אזרחיה.”

בין התפיסה של מדינת כל אזרחיה – שמשמעה הבסיסי הוא מדינה על-אתנית, המדינה המודרנית – ובין התפיסה הפרקטית של הציונות יש מתח מובנה. אפשר לדבר על צורות שונות של ציונות תיאורטית, אבל בסופו של דבר כל ציונות פרקטית תעלה על שרטון קדום: העובדה שהתפיסה של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ” שקרית. ילידיה של פלסטינה היו, ברובם המוחלט, לא יהודים. היו די הרבה מהם ובוצע בהם טיהור אתני. השאלה היא מה עושים עם ההיסטוריה הזו, ויותר מכך – איך חיים פה עם הפלסטינים.

ועם כל הבעייתיות שיש בציונות, יש בה בעייתיות סופנית: עצם קיומה מנציח את הקיטוב. מיסודה היא מושג מקטב. הגיע הזמן, אם כן, להפסיק להשתמש בה.

בסופו של דבר, ברוב המקרים כשישראלים מדברים על “ציונות”, הם מתכוונים לשני מושגים: אהבת מולדת ופטריוטיות אזרחית. התנדבות ושירות הם מידות טובות בחברה אזרחית. אין להם, בפני עצמם, שום קשר לציונות.

אז למה לא לדבר ישירות על פטריוטיות, במקום הציונות? אהבת מולדת ואהבת היושבים בה. כל היושבים בה. יש כבר נוסח מן המוכן: פיתוח הארץ לרווחת כל תושביה, השתתת המולדת על יסודות החירות, הצדק והשלום; שוויון זכויות מדיני וחברתי גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; הבטחה של חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; נאמנות לעקרונות מגילת האומות המאוחדות.

נשמע מוכר?

כן, מהנוסח המקורי השמטתי את החלקים שמתנגשים עם ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. היא טקסט פחות מוכר במקומותינו, אז נצטט אותה קצת:

“הואיל וההכרה בכבוד הטבעי אשר לכל בני משפחת האדם ובזכויותיהם השוות והבלתי נפקעות הוא יסוד החופש, הצדק והשלום בעולם;

הואיל והזלזול בזכויות האדם וביזויין הבשילו מעשים פראיים שפגעו קשה במצפונה של האנושות ובבניין עולם, שבו ייהנו כל יצורי אנוש מחירות הדיבור והאמונה ומן החירות מפחד ומחסור, הוכרז כראש שאיפותיו של כל האדם;

הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהיה האדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ובדיכוי…”

אנחנו לא צריכים את הציונות. אנחנו לא צריכים את השאלה “אם אתה לא ציוני, למה אתה חי כאן.” אנחנו צריכים את הפטריוטיות הבריאה שהציונות היא עשב רעיל לה: אהבת המולדת ואהבת יושביה. ואהבת מולדת היא אהבת המולדת ללא תנאים, על הכרה בחסרונותיה, פגמיה ופשעיה, ומחויבות לעשות – כאזרחיה ואוהביה – כמיטב יכולתנו כדי לתקן אותם.

ואם זו המדינה שנקים פה, אם זו הפטריוטיות שנבחר לאמץ, מי צריך את הציונות? ואם עקרונות מגילת העצמאות וההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם מפריעות לכם, אולי הגיע הזמן שתודו בכך שאתם נאבקים על אתנוקרטיה, ושכדי להשוות לה פנים טובות קראתם לה “ציונות”?

(*) נבחרתי אתמול לוועידת מרצ. תודה לכל המאחלים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

או: לא קלה דרכנו. סוג של מניפסט לרגל הבחירות במרצ

אנחנו ישראלים וסוציאל-דמוקרטים. כל אחד מאיתנו מחזיק גם בשלל זהויות אחרות. חלקנו יהודים, חלקנו פלסטינים, חלקנו בדואים. חלקנו אתאיסטים, חלקנו יהודים מאמינים על שלל גווניהם, חלקנו מוסלמים ונוצרים. אבל מה שמחבר אותנו הוא ישראליות וסוציאל-דמוקרטיות.

שתי זהויות בעייתיות, אבל הכרחיות. להיות ישראלי הגון, פירושו לדעת שנוצרה כאן מולדת שלא התקיימה קודם, ושהיא באה על חשבון אסונו של עם יליד. פירושו להישיר מבט אל המהפכה שממנה נולדנו ולדעת שהיא היתה טרגדיה איומה, לכל המעורבים בה; להישיר מבט אל האסון ולדעת שאת הנעשה אין להשיב ושהמשימה שלנו היא תיקון וריפוי. לדעת שזו תהיה עבודה ארוכה, מייסרת, מתסכלת – אבל שאין לנו את הזכות המוסרית להשתמט ממנה.

להיות סוציאל דמוקרט משמעו לדעת שהחברה שבה אתה חי איננה צודקת; שהיא מפלה אנשים על רקע כלכלי שברובו נובע מהמצב בו נולדו; שהיא משרתת קבוצה של אוליגרכים מושחתים – ובו זמנית להרתע מן החלום המפתה של מהפכה אלימה. כי מהפכה אלימה, לצד כל הטרגדיות שתביא עמה, פשוט תוליד מעמד עליון חדש, ואלימותה תכשיר את המשך האלימות. איכשהו, אף מהפכה לא הצליחה לצאת מהשלב של הדיקטטורה של הפרולטריון, שתמיד התגלתה כדיקטטורה של האליטה המהפכנית.

הנדרש מאיתנו הוא הכבד מכל: לשכנע את הציבור שדרכנו צודקת ושעליו להצטרף אלינו, לדפוק כל יום את הראש בקיר ועדיין לקום ולעשות זאת שוב למחרת. ואם אתם מרגישים שהראש שלכם לא עומד בזה, זה בסדר. צאו לחופשה. לא תועיל לאיש אם תשרפו. אבל אנא, חזרו אלינו בכוחות מחודשים אחר כך. יש לנו פריבילגיות רבות; אין לנו את הפריבילגיה להתייאש.

אנו יודעים כי יש לנו אומה. אנו יודעים כי יש לנו מולדת. ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי להשאיר אותה טובה יותר לבאים אחרינו. לאט, בנחישות, יום אחרי יום, קרב פרלמנטרי בעקבות הפגנה. ויהיו תבוסות. לא מעט מהן. ויהיה תסכול. ואף על פי כן, אין לנו ארץ אחרת ואין לנו דרך אחרת.

ביום חמישי הקרוב ייערכו בחירות לוועידת מרצ. אני מבקש את אמונם של חברי סניף פתח תקווה בבחירות. ביחס לשאלה הבוערת שבפנינו: אני בעד פריימריז פתוחים. ביחס לדברים שהם בנפשנו – ובכן, הם למעלה.

(יוסי גורביץ)