החברים של ג'ורג'

בבית משפט הצבאי בעופר התחילה אתמול (ד') פרשת ההגנה במשפטו של מוחמד עמירה, פעיל פלסטיני בלתי אלים מניעלין. ב-15 ביוני השתתף עמירה בהפגנה שנערכה בכפר סמוך, דיר קדיס, בנסיון למנוע את סלילתם של דרכים על אדמות של שני הכפרים, בסמוך להתנחלות נילי. אף שאין מחלוקת על כך שעמירה לא השתתף באלימות, ולמעשה הוא קרא להמנעות מאלימות (כפי שאפשר לראות בסרטון למטה, מדקה 0:45-0:50), ולמרות שהוא הפעיל התנגדות בלתי אלימה בלבד (ישיבה על כף של דחפור), הוא נעצר תוך הפעלת אלימות (רואים, בסביבות 0:49-0:50, השלכה של רימון הלם מטווח אפס על המפגינים). יתר על כן, כתב האישום נגדו מייחס לו עבירות של הפרעה לחייל, משום שהוא סירב להתפנות כשהורו לו לעשות כן – והסתה.

למה הסתה? כי הוא עבר על צו 101 מ-1967, שאוסר על כל סוג של התנגדות פלסטינית לא אלימה. הצו קובע כי מי שהשתתפו באסיפה (שמוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה", ואחת היא אם היא בפומבי או בבית פרטי), אפשר להאשימם בהסתה. התביעה הצבאית טוענת כי עמירה הוא שהנהיג את ההתנגדות הלא חוקית לפעולה חוקית של סלילת כביש.

התובע הצבאי נאלץ – אני נשען כאן על מסמכי המשפט כפי שנמסרו לי מבצלם; לצערי הם לא זמינים ברשת – להודות, בעת הבקשה השניה להארכת מעצרו של עמירה, ש"לשאלת בית המשפט, לא. אבל נזרקו אבנים לאחר שנעצר. אם לא היה שם, ייתכן ולא היה החיכוך הזה." כלומר, התובע הצבאי מאשים את עמירה בכך שבעצם מעצרו ("החיכוך הזה"), הוא גרם לכך שיושלכו אבנים על כוחות צה"ל. הנאשם אשם בכך שעצרו אותו, ושמעצרו גרר תגובה. מה היה קורה אם חמושי צה"ל לא היו עוצרים אותו?

כאן חשוב לציין שהסיבה שבכלל נערך משפט היא שבית המשפט הצבאי לא קנה את הטענה המשונה הזו של התובע הצבאי, וסירב להאריך את מעצרו של עמירה עד תום ההליכים, כפי שדרש התובע. בית המשפט הסתפק בהרחקתו של עמירה מדיר קדיס ובערבות של 3,000 ₪. אילו היה עמירה נעצר עד תום ההליכים, היה מופעל עליו לחץ עז להודות במה שלא עשה, כדי לקבל עסקת טיעון טובה יותר. כפי שציין דו"ח של בצלם בעבר, משפט יכול להמשך שנתיים; העונש על עבירת הסתה בדרך כלל נמוך הרבה יותר. מעצר עד תום ההליכים, שבתי המשפט הצבאיים משיתים לעתים קרובות מדי, הוא תמריץ להודאה באשמה ללא אשמה.

אבל רגע, הדרך הזו שעל סלילתה מחה עמירה ושבשלה הוא נעצר – האם היא בכלל היתה חוקית? לא, לא ממש. סא"ל צביקה (כך הוא מכונה בפרוטוקול) כהן, ראש תחום תשתית במנהל האזרחי בגדה המערבית, הודה בחקירה נגדית אתמול שהסלילה לא בוצעה על ידי המנהל האזרחי אלא על ידי המועצה המקומית בנימין. בעתירה שהוגשה אתרי התקרית, קבע בג"צ באוקטובר האחרון (בג"צ 5098/11) כי הכבישים נסללו שלא על פי הנהלים, עובדה שמערכת הבטחון ומועצת בנימין לא ניסו לערער עליה. בנסיון לשמור על השלל שכבר חטפו, דרשו המועצה והצבא להכיר בכבישים שכבר נסללו כ"כבישי בטחון", והבטיחו שהאוגדונר יוציא פקודה שאוסרת להשתמש בכבישים הללו אלא במקרי חירום, ורק על ידי כוחות הצבא או "אנשי הבטחון של הישוב נילי." כלומר, קודם לפסיקה הזו, כל אחד יכול היה לנסוע בהם. בג"צ, כהרגלו, הכשיר את הגזילה, וקיבל את הצעת המתנחלים ומערכת הבטחון.

אז מה היה לנו פה: מועצה מקומית של מתנחלים פורצת דרך בין שני כפרים פלסטינים ללא סמכות; חמושי צה"ל מגינים על הפעולה הלא חוקית של המועצה; הם מפזרים באלימות פלסטינים שבאים למחות על הפעולה הלא חוקית; הם עוצרים פעיל שידוע בהתנגדותו לאלימות (ולא עוצרים אף מפגין אלים, למרות שלטענת החמושים היה ידוי אבנים במקום); הצבא מנסה לעצור אותו עד תום ההליכים ולמעשה לכפות עליו הודאה בפשע שלא ביצע; משנכשל, הוא מנסה להאשים אותו בהסתה; ובינתיים, המועצה המקומית ומערכת הבטחון מוכרים לבג"צ את הלוקש הרגיל של "צורך בטחוני"; בג"צ, שהנשיא שלו לשעבר ברק כבר אמר שמערכת הבטחון "סיבנה אותו" לא פעם ולא פעמיים, מקבל את הטענה בלי חקירה ודרישה ומלבין את העבירות, מבלי לדרוש שהאחראים להן – האחראים האמיתיים לתקרית בדיר קדיס – ייענשו בדרך כלשהי.

והנה לכם, בסיפור קטן אחד, כל הכיבוש כולו, מן המעוול (המתנחלים), עבור בסייען (מערכת הבטחון), וכלה במכשיר את השרץ ביושבו כבג"צ. אלה גם אלה יצטרכו לתת בסופו של דבר את הדין, ובהחלט אפשר לטעון שחלקם של השופטים גרוע יותר. מהם, אחרי הכל, מצפים ליותר.

ועוד דבר אחד: לוחם החופש הפלסטיני חדר ע'דנאן נכנס ליום ה-62 לשביתת הרעב שלו. בספרות העולמית קוראים למצב שבו אדם מוחזק מבלי שאף יידע במה הוא חשוד "קפקאיות"; בישראל קוראים לו "מעצר מנהלי." עמותת רופאים לזכויות אדם הגישה אתמול (ד') עתירה דחופה לבג"צ בדרישה לשחרורו מן המעצר המנהלי. אם יפסוק בג"צ, תפארת המשפט הישראלי, על פי התקדימים, הוא צפוי למצוא שאין אי סבירות בהחלטת המפקד הצבאי – או, במילים אחרות, לקדש את מצבו של האזרח ק'.

על פי ההודעה של רופאים לזכויות אדם, ×¢'דנאן צפוי למוות. הרופא המלווה אותו מטעם רל"א כתב כך: "על סמך הספרות הרפואית ועל סמך יעוץ מומחים… נמצא בסכנת מוות מיידית. צום מוחלט מעל 50 יום גורם לפירוק השריר כולל שריר הלב ושריר הקיבה, ויצירת רעלים בגוף. המוות יכול להיות פתאומי עקב דום לב, או כתוצאה מזיהום בעקבות התמוטטות המערכת החיסונית. יתכן דמום בדרכי העיכול, איספיקת כליות או כבד. ניתן לצפות התדרדרות מצב ההכרה כתוצאה מחוסר ויטאמינים ומדימום תוך מוחי. צום מעל 70 יום אינו מאפשר חיים. עירוי נוזלים, תיקון המלחים, תוספת גלוקוז ווטיאמין אין בהם למנוע את המוות הבטוח עקב צום כל כך ארוך." ההדגשות במקור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יזדקקו לחסדיה של מערכת המשפט הישראלית.

(יוסי גורביץ)

בתשיעי ביוני 2011 פנתה חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) בשאילתה לשר הבטחון, אהוד ברק. היא רצתה לדעת מדוע מנעה ישראל את יציאתן של נשים מעזה לטול כרם להשתלמות מקצועית של האיגוד המקצועי הפלסטיני למעצבי שיער, ומה מדיניותה של ישראל כלפי נשים ברצועה בכלל. גלאון ציינה את העובדה שמאחר וישראל מאשרת רק את יציאתם של סוחרים גדולים מהרצועה לגדה, ומאחר ואין בעזה סוחרות בהיקף דומה, ישראל מבצעת דה פקטו אפליה של נשים פלסטיניות. היא שאלה את השאלות הבאות:

1. מדוע ממשיך הצבא ליישם מדיניות המפלה נשים פלסטיניות ומיישרת קו עם המדיניות שנוקט החמאס נגד נשים ברצועה?

2. מדוע לא יאמץ צה"ל מדיניות אחידה לפיה יותר לנשים מעזה לצאת לגדה לטובת פעילות עסקית או מסיבות אחרות המקדמות את מעמדן בחברה הפלסטינית?

3. כיצד משררת המדיניות הנוכחית את הצהרת ישראל שברצונה להחליש את שלטון החמאס ברצועה?

4. מה מספר אישורי הכניסה שניתנו לנשים מעזה לעומת גברים בשנה החולפת לטובת פעילות עסקית?

על פי נהלי הכנסת, השר חייב להשיב לשאילתה בתוך 21 יום, או לבקש דחיה ל-21 ימים נוספים. השאילתה של גלאון הוגשה, כזכור, בתחילת יוני. בשיחה עמה היא אומרת שלמשרד הבטחון – ולא רק לו – יש מדיניות של מסמוס השאילתות. לגלאון יש ביקורת חריפה במיוחד על התנהלותו של משרד הבטחון בבקשות דחופות של חברי הכנסת: לעתים קרובות התשובה מגיעה כאשר היא כבר לא רלוונטית.

במקרה הנוכחי, גלאון דווקא קיבלה תשובה. אמנם, היא ×”×’×™×¢×” בראשון בינואר 2012, כלומר חצי שנה כמעט לאחר הגשת השאילתה, ואמנם החתום עליה לא ×”×™×” שר הבטחון אלא מתן וילנאי, הסרח העודף שמחזיק בתפקיד שאיש לא החזיק בו לפניו – ×–×” של "השר להגנת העורף" – ושבעליל נוצר כדי לספק לו ×’'וב, אבל ×”×’×™×¢×” תשובה.

דא עקא, שהיא סותרת את מדיניותה המוצהרת של הממשלה. וילנאי, בכותבו כלבלר לענייני אין-לי-כוח-לדברים-האלה של ברק, כתב ש"ביום 19.9.2007 קבע הקבינט המדיני […] ×›×™ רצועת ×¢×–×” היא "שטח עוין", וכי תוטלנה מגבלות מחמירות בתחום האזרחי, לרבות לתנועת אנשים מן הרצועה ואליה. בהתאם להחלטה זו, אשר בבסיסה טעמים בטחונים ומדיניים, כיום לא מתאפשת כניסת פלסטינים מתחומי רצועת ×¢×–×” לשטחי מדינת ישראל אלא במקרים הומניטריים דחופים […] עם זאת יודגש ×›×™ לצה"ל בכלל ולמתפ"ש [מתאם פעולות הממשלה בשטחים – יצ"×’] בפרט אין מדיניות המפלה יציאת נשים מרצועת ×¢×–×”, לצרכי עסקים או לצרכים אחרים, הכל בכפוף למדיניות הנהוגה באותה העת." ההדגשה שלי.

וואלה. ההצהרה הזו של וילנאי, השר לענייני קבלת משכורת שר במשרד הבטחון, עומדת בסתירה להצהרה פומבית של המנהיג היקר בנימין נתניהו: ביולי 2010, כלומר כחודש וחצי אחרי פרשת המרמרה, הצהיר נתניהו ש"הסגר האזרחי פוגע בסגר הבטחוני" ואמר ×›×™ הוא הסיר אותו. נתניהו גם הודה שהוא חשב שהיה מקום להסיר את הסגר האזרחי – שאותו הוא מייחס להחלטה של ממשלת אולמרט מ-2007, שאליה מתייחס וילנאי – עוד קודם למשט. אבל, איכשהו, ×–×” לא יצא.

נתניהו מתלונן באותו ראיון שהעולם מתייחס בספקנות לטענת ממשלתו שהיא הסירה את הסגר האזרחי על הרצועה. באמת, קשה להבין למה: אולי הספקנות הזו נובעת מהמדיניות בפועל של משרד הבטחון ושל השרים המיותרים בשנקל שלו.

גלאון שאלה את ברק על מעבר מהרצועה לגדה; וילנאי ענה לה בנושא כניסה לשטחי ישראל. זה לא נובע מכך שוילנאי אף פעם לא ההרינג החד במגירה: ה"כניסה לשטחי ישראל", שהיא הכרחית לצורך מעבר מהרצועה לגדה אלא אם הפלסטיני מתכוון לעבור למצרים, משם לירדן ואז לגדה, היא התירוץ החדש של ישראל למדיניות הבידול שלה, שמנתקת בין הגדה לרצועה. כל מי שנכנס מהרצועה לישראל ממילא עובר בידוק בטחוני קפדני. כל מה שצה"ל צריך לעשות הוא למלא כל בוקר אוטובוס או שניים במחסום ארז בעזתים, להעלות עליו שניים-שלושה חיילים לשמור עליהם, ולהסיע אותו לגדה. הוא לא עושה את זה. התירוץ של "איסור כניסה לישראל" נוח מדי.

ואם מישהו חשב שיש הגיון במדיניות היתרי המעבר מהרצועה לגדה, הוא מוזמן להתבונן בטבלה הבאה, שמופיעה כאן באדיבות עמותת גישה.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שנציג ישראלי כלשהו יטען באזניכם ש"ישראל לא שולטת ברצועה." ישראל וההנהלה של רצועת עזה מסוכסכים, כן, ושני הצדדים מחליפים לעתים רחוקות מהלומות, אבל באופן כללי ישראל די מרוצה מהנציגים שלה ברצועת עזה. היא מעולם לא עשתה נסיון רציני להחליף אותם. הם נוחים לה. הם עושים את תפקידם.

מי שמשלם את המחיר של מדיניות ישראל בעזה הם יתומים שנמצאים בעזה ויש להם דוד ברצועה, אבל אב או אם בגדה. אם יש לילד לפחות קרוב משפחה אחד ברצועה, לא ינום ולא ישן שומר ישראל: הוא לא יניח לילד להתאחד עם ההורה היחיד שנותר לו. מי שמשלם את המחיר הם קרובי משפחה שרוצים לנחם את אחיהם על מות בנו. מי שמשלם את המחיר הן סוחרות קטנות, שנמעכות בין סקילה של החמאס וכריבדיס של ישראל. מי שמשלם את המחיר הם משוררים, בניגוד לכדורגלנים. ופה יש מידה של הגיון: גורו לכם מן המשוררים. הם יארגו את היאוש והזעם למטווה שסופו שיתגבר על הפחד.

עם התועבה הזו אנחנו מסכינים מדי יום בשתיקה. אנחנו המממנים אותה. אנחנו המספקים את השומרים עליה. אנחנו המניחים לאוכלי חינם כמו וילנאי לחפות עליה באשד של מילים בטחוניות בלתי ניתנות ללעיסה. ואנחנו, יש לקוות – אם יש צדק בעולם – גם ניתן את הדין.

ועוד דבר אחד: טקסט הזוי למדי הופיע בעמוד הפייסבוק של פיקוד דרום של המשטרה, שמוכיח שבמשטרה עוסקים הרבה יותר מדי בקבלה והרבה פחות מדי בהבלי העולם הזה. לאחר כמה קיתונות של ביקורת, המשטרה הסירה את הטקסט. הנה הוא כאן, בכל זאת.

הערה מנהלתית: מספר תרומות קטנות התקבלו ביממה האחרונה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יפלו לעולם לידיו של אדם כמו מתן וילנאי.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבועיים דחה בג"צ עתירה של ארגון יש דין כנגד הפעלתן של מחצבות בשטחי הגדה המערבית. חציבה כזו מנוגדת, על פניה, לחוק הבינלאומי העוסק בשליטה בשטח כבוש, שאוסר על ניצול משאבי השטח הכבוש לטובת המדינה הכובשת. בג"צ, בהנהגת הנשיאה היוצאת דורית בייניש, דחה כאמור את העתירה בשורה של נימוקים משונים. אחד מהם היה שהכריה נמשכת כבר ארבעים שנה ולא ברור מה דווקא עכשיו מגיעה עתירה נגדה – כלומר, כן, יש ביזה, אבל היא נמשכת כבר יותר מארבעים שנה אז זה כנראה בסדר. אחר היה שהפגיעה במשאבים היא מידתית. אחר היה שהכריה דווקא מסייעת לכלכלה הפלסטינית, תוך התעלמות מהעובדה ש-94% מהתוצרת הכרויה מועברת לישראל. כלומר, מתוך הכריה המתבצעת בשטחי הגדה, רק טיפה יותר מ-1:20 משמש את צרכיהם של הפלסטינים.

בית המשפט השתמש בטיעון האבסורדי שעל פי הסכם הביניים בין ישראל לאש"פ – המכונה הסכם אוסלו – מותר לישראל לכרות בשטחים עד להגעה להסכם הקבע. הוא רק התעלם מהעובדה שלהסכם הביניים הזה היה תאריך פקיעה: מאי 1999. מאז חלפו כמעט 13 שנים, הסכם קבע לא נראה באופק, וממשלת ישראל – הגוף שאת עמדתו קיבל בית המשפט! – טוענת מול כל מיקרופון רענן שגם לא יהיה הסכם קבע. אשר להסכם אוסלו עצמו, שורה של בכירים בישראל – ביניהם ראשי ממשלה כמו אריאל שרון – כבר טענו שהוא בטל ומבוטל. יתר על כן, כפי שמציינים יש דין היטב, "המשפט הבינלאומי אף קובע במפורש שנציגות של אזרחים מוגנים (תושבי שטח כבוש) אינה יכולה לוותר על זכויותיהם הקבועים בדיני הכיבוש (סעיף 7 לאמנת ג'נבה הרביעית)."

ואולי ×–×” לא אבסורדי: בג"צ קבע עוד שיש להתחשב בעובדה שמדובר בכיבוש "מתמשך", ושאי אפשר להקפיא את הפעילות הכלכלית בשטח עד שהוא יסתיים. אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז 1967 שבג"צ נסוג חלקית מתפיסת ×”"שטח המוחזק" שבמסגרתה פעל עד ×›×”, ומעדכן אותה למציאות. הכיבוש הפך, כתוצאה מקביעת בג"צ האחרונה, מתופעה זמנית – שכתוצאה מהזמניות שלו ניתן להשעות, זמנית, גם את זכויותיהם של התושבים שם; הרי הסדר הקבע ×™×’×™×¢ בעגלא ובזמן קריב – למצב של קבע.

וזה מהפכני במידה, כי כל הרעיון של כיבוש, בחוק הבינלאומי, הוא שהוא אמור להיות זמני, ורצוי שיהיה קצר במידת האפשר. הכיבוש של גרמניה הנאצית ויפן המיליטריסטית, שתי המדינות שהיוו בשעתו את הסכנה הגדולה ביותר לשלום האנושות, הסתיים שבע שנים לאחר מלחמת העולם השניה, והן הקימו ממשלות ריבוניות (אם כי גרמניה לא אוחדה עד 1989). הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, רצועת עזה והרמה הסורית (שסופחה ב-1981) יחגוג 45 שנים בעוד חמישה חודשים. קשה להתייחס לכיבוש כזה, שבו רוב התושבים נולדו תחת המשטר הכובש, אלא כסיפוח. וטוב שבג"צ מתחיל, באיחור ניכר, להכיר במציאות בשטח.

אבל רגע, יש פסיקה אחרת של בג"צ. בשבוע שעבר הוא דחה עוד עתירה נגד חוק האזרחות. החוק הזה, שנחקק בשיא גל הטרור של 2003 כהוראת שעה, אוסר על תושבי הרשות הפלסטינית להפוך לאזרחי ישראל, גם אם הם נישאים לאזרחי ישראל. הנפגעים העיקריים הם הישראלים הפלסטינים, שאינם יכולים להנשא לפלסטינים תושבי השטחים. כלומר, הם יכולים – אבל נישואים לא יקנו לפלסטינים הללו אזרחות או תושבות. שופטי הרוב קבעו שאכן, יש לפלסטינים הישראלים זכות חוקתית לחיי נישואין, אלא שהיא לא חייבת להיות ממומשת דווקא בישראל. וואלה. מעניין מה היתה השופטת נאור חושבת על קביעה שיש לה, כאשה, זכות חוקתית לשוויון – אבל שהיא מתבקשת לממש אותה במדינה אחרת. כנראה שזה לא היה עובר.

אמור מעתה, כשזה מגיע לביזת השטחים, בג"צ מתיר אותה משום שמדובר ב"כיבוש מתמשך"; כשהוא צריך לדון בזכותם לאושר של פלסטינים ישראלים, הוא דוחה אותה מפני "הוראת שעה" ומתוך תפיסה שיכול להיות שיש להם זכויות, אבל למדינה מותר לשלול אותן.

כלומר, הכיבוש הוא נצחי וכך גם נחיתותם של הפלסטינים הישראלים. ישראל יכולה להמשיך לבזוז את הגדה כאילו סיפחה אותה, כאילו ישראל והגדה הן מרחב אחד בלתי מחולק, מותר לה להעביר מתנחלים לגדה, ובמקביל לשלול את זכותם של הפלסטינים לנוע אל מחוץ לתחום המושב שלהם. עמירה הס כבר עמדה על כך שיש, מבחינת ישראל, ארבעה סוגים של פלסטינים, כל אחד עם חבילת הזכויות המוגבלת שלו: פלסטינים ישראלים, שהם כמעט אזרחים (אבל מוזמנים, אומר בג"צ, לממש את זכויותיהם במדינה אחרת); פלסטינים שהם תושבי ירושלים המורחבת, שלהם יש תושבות (שהמדינה מצמצמת ככל יכולתה); פלסטינים תושבי הגדה, הנתונים לכיבוש צבאי; ופלסטינים תושבי הרצועה, הדפוקים מכולם, שמקבלים את החבילה של הכיבוש הצבאי + מצור כלכלי + מל"טים + ירי ארטילרי "תוך צמצום טווחי בטחון."

אליבא דבג"צ, אם כן, במרחב של מה שהיה פלסטינה המנדטורית יש קבוצה דתית אחת עם כל זכויות היתר, וקבוצה אתנית – לגמרי במקרה, זו של הילידים – שחלק ניכר מהזכויות הבסיסיות שלה נשללו. אז בפעם הבאה שישאלו אתכם למה אתם חושבים שיש אפרטהייד בישראל, תגידו שבג"צ אמר.

הערה מנהלתית: תרומות רבות, חלקן גדולות למדי, התקבלו בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה – שם מתאים יותר מהקודם, שכן תמיד התקשיתי להמיר את הכסף הזה לטבק ואלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לכל מי שתרם מכספו, ואני קורא את ההודעות שלכם.

(יוסי גורביץ)

(לפני מספר שעות שלחתי לדובר צה"ל, מחלקת רדיו ואינטרנט, את השאילתה הארוכה הבאה. נמסר לי שהם העבירו אותה למחלקת ניו מדיה. אפרסם את התגובה שלהם לכשתגיע, אם תגיע. עדכון: תגובת דובר צה”ל הגיעה והיא מופיעה בתחתית הפוסט).

שלום רב,

שמי יוסי גורביץ, ואני כותב בבלוגים החברים של ג'ורג' (בעברית) ו-972 (באנגלית). בעקבות אירועי הימים האחרונים, אודה על תגובה לשאלות הבאות:

• דובר צה"ל, תא"ל יואב מרדכי, אמר אתמול לכרמלה מנשה (בתכנית הכל דיבורים) בתשובה לשאלה כיצד ×”×™×” המח"ט שהותקף באבנים צריך לפעול ש"אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט ×”×™×” פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

א. האם צה"ל מכריז רשמית על מדיניות אכיפה שמפלה בין דם לדם? אם לא, כיצד ניתן להבין את דבריו של תא"ל מרדכי?

ב. כיצד מצפה דובר צה"ל שכלי התקשורת בעולם יתייחסו להצהרתו זו?

ג. האם ההכרזה הזו מתייחסת למדיניות חדשה, או שבפועל נקט צה"ל במדיניות זו לאורך שנים ארוכות?

ד. תא"ל מרדכי אומר שאין לצפות מחיילי צה"ל להגיב באלימות כלפי מפגינים יהודים. בפועל, מפגינים יהודים נורו על ידי חיילי צה"ל (גיל נעמתי, למשל), וסבלו אלימות חריגה (כלפי יונתן שפירא, למשל, הופעל שוקר). האם לא יהיה נכון מצד תא"ל מרדכי לסייג את דבריו ולומר "לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי ימני"?

• בעקבות האירועים האחרונים, הודיע דובר צה"ל ש"צה"ל רואה בחומרה רבה מעשים אלו אשר מכוונים כנגדו וכנגד חייליו, ומסיתים אותו מעיסוק במשימתו העיקרית – ×”×’× ×” על אזרחי ותושבי המדינה. בצה"ל מצפים שהרבנים וראשי מועצת יש"×¢ יגנו בכל תוקף את ההתנהגות החמורה הזו."

א. האם דובר צה"ל מודע לכך שמתוקף היותו של צה"ל הריבון בגדה המערבית, המוחזקת מכוח תפיסה מלחמתית, הוא מחויב להגנה לא רק על אזרחי ותושבי ישראל, אלא גם ובעיקר לשמירה על תושבי השטח המוחזק?

ב. בהנתן האמור, ובהנתן העובדה שתקיפות טרור (המכונות "תג מחיר") כלפי פלסטינים הן מעשה יום ביומו בשטח המוחזק, מה מתכוון צה"ל לעשות כדי להגן על התושבים הפלסטינים מפני המתנחלים? האם הוא יתגבר את כוחותיו בשטח המוחזק? אם לא, מדוע?

ג. מה מעמדה הסטטוטורי של מועצת יש"ע? מדוע הצבא מתייחס אליה כאל גוף מוכר? מה מעמדם המוכר של הרבנים?

ד. באם מועצת יש"×¢ והרבנים לא יצייתו, או יגיבו באמירה מסתייגת (נוסח "אנחנו מגנים, אבל…") מה מתכוון צה"ל לעשות?

• על פי מספר פרסומים, התקפות על בסיסי צה"ל מצד מתנחלים נעזרות בחיילים אוהדי המתנחלים, שאף מעמידים מידע פנימי כדי למנוע פינוי מאחזים.

א. האם צה"ל עורך חקירות כדי למצוא את החיילים הללו?

ב. באם הם יימצאו, האם בדעת צה"ל לדרוש את העמדתם לדין באשמת בגידה או ריגול חמור? להזכירכם, החיילת ענת קם מרצה כעת עונש מאסר של ארבע וחצי שנים לאחר שהעבירה לעיתונאי מסמכים מלשכת אלוף הפיקוד.

ג. באם אין כוונה להעמידם לדין באשמת בגידה או ריגול חמור, מדוע?

 

• מעת לעת, צה"ל אוכף סגר או עוצר על ישובים פלסטיניים בשטח המוחזק, וזאת בשל צרכי בטחון.

א. בהנתן שישנן מספר התנחלויות המועדות לפורענות מבחינת כוחות הבטחון, האם בכוונת צה"ל להטיל עליהן עוצר או סגר?

ב. אם לא, מדוע? האם מדובר בחלק ממדיניות האכיפה המפלה שציין תא"ל מרדכי?

 

• מעת לעת, עורכים חיילי צה"ל חיפושים ליליים בישובים פלסטיניים (בעת עוצר לילי), כשהם ממפים את הנמצאים בכל בית ומצלמים אותם.

א. האם יש בכוונת צה"ל להרחיב את היוזמה הזו גם להתנחלויות?

ב. אם לא, מדוע? האם מדובר בחלק ממדיניות האכיפה המפלה שציין תא"ל מרדכי?

• הרב אליקים לבנון, ראש ישיבת ההסדר באלון מורה, קרא לאחרונה לחייליו לסרב פקודה להשתתף באירועים שבהן שרות חיילות, ואף קרא להם להיות מוכנים למות לשם כך. זו איננה הקריאה הראשונה של לבנון לסרבנות: הוא קרא לחייליו לסרב פקודה בעת ההתנתקות.

א. האם בכוונת צה"ל להפסיק להכיר בישיבת ההסדר שבראשה עומד לבנון?

ב. האם בכוונת צה"ל לדרוש מהישיבה להדיח את לבנון, אם ברצונה להשאר כחלק מההסדר?

ג. אם לא, מדוע?

ד. כיצד היה מגיב צה"ל אילו נשיא אוניברסיטה היה קורא לחייליו לסרב להגיע לשירות המילואים שלהם?

לתשובתכם המהירה אודה.

בתודה,

עדכון: להלן תגובת דובר צה”ל, כפי שהתקבלה אמש במייל:

צה"ל, מתוקף היותו כפוף להוראות והנחיות הדרג המדיני, אוכף את החוק במרחב יהודה ושומרון בשיתוף משטרת ישראל מחוז שומרון ויהודה והמנהל האזרחי. צה"ל אינו נוקט במדיניות אכיפה מפלה.

צה"ל רואה אירועים אלו, אשר אירעו בלילה שבין שני לשלישי, בחומרה רבה. צה"ל לא ירתע מכל אלימות שתופנה כלפי חייליו. אירועים אלו מסיתים את צה"ל מעיסוק במשימתו העיקרית-הגנה על אזרחי ותושבי מדינת ישראל.

בשיחה של הרבצ"ר, תא"ל רפי פרץ, עם רבנים בכירים בציונות הדתית, שהינם ראשי ארגונים ומוסדות, אמר כי הוא מגנה בכל תוקף פשעי נקם מכל סוג שהם, כולל אלו שהתרחשו במפקדת החטיבה המרחבית אפרים. עוד אמר הרבצ"ר כי אין לגלות הבנה וסלחנות לפעולות מעין אלו, המעוררות מלחמות פנימיות מיותרות, המסכנות את ה"התהלכות יחד" בצה"ל החשובה כל כך, ופוגעת בערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה ריבונית. הרבצ"ר ציין כי הינו מצפה שרבני הציונות הדתית יוקיעו זאת בכל פה.
בנאום שנשא ראש המטה הכללי, רא"ל בנימין (בני) גנץ, בכנס בוגרי מב"ל ציין כי הינו "מקווה שימוצה הדין עם העבריינים ואני משוכנע כי הנהגת המדינה והגופים האחראים לכך יעשו כל שנדרש למיצויו של דין זה.

הרמטכ"ל התייחס אף לסוגיית הדרת הנשים: “אני מבקש להדגיש ×›×™ צה"ל אינו מדיר נשים משום מקום ומשום תפקיד ואין שום איסור על שירת נשים…פקודת השילוב הראוי לא חוסמת שירות אלא מאפשרת שירות…המפקדים, אלו הפוקדים להסתער אל תוך האש, הם ורק הם יקיימו את סמכות הפיקוד ביחידות.”.
שאלות 6 א'-ד' אינן תחת אחריות דובר צה"ל, הינך מוזמן להפנות את שאלותייך לדוברות משרד הביטחון.

(יוסי גורביץ)

הריגתו של מוצטפא תמימי על ידי חמושי צה"ל ביום שישי ממשיכה להדהד בעולם, ומכמה סיבות. הראשונה שבהן היא שלשם שינוי, יש לנו תמונה טובה שמתעדת את מה שקרה. השניה, וחשובה לא פחות, היא התנהלות כושלת במיוחד של דובר צה"ל. מיודענו מייג'ור פטר לרנר הצליח לשבור שיאים חדשים בהתנהלות בלתי מקצועית, וכתב ציוץ שעצבן עיתונאים ברחבי העולם. לרנר התייחס לתמימי כאל "מוצטפה", כאילו אכלו יחד מאותו המסטינג, קבע כעובדה – על כך מיד – שתמימי השליך אבנים על הרכב הצה"לי, וסיים בהאשתג ההיתולי #fail.

לרנר לא היה לבד. סא"ל אביטל ליבוביץ' (אתם עשויים לזכור אותה מפניני חוכמה נוסח "הם נשאו קלצ'ים, משמע הם באו מעזה") השוותה בין ההפגנה בנאבי סלאח ובין מצעד זכויות האדם, וכתבה בצדקנות ש"בנאבי סלאח היתה התפרעות בלתי חוקית כמו כל שבוע!" ההונאה המשתמעת – כביכול יש לפלסטינים בגדה זכות חוקית להפגין, אבל הם, החלאות, מוותרים עליה לטובת התפרעות – הביאה לעבדכם הנאמן את הסעיף, התוצאה היתה פוסט קצר ב-972. עוד קצין מוצלח, קפטן ברק רז, ניסה להכפיש את שמו של תמימי בטענה שהוא נכלא בעבר בשל אלימות כלפי חיילי צה"ל; ליסה גולדמן הזכירה לרז שזה לא אומר כלום, בהתחשב בכך שאחוז ההרשעה בבתי המשפט הצבאיים עומד על 99%. רז טען שזה לא הנתון, וגולדמן ירתה בחזרה שהנתון המדויק הוא 99.76%, ושהוא מתבסס על נתונים פנימיים של צה"ל. כל זה הגיע לניו יורק טיימס, לא לפני שעשה סיבוב בדיילי טלגרף ובעיתונים בריטים ואחרים. חתיכת הצלחה הסברתית, הא?

דובר צה"ל, שמכסתח בעקביות בשבועות האחרונים את הפאשלות של לרנר, טען שמדובר בחשבון הפרטי של לרנר, שהנושא נמצא בחקירה, וש"אין לראות את ההערות של לרנר כבוז לחיי אדם." קשה לראות בהן משהו אחר, ואם מייג'ור פטר לרנר משתמש בחשבון הפרטי שלו, שמשום מה מכיל את הדרגה שלו, כדי להתבטא בעקביות בנושא העבודה שלו, אז הוא מפגין חוסר מקצועיות שהיה מביא לפיטוריו מכל חברת יחצ"נות. כנראה שליחצ"ן צה"ל יש סטנדרטים אחרים, נמוכים יותר מאלה של חברות אזרחיות. לרנר עצמו נשמע המום משהו ואמר שהוא עדיין "מופתע מאד" מהזליגה של מה שכתב מטוויטר לתקשורת המסורתית, מה שבהחלט עשוי להעיד שהוא לא בתפקיד הנכון. ההתנהלות של דובר צה"ל בימים האחרונים מוכיחה שיש לו מעט מאד מתחרים בתחום הדה-לגיטימיציה של ישראל; אולי "אם תרצו" צריכים לדרוש להפסיק את המימון שלו.

לכל זה, כמובן, אין כמעט זכר בציבוריות הישראלית. מבחינת הישראלים, מדובר בערבוש שהגיע לו למות והוא כנראה השתמש בנשק להשמדה המונית כנגד החיילים. כמו שכתב איזה טוקבק שגרם לי לצחקוקים מרים, "מי שלא עושה שום דבר, לא קורה לו כלום." הטענה הזו, שתופרך על ידי כל מי שהשתתף בהפגנה בשטחים – ובעצם, על ידי כל מי שהשתתף בהפגנה שבה היה חיכוך כלשהו עם כוחות שיטור – מופרכת גם על ידי צה"ל עצמו. רס"ן מישל דהאן, סמג"ד גדוד רותם של חטיבת גבעתי, העיד לאחרונה שצה"ל מפעיל גז מדמיע ו"בואש" גם על הפגנות לא אלימות.

הישראלים משוכנעים, כמו דובר צה"ל, שתמימי השליך אבנים על הג'יפ – מה שבהחלט יכול להיות, אם כי אין לו כל ראיה. הם מאמינים, בו זמנית, בצ'יזבט החדש של צה"ל, שמופיע בקישור האחרון: שהחייל לא ראה את תמימי כי הוא ירה דרך חרך צר בדלת, ופתאום קפץ לו פלסטיני לקו האש, אחד שהוא בכלל לא ראה. עכשיו, אם חייל צה"ל מפעיל נשק בלי לזהות מטרה, דרך חרך צר שלא מאפשר לו לראות בן אדם שנמצא במרחק של לא יותר מחמישה מטרים ממנו, תוך שהוא יורה כשהקנה מחוץ לרכב, יש שתי מסקנות מכך: א. הוא מתנהג במקצועיות המצופה מחבר במיליציה של ברון סמים דרום אמריקני, לא מחייל בצבא סדיר, וב. הוא לא היה בשום סכנה מאבן שתמימי יידה, או ניסה ליידות. הוא ישב, אחרי הכל, בתוך ג'יפ משוריין, שנע במהירות ושרק סדק זערורי ממנו היה פתוח.

אבל לרוב הציבור הישראלי לא אכפת. עד כמה שזה נוגע לו, כל קש מספיק כדי לקבל את דברי דובר צה"ל. הוא בדיסוננס קוגניטיבי: מצד אחד, לא נעים – רימון גז בפרצוף של מישהו מטווח אפס ממש לא מצטלם טוב ועשוי להוציא את הצבא כמה שהוא, כלומר כבריון אכזר. זה אסור שיקרה, כי כל ביקורת על צה"ל היא, מבחינת הציבור, הכחשת שואה. על כן הטענה של צה"ל על השלכת אבנים – טענה שלא גובתה בדבר, מלבד צילום של רוגטקה – מתקבלת באנחת רווחה. אמנם, חמוש ששלחנו כשליח ציבור ירה, מטעמנו, רימון גז לפרצופו של מפגין לא חמוש, והרג אותו – אבל הוא עשוי היה להיות בסכנה.

×”"עשוי ×”×™×”" – החייל לא ×”×™×” בשום סכנה – הוא מה שחשוב כאן. ×”"עשוי ×”×™×”", בצה"לית, משמעו "החייל חש סכנה לחייו." לא היתה כל סכנה אובייקטיבית לחייו, אבל הוא חש סכנה כזו – או, על כל פנים, אמר שחש כך בתחקיר אחרי ההרג. כך, חיילים ש"חשו סכנה" ירו שמונה כדורים ברכב שעבר את המחסום-לא-מחסום שלהם, והרגו מתנחל; כך, חיילים ש"חשו סכנה" מקשיש פלסטיני לא חמוש שהתיישב במיטתו, עומאר אל קוואסמה, "השיבו אש" לעברו והרגו אותו; כך, חמושינו האמיצים מגבעתי, שנתקלו במה שחשדו שיכול להיות מטען חבלה, שלחו ילד פלסטיני לשמש כגלאי מוקשים – ויצאו מזה בשלושה חודשים על תנאי; כך, הרג חמוש צה"ל שישב בעמדה מבוטנת ביריות פלסטיני שהיה מצויד בבקבוק שתיה – מוחמד מוחמד דראגמה – שלאחר מעשה הפך ל"מבצע פיגוע" שהחמוש המשקשק וחבריו לפשע תיארו כמצויד בשבר בקבוק; כך הרגה קבוצת חמושי צה"ל שני פלסטינים בטענה שהם ניסו לבצע "ליל קלשונים" שני – ותוך יממה נסוגו מהטענה הזו לכך שהשניים ניסו לתקוף אותם בבקבוק שבור… ובמזרק.

חשוב לשים לב לשלושה אלמנטים בסדרת האירועים הזו: קודם כל, תחושת הסכנה חסרת הבסיס; שנית, השקר הקבוצתי שבא אחרי האירוע; ושלישית, העובדה שאף אחד מהחמושים האלה לא הועמד לדין ברצינות, על עבירה חמורה ממש, כמו הריגה או רצח. צה"ל, במדיניות עצימת העיניים שלו, מלמד את חייליו שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם – כל זמן שלא תופסת אותם התקשורת – ושהם גם יכולים לשקר לו ולצאת מזה. כפי שהזכיר לנו בצלם, לחמושי צה"ל יש היסטוריה ארוכה ומתועדת של ירי שטוח מסלול של רימוני גז כלפי מפגינים, ולפיקוד הצה"לי יש היסטוריה ארוכה של אי אכיפת הפקודות שלו-עצמו בנושא. האחד גורר את השני: צבא שלא אכפת לו מחיי האזרחים הכבושים שלו, אבל לא יכול להצהיר על זה בפומבי, יקבל ערמה של חמושים פחדנים, רשלנים ושקרנים, שמבחינתם פקודה היא לכל היותר המלצה. או, בקיצור, מיליציה של ברון סמים דרום אמריקני, רק כזו עם הרבה ציוד אלקטרוני מתוחכם וחטיבת יח"צ עם יחידת ניו מדיה.

האשם, למעשה, הוא לא הצבא. מה שמפחיד את הצבא הוא זעם המוני ותקשורתי. אם לחברה הישראלית היה אכפת ממה שהיא עושה בשטחים, צה"ל היה נראה אחרת לגמרי. אבל הציבור הישראלי מעדיף, מזה יותר מארבעים שנים, לא לדעת מה עושים בשמו ואיך נראה הכיבוש בפועל. הוא מעדיף להמשיך בעיוורון המכוון שלו, הוא מעדיף לצרוח "לה לה לה לא שומע אותך", כשמציינים את העובדה שהצבא – ששותה את דמה וחלבה של החברה – הפך בחסות הכיבוש לכנופיה, שכמו כל כנופיה מסתירה את זהותם של חבריה החשודים בפשעים.

ההתעוררות, אם וכאשר תבוא, תהיה כואבת.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו הדהים אתמול (א') את השרים שלו – ביניהם לימור לבנת, שספק אם יש משהו שמסוגל באמת להדהים אותה – כשהודיע על תמיכתו בחוק המסגדים של ח"כ אנסטסיה "האקרים יגרמו לכם לשכוח את ספר תהילים" מיכאלי. החוק, שרוב השרים התנגדו לו, מיועד להפסיק את מערכות הכריזה של מסגדים. נתניהו טען שישראל "לא צריכה להיות יותר ליברלית מאירופה" – איזו ציניות – בנושא, תוך שהוא שוכח שהמסגדים בישראל היו כאן לפני הגעת הציונים. אבל זה בסדר: נתניהו ידע היטב שלחוק אין סיכוי לעבור. הוא תמך בו רק כדי להתרפס בפני בסיס המצביעים האמיתי שלו, זה של התורמים הגדולים בארה"ב. מדובר, נזכיר, באיש ש-98% מהתרומות לקמפיינים שלו מגיעות מחוץ לישראל.

(יוסי גורביץ)

כוחותינו האמיצים פשטו עם שחר על שתי ספינות לא חמושות, עמוסות בפעילי שלום מסוכנים וחדורי רוח לחימה, והשלימו את ההשתלטות ללא נפגעים. המדובר במבצע שזכה לכינוי "רוח קלה", ושעליו פיקד לא פחות מאשר מפקד חיל הים, האלוף רם רוטברג.

יצוין כי "גורמים בכירים" בצבא הביעו "סיפוק רב מהתוצאות", שנבעו "בין היתר מהפסיביות של 27 הפעילים." כלומר, צה"ל מביע סיפוק מכך שכאשר כוחותיו החמושים נפגשו בפעילים לא חמושים, הוא הצליח להשלים את משימתו משום שהם לא טרחו להתנגד. הסיבה שלא היו נפגעים, אומרים לנו, היא יישום של הלקחים מהמשטים הקודמים ועל כן "הלוחמים תודרכו שלא להשתלט באלימות על שתי הספינות." אפשר להניח שלולא הוראות חד משמעיות כאלה, מגובות על ידי נוכחותו של לא פחות מאלוף, בכל זאת היינו רואים אלימות כלפי פעילים פסיביים. זה, איך לומר, לא בדיוק מעודד.

אבל רגע, המצב מחמיר. לטמקא "נודע" – כלומר, הוא קיבל הודעה בשם הכתב מדובר צה"ל – כי שניים מלוחמי השייטת שהשתתפו בקרב הימי הנועז מול הסורשה האירית והתחריר הקנדית, התנגשות ימית שוודאי תזכר בדברי הימים יחד עם סלאמיס וטרפלגר, נפצעו במהלך הקרב על המאווי מרמרה. זו, מבחינתם – כך ההודעה בשם הכתב – סגירת מעגל.

ברור לי שלצה"ל אין הצלחות שעליהן הוא יכול לדווח בזמן האחרון. ברור לי גם שבהגדרה, צה"ל לא יכול לנצח: עיקר פעילותו מאז 1967 היא נגד התקוממות עממית של אוכלוסיה כבושה; תפקידו, כפי שכתוב פחות או יותר על קירות כל הבסיסים בשטחים הכבושים, הוא לאפשר לממשלה מרחב תמרון מדיני – אלא שהממשלה איננה מנצלת אותו. מאז 1982, ההתנגשות האחרונה עם הצבא הסורי – שאגב, לא הובס – חיילי צה"ל ראו צבאות עוינים רק בתמונות. ומאחר ואף אחד חוץ מדיק צ'×™×™× ×™ וחבר מרעיו לא מתגאה בעינויים (לא בפומבי, על כל פנים), ומאחר ונוהל הקרב הרגיל של צה"ל (מחלקה + סיוע אווירי כנגד שני פלסטינים, בדרך כלל צעירים וחמושים למחצה, שלעתים מועלים לדרגת מבוקשים לאחר מותם) לא יעורר רגשות גאווה אלא בחברי כנופיה, צה"ל צריך לנפח כל תקרית נטולת נפגעים לכדי הצלחה גדולה. אחרי הכל, אם הרמטכ"ל מגדיר את גלעד שליט ×›"גיבור", אנשי השייטת – יחידת עלית שפעם התגאתה בפשיטות נועזות באמת על נמלי אויב או על מוצבים כמו האי גרין, ועכשיו משמשת כמקבילה של מאיישי מחסומים בלב ים – ודאי ראויים לצל"ש, או משהו.

כשחוזרים על האמרה השחוקה ש"הכיבוש משחית", צריך לזכור שהוא משחית קודם כל את האחראים לאכיפתו. ראשית הם הופכים לחיל מצב, שהופך קהה ואיננו יכול לשמש כראוי למטרה אחרת; אבל ×–×” לא נעצר שם. שנים ארוכות של כיבוש, התפיסה שהוא "נלחם על הבית", הופכות אותו לאלמנט פוטשיסטי נגד ממשלה שעשויה להפסיק את הכיבוש. הדוגמא המובהקת היא אלג'יריה, הם חבר הצבא למתנחלים הצרפתים בפעולות טרור נגד האוכלוסיה המקומית – שם לא השתמשו בביטוי המכובס "תג מחיר" – שהיו מיועדות בראש ובראשונה לשבור את הפסקת האש שבין הממשלה ובין המורדים המקומיים, וסופו שהוביל מרד צבאי נגד ממשלתו הנבחרת. לצרפת עמדו דה גול והמסורת הרפובליקנית הארוכה שלה. מה יעמוד לנו, לגמרי לא ברור.

ועוד דבר אחד: נרשם הלם מסוים עקב פגישתו של השגריר הישראלי באו"ם, רון פרושאור, עם מארין לה פן, בתו של ז'אן מארי לה פן (שתמך, אגב, בפשעי המלחמה הצרפתיים באלג'יריה ויש יסוד להאמין שגם השתתף בהם) ומנהיגת "החזית הלאומית", מפלגת ימין בעייתית בצרפת. משרד החוץ פתח מיד בתמרוני התחמקות נואשים מהרגיל, כשבניגוד לכל העובדות הידועות טען שמדובר היה באי הבנה. צריך לזכור, עם זאת, שבפגישה שבין לה פן ופרושאור, לא לה פן היא המצורעת. פרושאור הוא מינוי של אביגדור ליברמן ושל הממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה של ישראל – שר חוץ שעליו אמרה לה פן עצמה שאם היא היתה מרשה לעצמה עשירית ממה שמרשה לעצמו ליברמן לומר, היא היתה הולכת לכלא.

(יוסי גורביץ)

הבלוג האמריקני Political Correction עלה על הטקסט המתועב הבא, שהתפרסם בבלוג Bad Rachel:

Then round up his captors, the slaughtering, death-worshiping, innocent-butchering, child-sacrificing savages who dip their hands in blood and use women—those who aren’t strapping bombs to their own devils’ spawn and sending them out to meet their seventy-two virgins by taking the lives of the school-bus-riding, heart-drawing, Transformer-doodling, homework-losing children of Others—and their offspring—those who haven’t already been pimped out by their mothers to the murder god—as shields, hiding behind their burkas and cradles like the unmanned animals they are, and throw them not into your prisons, where they can bide until they’re traded by the thousands for another child of Israel, but into the sea, to float there, food for sharks, stargazers, and whatever other oceanic carnivores God has put there for the purpose.

ההדגשה שלי. מפאת כבודה של השפה העברית נשאיר את הטקסט הזה במקור, לא מתורגם. הוא לא מסובך כל כך. הוא גם לא היה מושך תשומת לב מיוחדת – החסרי משוגעים אנחנו? – אלמלא זהותה של הכותבת: רייצ'ל דקטר אייברמס, אשתו של אליוט אייברמס, וחברת חבר המנהלים של Emergency Committee for Israel, ארגון ניאו-קוני שמקדם את עמדות נתניהו והליכוד בארה"ב (ומעניין להשוות את הקמפיין המרושע והאווילי החדש של הארגון נגד Occupy Wall Street, בטענה שמדובר בתנועה אנטישמית, למאמצים הראשונים של נתניהו נגד מחאת הצדק החברתי). במסגרת ההתנהלות המקובלת של הניאו-קונים (מוטו: "נפוטיזם – משחק לכל המשפחה"), אייברמס היא בתו החורגת של מייסד התנועה, נורמן פודהורץ, ואחותו למחצה של היורש, ג'ון פודהורץ.

אייברמס, עד כמה שידוע לי, איננה אזרחית ישראלית. אני בספק אם אי פעם פגשה פלסטיני. עם זאת, מעבר להיותה הדגמה נהדרת להמלצה של סנאטור אמריקני (פטריק ליהי?) שלא להחיל את חוק השבות על ברוקלין, אייברמס מזכירה לנו עובדה עגומה נוספת: הכובש תמיד יצור מפלצת מהנכבש.

אייברמס מתארת את הפלסטינים כמפלצות וכבכורי שטן. זו הדרך המקובלת לכובש קולוניאלי לתאר את הנכבשים, שתמיד צריך להלחם בהם מלחמות-"השלמה" (המילה המגונה, הרומאית במקורה, pacification). קיפלינג ביטא זאת היטב, כשדיבר ב"משא האדם הלבן" (שציין את הפיכתה של ארה"ב לאימפריה, עם כיבוש הפיליפינים) על ה"מלחמות הפראיות לשלום", ותיאר את הנכבשים כך:

Your new-caught sullen peoples,

Half devil and half-child

×›×™ הנכבש, אחרי הכל, לעולם איננו אדם. אם ×”×™×” אדם שלם, מלא, הרי לא ×”×™×” מרשה לעצמו להכבש – או, על כל פנים, אם ×”×™×” אדם במלוא מובן המילה לא היינו אנחנו, אנשים מוסריים, מרשים לעצמנו לכבוש אותו. אריסטו חשב שלעבדים יש רק חצי נשמה (והיהודים האורתודוקסים, אפשר שבעקבותיו, מברכים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד.") שמדובר בצביעות זולה, ידעו כבר הרומאים: טקיטוס שם בפיו של מצביא אויב, קאלגאקוס הבריטי הנלחם בגבו אל הים, את המילים הבאות על הרומאים: " שודדי עולם אלה, לאחר שאפסה יבשה מידיהם המחריבות הכל, הריהם תרים את הים. אם עשיר האויב – רודפי בצע הם; אם ×¢× ×™, רודפי כבוד; מזרח ומערב לא ישביעום; יחידים בכל בני האדם הם החומדים בתאווה אחת את העושר ואת הדלות. ביזה, טבח וגזל קוראים הם בשם הכוזב שלטון, והשממה אשר יעשו בשם שלום יכנוה… נכסינו ורכושנו היו מס… נשי בריתנו ואחיותינו, אף אם תימלטנה מתאוות אויבים, נטמאות הן בידי הנקראים ידידים ואורחים… אין עוד דבר ×›×™ אם גלים וסלעים ורומאים, שמרובה אימתם ושלשווא תבקש להימלט מיהירותם על ידי מתינות וציות…" (תרגום שרה דבורצקי. ההדגשה שלי.)

התקוממויות עממיות ומלחמות שחרור, כמו מלחמות אזרחים, הן סוג הקונפליקט האכזרי והברוטלי ביותר המוכר למין האנושי, וזאת מהטעם הפשוט שבניגוד למלחמה בין שני צבאות, במאבקים כאלה לעתים קרובות מכירים שני הצדדים זה את זה באופן אינטימי, ולידיעה שנצחונו של האחד הוא לעתים קרובות חורבנו של האחר מתווספות גם שנים של שנאה אישית.

הבריטים דיברו בפלצות על מעשי הזוועה שביצעו המתקוממים ההודים במרד הגדול. הטורקים יצאו מכליהם בעקבות הזוועות שהרשו לעצמם המתקוממים היוונים בתחילת המאה ה-21. הצרפתים באלג'יר ובמידה פחותה יותר בוויאטנם הניחו לדם שהציף את עיניהם בעקבות מעשי התועבה – פצצות במסעדות, רציחת ילדים – להשכיח את המסורת המפוארת של תרבות בה התרברבו שוב ושוב. המתיישבים הלבנים באמריקה, כמובן, היו משוכנעים שהפראות של תגובת הילידים על הפלישה שלהם ליבשת היא הוכחה לברבריות שלהם.

אנחנו נוהגים לייחס לפלסטינים פראות יוצאת דופן. ספק אם זה נכון. מחבלים מתאבדים הופיעו קודם לכן בלבנון – ובקרב הנמרים הטמילים. מתקוממים אירים הפעילו מטעני חבלה נגד הרכבת התחתית בלונדון, פעולה שספק אם יש פחות מבחינה ממנה, כבר בסוף מאה ה-19. לצד המאבק הלא-אלים של גנדי, שמשך את מירב תשומת הלב, היה מאבק הודי אלים מאד בכובשים האנגלים. האימפריאליזם הרוסי במרכז אסיה – שמשום מה, מפלגות קומוניסטיות לא הרבו לדבר עליו – גרר תגובות פראיות מאד, שלא דילגו על אזרחים.

המחתרות היהודיות קוננו רבות על היחס הבריטי אל אנשיהן, אבל יהודים נחשבו בעיני הבריטים להרבה יותר לבנים מאשר ילידים – פחות לבנים, כמובן, מבריטי של ממש, אבל לא פרא מזרחי – והדיכוי הבריטי של המרד הערבי בשנים 1936-1939 היה הרבה, הרבה יותר ברוטלי. הבריטים הפעילו את חיל האוויר שלהם לשם כך, ועל פי מספר עדויות אורד צ'ארלס ווינגייט היה מעורב בהוצאה להורג במקום של עצירים (הערך האנגלי בוויקיפדיה עליו, אגב, מציין שהכוחות היהודיים שלו היו מעורבים ב"ענישה קולקטיבית"; אין לכך זכר בערך המקביל בעברית, שהוא אמנם קצר יותר.) צריך גם לציין שהמחתרות העבריות גם הן לא בחלו במעשי טבח: לפני כחצי שנה, העלתה הכנסת על נס את מפקד האצ"ל דוד רזיאל. תום הפנה את תשומת ליבנו למעשי הגבורה של ארגונו, כגון פיצוץ מוקשים וחמור נפץ בשווקים פלסטיניים. על הנכבה מיותר להרחיב את הדיבור.

וכמובן, היו מרידות העבדים, מונח שגרם רעד לכל מחזיקי העבדים לאורך ההיסטוריה. אלו היו מרידות ברוטליות במיוחד, שלעתים קרובות הסתיימו בחיסולם המוצדק של המשעבדים – ולוו לעתים קרובות מאד גם ברצח של בני משפחותיהם, מהעבדים המתמרדים בזמן מאריוס וספרטקוס ועד נאט טרנר בווירג'יניה. ואף על פי כן, כל אדם שמצפונו לא מת בקרבו יודה שהעבד המתקומם עדיף על משעבדו, שהזוועות שבוצעו כשהיאוש והזעם גברו על הפחד קטנות מאלה היומיומיות שקיומה של העבדות היה תלוי בהן. אייברהם לינקולן אף ייחס את מחירה הנורא של מלחמת האזרחים לעוול ארוך השנים של העבדות: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שמגלב המלחמה יחלוף במהרה. ועם זאת, אם אלוהים רוצה בכך שהיא תמשך עד שכל העושר שנצבר במאתיים וחמישים שנה של עמל המשועבדים נטול הגמול ייעלם, ועד אשר כל טיפת דם שגבה השוט תשולם באחרת שתגבה החרב, יש לומר היום כפי שנאמר לפני שלושת אלפים שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו'."

העבדים, מטבע הדברים, הוחזקו מכוח חוק וחוקה. בתי המשפט עמדו לצד המחזיקים בשוט, ואילצו אנשים בעלי מצפון להשיב עבד נמלט אל אדוניו. בארה"ב, העבדות לא בוטלה אלא בכוח החרב. בניז'ר, היא קיימת עד היום.

אייברמס ותומכיה יוכלו לטעון, בצדק גמור, שחלק ניכר מהמשוחררים הפלסטינים בעסקת שליט הם פושעי מלחמה. זה נכון בחלק גדול מהמקרים (ולא נכון בחלק אחר: כמה וכמה מהמשוחררים הורשעו בהריגת חיילים, ומשפטם היה משפט עוול). ואף על פי כן: החוק הבינלאומי מעולם לא שחרר עם בכוחות עצמו. אם יש משעבדים שוויתרו על טרפם ללא מאבק אלים, הם נדירים מאד (האמריקנים בפיליפינים, למשל, שנסוגו מהפיליפינים ב-1946, כ-40 שנה אחרי תום המאבק האלים שם).

המשועבדים יכולים לשאול: כשילדינו נידונו בבתי דין צבאיים, שאת שפתם אינם מבינים, כשהם שומעים את אביהם בוכה ואינם יכולים לראות אותו, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתינו היו למרמס לכל קלגס שהיה יכול להכנס אליו בכל שעה, בלי הגנת בית המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתיהן של משפחות שלמות נהרסו בגלל פשע של אחד מבניהן, בחסינות בתי המשפט הישראלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשאדמותינו נגזלו "בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל", איפה היה החוק הבינלאומי? כשקצינים בכירים התדיינו בשאלה כמה קלוריות צריך ילד בעזה, כשעמוס גלעד הכריז שעזתים לא צריכים לאכול שוקולד, כשגלעד שימש כתירוץ האוליטמטיבי לענישה קולקטיבית של מיליון וחצי איש ("שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו קיווי מעל הראש") בתמיכה נלהבת של הציבור הישראלי ותמיכה שקטה של בתי המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשישראל גירשה בשנות השמונים פעילים פלסטינים שקראו למאבק לא אלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשחיילים ישראלים ממשיכים להפעיל כלפיהם אלימות, לעתים קטלנית, איפה החוק הבינלאומי? כשהחוק הישראלי אפשר הפעלת מעצרים מנהליים, שהם מעצר שאין לו סוף ושכנגדו אי אפשר להתגונן ושדומה לכל דבר ועניין לחטיפה, איפה היה החוק הבינלאומי? כשפושעי מלחמה ישראלים נידונו לקנס של עשר אגורות (ישכה שדמי מכפר קאסם), או שוחררו זמן קצר לאחר מאסרם (פחות או יותר כולם), או כאשר הרשויות הישראליות פשוט לא טרחו למצוא אותם – מה עשה החוק הבינלאומי? כאשר במשך שנים ארוכות התיר החוק הישראלי עינויים ("לחץ פיזי מתון"), איפה היה החוק הבינלאומי? כמה שופטים ישראלים הועמדו לדין בחו"ל? כמה אנשי שב"כ? כאשר בתי המשפט הישראלים התחמקו במשך שנים מדיון בעובדה שכוחות הצבא עשו לעצמם למנהג לקחת מגנים אנושיים, איפה היה החוק הבינלאומי? כאשר שר הבטחון הישראלי התגאה שהוא אישר פגיעה ב"בלתי מעורבים", איפה היה בית הדין הבינלאומי? כאשר מיליוני אנשים הוחזקו במשך יותר מ-40 שנה תחת כיבוש – גרמניה הנאצית ויפן של טוג'ו עברו לשלטון עצמי אחרי שבע שנים – ואדמתם עברה סיפוח זוחל, איפה היו בתי הדין הבינלאומיים?

אין מאבק לשחרור שלא טונף במעשי זוועה. אפשר לטעון, בצדק מוחלט, כלפי הפלסטינים שחלק גדול של החברה שלהם מאליל רוצחי אזרחים. אבל מי שטוען שמדובר בבכורי שטן, שמשהו בכך חריג בנוף האנושי, מנסה להוליך אותנו שולל – והוא עושה את זה כדי להכשיר את הקרקע לחזונו, שהוא הזנת הפלסטינים וילדיהם לכרישים.

ועוד דבר אחד: מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ממשיך לתמוך במשטר אסד. זה כבר לא צריך להפתיע אף אחד. מצד שני, זה שהוא מצהיר בגלוי על היותו סטאליניסט, וממשיך לדבוק בעלילת הדם של הרופאים (!), זה בכל זאת חריג. ושוב: אם מק"י ממשיכה להחזיק אותו בתפקידו, היא לא יכולה לטעון שהיא לא אחראית למה שהוא אומר – והיא יכולה, או על כל פנים צריכה, לשכוח מקולותיהם של ישראלים פרוגרסיביים.

(יוסי גורביץ)

סבסטיאן הפנר, שכתב את התיעוד המוצלח מאד של ראשית ימי הנאצים, "סיפורו של גרמני" – מאד שווה קריאה – מתאר את האמונה שרווחה בקרב פרוסים רבים, על פיה בתי המשפט הם משענו האיתן של האזרח מול המשטר, באמצעות אגדה על איכר שהמלך פרידריך הגדול חשק בנחלתו, הציע לו סכומים גדולים ומשנתקל בסירוב התקצף, ואיים על האיכר כי פשוט יחרים את האדמה. האיכר, כך האגדה, ענה לו ב"והיית יכול לעשות זאת, אלמלא בית המשפט בברלין," שכביכול היה עומד לאיכר מול המלך. טענה דומה השמיע פיט האב: "האדם העני ביותר, בצריפו, יכול להתגרות בכל כוחו של הכתר. אפשר שהצריף רופף, גגו רועד, הרוח מנשבת בו, הסופה רשאית להכנס, הגשם רשאי להכנס – אבל מלך אנגליה איננו רשאי, כל חילו אינו מעז לחצות את סף המבנה ההרוס!"

אגדות יפות. אפשר גם לטעון: אגדות מועילות. הכרחיות לקיומה של דת אזרחית. אבל הקשר בינן ובין המציאות רופף. בתי המשפט הגרמניים התמוטטו מול הנאציזם כמו כל המערכות האחרות, אולי אף מהר יותר: המערכת היתה מאוכלסת בשופטים שמרנים, שלא עמדו על הפוטנציאל המהפכני של הנאצים. חלקם הגדול ×”×™×” פרוטסטנטי – גרמניה שאחרי האיחוד היתה חשדנית מאד כלפי הקתולים שלה – והפגם העיקרי של הפרוטסטנטיות הגרמנית ×”×™×” הצייתנות שלה לשלטון. לותר, שנכווה במרד האיכרים הגדול ("כשאדם חרש, וחווה טוותה, איפה היו האדונים?"), הפך את המרד בשלטון הארצי למקבילה של מרד של לוציפר באלוהים, סימן מובהק של חטא הגאווה. כשהרוח והסופה של פיט נשבו, הממסד המשפטי הגרמני קרס בפניהם ללא מאבק ראוי לציון. אשר לצריף של האיכר של פיט – מלך אנגליה אולי לא ×”×™×” מעז להכנס אליו, אבל היועץ המשפטי שלו ודאי ×”×™×” מוציא לו צו הריסה, שבית המשפט המקומי ×”×™×” מאשר, ומנמק את האישור במצב הרעוע של הצריף, המסוכן לציבור. יורשיו המודרניים של פיט פשוט התקינו בצריף מצלמת מעקב, בנימוק של מלחמה בפשיעה המאורגנת ובצואת הכלבים.

הנטיה האוטומטית של מערכת המשפט, בכל מקום, היא לשמר את הסדר הקיים – בשביל זה היא שם, אחרי הכל – ואם העמדה של הממשלה לא נלעגת במופרכותה, סביר מאד שבית המשפט יתייצב לצידה. קיבלנו לכך שתי תזכורות בשבועיים האחרונים.

* * * * *

הראשונה, שכמעט אף אחד לא שם לב אליה, היתה במקרה של ג'ון קרוסמן (המוכר לציבור הישראלי כמרדכי ואנונו). קרוסמן, שהורשע באופן תמוה בריגול חמור בשל פרסום סודות האטום של ישראל (הנשיא שמגר כתב שהפניה לעיתונות "כמוה כפניה לכל ארגוני הריגול", תוך התעלמות מהעובדה שלארגוני מודיעין אין עניין לשלם על מידע גלוי, וגם אין לו ערך רב מבחינתם), סיים לרצות את עונשו לפני שבע שנים. מאז, בעקביות, אוסר עליו אלוף פיקוד העורף לצאת מישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים, ובג"צ, בעקביות, מאשר את עמדת מערכת הבטחון. הוא עשה זאת שוב לפני כעשרה ימים.

עכשיו, לקרוסמן, כיהודי שהצטרף לרוב היהודים בהיסטוריה והתנצר, לא כל כך קל לחיות במדינת היהודים הגאים העילגים, אשר על כן הוא רוצה לעזוב את הארץ. מעבר לכך, בהתחשב בכך שהוא הפך למנודה בקרב היהודים, קשריו הכמעט היחידים הם עם אזרחים זרים. וראה ×–×” פלא, את שני אלה בדיוק אוסר עליו המושל הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף. המדינה טוענת שקרוסמן עדיין יודע סודות שלה – בעבר היא טענה שיש סודות שהוא אפילו לא יודע שהוא יודע – ושהוא עשוי לחלוק אותם. בג"צ, כמקובל במקרים כאלה, פכר את ידיו, אמר שזה ממש לא פשוט, ואישר למדינה להמשיך להתנהל באופן שהיה גורם אפילו לקפקא להרים גבה.

אחרי הכל, המידע שכביכול מוכר לקרוסמן לא צפוי להמחק ממוחו. גם הזעם שלו כלפי המדינה שחטפה אותו וגזלה 25 שנים מחייו לא צפוי לשכוך בקרוב. המשמעות של החלטות בג"צ היא שישראל תמשיך לשלול זכויות בסיסיות מאדם שסיים לרצות את מלוא עונשו, רובו בתנאים ברבריים שנועדו לשבור את רוחו, עד סוף ימיו. במדינה נורמלית, היה בית המשפט אומר למדינה עם שחרורו של קרוסמן, "סליחה, אבל היו לכם 18 שנים להפוך את המידע שלו ללא רלוונטי. הרי ידעתם שהוא עתיד להשתחרר. לא עשיתם את זה? אז מה אתם רוצים מהחיים שלו?"

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה. כשצרכי הבטחון – שאין לדעת, ובית המשפט גם הוא אינו יודע, אם הם אכן קיימים או שמדובר בסך הכל בנקמתה של המערכת – מרימים את ראשם המכוער, בית המשפט מוכר את העקרון של סופיות העונש, שאדם שריצה את עונשו הוא אדם חופשי, במורד הנהר.

תאמרו, "זה רק קרוסמן." זה לא נכון. "צרכי בטחון" ערטילאיים, לעתים קרובות ריקים, גורמים לבתי המשפט לאשר יותר ויותר מעצרים מנהליים, גם של ישראלים, ויותר ויותר מקרים שבהם נאסר על חשודים עצורים לפגוש את עורכי הדין שלהם. המקרה האחרון הוא זה של סאמר עלאווי, שהואשם בשורה של האשמות חמורות, הוחזק ללא גישה לעורך דין וגם עבור הטיפול הרפואי שלו צריך היה לעתור לבית המשפט, וסופו ששוחרר בעסקת טיעון שבמסגרתה הוא ריצה את הימים שכבר ישב, כדי שהשב"כ לא יילך ברחוב וביצה על פרצופו. זה המקרה של טלי פחימה, שהוחזקה במעצר מנהלי, הואשמה בשיתוף פעולה במקרי טרור ובסופו של דבר הורשעה בסעיף זוטר. זה המקרה של חיים פרלמן, שהשב"כ ייחס לו שיתוף פעולה בפיגועים של יגאל עמיר (!) וברוך גולדשטיין (!!!1!!) – פרלמן היה אז בן 15 ו-14, בהתאמה – והצליח להחזיק אותו כמעט חודש בלי עורך דין. רק קור רוחו של פרלמן, כוח הסבל שלו, והיכולת שלו להחזיק מעמד בחקירה שהיא חקירת עינויים עמדו בינו ובין איזה 18 שנות מאסר. בית המשפט לא עמד לצידו עד שהשב"כ עצמו נשבר והודה שאין לו כל ראיות – נתון שבית המשפט היה צריך לשים את לבו אליו כבר מיומו הראשון של המעצר, ולא להאמין ל"חומר סודי".

כל הכיבוש בנוי על שיתוף הפעולה של בתי המשפט עם מערכת הבטחון. היכולת של המשטר הצבאי להחרים קרקעות, להכריז עליהן ×›"אדמות מדינה" ואז, ראה ×–×” פלא, להעביר אותן לידי מתנחלים בניגוד לחוק הבינלאומי, לא היתה מתרחשת ללא הסכמת בתי המשפט. תחת שמגר, העניק בג"צ לפלסטינים את הסמכות לעתור אליו – אבל העתירות הללו כמעט ואינן מתקבלות; זו רק כסות שמיועדת לומר שיש מעקב משפטי והכל בסדר. במשך עשרות שנים, עד שוועדה שלו-עצמו מצאה שהעונש ×”×–×” מזיק ולא מועיל, הרס צה"ל בשיטתיות את בתיהם של משפחות "מחבלים". בג"צ אישר כל אחד ואחד ממעשי ההרס האלה, שהם ענישה קולקטיבית על פי כל קנה מידה. כמו תמיד במצבים כאלה, הוא התבכיין שקשה לו – אבל ×”×™×” לו קשה יותר ליישם את העקרון של "איש בחטאו יומת". הוא התפתל מאד, ×”×™×” לבג"צ רע מאד עם ×–×”, כשממשלת רבין דרשה לגרש, ללא משפט, 400 איש שהיא טענה שהם היו פעילי חמאס – ואם הם לא היו קודם לגירוש, סביר שהם היו אחריו – אבל, אחרי היללות הרגילות, הוא אישר את ×–×”. הוא גם אישר, בקימוט הפנים הנדרש, את החזקת בני הערובה ("קלפי המיקוח") על ידי ישראל, האנשים – ביניהם לפחות קטין אחד – שהיא ליקטה מן הגורן ומן היקב בלבנון בנסיון שווא למצוא פרטים על רון ארד.

טוב, נו, אתם אומרים. זה שם. מעבר להרי החושך. זה לא כאן.

האמנם?

* * * * *

אתמול, תחת חיפוי תקשורתי כבד של הדיווח על עסקת שליט, הודיע בית המשפט הארצי לעבודה שהוא דוחה את התפטרותם של הרופאים המתמחים, שהוא מגדיר אותה כריקה, ושהוא גוזר עליהם לשוב לעבודה.

זו היתה, נזכיר, הפעם השניה שבה המתמחים התפטרו. את ההתפטרות הראשונה פסל בית המשפט בטענה שהמכתבים לא היו אישיים, וככאלה מעידים על התארגנות. הוא דרש מהמתמחים מכתבים אישיים. הם הגישו אותם. זה, כמסתבר, לא הספיק.

בית הדין לעבודה טוען שמדובר במהלך התאגדותי אסור. הבה נזכיר את קורות שביתת הרופאים. היא התחילה לפני כ-200 יום בערך. בתחילתה, שלח הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, את הרופאים לעבוד במשרה נוספת, אם הם רוצים עוד כסף. במשך רוב הזמן לא היה משא ומתן של ממש בין הצדדים. לפני 60 יום, אחרי שביתת רעב, חתם נציג הסתדרות הרופאים, פרופ' אידלמן, על הסכם עם האוצר. המתמחים גילו שההסכם לא שיפר את המצב אלא הרע אותו. לא שזה משנה: ההסכם דומה להפליא להסכם שכפה האוצר על הרופאים לפני עשור, ואת ההסכם ההוא, נזכיר, האוצר הפר.

ההסכם אסר על הרופאים לשבות במשך עשור כמעט, עד 2020. במונחים ישראלים, המשמעות היא שההסכם מאפשר לאוצר לשבור את ההסכם ולדפוק את הרופאים עד העצם במשך תשע שנים, כשידיהם כבולות וכשכל שביתה שלהם היא בלתי חוקית. אז מה נשאר לרופאים המתמחים לעשות? הם התפטרו.

יממה לפני שההתפטרות נכנסה לתוקפה, פנתה המדינה בבקשה בהולה לבית המשפט למנוע את ההתפטרות. בתי המשפט, כמובן, נענו לה – למרות שבית משפט שפוי היה זורק את המדינה מכל המדרגות בגלל חוסר תום לב. מי שבאמת חושש למצבה של מערכת הבריאות, לא מחכה 29 ימים מתוך 30. בית המשפט קבע, כאמור, שהמתמחים צריכים להגיש מכתב התפטרות אישי, וכאמור זה מה שהם עשו.

וגם הפעם, המדינה חיכתה עד הרגע האחרון – יום לפני הסוף – לפני שפנתה לבית המשפט. ושוב, בית המשפט התעלם מהעובדה הזו, וזרק את כל התיק על המתמחים. לכך שבית המשפט פסל את יכולתם של מתמחים להתפטר יש השלכות עצומות: היא הופכת אותם לעובדי כפיה (וחלקם כבר מתנהגים בהתאם). בעידן מוקדם יותר קראו לאנשים כאלה עבדים או צמיתים.

החלק הבעייתי ביותר בהחלטת בית המשפט היא שהוא אומר שאם כמה מתמחים מדברים זה עם זה ומתאמים את התפטרותם, מדובר בשביתה. במחילה מכבוד בית המשפט, זו צואת פרים. אנשים שעובדים זה עם זה גם מדברים זה עם זה. אנשים שהיו שותפים למאבק שבית המשפט שבר לא מפסיקים לדבר זה עם זה, ולהשפיע זה על זה – ולחמם זה את זה נגד המערכת – רק בגלל שבית המשפט בגד בהם.

נסו לדמיין את מצבו של אדם ששבת 160 יום, ואחר כך התפטר, ואחר כך בית המשפט הודיע לו שהוא כבול לתפקידו ושעליו להגיש עוד מכתב התפטרות, ויום לפני כניסת המכתב השני לתוקפו, בית המשפט עיכב שוב את התפטרותו לבקשת המדינה, ואחרי כמה ימים הודיע לו שהיא בכלל מבוטלת. כמה אנשים כאלה, לדעתכם, עדיין רוצים להיות רופאים בישראל?

רוצה בית המשפט לבטל את התפטרותם של רופאים, יואיל ויעשה זאת באופן פרטני. יואיל ויבחן כל תיק ותיק לגופו. הוא לא יכול להעניש את הרופאים שהחליטו באמת ובתמים לחפש לעצמם מקצוע אחר רק בגלל שסביר – ואכן סביר – שכמה מהם החליטו להשתמש בכלי הזה ככלי מאבק.

התוצאה של החלטת בית הדין לעבודה היא בוז מוצדק כלפיו. זו היתה החלטה אומללה לא רק מבחינת האנשים שכבלה למקום עבודתם, שיש לקוות שהם לא יצייתו לצו; היא היתה אומללה מבחינת השפעתה על כל יחסי העבודה בישראל. למשרד השקרני והחמסני ביותר בישראל אין יותר שום סיבה להתפשר במאבקי עבודה. אחרי הכל, אם הוא לא יצליח לשבור את השביתה באמצעים הרגילים, הוא רק צריך לשכנע את בית המשפט שהעובדים הכרחיים כדי להעביר את בית המשפט לצידו.

המהלך של בית הדין של נילי ארד היה גשר אחד יותר מדי בכניעה למדינה על חשבון זכויות שאר האזרחים. עכשיו לא נותר אלא לעודד סירוב המוני לצו – כדי לשבור את כוחו של בית הדין לעבודה. כפי שהוא כעת, הוא עוד כלי של משרד האוצר נגד האזרחים. לא ניתן לאף גוף, גם אם הוא מאוכלס בשופטי עוטי גלימות, להפוך את התושבים למשועבדים למדינה. אם לבית המשפט יהיה שכל, הוא לא יעצור רופאים שלא יתייצבו לעבודה בשל בזיון בית הדין, אבל הוא הפגין מעט מאד שכל עד כה.

יתכן שבג"צ ינסה להציל את מה שנשאר מכבודו של בית המשפט לעבודה, אבל אירונית הוא יוכל לעשות זאת רק על ידי ביטול החלטתו, שעומדת בסתירה בוטה כל כך לחוק חופש העיסוק. אבל לא הייתי בונה על זה: במצבים כאלה, בג"צ הוא אלוף ההתחמקויות והדחיות.

הוא לא רוצה, אחרי הכל, לעמוד מול הממסד. מבין שלושת הרשויות, מעמדו של בית המשפט הוא הרעוע ביותר. רק זה חסר לו, לפתוח חזית של ממש נגד משרד האוצר.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מתהדר בימים האחרונים בעסקת השבויים שארגן ואומר שהוא "השיב את גלעד הביתה." האיש שדיבר גבוהה גבוהה על כך שאסור להכנע לטרור, עומד לשחרר אלף טרוריסטים. הוא רוצה לקבל אשראי ציבורי על כך ששינה את החלטתו והתאים אותה לדעת הקהל. לגיטימי, אבל בתנאי אחד: שכאשר משוחררי עסקת שליט ישובו לרצוח ישראלים – והם ישובו – נתניהו יודה בפומבי שחלק מדמם של הנרצחים גם על ידיו.

ואם הוא לא יזכיר, יהיה מי שיזכיר.

(יוסי גורביץ)

ב"הזמן הצהוב", מתאר דוד גרוסמן דיון בבית משפט צבאי בגדה, שבו מתחוור כי הנאשם לא יכול להיות אשם בעבירה המיוחסת לו. אם יזוכה, עם זאת, הדבר ישפיע לרעה – בנוסח אורוול והפיל שלו – על מעמדו של הכובש, שפתאום יתגלה כמסוגל לשגות. מצד שני, עוול ברור גם הוא ישפיע לרעה על מעמדו של הכובש. השופט, על כן, מרשיע את הנאשם בעבירה שכלל לא הואשם בה – ודן אותו לכליאה למספר הימים שכבר ישב במעצר. כך, מצד אחד, אדם חף מפשע משוחרר, אבל מעמדו של הכובש נשמר.

משהו מעין זה התרחש אתמול (ב'). סאמר עלאווי, מנהל אל ג'זירה באפגניסטן, נעצר בחשאי בתחילת אוגוסט. איפול חלקי הוטל על הפרשה. השב"כ טען בשעתו כי יש "חשדות חמורים" נגד עלאווי וכי בחקירתו מעורבים "גורמים שונים" (רמז לגופי מודיעין זרים?), והתנגד לשחרורו ממעצר. בין השאר, התלונן עלאווי כי לא קיבל טיפול רפואי הולם, ועמותת "רופאים לזכויות אדם" עתרה עבורו לבית המשפט, כדי שיוכל לקבל רופא שיבדוק אותו עצמאית – זכות המוקנית לכל עציר. נציגת "רופאים לזכויות אדם" אמרה לי הבוקר כי מניעת הטיפול הרפואי, שגם בית המשפט מתח עליה ביקורת, נראתה להם כנסיון להפעיל לחץ על עלאווי.

במה שהפך לנוהל כאשר השב"×› מנסה לשבור עציר, נמנעה ממנו במשך חלק מתקופת מעצרו גישה לעורך דין – שיטה שמוכיחה את עצמה פעם אחר פעם כיעילה בגביית הודאות, והוכיחה את עצמה גם הפעם. עלאווי, יש לציין, ×”×’×™×¢ לבית המשפט לראשונה שמונה ימים לאחר מעצרו. חוקריו גם נמנעו מלומר לו במה הוא חשוד, וננזפו בשל כך על ידי בית המשפט. במהלך החקירה ננקטו האמצעים הרגילים: חקירה במשך שעות בלתי סבירות תוך כדי כבילה (חקירה ארוכה – אנחנו מדברים פה על 20 שעות – מהווה, יש לציין, גם מניעת שינה), איומים בלקיחת בני ערובה (מעצר של בני המשפחה) ועוד.

אתמול, שוחרר עלאווי ממעצרו, אחרי שבעסקת טיעון הוא הורשע ב"קשירת קשר לביצוע שירות עבור התאחדות בלתי חוקית", קרי החמאס. אחת העובדות שהועלו היא הפגישה של עלאווי, במסגרת מסיבת עיתונאים, עם בכיר בחמאס – איך לומר, משהו שעיתונאי צפוי לעשות. פלסטיני שהיה מורשע במשהו דומה לזה – וגם הסעיף הזה הוא רק אחד מסעיפים ארוכים שבהם הואשם עלאווי מלכתחילה – היה יושב בכלא תקופה ארוכה מאד. על עלאווי גזר בית המשפט רק את הימים שכבר ישב במעצר, בתוספת כמה חודשי על תנאי. עורך דינו של עלאווי, סלים וקים, אמר על הפרשה ש"ההר הוליד עכבר, וגם העכבר מת". קשה שלא להגיע למסקנה דומה. וקים ציין עוד כי מרשו ורשת אל ג'זירה הסכימו לעסקת הטיעון מחשש שהמשפט יימשך חודשים ארוכים, אותם יבלה עלאווי כמובן במעצר. השיטה הזו, של איום במעצר ארוך אם יעמוד החשוד על זכותו לצדק ובצידה הבטחה לשחרור מיידי אם יסכים לעסקת טיעון, מלווה את מערכת המשפט בגדה כבר זמן רב.

הדבר הראוי ביותר לתשומת לב כאן הוא העובדה שעקב מעמדו של עלאווי כעיתונאי ברשת טלוויזיה בינלאומית, המקרה שלו זכה לתשומת לב גדולה מאד ביחס. לפלסטינים מן השורה, שעל מעצרם (או, בהתחשב בכך שנמנעת מהם שגרתית גישה לעורך דין, צריך לומר חטיפתם) מדווח דובר צה"ל אגבית מדי בוקר, אין מזל כזה. חוסר הצדק במקרה שלהם, צפוי להיות רב עוד יותר. עלאווי, אחרי הכל, שוחרר אחרי חודש וחצי בלבד.

כשהישראלים לא מפסיקים את הכיבוש, זה חלק קטן מהעוולות שהם תומכים בהן. לא פלא שהם מעדיפים לא לדעת.

ועוד דבר אחד: יש תחנת רדיו בשם "קול ברמה", תחנה חרדית. לתחנה הזו יש מדיניות: לא משמיעים נשים כלל. לא רק בשירה, גם לא בדיבור. לתשומת לבם של מי שעדיין חושבים שצריך לגלות רגישות לצווחני "קול באשה ערווה". המטרה מעולם לא היתה מניעת שירת נשים; היא היתה השתקת נשים, נקודה. העובדה שלאג'נדה הזו, כמו לכל אג'נדה, יש אידיוטים מועילים לא צריכה להסתיר את המטרה הסופית שלה.

(יוסי גורביץ)

אם למישהו היה ספק מה חושב בנימין נתניהו על תהליך השלום, האמירה שלו השבוע – שהופיעה ונעלמה בתקשורת הישראלית כאבן ששקעה במים אדירים – על כך שהליכה פלסטינית לאו"ם "תתקע את המשא ומתן ל-60 שנה" אומרת כל מה שצריך לומר. ראש ממשלת ישראל, 18 שנה ויותר אחרי תחילת המשא ומתן הישיר בין ישראל ונציגי הפלסטינים ו-44 שנה ויותר אחרי הכיבוש, חושב שאפשר לסחוב ככה עוד איזה 60 שנה, פלוס מינוס – וזו, כמובן, תהיה אשמת הפלסטינים. אתם מבינים, אם זה היה תלוי בו – בו, שסירב לקבל את מתווה אובמה ולהתחייב לקווי 67' – כל הסיפור כבר היה נגמר. אבל הפלסטינים המרושעים הולכים לאו"ם.

ובצדק גמור. את המשחק הזה צריך להפסיק. המו"מ בין ישראל והפלסטינים, שאין בו אף צד צדיק, החל לפני יותר מ-18 שנה, כאמור. הוא היה אמור להסתיים במאי 1999 בהסכם קבע. באמצע קרו שלוש שנות בנימין נתניהו, שמוסס את המו"מ עם הפלסטינים ולימים יסביר לקהל הבית שלו, משפחת מתנחלים, איך מוטט אותו בשורה של דרישות נוסח "כן, אבל לא". אחר כך הגיע אהוד ברק, אריק שרון עלה על הר הבית, צה"ל ירה מיליון כדורים באוקטובר תוך שהוא מצפצף על הוראות הפסקת האש של הממשלה, הפלסטינים עברו לטרור, שרון הפך לראש ממשלה, וההמשך ידוע. בין לבין, בין ספטמבר 1993 לספטמבר 2010, מספר המתנחלים יותר מהוכפל.

×–×” לא ×”×™×” במקרה: ההתנחלויות בגדה היו הפרויקט הלאומי הראשון במעלה של ישראל. בעשור האחרון, בעוד הגרזן יורד על תקציבי האיזון של הממשלה למועצות המקומיות בישראל גופא, בהתנחלויות עמד שיעור תקציב האיזון למתנחל על 951 ₪ לנפש לשנה, בהשוואה ל-303 לנפש בישוב ממוצע בישראל (776 ₪ לנפש בישובים ערביים, 616 ₪ לנפש בעיירות הפיתוח); ההשתתפות המיועדת – סעיף סיוע נוסף של הממשלה – עמדה, בהתנחלויות, על 2,264 ₪ לנפש, לעומת 1,478 ₪ בישובים מבוססים, 1,859 ₪ לנפש בישובים ערביים ו-1,719 ₪ לנפש בעיירות פיתוח. ממשלת ישראל היתה אחראית ל-50% מהתחלות הבניה בגדה המערבית וברצועת ×¢×–×” (בתקופה שעדיין עמדו שם ההתנחלויות על תילן), כמו גם ל-35% מההשקעה בבניה שם. לשם השוואה, בישראל גופא היתה הממשלה אחראית ל-18% מהתחלות הבניה ורק ל-10% מההשקעה בבנייתן.

אם גידול האוכלוסיה בישראל גופא עמד על ×›-18% בממוצע, בשטחי הגדה והרצועה הוא עלה בכ-47% – כמעט פי שלוש. עמדתי כאן בעבר על מחירי הדיור הנמוכים בהתנחלויות בהשוואה לאלה בישראל: שוב, לא מדובר במקרה. זו היתה מדיניות ממשלתית מכוונת, ארוכת ימים – ראשיתה בימי בגין – שמטרתה לפתות את הישראלים לנטוש את ישראל ולעבור לשטחים הכבושים, בעיקר בגדה. בהתחשב בכך שחלק ניכר מהמתנחלים החדשים הם חרדים, זו הצלחה כבירה: בשנות השמונים, נחשבו החרדים למתנגדים עקשנים למדיניות ההתנחלויות, כשמנהיג הליטאים הרב ש"ך מגדיר אותן כהתגרות בגויים וכסכנת נפשות. משבר הדיור בקרב החרדים, שהגיע אליהם מוקדם משמעותית יותר משהגיע אל שאר הישראלים, מצא את פתרונו בהסכמה שקטה עם ההתנחלויות ומעבר רבבות חרדים אל מעבר לקו הירוק.

אם לצטט את עלי אבו ניעמה, ישראל מעמידה פנים כמנהלת משא ומתן על חלוקת קרטון פיצה, בעודה מכרסמת את הפיצה. ישראל כבר בלעה 78% מפלסטינה המנדטורית – אפילו ישראל של קווי 1949, נזכיר, איננה דומה לישראל שתוכננה בהחלטת האו"ם מהכ"ט בנובמבר 1947 – ועכשיו היא חוטפת עוד ועוד נתחים מהאחוזים הבודדים שנותרו, תוך שהיא מתעקשת על כך שהמשא ומתן צריך להכיר "בעובדות בשטח", כלומר פשעי המלחמה שהיא ביצעה. כל מי שמנהל מו"מ עם ממשלה ישראלית שאיננה מוכנה למינימום שבמינימום, הקפאת התנחלויות, כלומר מתעקשת על זכותה לגזול עוד אדמות תוך כדי המו"מ, הוא אידיוט.

והפלסטינים הפסיקו להיות אידיוטים. הם השכילו להפוך את המצב לדרמת מוסר. הם הולכים לאו"ם, והם יציגו את ישראל, מיקרונזיה וארה"ב כפי שהן: מצורעות בדעת הקהל העולמית, התומכות האחרונות של משטר כיבוש שתחת נתניהו הפסיק להעמיד פנים שהוא זמני. 60 שנה, זוכרים? שר חוץ מתנחל, שאומר מעל במת האו"ם שלא יהיה הסכם?

אלא שלמרבה הצער והאימה, בכלל לא ברור שאפשר עוד לחזור לגבולות 1967. בסוף שנות השמונים, כתב מירון בנבישתי מאמרים וספר שעוררו שערוריה. התזה שלו היתה שבהתחשב במספר המתנחלים בגדה, בירושלים וברצועה חזון שתי המדינות הוא פיקציה: בשטח קיימת מדינה דו לאומית. הרבה מאד שמאלנים קיבלו את זה ממש לא טוב.

כשבנבנישתי כתב, מספר המתנחלים בגדה עמד על כ-30 אלף. עכשיו הוא עומד על יותר מ-300,000. בהתחשב במה שקרה כאן בהתנתקות, ישראל לא תעמוד בפינוי הזה – אפילו אם היה כאן מישהו עם הרצון הפוליטי לבצע נסיגה כזו. היא לא תעמוד בפינוי משום שהיא תתמוטט כלכלית אם היא תצטרך להציע למתנחלי הגדה את הפיצויים שהגישה למפונקי גוש קטיף. וגם אם היא תציע פיצויים כאלה, קיימת סכנה משמעותית למרד צבאי.

יתר על כן, ההתנחלויות נבנו במכוון כמוקשים, ככלי שמיועד למניעת אפשרות קיומה של מדינה פלסטינית. לפני כשמונה ימים השתתפתי בסיור שעורכת עמותת "עיר עמים", ושמסביר את המציאות המורכבת, שלא לומר מטורפת, בירושלים רבתי. מבט אחד במפה שחילקה העמותה – אפשר לראות אותה כאן – מסביר את הכל. הכתמים הכחולים הם התנחלויות. הקו הסגול מציין את הקו המוניציפלי הפיקטיבי של ירושלים שאחרי הכיבוש של 1967. שימו לב לבליטה של הקו האדום מזרחה – זהו תוואי הגדר, כביכול עוטף ירושלים, שמיועד להכניס אליה גם את מעלה אדומים, כפר אדומים, והתנחלויות אחרות.

חלק ניכר מתושבי ההתנחלויות הללו – הגבעה הצרפתית, גילה, הר חומה, הר גילה, פסגת זאב – כלל לא יודע שהם גרים בהתנחלות. לימדו אותם שהם גרים בירושלים. אין להם, ולא במקרה, מושג שהמקום שהם גרו בו לא היה אי פעם "ירושלים" בשום מושג שהוא. את השטחים האלה פשוט אין אפשרות לפנות, לא בלי טראומה גדולה בצד הישראלי, ששעתה הגיעה מזמן. בימים אלה, שורה של ארגוני שמאל קוראים להכרה במדינה פלסטינית, תחת הסיסמה של “50 סיבות”: קשה להמנע מהמחשבה שהמהלך הזה מפגר אחרי זמנו ב-20 שנה לפחות.

מהבחינה הזו, המהלך הפלסטיני באו"ם – הבהרה לישראל שהכיבוש והסיפוח תוך עצימת עיניים אינם יכולים להמשך עוד – הוא מהלך ראשוני נכון וחיובי, שכל ישראלי צריך לתמוך בו. בהנתן שממשלת נתניהו תמשיך בסירובה, ולא תאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית עצמאית ובת קיימא, השלב הבא צריך להיות הודעה של הפלסטינים שהם דורשים להכיר בהם כאזרחים שווי זכויות של המדינה הקיימת דה פקטו בין הים לנהר – הם לא חייבים לקרוא לה "ישראטין" – כי המצב האחר, קיומה של מדינת אפרטהייד, תוך ציפיה בלתי פוסקת לסוף 60 שנות המשא ומתן של נתניהו, פסול מכל בחינה מוסרית.

ולא, זה לא יהיה קל. וכן, זה יעלה בדם ודמים ובפרדיגמות מנותצות, בראש ובראשונה זו הציונית. כן, טרוריסטים משני הצדדים – נעזרים באלמנטים של הכוחות המזוינים של ארצם – ינסו למנוע את הפתרון. ובכלל לא בטוח שיהודים ומוסלמים, ועוד במזרח התיכון, מסוגלים להכיר באחרים כשווים. אבל 44 שנים אחרי תחילת ההתנחלות, לא נשארו אפשרויות סבירות אחרות לסיום הסכסוך.

(יוסי גורביץ)