שנתיים אקדמיות אינן קריירה מרשימה מדי. ובכל זאת, כל פעם שקורה לי משהו לראשונה במסגרת העולם הזה אני רואה בכך אירוע קטן. אתמול קרה דבר כזה, כאשר התרגזתי קשות על כותב מאמר. עד כה ידעתי אדוות של הסכמה, הנהונים שוחרי-טוב, חיוכי התפעלות (בעיקר בספרות). גם צקצוקים בלשון ובוז קר ונמוך-עוצמה לא היו זרים לי, בעיקר באדיבות החוג למדע המדינה. אבל מעולם לא היה זה כה אישי, כלומר, לעולם לא חרג מנסיבות ההתקשרות שלי עם הטקסט כסטודנט מוכוון-מטרה (מבחן, עבודה).

לא אתמול. אתמול הופתעתי למצוא עצמי באותה חימה של נבגדות, שזכורה לי מימי חטיבת הביניים, עת ירדו עלי חזק מאחורי הגב או שלא הוזמנתי לבת-מצווה אקסקלוסיבית. כך בעודי קורא קמתי והטחתי את הדפים על גבם; פתחתי שוב וכתבתי בשוליהם: "לא נכון", ו-"אידיוט", מעוטרים בסימני קריאה ושני קווי הדגשה; חיפשתי ביקורות קוטלות באינטרנט (לא מצאתי); בה בעת שמחתי – כי הספר מספק הרמות מושלמות להנחתה בגוף העבודה ובקצב מסחרר – והתעצבנתי כי הוא ראה אור ב-harvard press.

 וכל זה על שום מה? אני שואל את עצמי מה עשה לי אותו טיילר כהן מווירג'יניה שהעלה את חמתי. מה אכפת לי אם דעותינו, איך נאמר, חלוקות. כדי לבדוק אם האינסטינקטים שלי סבירים, וכי אני חושב שיש בזה ערך שעליו אדבר בהמשך, טרחתי להעתיק מבחר מקומם-בעיני:

(משפט רקע רלבנטי: העבודה עוסקת בבחינת תרומת או נזק מודל כלכלת השוק באשר לתחום הספרים. שם הספר הנדון הוא in praise of commercial culture, ואידך זיל גמור).

The number of publishers has risen from 357 to more than 49,000 in the US alone. most of these presses are independent small presses or university presses, rather than corporate giants. Many have a life mission of finding neglected works that have been passed over by the larger houses. Editors, who staff independent houses at relatively low salaries, often work out of creative motives, rather than the desire for cash.

 

The most critically acclaimed artist need not earn the most money for a given set of institutuins to deliver the goods. The production of literary masterpiece must start with the burning desire to write one. Writers who give up such desires lightly probable never had a great work to begin with.

 

The publishers advance and alternate sources of support, such as foundations, universities, and part time jobs, increase the artistic interdependence of the writer. somewhat ironically, artists who not care much about money have the best chance in a system based on money. The production of such artists are luxuries that otherwise cannot be afforded.

אני חושב שהכי מרגיזים אותי הטון, המעמד והקשר ביניהם. אם זה היה מזכר פנימי בחברת ייעוץ פיננסי שנשכרה על ידי הוצאה גדולה כדי לצרכי התייעלות, מילא. אם זו הייתה שיחת סלון או אירוע במעוז רפובליקני דרומי, דיינו. אבל זו טענה כנה על בימה אקדמית מכובדה בדבר ערכו של הקפיטליזם לשוק הספרות. ומהו הערך הזה? שהוא מאפשר "חירות" להוצאות קטנות להתקיים, אלה שממילא לא שם אחרי הכסף הגדול אלא מונעות ממשימת החיים הספרותית.

וכשאני קורא שוב אני עומד על הדמגוגיה: "רוב ההוצאות הן הקטנות… מסורות למשימת חייהם ולא מונעות מהכסף". מה מצבן של החברות האלה? איזה חלק יחסי מהשוק הן תופסות בהשוואה למתי-המעט הענקיות? מה יכולת התחרות שלהם עם בתי ההוצאה הגדולים, ההולכים וממזגים אותן לתוכם? התשובות לא בפנים.

לתיאור הכמו-אידילי יש באנגלית הזה מילה פשוטה בהרבה: conglomeratization.

 גם הסופרים, אגב, אליבא דטיילר, צריכים להכיר תודה על העצמאות הגדולה הניתנת להם לממן את החופש היצירתי שלהם, בחצאי משרות או בכתיבת ספרות זולה, ועל הדרך לשפשף את הכתיבה, כמו שעושה ריימונד צ'נדלר (נותנים להם אצבע והם רוצים את כל היד הנעלמה, הסופרים האלה). וסדנת הכתיבה היוצרת של מר כהן הכלכלן נמשכת, בקביעה החד משמעית: אם הם לא מסתדרים במעט הכסף שהם מקבלים, כנראה שלא הייתה יצירת אמנות גדולה בתוכם ממילא.

 גם לאחר הקריאה בספר המתואר נשארתי חצוי ביחס לחוק הספרים ההולך ומפולמס. אבל בעוד השאלה האם לספרות מגיעה פרוטקציה כבעלת סגולות ייחודיות מורכבת ושווה פוסט בפני עצמו, על הצורך בקונטרה למי שמנסה להשטיח את הדיון בה בצורה הזו אין עוררין. כי הבעיה היא לא בעצם הבחירה בראייה כלכלית וולגרית, כל כך שונה מלוקאץ' למשל, אלא בניכוס המטעה שלה כמיטיבה. כך למשל כהן אחינו מחזק את הטענה בעזרת נתונים (מתכון בדוק): ב-1947 רק 85 אלף ספרים פורסמו בארצות הברית; ב-1996 המספר עלה ל-1.3 מיליון. המסקנה: השוק החופשי טוב לספרות.

לא צריך לסיים קורס בשיטות מחקר (מה שזה עתה עשיתי) כדי להבין את הביסוס המופרך. מה אומר מספר הכותרים? מי הרוויח מכך בעיקר? וחמור מזה, האם בוודאות לא קרה שום דבר משמעותי נוסף בטווח הזמן הזניח הזה והכה ניתן למעקב של חמישים שנה?! (למשל, תרבות הנגד, המלחמה הקרה, קנדי, רייגן. גם תחום הספרות לא נותר כה חד-ממדי עם שתי נקודות התחלה וסוף: מכירת ספרים ב-department stores,מלחמות מחירים, חנויות רשת מול חנויות עצמאיות, דיגיטציה)

 אפשר רק לקוות שנערי האוצר וכלכלנים אחרים שמשפיעים על נתחים נכבדים מחיינו הם שוחרי ספרות פחות נלהבים מטיילר כהן מוירג'יניה.

אם האצבעות מקלידות, כנראה שהלסתות לועסות. שבבי אטבים, תחתיות עטים שחונים, סידן, שיירי ציפורן, מה שעל השולחן. (התוצאה, כמובן, לא סימפטית: חוטי רוק בין המקשים, רגרסיה, חיך מנומר פצעים לבנים. מסקנת 'אידיוט' בלתי נמנעת). באחת הכסיסות האחרונות גיליתי שבין שיני נגרס פקק של טוש סטאבילו כתום, מה שהביא אותי לחדול מעדנוֹת מעיסוקיי ולהיתפס לתהייה. מהו בעצם מרקור? מה האמירה המובלעת בו? במה נתרם הממרקר ובמה יוצא שכרו בהפסדו? משם המחשבות – כהסחה לגיטימית למשימה נלוזה במיוחד – נישאו הלאה. השורות הבאות הן ניסיון קצר להתעכב על פרקטיקה כל כך שגרתית בהוויה הסטודנטיאלית.

למרקר, פעם הייתי סבור, זה רע. שטחיות ראיתי בכך, צרות מוחין נפסדת. מהו מרקור אם לא רדוקציה גסה של הרעיונות היפים, של אוּמנות הטענה, של המהלך, לכדי "פואנטה"? כך דימיתי שיחה בין הממרקרים למחברי המאמר: הראשונים דוקרים, חסרי הבחנה, בחודם הזוהר את כתפי הכותב – בין אם צ'ינואה אצ'בה, עזמי בשארה, ז'אן ז'ק רוסו, או דוד המלך (!) – כאומרים: 'שורה תחתונה, חביבי, שורה תחתונה!' כאומרים: 'את הרעיונות היפים שמור לפעם אחרת, לנו יש השבוע בוחן בקיאות'. נקודת מוצא כזו קובעת גם את המסקנה הסופית; ליפעת הטקסט, מופלא ככל שיהיה, נותר מעט מאוד מרחב תמרון.

בעודי כותב אני נזכר במשפט מ-ד-ה-י-ם שסח לי לא מזמן חבר, בעפעפיים סטטיים מאוד: "בואנה, אפלטון הזה אפס". כל הסיכויים הם שאותו חבר ממרקר, או קורא חומר ממורקר. והאמת, אולי אפלטון הממורקר-בלבד הוא באמת די אפס: הפוליטיאה, מכווצת לכדי מצע מגלומני-אליטיסטי-קומונרי, בלי ההתרחשות הדיאלקטית ההדוקה, מכוסחת ההומור הנפתל, בקיצור, הפוליטיאה שבחומר למבחן, היא לא הרבה יותר מפיקנטריה.

חמוש בצדק קדוש, בזתי לציידי הפואנטות הזהרוריים ויצאתי לכבוש את לובן המאמר השלם. אך המציאות, כדרכה, תובעת את תביעותיה ונוטה לעמת ערכים צודקים ונכונים עם כאבי גב תחתון. לא הכל נקרא; מה שנקרא לא בהכרח נקלט; מה שנקלט לא בהכרח נזכר היטב. יותר מזה, מפעל הסיכומים מלא הכוונות הטובות לימד אותי דבר מעניין. כל כמה שניסינו, שותפתי לאותה דרך ואני, להוסיף משהו משלנו – גוון אישי, לחלוחית של ייחוד, הומור פנימי – העובדה היא שלבסוף הלכו הסיכומים והתקרבו אל נוסח המקור. אב הטיפוס של הסיכום המושלם, הטהור, שאף אל הלקט, אל מבחר copy-paste משוכתב מעט מאוד. כל זה הוביל חזרה למעשה המרקור, מתוך צידוד מפוכח.

העניין לא מתמצה בשיקולים תועלתניים או בהשלכות המופרכות שלהם על סטודנט שנה א' תועה. יש באקט המרקור רבדים מעניינים, אם מפקיעים אותו לרגע מהטבעיות האלמנטרית. מרקור הוא מעשה של מיפוי וסינון, האוחז במרקר הוא עורך-לרגע. ואם הוא בספריה, זה אולי לא לרגע אלא לדורות, שכן אין לך טקסט פחות נקרא מאותם מרחבים שוממים שבין שורות מודגשות בצבע עז. אז מה בעצם קנה המידה שלו? למה הפתיח והסיכום של פסקה ייצבעו כמעט בוודאות, למרות שפעמים רבות אינן אלא חוליות קישור רטוריות ונטולות תוכן עצמאי?

אני חושב על האוחז במדגש כמעין עורך חדשות לענייני המאמר, שבוחר לו כותרות וכותרות משנה. כמו בעיתונות, גם במאמרים יזכו שנינויות ומשפטים קליטים או פתייניים במיוחד להבלטה. אבל בעוד הספריות מלאות מעשי מיפוי כאלה, באגף העיתונאי מקום העורכים דווקא הולך ומתערער. האפשרויות הטכניות לוקחות בעיני את האקטואליה לשני כיוונים מנוגדים: אחד הוא רדוקציה צעקנית עוד יותר של עזרים גרפיים, דוגמת "השאלות הקשות", "עיקרי התוכנית" ודומיהם בעיתונות המודפסת, לצד שלל פירוטכניקת פלאש באתרים מקוונים, מפותחת בחו"ל ומינימלית ב-ynet. הכיוון השני מסמן פנייה חזרה אל הגלם: התמליל המלא, הדוח, המכתב, העתירה, פסק הדין; צפו ב, קראו את, האזינו ל. אחת הפעולות התכופות שמבצע גרפיקאי באתר חדשות, אם השתבח באחד, הוא להפיק מסמכים אינטרנטיים מלאים, זמינים לכל ומייתרי-עורכים בעליל.

{הסיטואציה הזו, אגב, חננה את חללי הדסקים השונים ברגעים אירוניים במיוחד: בעין הסערה שלאחר פקיעת האמברגו התורן טורח העורך, בזיעה ניגרת ומרקר שלוף, על חלקת יער גשם קטנה בדמות 86 עמודי 'בטיחות גני הילדים – דוח המבקר המלא'; בכיסא לידו סוגרת הגרפיקאית את חלונית בלוג הבישול האורגני או הבאבלס הנצחי, ומעלה, בחוסר חשק מופגן ורק לאחר בקשה נשנית, את אותו המסמך בדיוק לאתר כקובץ פי.די.אף, מבטלת כליל את יגיעת הראשון} 

זה בעריכה האמיתית. השאלה היא, או המידע המעניין שאולי אפשר להפיק מטקסט ממורקר הוא, מהם המניעים של הממרקר, מהם "חמשת הממים" שלו?

 התשובה פשוטה להביך: זה למבחן? אם הוא מעריך שנתח טקסט זה יועיל או יידרש במישרין, הדגש ידגיש. ככה שמאמר ממורקר הוא תוצר של משחק מוחות מסוים בין ממרקר למחבר המבחן או בודק העבודה. ליתר דיוק, משחק מוחות בו משתתף רק הממרקר נוכח כותב המבחן או בודק העבודה המשוערים. כמו שקלארק קנט הוא הייצוג של האנושות בעיני סופרמן (טרנטינו, 2003); כמו שריבוא זיופי המותגים בדוכני השוק מעידים על טיפוס הקונה וטעמו כפי שתופסים אותו הרוכלים.

אם המניע של הממרקר ברור ודי קבוע, נשארו השיפוט או הפרשנות של החלטותיו, בהתאם לאותו מניע. במילים אחרות, בשעת רצון ובדי שאר רוח אפשר לראות במרקור שתי-וערב בספר ציבורי לא מעשה אנוכי ועצל, כי אם הזמנה לדו שיח שתוּק בשאלות הגדולות (עיתונאית וספרותית): מה חשוב; מה מעניין. הגם שהממרקר עצמו שכח מכל העסק ופניו אל בוחן הבקיאות הבא.