תגית: עתיד

הספריה הציבורית לוס אנג'לס, ענף ליטל טוקיו, כמשל

עבור תיירים לא עשירים, לוס אנג'לס קשה לתמרון, להתמצאות, לתנועה. על כן מפתה להישאר בשדרת הוליווד, להוריד עורף צרוב-שמש במניין אינסוף הכוכבים (איפה נועה תשבי?) ולהמשיך הלאה. אבל חצי שעה נסיעה משם קרו דברים מעניינים.

שיטוט קל ביותר בליטל טוקיו, אם צולחים את מבוך הבנקים, יביא למרכז החנויות, מעין שוסטר מקומי בשתי קומות. מעל הסופר העצום, המציע גלידת שעועית אדומה ומוצ'י ואלף דברים אחרים שעין ישראלית מעולם לא שזפה, יש חנות ספרים. רשת, מסתבר, קינוקויה. השפע שם, עבור לא יפנים, די מהמם: מדריכי מנגה לכלכלה, לכימיה, ליפן למתחילים; אינסוף אינסוף אינסוף קומיקס דחוס, ביפנית ובאנגלית, ושלושה מדפי הייקו. אין לי שום דבר חוכמה להוסיף על החנות – אפילו תמונות אין, מטעמים רב תרבותיים – למעט אולי ההמלצה לבקר בחנות ספרים "אתנית" ולהיחשף לעולם שלא נועד לך ואין לך סיכוי להשתייך אל אפס קצהו, אבל טוב לדעת שהוא קיים.

עוד סביבה שלא נועדה לי ובכל זאת באתי, היא ענף הספרייה הציבורית בשכונה. בשכונות לא טובות, אין דרך יפה להגיד את זה, ספריות ציבוריות הן בית-מחסה. הואיל וזו לוס אנג'לס אפשר ממש לשמוע את אנתוני קידיס. פיזור הגזע, כמו שאומרים האמריקאים בלי למצמץ באתרי האינטרנט של הממשל המוניציפלי, נמוך ביותר: למעט כמה תיירים שמנקדים את הנוף האנושי בלבן, אין שם ולו WASP אחד (סטנדאפיסט ששמענו אחר כך ינסח זאת בפרוזאיות ובהצלחה מרובה יותר: לבנים ושחורים לא מסתדרים בלוס אנג'לס – הם פשוט לא מדברים ספרדית).

חלק מהמחשבים נטולי הפיירפוקס מוכהים, מיועדים לקשי ראייה, והעדות הכי טובה לכך שלא הזיתי או מיהרתי לשפוט נמצאה על דלת השירותים. (יצאתי לצלם את הדלת במבוכה מה אחרי שהאדם לפני בתור יצא מהתא מסורק למשעי ופנה לצחצח שיניים).

מן הסתם, עולות שאלות לגבי התפקידים ותחומי האחריות של ספרייה ציבורית בחברה – האם חסרי הבית קוראים או לא, איך נראות ספריות בשכונות טובות יותר, מי אמור להיות קהל היעד הפוטנציאלי והאם זו תמונת ראי לישראל בעוד כמה שנים. אבל בזמן השהייה שם (הגעתי ממניעים ארציים למדי, בל נכחיש, בדמות אינטרנט חינם) עלו גם מחשבות נוספות, על הקוטב השני של עקומת הביקוש לספרים.

אני לא מתכוון לקוטב איכותי או סוציו-אקונומי, אלא טכנולוגי. במקום כזה השאלות על הצומת הבלתי נמנע ספרות-קדמה ועד כמה הוא מסוכן/נושא בשורה מקבלות תפנית. בניו-יורק למשל פגשתי שני חבר'ה שמקדמים כתב עת, אלקטריק ליטרצ'ר שמו, שמבקש לסנכרן סיפורים קצרים לאיי-פון, טוויטר, פייסבוק ומה עוד; גם עצם ההיכרות שלי עם מילים כמו טקסונומיה ופולקס ונומיה מעידה שהעתיד כבר כאן.

אבל הדקות הארוכות בליטל טוקיו הן תזכורת טובה לכך שלא ל-כ-ו-ל-ם יש או יהיה לבסוף אייפון, לא כ-ו-ל-ם חלק מהמשחק. ברור שהחבר'ה האלה, המגיעים אל הספרים רק אחרי שהתקלחו בשירותים בתור לאינטרנט חינם, הם מופע קיצוני ונטול כל משקל או השפעה בכל קנה מידה. ועדיין זה מרענן, ושווה לקחת גם אותם ואחרים בחשבון.