דה מרקר

אם האצבעות מקלידות, כנראה שהלסתות לועסות. שבבי אטבים, תחתיות עטים שחונים, סידן, שיירי ציפורן, מה שעל השולחן. (התוצאה, כמובן, לא סימפטית: חוטי רוק בין המקשים, רגרסיה, חיך מנומר פצעים לבנים. מסקנת 'אידיוט' בלתי נמנעת). באחת הכסיסות האחרונות גיליתי שבין שיני נגרס פקק של טוש סטאבילו כתום, מה שהביא אותי לחדול מעדנוֹת מעיסוקיי ולהיתפס לתהייה. מהו בעצם מרקור? מה האמירה המובלעת בו? במה נתרם הממרקר ובמה יוצא שכרו בהפסדו? משם המחשבות – כהסחה לגיטימית למשימה נלוזה במיוחד – נישאו הלאה. השורות הבאות הן ניסיון קצר להתעכב על פרקטיקה כל כך שגרתית בהוויה הסטודנטיאלית.

למרקר, פעם הייתי סבור, זה רע. שטחיות ראיתי בכך, צרות מוחין נפסדת. מהו מרקור אם לא רדוקציה גסה של הרעיונות היפים, של אוּמנות הטענה, של המהלך, לכדי "פואנטה"? כך דימיתי שיחה בין הממרקרים למחברי המאמר: הראשונים דוקרים, חסרי הבחנה, בחודם הזוהר את כתפי הכותב – בין אם צ'ינואה אצ'בה, עזמי בשארה, ז'אן ז'ק רוסו, או דוד המלך (!) – כאומרים: 'שורה תחתונה, חביבי, שורה תחתונה!' כאומרים: 'את הרעיונות היפים שמור לפעם אחרת, לנו יש השבוע בוחן בקיאות'. נקודת מוצא כזו קובעת גם את המסקנה הסופית; ליפעת הטקסט, מופלא ככל שיהיה, נותר מעט מאוד מרחב תמרון.

בעודי כותב אני נזכר במשפט מ-ד-ה-י-ם שסח לי לא מזמן חבר, בעפעפיים סטטיים מאוד: "בואנה, אפלטון הזה אפס". כל הסיכויים הם שאותו חבר ממרקר, או קורא חומר ממורקר. והאמת, אולי אפלטון הממורקר-בלבד הוא באמת די אפס: הפוליטיאה, מכווצת לכדי מצע מגלומני-אליטיסטי-קומונרי, בלי ההתרחשות הדיאלקטית ההדוקה, מכוסחת ההומור הנפתל, בקיצור, הפוליטיאה שבחומר למבחן, היא לא הרבה יותר מפיקנטריה.

חמוש בצדק קדוש, בזתי לציידי הפואנטות הזהרוריים ויצאתי לכבוש את לובן המאמר השלם. אך המציאות, כדרכה, תובעת את תביעותיה ונוטה לעמת ערכים צודקים ונכונים עם כאבי גב תחתון. לא הכל נקרא; מה שנקרא לא בהכרח נקלט; מה שנקלט לא בהכרח נזכר היטב. יותר מזה, מפעל הסיכומים מלא הכוונות הטובות לימד אותי דבר מעניין. כל כמה שניסינו, שותפתי לאותה דרך ואני, להוסיף משהו משלנו – גוון אישי, לחלוחית של ייחוד, הומור פנימי – העובדה היא שלבסוף הלכו הסיכומים והתקרבו אל נוסח המקור. אב הטיפוס של הסיכום המושלם, הטהור, שאף אל הלקט, אל מבחר copy-paste משוכתב מעט מאוד. כל זה הוביל חזרה למעשה המרקור, מתוך צידוד מפוכח.

 

יצא אפס?

העניין לא מתמצה בשיקולים תועלתניים או בהשלכות המופרכות שלהם על סטודנט שנה א' תועה. יש באקט המרקור רבדים מעניינים, אם מפקיעים אותו לרגע מהטבעיות האלמנטרית. מרקור הוא מעשה של מיפוי וסינון, האוחז במרקר הוא עורך-לרגע. ואם הוא בספריה, זה אולי לא לרגע אלא לדורות, שכן אין לך טקסט פחות נקרא מאותם מרחבים שוממים שבין שורות מודגשות בצבע עז. אז מה בעצם קנה המידה שלו? למה הפתיח והסיכום של פסקה ייצבעו כמעט בוודאות, למרות שפעמים רבות אינן אלא חוליות קישור רטוריות ונטולות תוכן עצמאי?

אני חושב על האוחז במדגש כמעין עורך חדשות לענייני המאמר, שבוחר לו כותרות וכותרות משנה. כמו בעיתונות, גם במאמרים יזכו שנינויות ומשפטים קליטים או פתייניים במיוחד להבלטה. אבל בעוד הספריות מלאות מעשי מיפוי כאלה, באגף העיתונאי מקום העורכים דווקא הולך ומתערער. האפשרויות הטכניות לוקחות בעיני את האקטואליה לשני כיוונים מנוגדים: אחד הוא רדוקציה צעקנית עוד יותר של עזרים גרפיים, דוגמת "השאלות הקשות", "עיקרי התוכנית" ודומיהם בעיתונות המודפסת, לצד שלל פירוטכניקת פלאש באתרים מקוונים, מפותחת בחו"ל ומינימלית ב-ynet. הכיוון השני מסמן פנייה חזרה אל הגלם: התמליל המלא, הדוח, המכתב, העתירה, פסק הדין; צפו ב, קראו את, האזינו ל. אחת הפעולות התכופות שמבצע גרפיקאי באתר חדשות, אם השתבח באחד, הוא להפיק מסמכים אינטרנטיים מלאים, זמינים לכל ומייתרי-עורכים בעליל.

{הסיטואציה הזו, אגב, חננה את חללי הדסקים השונים ברגעים אירוניים במיוחד: בעין הסערה שלאחר פקיעת האמברגו התורן טורח העורך, בזיעה ניגרת ומרקר שלוף, על חלקת יער גשם קטנה בדמות 86 עמודי 'בטיחות גני הילדים – דוח המבקר המלא'; בכיסא לידו סוגרת הגרפיקאית את חלונית בלוג הבישול האורגני או הבאבלס הנצחי, ומעלה, בחוסר חשק מופגן ורק לאחר בקשה נשנית, את אותו המסמך בדיוק לאתר כקובץ פי.די.אף, מבטלת כליל את יגיעת הראשון} 

זה בעריכה האמיתית. השאלה היא, או המידע המעניין שאולי אפשר להפיק מטקסט ממורקר הוא, מהם המניעים של הממרקר, מהם "חמשת הממים" שלו?

 התשובה פשוטה להביך: זה למבחן? אם הוא מעריך שנתח טקסט זה יועיל או יידרש במישרין, הדגש ידגיש. ככה שמאמר ממורקר הוא תוצר של משחק מוחות מסוים בין ממרקר למחבר המבחן או בודק העבודה. ליתר דיוק, משחק מוחות בו משתתף רק הממרקר נוכח כותב המבחן או בודק העבודה המשוערים. כמו שקלארק קנט הוא הייצוג של האנושות בעיני סופרמן (טרנטינו, 2003); כמו שריבוא זיופי המותגים בדוכני השוק מעידים על טיפוס הקונה וטעמו כפי שתופסים אותו הרוכלים.

אם המניע של הממרקר ברור ודי קבוע, נשארו השיפוט או הפרשנות של החלטותיו, בהתאם לאותו מניע. במילים אחרות, בשעת רצון ובדי שאר רוח אפשר לראות במרקור שתי-וערב בספר ציבורי לא מעשה אנוכי ועצל, כי אם הזמנה לדו שיח שתוּק בשאלות הגדולות (עיתונאית וספרותית): מה חשוב; מה מעניין. הגם שהממרקר עצמו שכח מכל העסק ופניו אל בוחן הבקיאות הבא.

18 תגובות “דה מרקר”

  1. מעולה.
    אני בדיוק יושבת וכותבת עבודה. מוקפת במיני מאמרים שחלקם מקושטים בהבלחות מרקר וחלקם לא. אלה שלא, אי

  2. מעולה.
    ברגעים אלה ממש אני יושבת וכותבת עבודה. מוקפת במיני מאמרים שחלקם מקושטים בהבלחות מרקר וחלקם לא. אלה שלא, אין ספק שקראתי אותם ממש, אבל אני לא כ"כ זוכרת עכשיו מה כתוב בהם, כי הקריאה היתה חשובה ומהנה מדי מכדי לסכם בו זמנית.
    כשל בניהול זמן.
    עכשיו נראה לי שהדקות בהן אני באמת יושבת וכותבת, הן הדקות הממורקרות, בניגוד לרגעים בהם, כמו עכשיו, אני משוטטת, קוראת וחושבת. זה לא יעזור לעבודה שאני צריכה להגיש תכף, אבל הרבה יותר מעניין ומרחיב את הלב והמוח.

  3. אחרי כמה נסיונות עקרים בשנה א', לא נגעתי במרקר בכל שבע השנים שלי באקדמיה. האמת שבקושי כתבתי סיכומים.
    רב מה שהיה אצלי במחברות היה מעין "בסט אוף" של המורים ושל רעיונות/דוגמאות שמצאו חן בעיני.
    האם זה מרקר פנימי?

    מה שגיליתי זה שכשאכפת לי ומעניין אותי – אני מקשיב. ואז מבין. ואז זוכר.
    מצד שני – כתוצאה הגשתי עבודות/מבחנים ב(אני מעריך בנדיבות) שני שליש מתוך מה שלקחתי ואחרי שדי הצטיינתי בראשון נשרתי לפני סיום השני, אז אולי זה לא אומר כלום.

  4. שמרקר באחת עשרה שקלים עושה את אותה העבודה של מרקר שנמכר בסט של שישה צבעים בשבע שקל. לא חבל על הכסף?

    דווקא מה שהכי עניין אותי בטקסט היה הנושא של הסיכומים, שבסופו של דבר, הסיכום שאני בתור אחד שלומד את החומר, אכתוב, יהיה זהה כמעט למקור.
    אז חזרנו לנושא של ללמוד דרך הידיים, רק כשאני אכתוב את החומר אני אבין אותו. קצת כמו לשנן פסוקים בעל פה, מסתבר שהמבוגרים האלה צדקו. נבלות.

  5. ואוו. אהבתי.
    ובדיוק תפסת אותי משחיתה בשלל צבעים ועטים מאמר על רפובליקאת ויימאר. נראה לי שאני מבינה כאן, סופסוף, כמה דברים שכבר הבעת בעבר בע"פ. קינת הממרקר, כמו קינת הלומד, נמצאת שם באופן תמידי-

    (אני מנסה ללמוד. כלומר, להבין. להשטיח. לארגן טיעונים וטיעוני משנה. למתוח קווים ברורים של מזלות וגורלות בין נקודות אקראיות בכיפת השמיים הנפרשת מעליי).

    -אבל-

    (ונראה לי שגם אתה אמרת את זה) חשוב לי להסתכל למרקר בצהוב של החוד ולהודות שהוא כולה טכנולוגיה של סינון. וזה, בעצם, יכול להיות כל דבר: אפשר לעמוד על כתפי ענקים רק בשביל הנוף, אפשר לסנג'ר אותם (כמו שאמרת לי: מה הטעם לחפש במאמר רק את המשפט שיעטר את מה שברור שרצית לכתוב בעבודה. יענו סימוכין), אפשר לחפש דווקא את הנקודות החלשות בטיעונים שלהם ולכתוב מילות גנאי בעט לידם. כשהלוויתי מההורים את "והיום איננו כלה" ראיתי למשל שאבא שלי ממרקר גם בקריאה "חופשית". כלומר, מסמן גם בספרים שנקראים לא מתוך חובה בעט או במרקר קו ליד איזושהי פסקה שריגשה אותו במיוחד. סתם כי אחרי שקוראים משהו נפלא יש איזשהו דחף לעשות מעשה. גראפי ופשוט ככל שיהיה.

    נראה לי שהטכנולוגיה הזו, כמו הרבה טכנולוגיות של הבנה וסינון שאנחנו מפעילים, הולכת הרבה מידי פעמים לכיוון הלא נכון, וזה מה שנאחס והבעת יפה כל כך.
    עכשיו חבל לי שאנחנו לא ממשיכים יותר את מפעל הסיכומים של שנה א'. לדעתי הם דווקא כן הצליחו ליצור נופך אישי.

  6. מודי תולש: השורה התחתונה היא שאנחנו לא בהכרח צריכים לחפש שורה תחתונה! העיקר הרעיונות היפים

    ובמישור הבלי העולם הזה, הטיפ המחוייך שהצעתי הוא כדלקמן (תוציא מרקר, זה חשוב:) – לנהוג עם ספרים ממורקרים מנהג 'כבדהו וחשדהו'. כבדהו במובן של לא לשטום לממרקר אלמוני אלא לדמיין דיאלוג איתו על החומר, וחשדהו במובן של לא לקחת במובן מאליו חלקים ממורקרים כמרכזיים יותר בהכרח.

    תמי: תודה, בהצלחה בסינתזה בין הרחבת הלב ובין צרכי השעה

    בני: א. ניתן לעשות במרקרים ריפיל (כך מסתבר), האם תנאי העסקה משתנים? ב. אל חשש, הנבלות עדיין בצד של הרעים והטועים, כי הם רואים בזה משהו נפסד: אצלם הלימוד דרך הידיים הוא עונש (קי"ט בתהילים וכאלה). קצת כמו התובנה המקופלת בריתוק לבסיס בצבא: "גם אנחנו המפקדים יודעים שלהיות פה זה עונש"

    אורי: לא נראה שיש לנו אלא "מרקור פנימי" כדי להתמודד עם העולם. השאלה היא איזה שטחים משאירים לבנים ומה עמדתנו למרקורים הפנימיים שסביבנו

    עלמה: אני לא בטוח למה ואיך, אבל משום מה את תמיד מוציאה ממני סנטימנטליות מיליטנטית שלא הייתה מביישת גיבור ברדיצב'סקאי הולל השומע בפאתי בית המרזח את נעימת תפילת הנעילה. אולי כרסיס שננעץ בהווה מימי שנה א' סמס א' העליזים, שהכל היה חדש ומסעיר. אבל הנה עשית את זה שוב, המשך בפעם ובפורום אחרים.

    ולענייננו, זה לא "כולה" – ניסית פעם לקרוא ספר בהתעלם מהמרקורים? כמו כל כלי, הוא אומנם חף ממטען ערכי מובנה אך הוא לא נטול השפעה יחודית. גם אני ראיתי ספרי פרוזה ממורקרים, ועל זה חשבתי שכתבתי כי לדיאלוג המדומיין יש את נדבך ה"מה מעניין". שימי לב שפעמים רבות מרקור בספרים אקדמיים ייחשב מתנה גדולה ומרקרו בספר פרוזה ייחשב חוצפה דוחה; משלח ידך החדש, למשל, מזמן קו תפר מעניין בנושא השמנמנים הזוהרים

  7. פוסט יפה.
    נדרשתי לסוגיה זו לא מזמן, כשהתחלתי לקרוא מאמרים אקדמיים או אקדמיים למחצה לאיזה חוג קטן בבית. כמוך, אני שונאת מרקורים (את מרבית המאמרים בתזה שלי נאלצתי לקרוא שוב ושוב בגלל זה, כי את הרעיון זכרתי אבל הציטוט שראוי שייכנס לתזה חמק שוב ושוב מעיניי), וכמוך הבנתי בשלב מסויים שהם הכרחיים (כאמור, הציטוט לתזה. שזה, אגב, אותו דבר כמו מה חשוב למבחן, רק שהבוחן הוא אתה הכותב העתידי). אבל בחוג בית? אני לא הולכת למרקר. ובכל זאת, כשקראתי את המאמרים, מצאתי את עצמי ממרקרת פוטנציאלית את הדברים שהיו יכולים להיות במבחן, לו היה מבחן. כמה משמח היה לגלות שאחרי שלב "מה הוא רוצה להגיד" שבו אני לפחות נעצרתי בהיותי סטודנטית מגיע שלב "איך הוא אומר את זה", כשקוראים למטרות לא אקדמיות.

  8. זווית נוספת לגבי מרקור: בתחום של מדעים מדוייקים, במחקר ולאו דוקא בלימודים, זה פשוט צורך טבעי וחסר תחליף. בין עשרות מאמרים, למצוא את הפסקאות הרלוונטיות (חומר X מתנהג כך וכך בתנאים Y) ואחר כך לאסוף את כל חלקי התצרף, ולנסות להבין דבר או שניים, פשוט מחייב סוג כזה או אחר של "מרקור".
    אני חושב שיש מתח בין הבנה כהרחבת הדעת, כהוספת הערות שוליים, כדיון חסר גבולות שמתרחב עוד ועוד, לבין הבנה כתמצות, כמציאת חוק כוללני או שורה תחתונה. אפשר לראות את ההבדל הזה בכלליות בין מדעי הרוח למדוייקים, אבל לא בהכרח. כאן וכאן אפשר למצוא את שני סוגי הדיון.

  9. "התשובה פשוטה להביך: זה למבחן? אם הוא מעריך שנתח טקסט זה יועיל או יידרש במישרין, הדגש ידגיש. ככה שמאמר ממורקר הוא תוצר של משחק מוחות מסוים בין ממרקר למחבר המבחן או בודק העבודה. ליתר דיוק, משחק מוחות בו משתתף רק הממרקר נוכח כותב המבחן או בודק העבודה המשוערים. כמו שקלארק קנט הוא הייצוג של האנושות בעיני סופרמן (טרנטינו, 2003); כמו שריבוא זיופי המותגים בדוכני השוק מעידים על טיפוס הקונה וטעמו כפי שתופסים אותו הרוכלים."

    לגמרי!

    וחוצמזה, קלטת לחלוטין את הדינמיקה של היעלמות העורכים מהעיתונות. אבל ממש.

  10. יונתן,
    שכחת רק את האפשרות שלעיתים המרקור הוא הצהרה (לאחר קריאת הטקסט המלא) בסגנון – "אפלטון הזה קודח לאללה – עזבו אותי באמאשכ'ם ותגיעו לשורה התחתונה". מנסיוני, זוהי הצהרה מוצדקת מאוד ברבים מהטקסטים במחלקה לפוליטיקה וממשל.
    את הטקסט שלך דווקא לא הייתי ממרקר (-:

  11. פוסט יפה שגרם לי להבין אבוי, את הדחף המוזר שלי להדגיש מילים בטקסטים שאני עצמי כותבת. הדחף הזה התגבר מאז שהתחלתי לכתוב באינטרנט. במקום למרקר טקסטים של אחרים, אני ממרקרת מראש את שלי כדי לשלוט על הקריאה. זה די נורא. מין מנגנון השרדותי אוטומטי שמתאים את עצמו לסביבה.

  12. אני גם בעד סיכומים, עקרונית, אבל בחלק מהמקרים מצאתי פשרה – underline. בבחינת ללכת עם ולהרגיש בלי.
    בנוגע לעורכים באינטרנט – אני חשה שיש מקום לפתח את הנושא, אולי לבלוג נוסף?
    מה שהחמצת בהשוואה בין העורך הממרקר את 85 הענודים לבין הגרפיקאית עם קובץ ה-pdf, הוא העובדה הפעוטה אך רבת החשיבות: אף אחד לא טורח להוריד ולקרוא את אותו קובץ אימתני, ואילו את שלוש הפסקאות שכתב העורך ייתכן שמישהו ימרקר בראשו…

  13. איתמר, דרור, מרית, נועה: תודה.

    גילי: אני לא חושב שהחמצתי כי העניין הוא, בתחום העריכה לפחות, בבלעדיות הסמכות. אני יכול גם לא לטרוח לפתח מחשב ולשאול חבר אם קרה משהו מעניין. השינוי שמכניסה הצפת חומרי הגלם הוא הייתור של העורכים, או לפחות הנגיסה באוטוריטה שלהם. בין הטקסט המלא לכותרות הגרפיות זהו בדיוק תחום הביניים בו דרוש עורך – להקצע את אוסף התכנים לידי סיפור עקבי. איפה זה ואיפה, למשל, המנוי של CNN בטוויטר?

    אבל את לגמרי צודקת בכך שעל פי רוב הדוח המלא לא נקרא. אגב, שחי ואגל לך סוד, גם מלאכת העורך לא נקראת פעמים רבות, כי עד שהוא מתחיל לסיים לנפות את החומר האתר המתחרה מדהים עם ראשי חדש שהופך את הקערה על פיה וכל העסק מתחיל מהתחלה.

  14. המירקור…

    אח… כמה בזתי למירקור ולממרקרים למינהם/ן במהלך שנותי הראשונות בתואר ה-I. אני ממש מזדהה עם חלקו הראשון של פוסט זה. אך עם זאת, כעת, כמה שנים מאוחר יותר, באמצע של השלישי שלי, אני מגלה עד כמה זה מסייע לי.

    לא סימני המירקור שאמורים לסייע לעתיד לבוא, לא הקריאה שבדיעבד של חלקים ממורקרים, אלא הפרקטיקה עצמה.

    מיקרור, בדומה לסימון קוים על טקסט, בדומה לכתיבת משפטים קצרים שאולי לעולם לא יקראו שוב, הוא האופן שאני עובד יחד עם הטקסט. קורא בשביל להוציא ממנו את 'המיטב', קורא בשביל לקחת ממנו דברים שאולי ישמשו אותי במקומות אחרים. פעולת המירקור, מבחינתי, היא יעילה כל עוד היא מאלצת אותי להתרכז בקריאה עצמה.

    כפי שנאמר בעבר, שטח ממורקר לא יוחזר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>