התמונות, מבעי הגוף, המוזיקה, האובייקטים ותרכובות העצמים שמרכיבים את העיר הם מערכת של סימנים. במובן זה, העיר מהווה אם לא שפה, אזי לפחות מערכת של משמעות1. העיר המודרנית מורכבת מאזורים שונים שכל אחד מהם נושא משמעות מסוימת: אזורי מגורים (residential), אזורי מסחר (commercial), ואזורי תעשייה (industrial). לכל אחד מאלה קיימים אפוא הסממנים הייחודים לו, ויחד הם מהווים את העיר. עם זאת, מערכת המשמעות, המהווה את העיר2, משתנה בעקבות השינויים התמידיים במערכת הסימנים שלה. מערכת המשמעות של העיר היא אפוא זמנית.
טענה זו, לפיה ניתן לתפוס את העיר כמערכת של משמעות, מקופלת בתפיסה הכללית יותר – השפה מעצבת את האופן בו אנו תופסים את המציאות, חווים אותה ופועלים בה. אם כן, תחילה אנסה להבהיר מהי מערכת של משמעות באמצעות שתי דוגמאות המשתמשות בעיר כדימוי להשפעת השפה על תפיסתנו. לודוויג ויטגנשטיין, ביצירתו המרכזית חקירות פילוסופיות, מדמה את השפה לעיר, בה החדש בנוי על הישן ומשולב בו3. צורות השפה המורכבות "בנויות" על צורות שפה בסיסיות יותר. על בסיס דימוי זה, ויטגנשטיין בוחן את הזיקה בין השפה והמציאות: כיצד הם מעצבים זה את זה וכיצד פועלים יחדיו ביצירת הסדר החברתי והקטגוריות התרבותיות. דוגמא נוספת לשימוש בדימוי העיר הוא ספרו של רולאן בארת מיתולוגיות, אשר בוחן את מערכת הסימנים של התרבות הזעיר-בורגנית הצרפתית במחצית המאה ה-20: את הקולנוע, את חומרי הניקוי, את מוסד הנישואים, את הצעצועים, את אסונות הטבע וגם, בין היתר, את מוחו של איינשטיין4. לעומת חקירות פילוסופיות, בארת במיתולוגיות מתמקד בתפיסת המרחב העירוני כשפה, מערכת של משמעות. הבחינה שלו, הסמיוטית, מתבוננת מחדש בתרבות (ובתוך כך בתרבות המרחבית), מערערת את מה שנתפס כיסודותיה הטבעיים, ומצביעה על השינויים המתרחשים בה.
העיר הישראלית איננה שונה מהעיר של ויטגנשטיין או של בארת. על כן, במאמר זה אחקור את משמעותה הנוכחית על ידי בחינה סמיוטית של המסמן 'עיר'. תחילה אבסס את הטענה כי העיר אינה ממשות פיזיקאלית כי אם בראש ובראשונה תוצר חברתי, וזאת על בסיס תפיסת המרחב של אנרי לפבר5. לאחר מכן אציע שתפיסת העיר אכן משתנה בעקבות התמורות הטקסטואליות החלות בשימוש במסמן 'עיר', קרי, שיצירת מובנים נוספים לעיר, מתוך צירופים כמו 'עיר החטאים', 'עיר הילדים' או 'עיר הבה"דים', משנה את יחסנו אליה. צירופים כאלה עשויים להשתלב בזהותה של העיר ולהפוך לחלק אימיננטי ממנה. בפרט, אציע בחינה סמיוטית של האופי הצבאי של העיר הישראלית ואטען, שבהמצאת המושג 'עיר הבה"דים', מדינת ישראל משנה את התפיסה הישראלית הקיימת של העיר, ויחד עם הצבא, ממצבת את העיר כיעד צבאי מובהק.
הטענה שהעיר היא יותר מסך מאפייניה הפיזיקאליים ידועה ומוכרת. המגורים מהצד הנכון של נתיבי איילון אינם נובעים מאופי כזה או אחר של תוואי השטח, אלא ממאפייניה הסמליים של העיר תל-אביב. גם קדושתה של ירושלים אינה פועל יוצא של "אויר הרים צלול כיין", כי אם תולדה של קשירת תולדות הימים של שלושת הדתות המרכזיות בעולם המערבי. באופן דומה, גם הפריחה התרבותית שהתחוללה בשדרות בשנות התשעים (לדוגמא: טיפקס וכנסיית השכל) היא בוודאי לא תוצר ישיר של מיקומה הגיאוגרפי. תחת זאת, יש להניח שהמקור לפריחה התרבותית בשדרות טמון בהיותה עיר פריפריאלית שזכתה להתעלמות במשך שנים, בתערובת הייחודית של תושבי העיר, ובמפגש הייחודי של המוסיקה המזרחית עם התרבות המערבית. אם כן, מהי משמעותה של הקביעה לפיה העיר היא תוצר חברתי בהקשר הישראלי?
לנושא הביטחוני משקל רב בעיצוב החברה הישראלית. בהתאם, אצפה לאתר ייצוגים של סוגיה זו בעיר הישראלית, שהיא כאמור תוצר חברתי. למשל, הבה נבחן את ירי רקטת הגראד ממצרים על העיר אילת בחודש אפריל האחרון. דין פגיעתה האפשרית של הרקטה בבניין מגורים אינו כדין פגיעתה בבסיס חיל הים הממוקם בעיר, ובוודאי שההשלכות של פגיעות אלו אינן דומות לאלו שננקטו בפועל בעקבות נפילת הרקטה בים בחודש אפריל. טענות נגד "ירי הרקטות לעבר יישובי ישראל" אינן מתאימות לפגיעות במתקנים צבאיים או לנפילות בשטחים פתוחים. מסתמן אפוא שבישראל של ימינו לגבולות המדינה או לצורתה המוחשית של העיר אין דבר וחצי דבר עם יחסנו אל המרחב העירוני, לפחות בכל הנוגע לתג המחיר של ירי על ישראל. אנסה להבהיר נקודה זו גם מהכיוון ההפוך: צה"ל מכנה פעילות צבאית עירונית בשם "לחימה בשטח בנוי" או "עימות בעצימות נמוכה"; לעומת זאת, תנועת טנקים ואף הפגזת בסיסים אינה נחווית כלחימה בשטח בנוי אלא כמלחמה קונבנציונאלית או עימות בעצימות גבוהה. האפשרות שהיררכיית המרחבים, לפחות בכל הנוגע לפעילות צבאית, נקבעת על בסיס שיקולים חברתיים ולא פיזיים מדגימה את החשיבות של הקביעה, בהקשר הישראלי, כי העיר היא תוצר חברתי. קביעה זו מהווה למעשה גם את אחת ההשלכות של היות המרחב מוצר חברתי – המרחב הפיזי מתרחק מהמרחב אותו אנו תופסים וחווים באורח בלתי הפיך.
על-פי לפבר, אחת ההשלכות להיותו של המרחב תוצר חברתי היא שהמרחב הפיזי, מקורו של התהליך החברתי, הופך לתפאורה או לחומר הגלם שבה כל אובייקט טבעי מקבל ערך מוסף בהופכו לסמל6. הכוחות היצרניים של החברות השונות פועלים על המרחב הפיזי כדי ליצור את המרחב שלהם. מתוך המאבק בין הכוחות היצרניים של כל חברה נגזרת השלכה נוספת של היות המרחב תוצר חברתי – לכל חברה יש את המרחב שלה. לפי לפבר, לכל חברה דפוס ייצור הכולל יחסי ייצור מסוימים, בשינוי גרסה משמעותיים7. המרחב החברתי המיוצר מכיל הן את היחסים החברתיים (בין המינים, בין קבוצות גיל שונות, במשפחה) והן את יחסי הייצור (חלוקת העבודה וארגונה). שתי השתלשלויות אלה, היחסים החברתיים ויחסי הייצור, אינן ניתנות להפרדה: מחד גיסא, חלוקת העבודה מעצבת את המשפחה (מספר ממוצע של ילדים במשפחה), ומאידך גיסא, ארגון המשפחה מתערב בחלוקת העבודה (חלוקה מגדרית של האחריות בין הורים).
מתוך הדיון על המרחב החברתי מצטיירת שלשה מושגית: העשייה המרחבית, ייצוגי המרחב ומרחבי הייצוג8. העשייה המרחבית של חברה מייצרת את המרחב שלה. במילים אחרות, הצירוף, במרחב הנתפס, של המציאות היומיומית ושל המציאות המרחבית מציבה את המרחב ומניחה את קיומו במסגרת של מערכת יחסים דו-כיוונית. לדוגמא, תנועתם של אלפי חיילים ברכבת מאזורי המגורים לאזורים הצבאיים היא עשייה מרחבית של החברה הישראלית. ייצוגי המרחב קשורים ליחסי הייצור, ולכן על פי ההשלכה השנייה של לפבר, ייצוגי המרחב משתנים מחברה לחברה. הם כופים את מערכת המשמעות על הפרט, ומתוך כך, את ידיעותיו, את הסימנים שישמשו אותו, ואת הצפנים לפענוח אותם סימנים. ייצוגי המרחב הם למעשה המרחב אותו הוגים. צוות "תכנית אב לתחבורה ירושלים", שתכנן את הרכבת הקלה בירושלים, הוגה את המרחב, ושרטוטיו נהגים כייצוגים של המרחב. מרחבי הייצוג, המושג השלישי, מהווים את המרחב הנחווה מבעד לדימויים ולסמלים המלווים אותם, שהוא מרחבם של התושבים.
לפבר מסיק כי הנתפס (העשייה המרחבית), הנהגה (ייצוגי המרחב) והנחווה (מרחבי הייצוג) מתכנסים, כך שהסובייקט יכול לעבור מזה לזה בלי לאבד ביניהם את עקבותיו9. כל אחד מאיתנו תופס וחווה את המרחב, אך גם הוגה אותו, וזאת מבלי לתת את הדעת על כך. אם לנסות להמחיש באופן החי ביותר טענה זו – יש לראות בפרסום כתב עת העוסק במסמן 'עיר', כמו זה, ניסיון לתפוס ולחוות את העיר שגם מוסיף לשנות, לעצב ולהגות אותה; ה'עיר' משתנה.
כאשר אני מדבר על העיר, אני מדבר על התרבות, על האדריכלות, על העסקים – על מרחבי הייצוג. אני מדמיין חיי משפחה, בתי ספר, אהבות ישנות, חברויות. אינני ממש חושב על חיילים או על דרג המטכ"ל אשר מוצב ופועל בלב העיר: המטכ"ל בתל אביב, פיקוד דרום בבאר שבע, פיקוד צפון בצפת, פיקוד מרכז בירושלים, ופיקוד העורף שנמצא בין יישובים בפריפריה. אני בוודאי שלא חושב על כך שרוב תושבי הערים נמצאים בשירות סדיר או מילואים בצבא. העיר הישראלית אינה נתפסת או נחווית על-פי רוב כיעד צבאי.
בשלהי העשור הראשון של המילניום, המרחב העירוני הישראלי הוא מרחב, שלטענת הממשל הישראלי, אין זה מוסרי לשגר עליו טילים או לבצע בו פעולות איבה, אך קיים חשש שמא במהלך העשור הקרוב התמונה הזו תשתנה. בשנת 2002 החל אגף התכנון של צה"ל לשקוד על תכנית העברת בסיסי ההדרכה לנגב. פרויקט זה זכה לכינוי 'עיר הבה"דים', והוא עתיד להסתיים בשנת 2013. האם ירי אפשרי מעזה על עיר הבה"דים הוא מוסרי יותר מירי על תל אביב? אני סבור שכן; זוהי הפצצה מותרת על פי אמנות בינלאומיות. אם כן, בישראל מוקמת עיר שמותרת להפצצה, עיר שתושביה אינם חפים מפשע, וזו עובדה מדאיגה מאוד. בישראל הוגים בימים אלה את העיר הישראלית הצבאית הראשונה.
במסמך רקע לדיון בנושא הקמת 'עיר הבה"דים' בקרבת רמת-חובב אשר הוגש לוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, נדונו הסכנות הנובעות מהקרבה של עיר הבה"דים לרמת חובב: מטרדי ריח ופליטות חריגות של חומרים כימיים ממפעלים ומוקדי זיהום אוויר10. ממסמך זה עולה כי פקידים ממשלתיים בכירים אינם שוקלים את הנזק הטמון בהצבת בסיס צבאי בקרבת חומרים כימיים מסוכנים, או את הנזק האזורי ההרסני מהתפוצצות אחד המפעלים ברמת חובב בעקבות נפילת טילים שיכוונו על עיר הבה"דים. מיקומו של בסיס צבאי נבחן לאור הסכנות שיישקפו למשרתים בו ולא לאלה הגרים בסביבתו. בישראל, כך נראה, אין מרחבים שאסור להקים בהם בסיס צבאי. ישנם רק מרחבים שאסור להפציצם כי הם (בינתיים) לא צבאיים.
לסיכום, הבחינה הסמיוטית של המרחב, כמקרה פרטי של בחינת ייצוגי המרחב הנהגים, משמשת מכשיר לניתוח המרחבים, ולניתוח החברות אשר יצרו אותם ותופסות את עצמן דרכם. בהקשר הישראלי, אני מזהה, באמצעות הכלים הסמיוטים, תמורות מדאיגות באופן שבו החברה תופסת, הוגה וחווה את העיר. השימוש במושגים עירוניים עבור מרחבים צבאיים משקף מהלך מחשבתי שעלול לשנות את המרחב המוכר ולהיות בעל השלכות מרחיקות לכת. אם כן, כפי שניסיתי להראות, העיר מתרחקת מיסודותיה הטבעיים. היא קודם כל, יאמר לפבר, מה שאנחנו הוגים.
————–
1. תפיסה דומה לכך ניתן למצוא בספרו היסודי של רולאן בארת העוסק בסמיולוגיה. ראו: רולאן, בארת, יסודות בסמיולוגיה, תל אביב: רסלינג, 2006.
2. התחקות אחר הזיקה שבין אזורי העיר והבנת ההתנהגות האנושית ניתן למצוא במאמרו של רוברט פארק. ראו: רוברט, פארק, "העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות האנושית בסביבה האורבנית", אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית, תל אביב: רסלינג, 2007, 91-41.
3. לודוויג, ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, ירושלים: מאגנס, 1994.
4. רולאן, בארת, מיתולוגיות, תל אביב: בבל, 1998.
5. אנרי, לפבר, "ייצור המרחב", רחל קלוש וטלי חתוקה (עורכות), תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, תל אביב: רסלינג, 2005, 200-177.
6. לפבר 2005, 182.
7. שם, שם.
8. שם, 183.
9. שם, 189.
10. וועדת הפנים ואיכות הסביבה (2004), "מסמך רקע לדיון בנושא: הקמת "עיר הבה"דים" (עיר בסיסי ההדרכה) בקרבת רמת-חובב.
