כל הפוסטים מאת יונתן פיין

לדעת לצחוק, לדעת גם לא

הלינק הראשון היה סרטון מרמאללה. בחצר של גלריית האמנות הבינלאומית בפלסטין ישב סלבוי ז'יז'ק ודיבר עם שלושה-ארבעה פלסטינים (אולי דמויות מוכרות במאבק הלא-אלים) על יוזמת העברת תמונה של פיקאסו למוזיאון בעיר. בשיחה עולים היבטים שונים של הפרויקט, חיוביים ושליליים, ורוב הזמן ז'יז'ק מדבר ושומעיו מהנהנים או מביעים הסכמה בקצרה.

השיחה והנושא מעניינים ושווים פוסט נפרד, אבל את תשומת לבי לכד רגע מסוים, צדדי (כדאי לראות את הסרטון כולו, שאני מצטער שלא הצלחתי לאמבד. הסצנה המדוברת אי שם ב-8:09). בנקודה כלשהי סוטה כהרגלו ז'יז'ק מהנושא ואומר (בעריכה קלה ובתרגום חופשי): "אתם הפלסטינים אינטליגנטיים…רופאים ועורכי הדין במדינת ערב…כמו שחבר שלי ניסח את זה באירוניה, אתם ה'יהודים' של הערבים." היושבים מימינו של ז'יז'ק צוחקים מעט ושוב מהנהנים, אבל מי שנמצא לשמאלו אומר (הוא מחוץ לפריים ושומעים רק קול): "לא כי היהודים חכמים, יעני? מה זאת אומרת היהודים של הערבים? אנחנו הערבים של הערבים."

ז'יז'ק קצת התנצל וקצת לעג במרומז – "כן, לפעמים חלק מהחברים היהודיים שליARE TOO BRIGHT FOR THEIR OWN GOOD" – והשיחה נמשכה. אבל לי זה מאוד צרם. המוחלטות הזו מעוררת במקרה הטוב רתיעה. חוסר היכולת להיפתח לאבחנה (המבריקה), או לקבל ולו לרגע מערכת מונחים שבה להיות יהודי זה 'טוב', לא יכולה שלא להטיל צל של גיחוך על הרב-שיח שברקע, נאור ומתקדם ככל שיהיה. תהיתי אם אותו אדם – שהזכיר לי את הטוקבקים הגזעניים נגד עדן אברג'יל, שבאו עלומי שם מהצנטרום של הפיילה האינטלקטואלית – יהיה מוכן להיהרג על זכותי להשמיע דעה גם אם אינו מסכים לה. אחרת, מה הטעם בכל המילים היפות והרפרנסים המתוחכמים ואולמות הכנסים והבורקסים?

 

אמרתי משהו מכל זה לחבר ששלח לי את הלינק, והוא מצידו שלח לי עוד לינק, שבלי להתכוון היה רלבנטי באופן מדהים. בקליפ מופיע בוראט במועדון אפלולי באריזונה, עם השלאגר הקזחי Throw the Jew Down the Well.

אני מעריץ ענק של תופעת בוראט וברון כהן (שיותר מאנתרופולוג עממי או פרובוקטור זול הוא פשוט קומיקאי ענק), אבל זו הפעם הראשונה שראיתי ולא צחקתי. הוא היה חריף כתמיד, באומץ מופלא ובביצוע מושלם, אבל הפעם לא הייתי פנוי להתפעל. בסרטון הקהל שר בחופשיות עם בוראט על הקרניים של יהודים, על הכסף שהם גונבים ועל הבעיה הלאומית שהם מהווים בקזחסטן. בניגוד לקטע הסנסציוני ברודיאו, זה לא תעלול רטורי שלקהל אין זמן לקלוט. החבר'ה עם כובעי הבוקרים שרים את הפזמון החוזר במו פיהם. בשלב מסוים זה נעשה מטריד.

אין לי ספק שבמישור אישי רוב האנשים שם חביבים למדי, ובוראט הוא מניפלטור מיומן, אבל את מי זה מעניין. העניין הוא גם אף פעם לא אם אנחנו מפלצות ומה הנסיבות המקלות שלנו, אלא עד כמה אנחנו מוכנים להעלים עין מפלצוּת כדי לא לקלקל את הרגע.

זו שאלה גדולה שאפשר לכוון לכל אדם בכל זמן. מה שבטוח, לא להיות מסוגל לצחוק מהבדיחה של ז'יז'ק ולצחוק חזק מדי מזו של בוראט הם שני צדדים שונים של אותה נבערות, שבשמה או בחסותה קורים הדברים הגרועים ביותר.

"טה-דה!" –מעשה נבלה פובליציסטי ופחד לטנטי

אני רוצה לדבר קצת על הטור החסר והמקומם ממש של גון בן ארי בשבעה לילות, "חוק סופרים סתם" , שיוצא נגד חוק להגנת הספרות והסופרים. (אין לינק, אבל בטח ייצא לי להקליד את רובו בציטוטים). הוא חסר בגלל הטיעונים החלקיים שהוא מעלה, הכמעט מיתממים, ומקומם ממש בגלל הטכניקה הרטורית שהוא מגייס למענם.

מה שאומר בן ארי הוא זה: מהחוק נפגעים הסופרים הצעירים, הלא מוכרים, שספריהם לא ייקנו אלא במבצע. לפיכך המגנים על החוק, לא במקרה, הם הסופרים המוכרים והאהובים שירוויחו מהעדר מבצעים קורצים, כי קוראים יקצצו בהוצאות על ספרים ויקנו רק אותם. על כך הוא מוסיף שלושה פיתרונות אפשריים: א. לאפשר לכל סופר לבחור אם להשתתף במבצעים. ב. להחיל את החוק רק על הספר השלישי ומעלה של כל סופר. ג. להוריד את המס על רווחיהם של סופרים.

עד כאן להצגה יבשה, ואם לא סימפטתית אז לפחות הוגנת, של עיקר הדברים. על החצי הראשון של התזה (המבצעים פוגעים בסופרים הצעירים), אין לי עניין להתווכח, בעיקר כי אני לא חשוף לנתוני ההוצאות וה"דעה" שלי תהיה בעצם תחושת בטן, מושכלת יותר או פחות. אבל מהפיתרונות שהוא מציע קשה להתעלם ובעיקר מהראשון. "כל סופר צעיר יוכל להחליט, בכל רגע, אם הוא מוכן להיכלל במבצעים או לא". נו, באמת. את הטיעון הזה אפשר להביא נגד כל חוק עבודה ("כל סבל יוכל להחליט, בכל רגע, אם להיכלל בתנאי החוזה שלא מעניקים לו ביטוח בריאות"; "כל עורך חדשות יוכל להחליט, בכל רגע, אם להצטרף לכלי התקשורת שלא משלם 150% בשבתות וחגים אלא משכורת גלובלית"). יכול, אבל באיזה מחיר? לא הסבל, לא עורך החדשות, ואני מניח שגם לא הסופר יוכלו לעמוד איתן מול גוף שמתנה תנאים דרך החוזה, כמו שאותו גוף לא יכול לעמוד איתן נגד כל מתחריו שמתנים תנאים דרך המדף.

על הרעיון של החלת החוק מהספר השלישי אין לי כל כך מה לומר, מטוב ועד רע (על פניו זה נשמע הגיוני, אם אותו חצי הראשון של התזה נכון). הצעה להוריד מס תחזור במשורה אחר כך, אבל באופן כללי בלי קבוצת לחץ פוליטית היא לא הרבה יותר ממשאלת לב בשיחת סלון.

כל מה שכתבתי עד עכשיו היה כורח בל יגונה, אקספוזיציה, לדיון באופן בו בן ארי כותב את מה שהוא כותב. אתגבר על הדחף לעשות במאמר קריאה צמודה ממשפט למשפט, ואשתדל להתרכז בדברים שהפריעו לי בעיקר:

"כבר שנים שדרישות התפקיד לסופר ישראלי כוללות: 1. מייקרוסופט וורד 2. מערכת עיכול אוטרקית. אין מה לאכול. האדם היחיד בארץ שאוכל תוך עיסוק במקצוע הנקרא ספרות הוא מיקי בוגנים."

מהקביעה שכל מה שצריך סופר ישראלי הוא מייקרוסופט וורד אני מתעלם, למרות שכמי שיש לו דרכון ואופיס אני יכול בינתיים להעיד אחרת. ההמשך הוא הרלבנטי. הוא כולל שלושה אמצעים רטוריים מושכי לב: הגזמה מילולית ("אין מה לאכול", בעוד שבפועל יש), הגזמה פיגורטיבית ("צריך קיבה אוטרקית", צירוף פיגורטיבי בפני עצמו [קיבותיהם של הסופרים לא שונות מקיבות אחרות, ולא מייצרות את התוצרת החקלאית שהן צורכות וכו'], שמנסה לומר אף הוא שיש צורך לדעת להסתדר בלי אוכל, מה שכאמור לא נכון) וחידוד לשון (היחיד שמתפרנס מ'ספרות' הוא בכלל לא סופר אלא ספּר). הגודש הזה בא להעצים, לצבוע ולהמחיש היגד פשוט: לסופרים קשה להתפרנס. כל השאר הוא כמו שירה קונקרטית, לשון בלי רפרנט, לשון שמפנה אל דבר שלא קיים בעולם (העדר אוכל, קיבה אוטרקית, אפס סופרים שמסוגלים לאכול בזכות עבודתם). זה מינון בעייתי.

אחר באה שטיחה של המצב כמו שהוא רואה אותו, בו השפה חפה מניסיונות להעביר למעלה ממובנה המילולי.  בן ארי מספר שלאחרונה הוציא ספר, ויש הערת סוגריים: "גילוי נאות: הספר יצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. גילוי נאות יותר: זה לא משנה". חזרנו למופע הזיקוקים הרטורי. למה זה לא משנה? למי שמעורב בפרטים ברור שזה לא רק משנה אלא מכריע, כי ההוצאה עומדת בחוד החנית של ההתנגדות לחוק הסופרים, כמו כותב המאמר. אם זה לא משנה, לשם מה הגילוי הנאות? יש סיבה. מעבר ליציאה כדי חובה כי למעשה זה כן משנה, ברגע שמציבים את שתי האמירות האלה זו כנגד זו (גילוי נאות, גילוי נאות יותר) ההקשר מוסט מחדש; מהיענות לצורך אתי עברנו למעין פרודיה על אלו שחושבים שיש כאן צורך אתי. הקריצה היא מהעין של בן ארי אל הקוראים שמסכימים איתו, (או שעדיין מתאוששים ממטחי הפסקה הקודמת), מעל ראשם המהוגן של אותם דורשי-גילוי-נאות-מהוגנים. אלא מה, מרוב פעלולים קשה לשים לב שגם המהלך הזה לא נתמך בנימוק א-רטורי: אין למה, זה פשוט לא משנה.

אני מדלג לשלב הפיתרון (שבלעדיו הטור העיתונאי לעולם אינו שלם): "אני יודע שאני סופר צעיר, כלומר מעניין לכם את התחת, אבל יש לי רעיון: כל סופר יוכל להחליט בכל רגע, אם הוא מוכן להיכלל במבצעים או לא". הקשב נתון בעיקר לאותה מראית-של-התנצלות שהיא בעצם התרסה קוצרת רווח בתחילת המשפט, והוא כבר ממשיך: "טה-דה! מה? לא? צודקים. זה פשוט מדי כדי להיות חוק ישראלי". אחר כך יש עוד שני זיקוקי "טה-דה" (או ליתר דיוק צלילי טה-דה), שמעבירים אותנו מההצעה הראשונה לשנייה וממנה לשלישית.

וזה הרגע המרגיז באמת. בעולם האקדמיה נהוג לנסות ולתקוף את הרעיון שאתה מציג, או להציג אותו תוך התמודדות עם ביקורת אפשרית. אם האקדמאי הגון, יש לכך בעיקר אפקט מהותי של כוונון ושיפור התוצר ומעט רווח רטורי מעצם ההתנצחות, ממשית או מדומיינת ("ניתן יהיה לטעון כנגדי…ואולם אין בכך בכדי …"). כאן השימוש הפוך באופן קיצוני: יש פינג-פונג רטורי של ויכוח, במנותק לגמרי מתוכן. הקורא הלא ביקורתי (כמוני בקריאה ראשונה) הולך שבי אחרי המהלך: המבנה של קפצון רטורי יחד עם "חיסרון" מהלל ("פשוט מדי כדי להיות חוק ישראלי", שהופך ל"הגיוני מדי כדי להיות חוק ישראלי") פועלת להפליא.

אחר כך כל המאמר משתנה ונכנס אליו יש מאין מושא ביקורת חדש: "במקום לנהל מאבק ממשלתי בחנויות הספרים, ניזכר בעושק האמיתי: הממשלה. זו שאליה הולכים 49% מההכנסות של כל סופר". גם האי המבודד הזה של ליברליזם כלכלי לא בא למגרש הרעיונות בידיים חשופות, אלא עם נבוט רטורי. זו הפסקה העוקבת: "טה דה! מה, לא? טוב, צודקים. אם הסופרים לא ישלמו מיסי עתק, מי יכסה את שכרה של לימור לבנת כשהיא נאבקת בשבילם? טה-דה!"

המאמר הסתיים. אולי אני מיושן, אולי זה כי אני לא רואה המון טלוויזיה, אבל אחרי משפט כזה אין לי שום יכולת לשפוט את הדברים לפי תומם. אני כולי בתוך ה-"טה-דה". כשמנפים את המטח הזה מהטענות עצמן לא נשאר המון, ומה שנשאר הרבה פחות מרשים. באשר לשאלת חוק הספרים, אין לי דעה מוצקה אם הוא "טוב" או "רע". הנטייה שלי היא לתמוך בו, אבל אני נשמר ממנה בשבע עיניים כי אני חושד בה שהיא שם כדי שהלב יהיה במקום הנכון. השאלה היותר מעניינת היא איך ולמה כבשה הספרות את אייקון האיכות והחינוך. למה רק עליה צריך להגן? איפה החוק להגנת הקולנוע והקולנוענים, הכוריאוגרף והכוריאוגרפים? או בעולם המושגים של בן ארי: למה שהעושק המרכזי ייתן הקלות מס דווקא לסופרים? קטונתי, אבל הסילבוס של "כל ישראל קבצן הוא" של דרור משעני נותן כמה תשובות מאלפות, באדיבות משרה ובליבאר ועם כמה חידודים ייחודיים להקשר הציוני-עברי.

אבל יהיה זה שקר לתת לדברים להצטייר כאילו אני כאן על טהרת הסקרנות החקרנית. המאמר הזה קומם אותי כי הוא נוגע בעצב חשוף, אידיוסינקרטי לחלוטין: הוא נוגע לשימוש בשפה. אני אדם עם אצבעות קלות על ההדק. באתי מבית של פרסומאים; הייתי ילד שנון; בתיכון עשיתי הון חברתי מירידות מושחזות על אחרים; וגם בסדנאות כתיבה, ההערה הנצחית כלפי היתה שהשפה שלי גבוהה מדי, מסובכת מדי, מתיפיפת מדי. המאמר הזה, ובכלל לא מעט מסגנון הכתיבה המגזיני-עיתונאי (לא בחדשות, זה צריך פוסט נפרד), הוא תמונת תשליל מבחילה של כל מה שאני חושש ממנו: כתיבה נוצצת, כישרונית להפליא, עתירת משחקים, אפקטיבית, אבל בסופו של דבר ריקה.

על עדן אברג'יל ונשיכת האיש

אז עדן אברג'יל פרסמה בדף הפייסבוק שלה תמונות מתקופת הצבא, כשהיא בחזית וברקע ניצבים פלסטינים כפותים ומכוסי-עיניים. התגובות שלה ושל חברתה (הצלמת) היו אדישות לנוכחות הפלסטינים  או לנסיבות שהביאו אותן למצב הזה, והתאפיינו בגוון משועשע וצורם. זה התפוצץ בבלוגים, בתקשורת המקוונת כאן ובעולם, והיום גם בכתובה. עד כאן העובדות.

עכשיו השאלה היא מה עושים עם זה, איך אפשר להגיב על דבר כזה. קודם כל צריך לתת דרור לתחושת הקבס. צריך לראות את זה באותם גווני פאתוס עזים של המספר ב"השבוי" של יזהר. מקומם, דוחה ומקומם לראות את ההתעלמות מכבודם וחירותם של הגברים המבוגרים שנמצאים מטר ממנה ולא מאוד שונים מאבא וסבא שלה. כשארגוני זכויות האדם דיברו על הפקעת האנושיות מהעצורים, זו לא הייתה ביקורת בעלמא אלא אבחנה קונקרטית: הגברים מתפקדים שם כלא יותר ממוצג, שנכפה עליו להיות גרסה מקומית ומעוותת של הפנטומימאים לאורך שדרות הרמבלס.

זה ברור ומקובל, גם על דובר צה"ל (לא מובן מאליו). אבל חשוב גם לדחות בשתי ידיים את מליצי  היושר, שמיהרו לטעון שנלקח כאן מקרה מבודד, ובקטנוניות בלתי מייצגת הוכתם בו צבא שלם ומוסרי-בדרך-כלל. זה שקר, מי ששירת או מסתובב בשטחים יודע שאחת היא מה דעתך הפוליטית, המציאות שניבטה אלינו מדף הפייסבוק של אברג'יל היא שגרה. שגרה שהחריגים שלה גרועים בהרבה: בסקאלת הדברים שאני אישית הייתי עד להם בשירות, שאף אחד מהם לא היה מגיע לעיתונות לרבות שני מקרי הרג, התקרית לא הייתה חוצה את שנתות החומרה האחוריות (ואני אגב לא הייתי עד להרבה, כי סביבי ידעו שעדיף לחכות שאני אלך ויבוא מישהו יותר מבין עניין).

אם הייתי סטודנט טוב יותר, הייתי יודע להצביע גם על מגמות עומק שאפשר לזהות בתמונות המאלפות. על השפעת מנגנונים על הפרט, על תפיסת נשיות ותפיסת מיניות ("הכי סקסי לך ככה", כותבת החברה בתגובות, "עומד לו". "אני יודעת, איך הוא משלים לי את התמונה", מגיבה אברג'יל. "עומד לו עלייך"). אולי גם על עדתיות, בשירות הממסד. אבל נדמה שגם זה יהיה ברור מאליו לצופה הישר. שכל מה שנכתב עד עכשיו ריצד באופן זה או אחר במוחו של כל צופה ישר. שגם התובנות המעמיקות יותר הן בבחינת כלב נשך איש.

ודווקא בגלל זה היה לי כל כך חבל לראות את המקרה התקשורתי הזה נעלם בעודו באבו, נעשה שקוף. חבל שכל כך מהר הסיפור עומד לשנות את טיבו, או את כותרתו, מ"עדות ספונטנית למה שקורה בשטחים", לנושאים אחרים, "רחבים" יותר: "הפרטיות מופקעת מהגולש", ומשם, אבסורדי עוד יותר אך באותו כיוון: "החיילת שהפכה קורבן".  ואחר כך לעוד כלי חסר פנים בהתנגחות הפוליטית הנצחית.

בעצם אולי זה כבר קרה. אולי אף שיחת סלון כבר לא תתמקד בשטחים, על המותר האסור והמקובל שם, אלא במה עשו לחיילת המסכנה, שסך הכל וואלק כן שירתה את מדינת ישראל וכן תרמה לביטחון, בניגוד לאלה שלכלכו עליה ככה. ובעקבות שיחות הסלון תבאנה כתבות מוסף השבת (ידיעות? מעריב? ישראל היום?) ויבואו טורי הדעה של חגי סגל או בן דרור ימיני או דן מרגלית, שבהם היוצרות כבר הפוכות- המקרבנת היא התקשורת ההיסטרית והמוטה, ששוב ירדה מהפסים.

מי שהאיץ בעיני את התהליך הזה בעיני אלה הם המגיבים המזדעזעים, מהירי החימה: "שרלילה בת שרלילה", "פרחה", "פרחה מצויה", "ערסית", ובעיקר, אולי המכעיס מכולם: "לא יודע מה אתם מזדעזעים, אני רואה בתמונה כמה ערבים קשורים וערביה אחת עושה פוזות למצלמה".

לא יודע מי אחראי לתגובות האלה (חוץ מהאחרונה) , אבל אני יודע למי הן ייוחסו: לשמאלנים, לאותה ישות ערטילאית שקשה להגדיר אבל קל לזהות כשאתה נתקל בה: בשייח ג'ראח, עם הבדואים, במדעי הרוח והחברה, עם העובדים הזרים, בבתי קפה, במצעד הגאווה, בימי שישי בבילעין ונעלין.

זה לא זניח כמו שזה אולי נראה מבחוץ, התגובות. דווקא האלמוניות שלהן הופכת אותן למעין חוכמה עממית, למקהלה שמפרשת את האירועים עבור הצופה. את המקהלה הזאת מאיישים כאמור "שמאלנים", או "יפי הנפש", ואליהם גם פונים המגיבים-שכנגד הזועמים. התגובות הן בעצם חלק מהמידע עצמו שנמסר מעליהן, הן הוראות הבימוי שלו, והן יישארו עם הקורא הרבה אחר כך. אני בטוח שלאיומים שהיא כבר קיבלה על חייה, על פי ידיעות אחרונות, יש לכך קשר הדוק. קשר עקיף יותר, אך קיים, יהיה לדעתי  למצטרפים  לשורות  אם  תרצו  וקמפיינים ניזוני -שנאה מבהילים אחרים. במלחמה כמו במלחמה.

בגלל זה, דווקא בסוף אוגוסט, דווקא כי זו אולי נטיית הלב והאצבעות, היה לי אישית חבל לראות את אופי  התגובות. קשה להתחמק מהאמירה המובלעת בהן: דעות פוליטיות 'נכונות' לחוד ותחושות בטן לחוד: כשהמקרה קל מספיק, כשמעצבנים אותי מספיק, אי אפשר להבדיל ביני לבין מי שאני שונא. אומנם חובה להתקומם ונימוסי השולחן פחות חשובים מהמסר, אבל כאן השולחן כבר הפוך. מטריד גם שכל הקללות הן וריאציות על העובדה שאברג'יל היא מזרחית.

על האמריקאים אומרים שהם צבועים, שהם יחייכו לך בפנים גם כשהם שונאים אותך מאחורי הגב. אני לא בטוח שזה פחות טוב, מבחינה ערכית ובמבחן התוצאה, מלהטיח את התגובה הראשונית ביותר בפנים לעיני כל. בסוף אוגוסט.