דיגדוג – סטירה

מעט דברים הם יותר נבזיים מהאופן שבו התקשורת מסקרת תקיפה מינית, אונס, וחדירה לפרטיות (אם יש תמונות עירום או סרטונים). מגדילים מכולם לעשות אתרי האינטרנט הצהובוניים – טמקא, וואלה, ובראשם – כביב שופכין חם ומבעבע שעולה על גדותיו כל שעה עגולה – מאקו.

מקרה ראשון מהיום: תלמידים קיבלו טאבלט כדי לצפות בו במצגת. במקום זאת, הם נכנסו לגלריית התמונות של הטאבלט, שהסתנכרנה עם התמונות הפרטיות מהטלפון של המורה (כתוצאה מחוסר תשומת לב שלה) ושם היו תמונות עירום של המורה. לו התלמידים היו אנשים הגונים שלא גדלו בתרבות שבה פרטיות של נשים ומיניות של נשים היא מרמס, שבה תמונות עירום של מפורסמות שדולפות לאינטרנט הן לא חדשות חמות ומגניבות שכולם צריכים לראות, הם היו משיבים את הטאבלט למורה במבוכה ואומרים שכנראה יש שם משהו פרטי שלה. כיוון שזה לא המצב, הם ככל הנראה קראו לכל החברים לראות, ועכשיו כל בית הספר יודע, המורה הוצאה לחופשה, והם בטח נקרעים מצחוק, החארות הקטנים.

זה סיפור די עצוב, שעורך נבון ורגיש היה ממסגר אותו ככזה. אבל כנראה שבאותו רגע העורך הנבון והרגיש של מאקו היה בהפסקת תה, ועל המלאכה הופקד הנקניק שהחליט שהכותרת המתאימה היא "המורה שכחה את הטאבלט בכיתה, תלמידים גילו תמונות שלה בעירום". כי לחטט בטאבלט שנשכח (והוא לא נשכח!) זה טבעם של בנים חרמנים, אין מה לעשות, ואם רואים תמונות עירום של המורה, לא נקרא לכולם לראות? מה אנחנו הומואים? והכיתוב לתמונת האילוסטרציה של מורה המצולמת מגבה, אומר "שיעור בפרטיות: מורה באחד התיכונים בדרום למדה על בשרה שיש דברים שלא כדאי לשכוח בכיתה." כי זה כל כך משעשע.

מקרה שני מהיום, באדיבות טמקא, הוא סיכומו של משפט גילוי עריות שהתמשך (המשפט) על פני 12 שנים, שאני יכול רק לנחש שהיו גיהנום. הטריגר שהעיר את התלונה שהולידה את המשפט, היה חלום שחלמה האשה, ושהעיר בה זכרונות נשכחים. כמובן שבמשפט עצמו היו עדויות נוספות של בנות משפחה וכו', ששיכנעו את בית המשפט (בשתי ערכאות) שמדובר בסיפור נוראי של אשפת אדם שאנס את ילדתו במשך תקופה. בטמקא הסיפור הוא, אתם בטח מנחשים: "זיכרון מודחק": נדחה ערעורו של אב שהורשע לפני כשש שנים באונס בתו לאחר שזו חלמה על תקיפותיה בגיל 10.
"זיכרון מודחק", כך, במרכאות, ואחר כך "הורשע…לאחר שזו חלמה", בלי קונטקסט, בלי עדויות, רק מחלום. כי וואלה זה מפחיד נורא מה שנהיה פה, לוקחים אנשים מסכנים, שהבת שלהם חולמת חלומות שאלוהים יודע מאיפה הם באו, ומכניסים אותם לכלא רק בגלל החלום. נורא, הג'יהאד הפמיניסטי הזה.

וככה זה עובד, בשילוב של דגדוג וסטירה לסירוגין, הסיקור העיתונאי של עבירות המין אומר לנו כל הזמן – תראו תראו, זה לא באמת, זה קצת צחוקים של בנים, אבל אוי אוי אוי, נשים משוגעות, הן עוד יכניסו את כולנו לכלא עם השטויות שלהן!

דגדוג, ואז סטירה.
נבלות, בחיי. על גופתי אני מלנקק לכתבות האלה ומביא להם טראפיק, קחו תמונה.

ניצב אורי בר לב נחת בארץ

סירב להגיב לגבי החקירה בעניין התקיפה המינית. לגבי ביקורו בחו"ל הסכים בר לב לומר רק: "היה ים כוסיות".

השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', הודיע שיזרז את הליך בחירת המפכ"ל הבא כדי למנוע את הכתמת שמה הטוב של משטרת ישראל: "כמו שלא נתנו לילד ערבוש אחד ללכלך על הצבא, ככה לא ניתן לשרמוטה אחת להכתים את המשטרה."

המשטרה למטרות המחשה בלבד