לעמיר בניון יש כנראה חוש מוצלח לתקשורת: הוא הצליח תוך זמן קצר במיוחד לחבר מילים נמוכות מספיק כדי שאנשי "אם תרצו" יוכלו להבין אותן ולהזדהות איתן, וגם להלחין אותן. מאחר ובניון החליט להפוך את עצמו לדמות פוליטית, הוא ודאי לא יתלונן אם הוא יקבל את היחס השמור לכאלה. הגיע הזמן לכיספות * של הטקסט שלו.

בניון כנראה לא יודע את זה, אבל הטקסט שלו הוא תיעול טהור ומזוקק של "אגדת הסכין בגב" שרווחה בגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. הצבא הגרמני נכשל במלחמה, וגרר איתו את גרמניה לאסון. כדי להתחמק מהאסון, הטילו הגנרלים – במיוחד אריך לודנדורף – את התפוד הלוהט לחיקם של הפוליטיקאים, שהצליחו במאמץ למנוע את קריסתה של גרמניה. מיד לאחר מכן, כמובן, פנו הגנרלים לאחור ונעצו סכין בגב הפוליטיקאים, האשימו אותם בקריסה החלקית ובאובדן טריטוריות במזרח, וטענו שאלמלא רכרוכיותם, הצבא היה מנצח. במדינה עם תודעה מתקרבנת כמו גרמניה, זה הצליח מאד.

צה"ל אימץ את אגדת הסכין בגב מזמן, והיא הגיעה לשיא לאחר מלחמת לבנון השניה. בכל פעם שצה"ל נכשל – בכל פעם מאז 1968 – הוא הטיל את האשמה על הפוליטיקאים ועל "השמאל" שכביכול כבלו את ידיו. בוא נראה מה עשה איתה בניון.

אני שומר לך על הזהות,

אני מגן לך על הילדים

אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך

ואתה יורק לי בפנים.

בניון מתחיל גבוה: הוא "שומר על הזהות" של האח הבוגדני. כלומר, הוא יודע מה היא הזהות האמיתית – כאן ראוי לציין שבניון ידוע כנחלש בדעתו, או, במונח המקובל, חוזר בתשובה – והוא זה ש"שומר" עבורה עבור האח הבוגדני. השמירה על הזהות חשובה יותר אף מהגנה על ילדיו או משפחתו של האח.

אחרי שלא הצליחו להרוג אותי מבחוץ

אתה בא והורג אותי מבפנים.

מוטיב הבוגד מבית מעורב כאן – שוב, סביר שללא ידיעתו של בניון – במיתוס העתיק של רצח זיגפריד מן המארב על ידי אחיו למחצה. מיתוס הבגידה הזה כמעט ולא קיים ביהדות: אפשר לחשוב על דלילה, אבל היא פלישתית (ואשה), והבגידה היא טבעה; גדליה בן אחיקם, כמובן, נרצח על ידי איש שלומו ישמעאל בן נתניה "מזרע המלך", אבל הסיפור לא השאיר חותם על המיתוס היהודי (בניגוד לפולחן היהודי).

לא ראיתי את אמא כבר חודש,

לא את בני, את ביתי, לא את אשתי.

קינת הלוחם הקלאסית. אודיסאוס נעדר מביתו עשרים שנה, לוחמים במלחמת העולם השניה נעדרו מבתיהם שנים, במלחמת ויאטנם חיילים אמריקנים נעדרו מביתם לשנה ויותר, והלוחם הישראלי לא מסוגל להעלות בדעתו תקופת ניתוק ארוכה יותר מחודש.

אני מסתער תמיד קדימה

הסתערות אחורה נחשבת בדרך כלל לתרגיל צבאי צרפתי ייחודי, ואיננה מקובלת בצה"ל, שמתייחס אליה בעקיפין בלבד ("אחורה פנה, קדימה צעד").

עם הגב שלי אליך

ואתה משחיז את הסכין.

כל מילה מיותרת.

יותר מכל, המחשבה הזו שורפת לי את הנשמה

גרסה קלושה של "הגם אתה, ברוטוס?". התפיסה שעובדת הבגידה כואבת יותר מדקירת הסכין.

אני אחיך, אתה אויב,

אתה שונא אותי, אני אוהב

האהבה נשפכת מכל שורה כאן. מקרה קיצוני, אפילו בימין הישראלי, של חוסר מודעות עצמית.

כשאני בוכה,

אתה צוחק מאחורי גבי

האח הבוגדני – הערב רב? האח שאיננו אח אלא נראה כאח? – כל כך לא מסוגל להזדהות עם האח האמיתי, שהוא צוחק כאשר הלז בוכה. ומאחר והוא חסר את האומץ לצחוק בפניו, הוא צוחק מאחורי גבו.

אתה הורג אותי,

אתה הרי אחי

תחינה לאח הבוגדני שישוב מדרכו הרעה, וישוב להיות אח כמו שאח צריך להיות – כפי שיודע זה ש"שומר לו על הזהות". פרויד היה קורא כאן "אני רוצה להרוג אותך", ולא היה טועה בהרבה.

אני עתיד,

אתה עבר

כאן מובעת שייכותו של בניון למהפכה האמונית, שצפויה לקבור את ההתקוממות החילונית-שמאלנית קצרת היומין מול הצו האלוהי הנצחי, כמו גם בטחון בנצחון הצד הנכון של ההיסטוריה.

אני רעב למענך, אתה זולל וסובא

כשגרוני יבש, אתה שותה שיכר

בניון מביע כאן היטב מכפי שיכול היה לדעת את תלונותיהם של החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, כפי שהובעו על ידי החייל הקרבי המצטיין ההוא, טר"ש אדולף היטלר. חיילים גרמנים שיצאו לחופשה נדהמו מהשפע שהיה בעורף, וראו במרירות כיצד קציני מטה חוגגים וסובאים, בעוד שהם נזקקים למנות קרב מעופשות. היטלר כתב שחופשה כזו היא זו שהביאה אותו לתפיסת "הסכין בגב" עוד באמצע המלחמה.

במציאות הישראלית, התלונה היא כנגד תל אביב "שלא מפסיקה לחגוג" כשבשדרות נופלות רקטות (מבלי לציין שגם שדרות לא בדיוק פסקה מלכת כשתל אביב הותקפה על ידי מחבלים מתאבדים, שגבו מספר עצום הרבה יותר של הרוגים). ה"זולל וסובא" של בניון מתייחס, כמובן, למצוות רציחתו של "בן סורר ומורה" ("בננו זה איננו שומע בקולנו, זולל וסובא"). בניון, שכזכור נחלש בדעתו, כנראה לא הגיע לקטע בתלמוד שבו נאמר שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה.

הפה שלי חתום למען בטחונך

אבל אתה מוסר אותי לזר

אזכור מפורש כמעט לפרשת קם-נווה, תוך קריצה שאומרת שה"אח" הוא מוסר. עם כזו הצמדות לאקטואליה, לא היה יותר פשוט לכתוב טוקבק?

השיר של בניון מעיד יותר מכל כוחה הממאיר של ה"רעות". סבסטיאן הפנר, ב"סיפורו של גרמני", כתב כמה וכמה עמודים על הרעל הרוחני הזה: מרגע שמישהו מוגדר כ"רֵעָ", הוא מחויב בקוד שאיננו שונה בדבר מקוד של כנופיית פושעים. למען ה"רעים", הוא אמור לעשות הכל, כולל הכל – כולל שקרים, כולל רצח, כולל טיוח של הרצח. אנשים המסרבים לקבל עליהם את הקוד הזה, הנכפה מבחוץ, הופכים במהירות שיא לבוגדים – בוגדים ביחס לאידיאולוגיה שסירבו לקבל על עצמם. התפיסה של כל העם כ"אח", במיוחד על ידי מי שמגדיר את עצמו כ"שומר הזהות" של כולם, מבלי שנשאלו, בהכרח יוצרת "אחים חורגים". ההגדרה של מה שצריך להיות יחסים פוליטיים וקהילתיים כיחסים פנים-משפחתיים טוענת אותם במתח שאיננו במקומו, מתח שהופך מחלוקת טעונה גם כך לכזו שפתרונה כמעט בהכרח יהיה אלים. זו בדיוק הסיבה ש"אם תרצו" משתמשת ברטוריקה הזו: היא מסוגלת להעביר אותנו ישירות מתחומי ההגיון לתחום המיתוס.

או, במילים שבניון ו"אם תרצו" יהיו מסוגלים להבין: אתם לא אחים שלי. אני מסרב להיות מאומץ רטרואקטיבית על ידיכם. אני מסרב לקבל את ערכי משפחת-אדמס שלכם. כן, אני בז לכם – ואין לי שום בעיה לצחוק בפרצופכם. אם אתם פושעי מלחמה, אני אפעל לפי סדר הערכים שלי – אדם קודם כל, ישראלי אחר כך – ואפעל לחשיפת ערוותכם ולהעמדתכם לדין. אם לא בישראל, אז בחו"ל. אני אזרח ישראלי ואתם אזרחים שפועלים להחרבת מולדתי. אני מתייחס לכם בהתאם.

ולעזאזל, בפעם הבאה תמצאו לכם משורר ששווה את בזבוז הזמן.

* כיספות: פירוק לגורמים של טקסט אקטואלי, כדי למצוא את הפירכות שלו. המקבילה הישראלית (הזכויות שמורות לאיתמר שאלתיאל) ע"ש בן כספית ל-Fisking האמריקני, ע"ש רוברט פיסק.

(יוסי גורביץ)