החברים של ג'ורג'

…היא הדחתו של אביגדור ליברמן מתפקידו כשר החוץ. ×–×” נכתב כאן כמה פעמים בעבר, ובכל זאת.

שלשום הדליף ליברמן את התוכניות שלו להמשך המאבק בטורקיה, שלטענתו הוצעו על ידי בכירי משרד החוץ. בין התכניות המבריקות אפשר למנות את העלאת רצח העם הארמני על ראש שמחתה של ישראל, ותמיכה צבאית בארגון הפ.ק.ק., מיליציה כורדית שמנהלת מאבק עצמאות על ידי פיצוץ אזרחים, ומוגדרת כארגון טרור באירופה ובארה"ב.

מה יש לומר, גאונות צרופה. הרעיון של תמיכה באזכור רצח העם הארמני מעלה קבס במיוחד: חוץ מטורקיה, ספק אם יש מדינה בעולם שסייעה כל כך להכחשת השואה הזו יותר מישראל, שהאינטרסים הטורקיים שלה הובילו לשלושים שנה של הכחשה: שר החינוך שריד הסתבך, כשהעז לומר את המילים המפורשות; כשאזרחית ארמנית זכתה להדליק משואה ביום העצמאות, בימי כהונתו הראשונה של נתניהו, הופעל עליה לחץ כבד כדי שלא תזכיר את האירועים שפרסם בזוועה איתמר בן אב"י, שניסה למנוע מורגנטאו, שהנציח פרנץ ורפל ושהעניקו השראה לרפאל למקין למושג "ג'נוסייד". אם הכחשת שואה היא שותפות בה, ישראל היא השותפה הבכירה ביותר של טורקיה.

השינוי המהיר בעמדתה של ישראל דוחה במיוחד: פתאום היא מאמצת, לצרכיה כמובן, את האמת ההיסטורית, אחרי שעשתה מאמצים כבירים, והפעילה את הממסד היהודי-אמריקני, כדי להכחיש אותה. מותר לנחש שאם יעלה משטר ידידותי יותר באנקרה, הממסד הציוני ישנה שוב את טעמו. על ההתנהלות הזו כבר אמר ברנרד שאו כל מה שצריך לומר. ישראל רק מתווכחת על המחיר.

על ההצעה לסייע לפ.ק.ק. מיותר להכביר מילים. רק זה חסר לישראל, שימצאו אותה מספקת נשק שמיועד להרוג אזרחים טורקים. מה זה אומר על ישראל, שאלה ההצעות ששא החוץ שלה מעלה? טוב שלא קרא להפציץ את אנקרה או משהו.

פקידים במשרד החוץ דחו בזעם את השקר של ליברמן, כביכול אלה היו הצעות שהגיעו מהם. הם בכלל העלו, לדבריהם, הצעות שמיועדות להוריד את הלהבות. בדרך כלל, פקידים שתוקפים את השר שלהם צריכים להתפטר ואני לא מגלה להם יותר מדי אמפתיה, אבל כאן הצליח ליברמן להמציא משהו חדש: פקידים שנאלצים להתגונן מהוצאת דיבה של השר שלהם. זו כבר אופרה אחרת.

ליברמן, זה מזמן לא סוד, לא משמש באמת כשר חוץ. הוא לא מגיע לישיבות חשובות (למשל, לישיבה שכינס נתניהו אחרי שגורש השגריר הישראלי מטורקיה), והוא מבלה חלק ניכר מזמנו במולדביה מולדתו, או בעריצות הבלתי מתנצלת האחרונה באירופה, בלארוס. נו, אם הוא כל כך מתגעגע הביתה, אולי צריך לשחרר אותו מהתפקידים המעיקים שלקח על עצמו כאן?

והבעיה, כרגיל, לא נעצרת בליברמן. הבעיה האמיתית היא ראש הממשלה נתניהו, שמאפשר לו להמשיך להשתולל. נתניהו, כמובן, לא מעז להתייחס לליברמן כפי שהוא מתייחס לסילבן שלום – שהיה קריקטורה של שר חוץ, אבל אם לא הועיל גם לא הזיק יתר על המידה – וזאת משום שליברמן מסוגל לפרק את הממשלה שלו. הוא מסוגל לכל היותר לומר שהמדיניות של ליברמן היא לא זו שלו. כלומר, נתניהו מוכר את האינטרסים של מדינת ישראל לשם שרידותו בשלטון. האחריות להשתוללות של ליברמן, פר זועם בחנות חרסינה, מוטלת על האיש שמינה אותו לשר החוץ ושיכול לפטר אותו בכל רגע, אבל אינו עושה זאת מסיבותיו האנוכיות.

לא שזה חדש במיוחד, אבל צריך להזכיר את זה מדי פעם.

ועוד דבר אחד: טענה שנשמטה מהפוסט הקודם, על הגלישה של השטחים אל תחומי ישראל גופא, היתה על כך שהשוטרים שהתעמתו עם המפגינים לא ענדו תגי זיהוי, בניגוד לחוק. זו לא פעם ראשונה וזו בעיה של כל מי שנאלץ להתמודד עם השוטרים. מחר (א') תיערך בשעה 17:00 הפגנה מול תחנת המשטרה בלב דיזנגוף (דיזנגוף 221) במחאה על כך. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

אם למישהו היה עוד ספק למה מיועד חוק החרם – תועמלני הימין טוענים תחת כל עץ רענן שמיועד בחוק למניעת החרמת מדינת ישראל, בהתעלמם מכך שהסעיפים האופרטיביים של פגיעה בתושבי חוץ הוסרו ממנו – בא ח"כ אלכס מילר (ברה"מ ביתנו) ונתן את הדוגמא הסופית. מילר, אחד מיוזמי החוק, הודיע שלשום (ג') כי יגיש תביעה כנגד ח"כ אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל), משום שזה, לדבריו, קרא לפירוקה של אריאל. באם יתברר שחסינותו של טיבי תעמוד לו, אמר מילר, הוא יגיש את התביעה נגד סיעתו של טיבי.

קריאה לפירוקה איננה קריאה להחרמתה של אריאל, או של מוצרים שמיוצרים בה (אלא אם הכוונה היא למובן התנ"כי של המונח "חרם"), . ובכל זאת, מילר – שוב, מיוזמי החוק; מישהו שאי אפשר לומר שהוא אינו יודע מה כוונת החוק – מתכוון להפעיל את חוק החרם נגד טיבי. המשמעות היא, כפי שנאמר מלכתחילה, שמטרת החוק איננה מניעת חרמות; היא רדיפה של יריבים פוליטיים. מלשכת טיבי נמסר בתגובה כי הן טיבי והן סיעתו שבים וקוראים להחרים את ההתנחלויות ותוצריהן, וכי התלונה היא המשך הרדיפה של טיבי ושל מי שחושב אחרת.

מי שנזקק להוכחות נוספות, קיבל אותן אתמול בהתקוטטות הפומבית בין נתניהו וליברמן, כשזה האחרון מבהיר שאם נתניהו יעמוד בדרכן של הצעות החוק של סיעתו, ליברמן ימצא את הדרכים להתעלל בו. כותרת אחרת היום אמרה שבברה"מ ביתנו חוששים שנתניהו מתחיל להלחץ מתגובת הנגד. ספק אם זה המצב: אמש עמד נתניהו מעל בימת הכנסת ולקח אחריות על הצעת החוק, שכזכור הוא לא טרח לבוא ולהצביע עבורה. הוא, הכריז נתניהו ברהב, זה שדאג להעביר אותה. כדי להבהיר עד כמה הוא רציני בנסיונו להוביל את האספסוף, נקט נתניהו בשיטה החריגה לו ושהיתה שמורה עד כה לחברי הכנסת הימניים יותר: הוא שלח את ח"כ זועבי לסוריה. מסתמן שליברמן ונתניהו אימצו שניהם את סיסמת הפורעים של דניקין, בשינוי קל: "הכו בשמאלנים והצילו את ישראל". עכשיו הם רבים על השלל. בינתיים אץ-רץ לו קומישר החינוך, גדעון סער, ופרסם החלטה על כך שמעתה גם תלמידי גן יצטרכו ללמוד את התקווה ולעמוד דום מול הדגל. ואשר לילדי הגנון הערביים? הקומישר עדיין עובד על זה.

תושבי ישראל, שמשוכנעים ברובם שדמוקרטיה היא שלטון מוחלט של מי שזכה בבחירות – קשה להאשים אותם; קודמיו של סער בתפקיד עשו עבודה נהדרת – עוד לא מבינים מה לא בסדר. הכנסת של נתניהו יכולה להעביר איזה חוק שהיא רוצה, ונראה שזה מסחרר אותה.

יש לאתנוקרטיה היהודית שני עלי תאנה: בג"צ והבחירות לכנסת. אולי הגיע הזמן להוריד את שניהם. על בג"צ כבר דיברתי. הגיע הזמן לדבר על השני. אולי הגיע הזמן להפסיק לשחק את המשחק: על כל חברי הכנסת מן השמאל להודיע על פרישתם מהכנסת. שדני דנון, כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן ושאר נערי נתניהו ישחקו שם לבדם עם חברי הכנסת של קדימה. השיבה לכנסת צריכה להיות מותנית בדבר אחד בלבד: גלילתם לאחור של כל חוקי ה"נאמנות". עד שמסע הרדיפה הרשמי לא יסתיים, צד ב' לא ישחק בתפקיד הקורבן של צד א'. הגיע הזמן לקלקל לברה"מ ביתנו את הגרסה החדשה של המחזה המצליח "משפט ראווה" של הבמאי הידוע אנדריי וישינסקי.

לא שיש לפרוש מן המאבק, אלא שיש להעביר אותו לרחוב: הפגנות, משמרות מחאה, נסיונות לשתק את המדינה (זה עבד לא רע לאחרונה בוויסקונסין) – ולחיסול של הלגיטימציה של המשטר הציוני. בנחמדות נוסח מרצ של חיים אורון לא נגיע לשום מקום, ופסק הזמן הזה מההתמקדות בפעילות פרלמנטרית או משפטית יאפשר לשמאל להתגבש מחדש כמחנה פעיל. יהיה קשה מאד לשווק את ישראל כמדינה דמוקרטית אם נסרב למלא את תפקידנו המוכתב מראש במחזה.

אלא שבשביל זה, כמובן, צריך להפנים שחוק החרם הוא לא עוד חוק – הוא קו פרשת מים. מי שרוצה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, למרות הדוגמא שנתן לנו אלכס מילר, משחק לידיו.

ועוד דבר אחד: חוק החרם מתחיל לשאת תוצאות מבורכות. ג'פרי גולדברג, תומך מושבע של מערכת ה-Hasbara מאסכולת בן דרור ימיני – מתנגד להתנחלויות, אבל מתנגד בעוצמה רבה יותר לכל לחץ על ישראל לפנותן – קורא לעורכי הדין היהודים בארה"ב להחרים את בנימין נתניהו בשל קידום חוק סתימת הפיות. בפרפרזה על לינדון ג’ונסון, אם נתניהו איבד את גולדברג, הוא איבד את היהודים הליברליים. מרצ התנערה גם היא, והתחילה לסמן את מוצרי ההתנחלויות בסופרמרקטים. נאה.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לכל התורמים. אני קורא את מה שאתם כותבים.

הערה מנהלתית ב': מחר תיערך בירושלים צעדת סולדיריות עם הפלסטינים לקראת ההכרזה על מדינה פלסטינית. היא עשויה להסתמן, דווקא על רקע הימים האלה, כהפגנת כוח של המחנה הדמוקרטי בישראל. בואו בהמוניכם.

ולסיום: אני קורא לאזרחי ישראל לצרוך אך ורק מוצרים שנוצרו בתחומי מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

בדרבונו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו – לא לשכוח, לא לסלוח – צפויה הכנסת להעביר בשעות הקרובות את חוק החרם. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב יועבר החוק ותוך כמה ימים (אחרי הליכים פורמליים של חתימת הנשיא, והוא יחתום, ופרסום ברשומות) אסור יהיה לקרוא להחרמת מוצרי ההתנחלויות. על החוק כתבתי בהרחבה כאן.

אני מודה ומתוודה שחלפה במוחי המחשבה על התרסה פומבית כנגד החוק הזה, וקריאה לחרם על מוצרי הקולוניות שלנו בשטחים הכבושים גם אחרי שהוא יעבור. מקסימום, אמרתי לעצמי, נשב חודש בכלא. יש דברים גרועים יותר, וסביר שצעד כזה גם יעשה את שלו מבחינת דעת הקהל העולמית.

אלא שבירור משפטי העלה שלא זה המצב. החוק הופך את החרם על מוצרי המתנחלים לעוולה אזרחית, לא פלילית. המשמעות היא שאתה חשוף לקנסות גבוהים, לא למאסר. יתר על כן, החוק מאפשר לכל מתנחל ומתנחל לתבוע אותך. כלומר, גם אם הצלחת לשלם לעורך דין, הלכת לבית משפט וניצחת, מיד תגיע קרציה חדשה, עם כתב תביעה משלה. אז כן, אם תנצח בפעם הראשונה, יהיה לך תקדים לנופף בו, אבל עדיין תצטרך לבלות את שארית ימיך בהגשת מסמכים לבית המשפט ובתשלום אגרות. אין שום דבר דומה לזה בחוקי מדינת ישראל.

דב חנין העיר שהחוק יוצר מקומות קדושים חדשים – ההתנחלויות, שעליהן אסור לומר שום דבר שלילי. בינתיים מותר, אז נאמר זאת: ההתנחלויות הן עלוקה על גופה של מדינת ישראל. מעבר לנזק הכלכלי העצום שהן גורמות לה, הן שוללות את זכות קיומה, הופכות אותה למדינת אפרטהייד, ומחישות את קיצה. כל ישראלי טוב צריך מעתה להמנע מצריכת מוצריהן. בקרוב אסור יהיה לומר את זה – אבל אי אפשר לאסור על החרם עצמו, רק על הקריאה לו.

בכנסת נאם היום גלן בק, ליצן הרודיאו של הימין מזיל הריר בארה"ב. בק, שהיה פסיכי מדי אפילו עבור רשת פוקס – אם כי לא, כמסתבר, עבור ארי שביט – התקבל בהתלהבות על ידי הימין הסהרורי שלנו, מציפי חוטובלי ועד נסים זאב וברוך מרזל (עמי קאופמן צייץ חי מהאירוע). בק, אירונית, נאם על מאבק בדה-לגיטימציה. קשה לחשוב על מחזה סהרורי יותר – פרלמנט שמעניק לגלן בק במה, חופר תחת הלגיטימציה של עצמו.

יש לקוות שחוק החרם, לכשיעבור, יחסל סופית את שאריות הלגיטימיות של מדינת ישראל, ויביא לכך שרק טיפוסים כמו בק יקבלו אותה. רוב הישראלים אינם מודעים לכך שישראל מסמנת את מוצרי ההתנחלויות, כאשר היא מייצאת אותם, משום שאחרת האיחוד האירופי לא היה מוכן לרכוש מוצרים ישראלים. חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) שוקדת כעת על חוק לסימון מוצרי ההתנחלויות, כדי שגם אזרחים ישראלים יוכלו לקבל את המידע שזמין לכל אזרח באירופה ולפעול על פי מצפונם. סביר שהחוק של גלאון, בניגוד לחוק של זאב אלקין, לא יעבור; אבל הוא יתחיל דיון בישראל. יש לקוות שהתגובה האירופית לחוק הישראלי תהיה בחינה מחדש של הסכמי הסחר של האיחוד עם ישראל, מה שעשוי לספק לישראלי הממוצע, שמודאג רק ממחיר הקוטג', לחשוב שוב על המחיר שהוא משלם עבור ההתנחלויות.

ההתנחלויות לא יוסרו עד שהישראלים ישלמו את מחיר הכיבוש. כרגע הם לא מרגישים אותו. יש לקוות שחוק החרם, באופן אירוני ובלתי מודע לעצמו, יאלץ אותם לעשות בדיוק את זה. זכרו היטב את האנשים שיצביעו עבורו הערב, ואת האנשים שצפויים להתחמק מההצבעה: אלה האנשים שתמכו בחיסולה של הדמוקרטיה הישראלית.

(יוסי גורביץ)

כתריאליבקה שעל הים התיכון היתה כמרקחה השבוע, עקב ה"מטס" – הכינוי השגוי לכוונתם של פעילים פרו פלסטיניים, שניסו והצליחו לחשוף ועלם את השקר הישראלי הבוהק, על פיו ישראל לא שולטת בגדה המערבית ויש לפלסטינים מידה מסוימת של שלטון עצמי. למרות אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, מי שמודיע עם הגעתו לנתב"ג שהוא מתעתד להגיע לגדה, מגורש.

היללה של מערכת ה-Hasbara הישראלית היתה שמדובר ב"פרובוקציה". בכלל, ישראל חשה מאוימת מאד מפרובוקציות: משרד ה-Hasbara (שמסתתר באנגלית תחת השם האורווליאני Ministry of Information) סירב לאחרונה להתכחש לאחריותו לעוד סרטון מזעזע, שהפעם רואים בו שחקנית שמגלמת היטב את ישראל ההיסטרית והטראומטית מסרבת לקבל טיפול. הסרטון הדרמטי מסתיים בהכרזה שהמשט הוא "פרובוקציה נגד ישראל".

ודאי שהוא פרובוקציה. גם ה-Flytilla היתה פרובוקציה. אבל, כמובן, אלה לא הפרובוקציות היחידות בהיסטוריה. גם הספינה הידועה בכפל שמותיה – אקסודוס ויציאת אירופה – היתה פרובוקציה. היא נועדה להביך את השלטון הבריטי בפלסטינה ולהשפיע על ההצבעה באו"ם על הקמתה של מדינה יהודית. זו היתה פרובוקציה גסה הרבה יותר – הנמצאים על הסיפון התעמתו קשות על המלחים והנחתים הבריטים שבאו לפנות אותם. מאוחר יותר, החמירו הגורמים הציונים את הפרובוקציה בכך שהפעילו לחץ על הנמצאים בספינות הגירוש שלא להסכים לכך שיחזירו אותם לצרפת, כדי לאלץ את הבריטים להשיב אותם למחנות העקורים בגרמניה ובכך להביא את הפרובוקציה לשיאה.

זו, כמובן, לא היתה הפרובוקציה היחידה בהיסטוריה. האלפים הרבים שצעדו עם מרטין לותר קינג בסלמה ביצעו פרובוקציה ועבירה על חוקי ג'ים קראו. כך עשו גם הקדושים המעונים ששילמו בחייהם על העזתם לרשום שחורים להצבעה בדרום. קורות הסופרג'יסטיות הבריטיות עמוסות במעשי פרובוקציה – מהכרחת המשטרה לנקוט אלימות כלפי נשים, עבור בהכרחת שירות בתי הסוהר להאכיל שובתות רעב בכפיה, וכלה באמילי דייויסון, שהשליכה את עצמה במחאה לרגלי סוסו של המלך בדרבי של 1913, נדרסה למוות והרסה לכל הצופים את מצב הרוח. אפשר להרחיק ולומר שימיה של הפרובוקציה הן כימיה של "פרישת הפלבאים", המהלך המיתולוגי שהבהיר לפטריקטים הרומאים שבלי פלבאים קצת קשה יהיה לבנות אימפריה, ואילץ אותם לוותר בהדרגה על שליטתם הבלעדית ברפובליקה.

אין שם דבר שלילי בפרובוקציה. לעיתים קרובות היא מרגיזה, אבל זה בדיוק תפקידה: לחחריד אנשים משלוותם, לומר להם שבעוד שהם נהנים מהמשטר הקיים, יש אחרים שסובלים ממנו. הצורך בפרובוקציה נובע מכך שהמשטר הקיים, כמעט כל משטר קיים, מצליח להנציח את עצמו באמצעות שליטה על מרכזי הכוח – החוקתי, המשפטי והאכיפתי. שינוי של עוול לא יתרחש, ברוב גדול של המקרים, בלי פרובוקציות.

כשמדינה אוסרת על פרובוקציות, או כאשר משטרה מעדיף להתקיף את עצם קיומה של פרובוקציה ולא לדון במה שעומד מאחוריה, פירוש הדבר הוא שהמשטר מפחד להתמודד עם העובדות. בישראל, למרבה הצער, המשטר הציוני מצליח גם לעורר את האספסוף נגד הפרובוקטורים: מפגינים ישראלים בנתב"ג, שבאו לברך את הפרובוקטורים של המטס בהגעתם, מצאו את עצמם עצורים – וטוב שכך, שאם לא כן היה האספסוף היודו-ציוני עושה בהם שפטים.

האווירה בנתב"ג בימים האחרונים, בעידודה הנמרץ של הממשלה, דמתה מאד לאווירה שבה נערכה ההתקפה הקטלנית על צעדת שלום עכשיו, שבה נרצח אמיל גרינצוווייג: אווירה של אי סובלנות קיצונית כלפי מחאה. אז, לפחות, ניתן היה לתרץ את הדברים בכך שהיתה מלחמה, הפלישה הישראלית השניה ללבנון. היום אין תירוץ כזה: הממשלה מלבה היסטריה כנגד מתנגדיה, ומנסה להטיל אימה על מפגינים ו"פרובוקטורים". רצוי להזכיר אילו ממשלות ראו בפרובוקציה מעשה שראוי לענישה, ושהכניסו "פרובוקטורים" לרשימת אויבי האומה: הדיקטטורות הקומוניסטיות.

כשזוכרים את זה, ברור שכל פרובוקטור הוא פטריוט גדול הרבה יותר מכל תומך אוטומטי של המשטר הציוני.

ועוד דבר אחד: ביום שני, צפוי הפרלמנט של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון לקבל את החוק שיאסור חרם על מוצרים מישראל ומההתנחלויות. למחרת, צריך כל אדם מצפוני להכריז על כך שהוא יחרים מוצרים כאלה. וכן, גם זו תהיה פרובוקציה.

(יוסי גורביץ)

אמא'לה, פרובוקציה: בשעות אלה מתמודדת ישראל עם מצב חירום מהקשים בתולדותיה: מאות מטובי אנשינו, מוסווים כשוטרים, מציפים את נמל התעופה בן גוריון בנסיון להתמודד עם פלישה מסוכנת. הפולשים, צוררים אנטישמיים ערמומיים, מנשרים קלו, משועלים חכמו, מתכוונים להגיע לישראל – ולומר עליה דברים רעים. ערפל קרב אופף את אזור לוד; יש שמועות שכמה מן הפולשים הצליחו לחמוק מן הרשת שנטוותה סביבם, והם עושים כעת את דרכם לקראת פיגוע Hasbara איכותי.

מה שמכונה "המטס" הוא בעצם כמה מאות פעילים פרו פלסטיניים, שתכננו להגיע לנתב"ג ובמקום לעשות את מה שהם עושים בדרך כלל, קרי לשקר ולומר שהם באו לשם תיירות, לומר שהם באו לביקור בפלסטין. המטרה היתה לאלץ את ישראל לגרש אותם, ולחשוף בכך בפומבי את העובדה שישראל שולטת לחלוטין על השטחים הפלסטיניים, שהם בעצם מובלעות שלה.

ההצלחה היתה מעבר לכל המשוער: לא רק שישראל גירשה אותם, ובכך סיפקה להם את מבוקשם, היא גם נכנסה להיסטריה. ישראל של בנימין נתניהו ואיילת שקד, לכאורה זקופה וגאה, היא עלה נידף ברוח. ממשלת ישראל יצרה קשר עם מדינות זרות, בנסיון למנוע את כניסתם של הפעילים. היא מתנהלת כאילו היא עומדת בפני התקפת קומנדו. ראש הממשלה נתן תדרוכים מיוחדים וסיפק פקודות לשר לבטחון פנים. ישראל, מעצמה אזורית שחמושה בנשק גרעיני, חוששת ממה שיקרה אם כמה מאות פעילים יגיעו לשטחה ויגידו שהם תומכים בפלסטינים. את ההפגנה הזו מוכרחים להפסיק.

ספק אם יש פעולה כלשהי שיכלו הפעילים לנקוט, שהיתה פוגעת כל כך בלגיטימציה של ישראל. מדינה דמוקרטית-עאלק, שהרעיון של הפגנה נגד מדיניותה מכניס אותה להתקף, רק תזכיר לכולם שהיא בעצם לא דמוקרטית. שכבר 44 שנה היא כובשת עם אחר ומפעילה משטר אפרטהייד, ושהיא נמצאת בשלב המק'ארתיסטי ביותר בתולדותיה. ככל שנתניהו ושקד מצווחים על "דה לגיטימציה", הם שומטים יותר את הלגיטימיות של ישראל. מדינות חופשיות אינן מתנהלות כך. והעולם רואה.

אירונית, השוטרים הונחו לפעול "כאילו שאתם ב'אח הגדול'", כלומר כאילו כל העולם מסתכל עליהם. שימו לב להנחת היסוד על התנהגותם היומיומית של שוטרי ישראל שניצבת שמאחורי ההנחיה הזו.

שב"כניק כלשהו מתהדר בטחולי: מה כבר אפשר לומר על הגרוטסקה של פרשת הגוויות של הימים האחרונים? שההשתלבות הישראלית במרחב כבר הושלמה? שהגענו, אחרי שנים של מאמצים, לרמת עיוורון מוסרי שתאפשר לחמאס ולחיזבאללה להנהן בהסכמה?

מעבר לתרגילים המסריחים של ברק נגד נתניהו, מעבר להכרזות התרנגול ממשרד החוץ, נשארנו עם עובדה עגומה במיוחד: אחד הטיעונים נגד החזרת גוויותיהם של מחבלים למשפחותיהם היתה החשש ממה יחשבו המשפחות השכולות. מסתבר שהתפיסה של מערכת הבטחון, או לפחות חלקים ממנה, היא שהשבת גופה של אויב היא משהו שיפגע ברגשותיהן של המשפחות השכולות. כלומר, שהנימוס הבסיסי ביותר בתנאי המלחמה פוצע את הנפש, לא מתיר לה מנוח.

זה מזכיר את השתוללותו של אכילס, אחרי מותו של פטרוקלוס. אבל ההשתוללות הזו היא חריגה מהסדר הטבעי, סוג של היבריס, ואכילס מציית לצו האלים להחזיר את גופת הקטור. מה שהומרוס תפס, כבר במאה השמינית או השביעית, כעבירה על חוקי הטבע, הופך 28 מאות לאחר מכן למדיניות רשמית של ישראל. בחילה.

הם מפחדים: ועדה של צה"ל בוחנת כעת את הרעיון לטשטש את פניהם של קצינים, כדי למנוע מהם מלעמוד לדין בחו"ל. העיתונות תצווה שלא לפרסם את פניהם, ולא לציין את שמם אלא רק את האות הראשונה בשמם.

מעבר להנחה הבסיסית שהעיתונות הישראלית כל כך מאולפת שהיא תציית ללא היסוס, שהרי קשה יהיה להפעיל את הצנזורה – האמונה על כלל "פגיעה ברורה ומיידית" בבטחון לשם איסור פרסום – לשם כך, חשוב לציין שהנחת היסוד של צה"ל כעת היא שהקצינים שלו יהיו חשודים בעתיד בפשעי מלחמה. במקום לנסות ולמנוע אותם, הוא מעדיף לשפר את סיכויי הבריחה מן הצדק של אנשיו.

פעם זה היה מפתיע.

עדכון: בעקבות החשיפה הציבורית על כוונתם של בוגי "משה" יעלון, אלי ישי ואבי "הבוזז" מזרחי לחלוק כבוד לדב ליאור, הם נסוגו בהם מכוונתם. כל השלושה נמנעו מלנמק את אי הגעתם. עדיין יש אפשרות להשפיע בישראל, אבל צריך לזכור היטב, למשך שארית הקריירה הפוליטית של שלושת הליצנים האלה, את תמיכתו של מי הם מחפשים.

(יוסי גורביץ)

ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת, בהנהגת ח"כ דוד רותם, אישרה היום לקריאה שניה ושלישית את "חוק החרם". המשמעות היא שדרכו של החוק – שכזכור, מגדיר חרם פוליטי על מוצרים ישראליים או על מוצרים המיוצרים בהתנחלות כעבירה חוקית, קונס מחרימים ב-30,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק, ומעניש אנשים רטרואקטיבית על תמיכה בחרם – פחות או יותר סלולה. זה כנראה יקרה, ובקרוב.

הגרסה שאושרה היום בוועדה, בניגוד אגב לעמדת משרדי האוצר והחוץ שחששו שהחוק יגביר חרמות בינלאומיים, שונה מעט מהנוסח הקודם וניתן לראות אותו כאן (זהירות, PDF). בגרסה החדשה, שכנראה תעלה להצבעה סופית, יש שלושה שינויים: ראשית, מתבטל האלמנט הרטרואקטיבי של החוק, שהיה מספק תירוץ לבג"צ (בשנת 2023, כנראה) לפסול אותו. שנית, סכום הקנס שיוטל על מעודדי חרם כבר לא קבוע, ונתון לשיקול בית המשפט, אם כי עדיין אין כל צורך בהוכחת נזק. שלישית, החוק הורחב עוד יותר, ומעתה הוא אוסר גם על ארגונים, חברות או עסקים להיות מעורבים בחרם – לרבות סנקציות על חברות וארגונים. סעיף 4 (1) נראה על פניו כמו נסיון לשלול את הפטור ממס של עמותות שמאל בדלת האחורית, בכך שהוא שולל מגופים התומכים בחרם את מעמדם כמוסד ציבורי. בראיון טלפוני עם חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, הוא ציין שמדובר בסעיף שהתחיל את חייו ב"חוק אלקין", שכביכול דרש רק שקיפות מעמותות שמאל אך בפועל היה גם אמצעי ענישה. אלעד ציין עוד כי עמותה שלא מחזיקה באישור פטור ממס על תרומותיה, לא תוכל גם להעניק לתורמים לה את הפטור החלקי ממס שהם רגילים לקבל, ובכך מעודדת הממשלה את מניעת התרומות בשתי דרכים.

עוד קובע סעיף 4 כי חברה שתתמוך בחרם על מוצרי התנחלויות – למשל, החברות שבונות את העיר הפלסטינית רוואבי, שהתחייבו לא לרכוש מוצרי התנחלויות – לא יהיו זכאיות לקבלת ערבויות מטעם המדינה או לקבל הטבות על פי חוק עידוד עידוד השקעות הון או חוק עידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (סעיפים קטנים 4 ו-5 לסעיף 4, בהתאמה).

אלעד מעריך כי סיכוייו של החוק לעבור, בהנתן הכנסת הנוכחית – הוא כינה אותה "הגרועה ביותר לדמוקרטיה בתולדות ישראל", כנראה מתוך אופטימיות לגבי הכנסת הבאה – גבוהים למדי. בהודעה לעיתונות של האגודה, אמר אלעד כי "מה ההיגיון בכך שלאזרחי ישראל יהיה מותר להחרים את הקוטג', אבל לא את הכיבוש? זו חקיקה פוליטית, אנטי-דמוקרטית, מהסוג שהכנסת הנוכחית מקדמת חדשות לבקרים. חרם צרכנים, בין אם אנו מזדהים עם תוכנו ובין אם לאו, הוא כלי מחאה לגיטימי וחלק מחופש הביטוי. למרבה האירוניה, דווקא הצעת החוק הזו תגביר את הביקורת על ישראל בעולם – ובצדק". יצוין שנציגת קואליציית נשים לשלום ציטטה בציוץ את דוד רותם כאומר ש"החוק הבינלאומי לא מעניין אותי".

חוק החרם, שזוכה – נזכיר – גם לתמיכתם של שורה של חברי כנסת ממפלגת המרכז הרדיקלי קדימה, הוא בעצם הוצאה אל מחוץ לחוק של מחנה פוליטי שלם, שסבור שההתנחלויות הן אסון. כשיעבור החוק, גם האמירה הזו תהיה בעייתית – אחרי הכל, היא יכולה לעודד חרם ואפשר לגרור אותך לבית משפט בטענה שפגעת בעסק של איזה בעל עגלה במעלה דלילה. אין צורך להוכיח נזק, אחרי הכל. הכל תלוי עכשיו ביכולתה של האופוזיציה לבלום את החוק. הימור: ציפי "מי ראה, מי שמע" לבני לא תהיה שם.

ועוד דבר אחד: מי שרוצה לראות איך נראה "מלח הארץ", המתנחלים שהכנסת מגינה עליהם כל כך, מוזמן לצפות בסרטון הזה ולראות איך מתנהג הבריון משה דויטש, או כפי שהגדיר אותו איתמר, "נציג הזומבים ביש"ע".

(יוסי גורביץ)

כשיחקרו פעם את קריסתה של ישראל, יש סיכוי טוב ש"הקול היהודי" – אתר המופעל על ידי עמותת "יהודים שמחים", שהיא זרוע ביצועית של תלמידיו ישיבת "עוד יוסף חי" של יצחק גינצבורג – ייחשב כמקבילה הישראלית של תחנות הרדיו של רואנדה, שהסיתו לרצח והנחו את הטובחים בזמן רצח העם שם. האתר מדווח בעקביות ובהתלהבות על פוגרומי "תג מחיר", וראוי לתהות עד כמה הוא אחראי להן: בבדיקה שעשינו בשעתו, שמנו לב שחלה ירידה חדה בדיווח על פעולות כאלה בימים שבהם תלמידי הישיבה היו בחופשת פסח.

כך או כך, ל"קול היהודי" יש מקורות מצוינים בימין היהוויסטי. הוא מדווח היום על אירוע שהתרחש, לדבריו, לפני כחודשיים: כ-40 צעירים יהודים התארגנו בפסגת זאב ויצאו לצוד פלסטינים, שמטרידים לדבריהם נשים בשכונה. הם מצאו ארבעה פלסטינים סמוך לקניון המקומי, ולאחר שווידאו שיחס הכוחות עומד בתקן של הקו קלוקס קלאן, קרי 10:1, תקפו אותם. המשטרה התערבה, הפלסטינים נלקחו לקבל טיפול – הם נפצעו קלות – והפוגרומצ'יקים נמלטו על נפשם. לא דווח על מעצרים.

לפני שלוש שנים, רעשה הארץ לעשרים דקות בערך, אחרי שפוגרומצ'יקים שיהדותם גאוותם עשו אותו הדבר בדיוק בערב יום השואה. גם אז, ההתקהלות אורגנה בפורומים סגורים – אז זו היתה כנראה רשימת SMS, הפעם כנראה קבוצת פייסבוק – וגם אז המשטרה לא הצליחה לשים את ידה על הרשימה.

מותר לתהות האם המקור של "הקול היהודי" הוא נריה אופן, תלמיד לשעבר ב"עוד יוסף חי", שהורחק מפסגת זאב באמצעי הפסול של צו אלוף פיקוד העורף, בחשד שהיה מעורב בארגון אירועים כאלה בדיוק. ב"קול היהודי", כמובן, שבו וציינו את הקריאה של גינצבורג ורבנים אחרים לתמוך בפוגרומצ'יקים ולעמוד לצידם. אף אחד מהרבנים האלה, למותר לציין, לא נעצר או נחקר. הם חזקים מדי.

לפני שלוש שנים היו 11 מעצרים ודי הרבה רעש; הפעם, אחרי מכתבי הרבנים ומכתב הרבניות והזליגה השקטה של "תג מחיר" לגבולות ישראל, לא היו עצורים ולא היה פרסום. אלמלא התהדר "הקול היהודי" באירוע, הוא פשוט היה מתפוגג, מצטרף לשורת האירועים היומיומיים שרק "הקול היהודי" והמדרון החלקלק מדווחים עליהם. רוב מוחלט של המקרים האלה לא נגמר במוות, ופוגרום או סתם התעללות בלא-יהודים שנגמרים רק במכות הם משהו שכבר לא מדווחים עליו. על ההבדל בנפח הדיווחים על מותם של יהודים מידי ערבים לעומת ערבים מידי יהודים כבר כתבתי. התרגלנו. פוגרומים הפכו לשגרה שלא ראוי לדווח עליה, כל זמן שהיא לא חורגת מגבולותיה המוכרים. רעש רקע. כלב נשך אדם.

כך נראה טרור ברמה נמוכה, בתמיכה בשתיקה של המדינה – החל מהחקירות שלא מסתיימות אף פעם, ומבהירות לבריונים שמהססים שאין להם הרבה ממה לחשוש, עבור בעובדה שהרבנים שמספקים את המסגרת האידיאולוגית לפשיעה הזו כלל לא נחקרים, וכלה בעובדה שהם בעצם ממומנים על ידי המדינה.

עכשיו נשאר רק להרגיל את האזרחים לרצח כדבר שבשגרה, בתירוצים הרגילים – היית רוצה שערבי יצא עם אחותך, אתה יודע מה הערבי היה עושה לך אם רק היה יכול – ונחליק סופית אל החשכה השקטה. זה לא יהיה מהיר כל כך; בכל זאת יש לרוב האוכלוסיה מעצורים. אבל זה כבר לא מדרון חלקלק, זו צניחה חופשית.

(יוסי גורביץ)

חוקרת של משטרת ירושלים תל אביב עצרה אתמול (ב') את גדעון ספירו, פעיל שמאל ועיתונאי ותיק בן 76, בחשד לכתיבת מאמר מסית. ספירו שוחרר כעבור שעתיים, לאחר התערבות עורכי דינו, ממשרדו של מיכאל ספרד.

שערוריות אינן זרות לספירו. במשך שנים, הוא כתב מכתבים רבים לשופטים, שבלשון המעטה הוא לא העריך את יכולת השיפוט שלהם. מכתב חריף במיוחד, שנשלח בסוף שנות השמונים, גרר אותו לבית משפט השלום בירושלים, שם אסר עליו שופט לכתוב יותר מכתבים לשופטים. ספירו, שיוצג אז על ידי האגודה לזכויות האזרח, ערער למחוזי וזכה. בינתיים, הוא פרסם את המכתבים שנאסר עליו לשלוח ב"כל העיר".

למרות קריירה ארוכה בשמאל הרדיקלי, אמר לי ספירו בראיון טלפוני, זה היה המעצר הראשון שלו. העילה, בלשון המעטה, היא מוזרה: מאמר שכתב לפני עשרה חודשים. במאמר כתב ספירו שכאשר מתנחלים נושאים נשק, יש להתייחס אליהם כאל חברי מיליציות ובהתאם כמטרות לגיטימיות אין לראות אותם כאזרחים רגילים; הוא הוסיף שכישראלים, אין לנו זכות להכתיב לפלסטינים את דרכי ההתנגדות שלהם; והדגיש משמעותית את העובדה שהוא תומך, למרות זאת, במאבק לא אלים.

חוק העונשין (144ד' 2ב') אוסר על פרסום "קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו", אבל מגביל את האיסור למקרים שבהם "יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור". החוק מופעל אך לעיתים נדירות. לדברי ספירו, זהו כנראה המעצר הראשון בשל פרסום מאמר מאז שנות החמישים. מאחר וספירו כתב בעברית, ומאחר שחמושים פלסטינים אינם נוהגים, בדרך כלל, לעלעל בכתבי עת בעברית, אפשר לומר בזהירות שה"אפשרות לעשיית מעשה אלימות או טרור" בעקבות הפרסום לא ממש ממשית, או אפילו קרובה לממשית.

איך, בדיוק, היתה המשטרה מצדיקה את המעצר, כשהיתה גוררת את ספירו מול שופט? לא ברור. גם לא ברור מה לעזאזל חשבה החוקרת כשהורתה על מעצרו של אדם בן 76, שאיננו מהווה סכנה לציבור. האגודה לזכויות האזרח גינתה את מעצרו של ספירו והגדירה אותו כפגיעה בזכויותיו. ספירו אומר שהוא שוקל לתבוע את המשטרה, ואולי גם לתבוע אישית את החוקרת שהורתה על מעצרו.

המעצר מרגיז במיוחד, משום שהמשטרה לא עושה כמעט כלום כנגד קריאות לאלימות או הסתה גזענית (שאסורה על פי אותו החוק) כשהן מגיעות מהצד השני. הרבנים שתמכו בספר "תורת המלך" הידוע לשמצה, שקרא להרג ילדים לא יהודים אם "ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים", לא נעצרו. כנגד הרבנים שכתבו את הספר טרם הוגש כתב אישום.

שמואל אליהו מצפת, שלאחרונה התפאר בהצלחתו להפוך את עירו לשטח נקי מפלסטינים על ידי איסור מכירת או השכרת דירות להם, לא נעצר, שלא לדבר על העמדה לדין. זאת, למרות העובדה שלפני חמש שנים הוא חמק בעור שיניו מהעמדה לדין בגין אותה עבירה בדיוק, בתנאי שיתנהג היטב.

אולי האשמים ביותר בהסתה הם כותבי ועורכי "הקול היהודי", אתר שמופעל על ידי תלמידי הרבנים שכתבו את "תורת המלך", שמשבח בעקביות ולעתים מעודד פוגרומים מצד מתנחלים ("תג מחיר", בעגת הפוגרומצ'יקים). למותר לציין שהם לא נעצרו ולא הועמדו לדין. ואלה רק דוגמאות מהחודשים האחרונים.

קשה להשתחרר מהתחושה שספירו נעצר משום שהמשטרה רואה הסתה-לכאורה כנגד יהודים כנפשעת משמעותית יותר מהסתה ממשית לא יהודים; ספירו עצמו רואה בכך הוכחה נוספת לכך שהמשטרה מתייצבת לצד המתנחלים. וכך זה יהיה כל זמן שישראל תמשיך להיחשב "מדינת היהודים".

(יוסי גורביץ)

לשכת נתניהו מנהלת מתקפה חריפה נגד מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, בגלל שהעז לומר שהתקפה על איראן תהיה טפשות מוחלטת, ובגלל שהעז לומר שצמד הפסיכופתים ברק ונתניהו מסכנים את מדינת ישראל. הלשכה כל כך נואשת, מדווח הארץ, שהיא מאשימה את דגן בקנוניה פוליטית נגד נתניהו, תוך דרישה מעיתונאים שיצטטו את המדליפים לא כאנשי הלשכה אלא כ"גורמים במערכת הפוליטית". במילים אחרות, לשכת נתניהו מנהלת קמפיין ספין נגד דגן, תוך נסיון להטעות את הציבור.

בין השאר, טוענים שם שדגן "משוגע". זה מעלה בזכרון את הבעיה שנתקל בה שר ההסברה של היטלר, גבלס, אחרי הטיסה המשונה של רודולף הס לבריטניה במאי 1941. איך אפשר להסביר לעם, תהה גבלס, שמצד אחד הס הוא משוגע, אבל מצד שני הוא היה סגן הפיהרר במשך שמונה שנים? איך מטשטשים מהזכרון את השבחים שהשפיע נתניהו רק לפני חודשיים על דגן, את שבחי השרים לו אחרי חיסול מבחוח ולפני הפאדיחות, ומשאירים רק את הרושם שמדובר במשוגע? לגבלס לא היה פתרון לבעיה הזו. ספק אם לנתניהו יש. לגבלס היה יתרון אחד: הס היה תקוע בטאואר בלונדון, ולא יכול היה להסביר את עצמו לאוכלוסיה הגרמנית. לדגן יש גישה למיקרופון בכל רגע שירצה, לפחות עד שימאיס את עצמו על התקשורת.

הם מ פ ח ד י ם, זה ברור. השאלה היא ממה. איתמר שאלתיאל העלה אתמול את הסברה שכל מסע הספין מיועד לדבר אחד: לשנות את הנושא. להפסיק לדבר על הטענות של דגן – שנתניהו ואנשי הלוחמה הפסיכולוגית שלו, כמובן, לא ענו עליהן – ולהעביר את הדיון לפס אחר, לשאלה האם בכלל מותר לדגן להתבטא. כשזה הנושא, הם לא צריכים לענות על השאלות הקשות שהעלה דגן, כגון האם ישראל ערוכה לתגובת הנגד האיראנית.

אחד המובילים של המסע נגד דגן היה השר לאיומים אסטרטגיים – שם מפואר לשר בלי תיק – בוגי "משה" יעלון, שמשמש גם כמשנה לראש הממשלה. (התואר האחרון, אגב, לא היה קיים עד ששמעון פרס עשה את מה שהוא יודע לעשות טוב מכל, וזחל לממשלתו של אריאל שרון, ונזקק לתואר מפוצץ משלו. פרס הלך. התואר נשאר.) יעלון אמר ש"אם בעקבות דבריו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, הציבור שם סימני שאלה על מידת האחריות של ההנהגה – זו פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". ועל דבר ההבל הזה הוא הוסיף ש"אם על דעתו הוא עוסק פה בנושאים שבוודאי רובם נידונו עם הדרג המדיני במשך השנתיים האחרונות, אני חושב שזה לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר, ובוודאי שלא להפיץ מידע שאמור להישמר כמידע סודי."

בוגי לא מבין מי יודע מה בדמוקרטיה. זה לא צריך להפתיע: הוא רמטכ"ל לשעבר. אחד מהם, רפאל "רפול" איתן, שאיבד לדבריו-שלו חצי מהמוח שלו בקרבות סביב מנזר סן סימון, היה מספיק גלוי, משאולץ לפשוט את מדיו ב-1985, להודות שהוא לא מצליח להבין את הדבר הזה, דמוקרטיה.

בוגי חושב שאם מישהו מערער על מידת האחריות של ראשי המדינה, זו "פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". להיפך: תפקידו של הציבור לבדוק, כל הזמן וללא הרף, עד כמה אחראים ראשי המדינה. כבר היינו במלחמה אחת, שבה ראש הממשלה – בגין – לא תפקד עקב מחלה ואולי דכאון, ושר הבטחון שלו שיקר ללא הרף לממשלה עד שפקעה סבלנותה והיא הפקיעה מידיו את הפיקוד על חיל האוויר. מי שפגע אז בבטחון המדינה לא היו העיתונאים והמבקרים, אלא השרים ואנשי הלשכות, שחיפו על בגין ושרון והסתירו את האמת.

אשר לתפיסה ש"לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר", תשמור מפלצת הספגטי המעופפת ותציל. בדיקטטורה לא מעבירים ביקורת על הדרג המדיני; ביקורת כזו היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אם בוגי לא מבין את זה, אולי הוא צריך לבקש תפקיד בקבינט של אסד. אחרי הכל, כשבוחנים את האידיאולוגיה של בוגי, היא די מסתדרת עם זו של מפלגת הבעת'. כאן המקום להזכיר שבוגי תמיד תיעב עמוקות את הציבור הישראלי: בשנות הדמים של האינתיפאדה השניה, כשהכשלונות של בוגי אילצו את האזרח הממוצע לשחק ברולטה רוסית באוטובוסים בעוד הוא מסתובב עם מאבטחים, הוא הודיע בטון זעוף ש"מטרידה אותי יכולת העמידה של החברה הישראלית". הישראלים, שלא מוכנים לחיות בקסרקטין, היו בעיניו החוליה החלשה.

אבל מדובר לא רק באי ההבנה של יעלון בדמוקרטיה ובבוז שלו לסתם אנשים: יש כאן גם חוצפה חריגה. הנחש בנעליים הגבוהות שמתלונן עכשיו מרה על כך שדגן העז, אחרי פרישתו, להזהיר את החברה הישראלית מההנהגה שלה, הוא אותו האיש בדיוק שלפני שבע שנים תקף, במדים, את תכניתו המדינית של ראש הממשלה שלו והגדיר אותה "רוח גבית לטרור", וסיפק בכך את הסיסמה למועצת יש"ע – כפי שוודאי ידע שיקרה. הוא היה הרמטכ”ל הכי פוליטי בתולדות צה”ל מאז, הממ, שאול מופז.

שנים מאוחר יותר, כשהוא ישפץ את ההיסטוריה באוטוביוגרפיה שלו, יטען יעלון ששרון החליט על תכנית ההתנתקות, שהיא אסון אסטרטגי לשיטתו, מסיבות של שחיתות פוליטית; וראה זה פלא, הרמטכ"ל יעלון העדיף לשתף פעולה עם השחיתות הזו, לערוך את הצבא להתנתקות, ולא להתפטר. היללות העולות ויורדות נשמעו מכיוונו רק אחרי שלא קיבל שנת כהונה רביעית. אפילו לנתניהו היה יותר עמוד שדרה מלבוגי: אחרי שהצביע ארבע פעמים בכנסת בעד תכנית ההתנתקות, הוא התפטר שבוע לפני ביצועה. ראוי גם להזכיר שעל פי דיווחים מאותה התקופה, ניסה יעלון לסחוט שנה רביעית משרון באיום שאם לא יקבל אותה, הוא יעזוב את תפקידו באמצע ההתנתקות. שרון לא היה אדם שהתרשם מנסיונות סחיטה, וההמשך ידוע.

זה לא התחיל בימי שרון: כשהיה בוגי ראש אמ"ן, ונראה היה שבחירות 1996 נוטות לכיוון פרס, הוא מיהר לנפק חוות דעת של אמ"ן, שקבעה שאיראן רוצה בנצחונו של נתניהו. אני חושב שברור לכל שגם אם להנהגה של איראן היתה עמדה בשאלה הזו, וגם אם נקבל את ההנחה המופלגת שאמ"ן ידע מה היתה העמדה הזו, שחרור מסמך כזה על ידי בכיר במדים בעיצומה של מערכת בחירות הוא ההתערבות הפוליטית הבוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אוחז במסורת ארוכה של ראשי אמ"ן – חוסר יכולת לנבא את הנולד במרחק של שבועות – בוגי פספס את המנצח במערכת הבחירות ההיא. לזכותו ייאמר שהוא למד מהר מאד איפה מרוחה החמאה.

זה האיש. זה פועלו. זה יושרו המפורסם. זו ההבנה שלו בדמוקרטיה. בוגי יעלון, סביר להניח, הוא האדם המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית כיום.

סיכון אסטרטגי, אם תרצו.

ועוד דבר אחד: אם מישהו רוצה להבין איך מצליחה מערכת המשפט להנפיק אחוזי הרשעה של 99.98%, שיצפה בתכנית המצמררת הזו של "המקור". זו צפיית חובה. ראוי לשים לב במיוחד לדברי הסיכום של השופטת על הזכ"דים, ולתהות כמה חפים מפשע יושבים כעת בכלא בשל שנשברו ומסרו הודאה, בגלל עצלנותם של שוטרים, רשלנותם של פרקליטים, ופתיותם – אין מילה אחרת – של שופטים.

(יוסי גורביץ)

זה בגלל המסים. הדלק. המצב הביטחוני. הקיפאון המדיני. החרדים. הערבים. החרדים והערבים. הזרים. השנאה. כי אנחנו לא יודעים לעמוד בתור. כי אנחנו לא יודעים להזיז פרויקטים.

אפשר לשמוע את זה ברחוב, באוטובוס, בשיחות סלון, בטוקבקים שמקבלים הרבה יותר הצבעות חיוביות ממה שהייתי מצפה. אבל העובדה היא אחת: אנשים כבר לא מתביישים לצעוק שהם רוצים לעוף מהארץ, ולא רק אסקפיסטים או סמולנים מנותקים. עושה רושם שתחושת החובה הלאומית (איזה ביטוי נפוח) לא חזקה במיוחד כיום בהקשר הזה, וגם הפחד מאנטישמיות הוא כבר לא מה שהיה פעם.

למה זה קורה? יש לי כמה השערות, אבל צריך מחקר קצת יותר מעמיק כדי להבין בדיוק מה התרחש כאן, מעבר לכל מה שציינתי בפסקה הראשונה. אבל זאת לא הנקודה שלי: הנקודה היא שהתהליך הזה נראה שלילי, ואין ספק שיש בו הרבה צדדים שליליים. והמצב כאן הוא באמת מייאש, גם בעיני. אבל האיומים האלה, לקום ולעזוב, הם גם התקווה האמיתית לחיים נורמליים.

אחד הציטוטים הכי זכורים של אולמרט, שעוררו הכי הרבה לעג כלפיו, היה שהוא הבטיח ליצור כאן "מדינה שכיף לחיות בה". הלעג היה די מוצדק: קדנציה דו-מלחמתית זה לא בדיוק כיף גדול, ולהבטחה הזאת לא היה יותר מדי סיכוי גם בלי לבנון 2 ועופרת יצוקה.

אבל אולמרט עלה על משהו: שהסיכויים שהמקום הזה ישרוד תלויים לא רק בתקציב הביטחון או אפילו בנתונים הכלכליים היבשים, אלא גם בתחושה שאיתה הישראלים קמים בבוקר, ושתכריע בשאלה אם הם יישארו כאן או יעזבו. מה שלא עשו הפגנות נגד הכיבוש (הייתי באחת בשבת) או מחאות חברתיות, עשויה לעשות ההבנה שאנשים פשוט יברחו מכאן אם לא יהיה להם מספיק טוב. וזאת הבנה שיכולה לחלחל רק במצב שבו עזיבת הארץ הופכת לאפשרות לגיטימית, לא-באמת-מגונה.

התחושה כשקמים בבוקר היא אחד מהדברים "שלא רואים בסטטיסטיקה", כמו שקוראים לזה בכדורסל, או שרואים בסטטיסטיקות שונות מהמקובל, כמו זמני ההמתנה לאוטובוסים (וראו בהקשר ×”×–×” את הבאזז סביב הכתבה המצוינת של ארי ליבסקר במוסף כלכליסט, שעבדכם הנאמן תרם לה את העלאת שמו של קו הזוועה 70). גם הנושאים ×”"גדולים" יותר, שהזכרתי כאן בפתיחה, משמעותיים – אבל לא רק.

אולמרט הבין את זה כנראה, וזה לא מובן מאליו במערכת הפוליטית שלנו. לאהוד ברק, נגיד, לא ירד האסימון, והוא החליט לשלוח את המתלוננים לפינלנד באמירה אומללה ומרגיזה במיוחד. לתהליך של "אם לא טוב, נעזוב" מנסה להגיב גם גל אובר-הפטריוטיזם של אם תרצו ודומותיה, שהמסר שמככב בו הוא שהכל יסתדר אם רק נחזור לציונות ה"קלאסית" והמגויסת, שספק אם בכלל היתה קיימת באמת אי פעם. אבל הדרישות היום להישרדות מדינה, או שלטון, הן קצת שונות.

ברק חטף על הראש לא מעט בגלל האמירה שלו, וספק אם פוליטיקאי אחר היה משמיע אותה. ובכל זאת, כלל לא בטוח שתובנת-אולמרט באמת חלחלה עמוק מספיק. אין סיבה להניח שרק בודדים מהמאיימים באמת יעזבו: ב"פרויקט לזרוס" הנפלא שלו כותב אלכסנדר המון בהרחבה על המוני המהגרים שיצאו ממולדובה, כולל הסיפור (הפיקטיבי למיטב ידיעתי) על "נבחרת ההוקי התת-ימי לנשים" שנשלחה לקנדה ונשארה שם. "למולדובה אין עכשיו כלום מלבד עצמאות וכל אוכלוסייתה מתה להצטרף לקבוצת ההוקי התת-ימי שלה", תיאר המון.

אז זה יכול לקרות גם כאן. אין סיבה להניח שאנחנו שונים באופן בסיסי מהמולדובים, גם אם מצבנו חמור הרבה פחות והנסיבות ההיסטוריות שונות לחלוטין. ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, ההבנה שאנשים יכולים לעזוב ועלולים לעזוב היא הבסיס ליצירת מדינה שיש קצת פחות סיבות לעזוב.

אני לפחות מקווה. להוציא דרכון זר זה בלאגן.

(דור צח)