מהפך 2013

נכון, מבחינתו, עשה נתניהו כשהקדים את הבחירות. וגם לקואליציה שלו זה טוב. מעמדו הציבורי לא צפוי להשתפר עם הזמן ויריביו מתארגנים וצוברים כוח. הוא כנראה הבין שזמן יותר טוב מעכשיו כבר לא יהיה. בגלל ההכרזה על הבחירות, ליברמן ככל הנראה ניצל שוב מהגשת כתב אישום. אמנם אף אחד לא מבטיח לנו שהוא היה מוגש בקרוב, אבל אם היה מוגש לפני הבחירות ומונע ממנו להיות מועמד, מפלגתו הייתה מתרסקת. אין שם מישהו שמושך אלקטורט חוץ ממנו. אמנם הוא ימשיך לנהל את המאפיהסליחה, המפלגה, גם מהכלא אם צריך, ואולי היה מקבל את אפקט אריק שרון (שניצח בחירות שלא השתתף בהם עקב תרדמת), אבל טוב זה לא היה עושה לו. ש"ס מדממת קולות לטובת הרב אמסלם ואף אחד עוד לא יודע מה דרעי זומם. בקיצור, ללכת לבחירות עכשיו, מבחינת הקואליצה, זה הכי קרוב ל"ללכת על בטוח" שיש.

מה שאומר שהקואליציה מאוימת (ובצדק) וחייבת להימנע מהעברת תקציב. לא יאמן עד כמה מעוותת נהייתה הכלכלה שלנו. פוליטיקאים מכהנים אשכרה מכריזים שכדי להעביר "תקציב אחראי" צריך לנטרל את קולו של הציבור, שהכסף הזה שלו ובשבילו, כדי להמשיך לחלק אותו בשקט לטייקונים. הממשלה יודעת שהיא לא יכולה לבקש את תמיכת הציבור עם תקציב כזה, ולכן היא מבקשת את תמיכתו בלי תקציב ותזמבר אותו אחרי הבחירות, במידה ותיבחר. הרי יהיו לה כמה שנים של שקט. מספיק כדי להסתדר על איזה ג'וב אצל אותם הטייקונים.

מפלגות האופוזיציה עושות קולות של בעד הקדמת הבחירות. אולי כדי להציג ביטחון בעצמן, אבל גם כי בהקדמת הבחירות יש יתרון גם עבורן. כרגע, הן תופסות גובה אבל המציאות כאן הפכפכה ובשנה יכולים לקרות הרבה דברים. תוך כמה חודשים פחות. אם כי חימום גזרה בעזה או בלבנון, זה משהו שהממשלה יכולה לעשות בכל זמן שתרצה.

האם מהפך ריאלי כבר בקדנציה הזאת? בואו נזכיר לעצמנו כמה דברים לגבי התנודות בהצבעה הישראלית: רק לפני כמה שנים הליכוד ירד ל 12 מנדטים ולמרות זאת יש אנשים שממשיכים לדקלם את המנטרה הדפוקה על מצביעי הליכוד שיצביעו לו לא משנה מה יקרה. שווה להזכיר שלא כל כך מזמן עמיר פרץ משך כמה מנדטים מהפריפריה לעבודה ובמקום שזה יגרום לשמאל להסתער על הפריפריה בכל הכוח, זה גרם לו לברוח לקדימה ביללות "לקחו לי את המדינה". חמישה מנדטים דוברי רוסית הצביעו בזמנו לשינוי, לפני זה הצביעו רבים לברק וקודם לרבין. בבחירות 92, בהם מרצ זכתה בשניים עשר מנדטים, כמה מהם כנראה היו של דוברי רוסית וזה קרה כי מרצ השקיעה בזה בוחטה כסף. בעשור האחרון, אף מפלגת שמאל לא השקיעה בציבור דוברי הרוסית. מרצ דווקא התחילה להשקיע בזה לאחרונה ואני מקווה שלמרות שהדוקטרינה הנוכחית של המפלגה זה להחזיר אליה את המצביעים המסורתיים יותר מאשר לחפש חדשים, היא תשקיע בזה יותר מהמינימום (ובבקשה בלי גרסה רוסית של קמפיין ה”נשמה”).

ובל נשכח את האס בשרוול: אחוזי ההצבעה. בעשור האחרון, האחוזים ירדו מכ-75% ל-65% ופחות. הירידה, בואו נזכיר, קשורה להחלפת הפוליטיקה הישראלית מפוליטיקה של שני גושים לפוליטיקה של "מרכז" גדול ושיירי אופוזיציה עלובים מימין ומשמאל. בבחירות הקרובות, על רקע התפרקות מפלגת קדימה, שוב יש משהו שמתחיל להזכיר שני גושים אם כי אנחנו עוד לא שם. מקובל לחשוב, לדעתי בצדק, שההצבעה לימין ולדתיים קשיחה יותר מההצבעה לשמאל ושאי הצבעה נפוצה יותר בקרב שכבות מוחלשות, ולכן רוב אותם 35% אחוזים שלא מצביעים הם אנשים שאפשר לפנות אליהם, במיוחד על רקע חברתי. אפשר גם להניח שהמאבק החברתי צפוי להעלות את שיעורי ההצבעה, ואלו חדשות רעות לממשלה המכהנת.

מפלגת העבודה, שאם הייתם שואלים אותי לפני שנה, הייתי עונה לכם שצריך לנתק אותה מהמכשירים ולסגור עניין, קפצה בסקרים פי ארבע (!), בתוך שנה אחת בלבד. לפני חצי שנה בלבד, הרעיון ששלי יחימוביץ' תיתפס כמתחרה רצינית לנתניהו היה על תקן בדיחה. עכשיו זאת המציאות. זה לא קרה לבד. היא דופקת עבודה ומה שיותר חשוב, האנשים שסובבים אותה דופקים עבודה. היא הקיפה את עצמה בצעירים מבריקים והיפראקטיביים שבונים את מה שאין כרגע לשום מפלגה גדולה אחרת: שטח.

האנשים שמקיפים את הפוליטיקאי חשובים לא פחות ממנו. ואיזה הבדל יש בין הפמליה של ביבי לזאת של יחימוביץ'. מצד אחד, לשכה שורצת תככים ומזימות מלאה במלוקקים מאנשי אדלסון ומני עסקנים יוצאי "מכוני מחקר" ימניים שיושבים בארמונות המושבה הגרמנית, מזמינים קייטרינג מקינג דיוויד בג'ובות שהם מקבלים ממפעיליהם במפלגה הרפובליקנית ומנוהלים ביד רמה ע"י שרה נתניהו. מהצד השני, אנשים שאני יכול למצוא יושבים לצדי על הבאר בירושלים. זה מה שמשנה לי תשאלו? והתשובה היא כן. זה בדיוק מה שמשנה לי. יש לי ג'ורה שלמה לפתוח על יחימוביץ', על המפלגה שלה, על דרור ישראל וכל הנוגעים בדבר. אבל כרגע, אני לא יכול שלא להחמיא למי שהעלתה מפלגה גוססת למעמד של מתחרה רצינית על השלטון תוך שנה אחת בלבד. קחו את זה כתזכורת קלה למה שאפשר לעשות כשעובדים במקום להסביר למה אי אפשר והכול אבוד.

במהלך שלוש השנים האחרונות, כל הפרשנים וכמעט כל מי שיש לו נוכחות ציבורית כלשהי משכנעים אותנו שהכהונה הבאה אצל ביבי בכיס, והפרשנים משמאל לא פחות מאלו מימין. התבוסתנות הזאת נוחה מאוד, כי זה אומר שלא צריך לעשות שום דבר ואפשר להמשיך להתבכיין, להתעסק במירוק המצפון ולחלום על החלפת העם או על דרכון פולני. להזכירכם, בבחירות 2009 היו חסרים שישה מנדטים לגוש חוסם שמאלי והליכוד היה המפלגה השנייה בגודלה בכנסת. זה היה ניצחון, אבל לא ניצחון מוחץ. ואין סיבה מיוחדת לחשוב שנתניהו יצליח יותר בבחירות האלו.

אני עשיתי לעצמי החלטה: אני מרגיע עם הדיבורים של עד כמה חרא פה ולא רואים אור בקצה המנהרה. לא מפני שהם לא נכונים אלא מפני שאני כבר די יודע את כל זה. לא חוכמה להראות עד כמה המצב נואש ושאין סיכוי לשינוי. ואכן, ניתוח "הגיוני" יביא אותנו למסקנה הזאת בדיוק, רק שאין מה לעשות עם מסקנה כזאת. אומרים ששלוש מתוך ארבע מסעדות פושטות את הרגל בשנה הראשונה. אם מסעדנים היו אנשים "הגיוניים", לא היו לנו שום מסעדות. אני מציע להתחיל להשקיע את האנרגיה לא בחיפוש איומים אלא בחיפוש הזדמנויות, קלושות ככל שהן יכולות להיראות לנו היום.

Posted in כללי | 82 Comments

הוגנות קשוחה. פוסט אורח

מאת: יריב מוהר

הרבה פעמים מאשימים את השמאל האקטיביסטי שהוא לא דואג לאינטרס הישראלי וחושב קודם כל על הפלסטינים. האומנם? זה דורש בחינה מעמיקה, היגיונית ומחקרית, לא שליפה מהמותן.

לפי אמונתי לאנשים אין לרוב תודעה כוזבת. הם יודעים מה האינטרס שלהם. אני מהמר, למשל, שרוב הישראלים רוצים לחיות בשקט ובבטחה ורואים בכך אינטרס ישראלי. האם הם יודעים את הדרך לשם? למעשה איש לא יודע בוודאות איך ניתן להגיע לשם. אבל יש לנו כמה סימנים בדבר הגישה הנכונה.

הוגנות-קשוחה – הגישה המועילה ביותר ביחסים ארוכי טווח

במונחים של אינטרס תועלתני, תורת המשחקים יודעת לנבא לנו מה הם יחסים שמביאים למירב התועלת לשחקן הפועל בזירה ומנסה להשיג טובין כלשהם [כסף, אדמה, כוח וכו'] מול שחקנים אחרים שמבקשים את תועלתם הם. במודל משחקי של מסחר בין צדדים המבוסס על "דילמת האסיר" אתה יכול לרמות ולהשיג יותר אבל גם חושף את עצמך אגב כך לסיכון גבוה יותר. מודל כזה מראה כי הניסיון "להשיג כמה שיותר" ו"למקסם את הרווח או התועלת שלך", עשוי להיות אסטרטגיה משתלמת מול שחקנים מזדמנים. מאידך, כשאתה "תקוע" עם אותם שחקנים באותה זירה, ומשחק שוב ושוב עם אותם אנשים, אתה עלול ליצור לעצמך מונטין של רמאי וכך לחשוף עצמך ליותר סיכונים וסנקציות שגם יתממשו. ניסית לגרוף כמה שיותר רווחים? אנשים יתחילו להחזיר לך יותר ויותר על הטריקים הלא הוגנים שלך ובסוף תצא מופסד (נכון שבניגוד למציאות במודל זה השחקנים הם שווי כוחות, אך לאורך זמן ארוך מאוד אין וודאות שיחסי הכוחות יישתמרו – לא לעולם חוסן – כך שזה לא הבדל כה משמעותי). כן, אלו הן תוצאות בשטח, תוצאות אמפיריות, של ניסויים במודל תורת המשחקים. רמאות פועלת נגד האינטרס של הרמאי, ניסיון לגרוף כמה שיותר רווח פועל נגד האינטרס של רודף הרווחים.

מאידך השחקנים המצליחים ביותר במשחקים חוזרים ונשנים בהם הצדדים למשחק נותרים קבועים, הם אלו שמפעילים אסטרטגיה שניתן לכנותה כ"הוגנות קשוחה": דהיינו הם ראשית כל הוגנים למול השחקנים האחרים אך מגיבים בסנקציות בלתי מתפשרות בעת שההוגנת הופרה.

מכאן שביחסים מול שכניך המדיניים, איתם אתה "תקוע" באותו אזור, הוגנות קשוחה תיהיה האסטרטגיה שתממש הכי טוב את האינטרס שלך לחיים שקטים וטובים. ישראל לא יכולה לעבור דירה, שכניה הערבים ימשיכו ללוות אותה מאות בשנים, לכן לטובת האינטרס הישראלי ראוי שהיא תתחיל להפעיל את ראשית ההוגנות, ובמקרה הצורך גם את הגישה הקשוחה.

ואם המודל של תורת המשחקים נראה לכם מופשט וראציונאלי מדיי אתם יכולים לבדוק זאת על ההיסטוריה: כוחות לאומיים\מדיניים ששאפו לפחות [ביחס לתקופתם] להוגנות קשוחה שגשגו. כוחות שלא יישמו את המרכיב הקשוח התפרקו. כוחות שלא יישמו את המרכיב ההוגן הרוויחו לטווח הקצר אך נפלו בגדול או שנאלצו להיעשות כל כך דכאניים ואכזריים עד שהם הפכו אטומים ורעים גם כלפי האנשים שהרכיבו אותם כקולקטיווים או תמכו בהם. סין היא מקרה כזה – היא אימפריה דורסנית גם ביחס לסינים, ולא רק ביחס לטיבטים.

הוגנות קשוחה אינה נדיבות של אדונים

אסור לבלבל בין הקונספט של הוגנות קשוחה לבין הגישה של "נדיבות אדנותית". אמירות כמו "תראה כמה נתנו להם [לפלסטינים] והם נשכו לנו את היד", הן אמירות של אדון לכלבו, של מי שכלל לא מיסד יחסים הוגנים ושיוויוניים, אלא בא מתוך יחסי הכוח הלא-הוגנים, מתוך עמדת האדון המובנית שלו, ומשם מוכן להיות לארג' לפי נטיות ליבו או הקפריזה שלו. זו לא הוגנות ולא קשוחה, ייתכן ומדובר דווקא בדיכוי רכרוכי – האדון שמנסה לפייס את נתיניו הזועמים, אבל לא מוכן לוותר על עמדת האדון.
ביחסינו עם הפלסטינים, מאחורי כל האמירות על "ידינו תמיד מושטת לשלום", "יתנו ייקבלו לא ייתנו לא ייקבלו"  ו"ההצעות הנדיבות" של ברק עומד בדיוק הרעיון של נדיבות אדנותית, לארג'יות של מי שלא מתכוונים לוותר על עמדת ההגמוניה, נדיבות האדון לעבדו. הכי רחוק מהוגנות קשוחה שרק אפשר.

ומהו היעדר הוויתור על ההגמוניה? לפלסטינים הצענו מדינה מפורזת לחלוטין, למרות שמי שלחם נגדנו כצבא ממוסד ב-67' הייתה מדינת ירדן עמה דווקא חתמנו על הסכם שלום הוגן. הצענו להם מדינה שזרועות פתלתלות נשלחות אל ההתנחלויות בליבה וכמעט מבתרות אותה [בעוד שסביר כי היו מוכנים לחיות עם מיעוט יהודי במדינתם מבלי שנאלץ לנגוס בשטחם, ר' הצעת הפלסטינים לגבי מעלה אדומים כיישוב שיישאר בפלסטין]. הצענו להם שנמשיך ונשלוט שנים בעמק הירדן – החיבור שלהם לעולם – גם כשהם כבר מדינה, אבל יצאנו בזמנו למלחמה בגלל סגירת תעלת סואץ שכלל לא נמצאת בשטחנו, ואם לחזור לימינו אנו: לא הצענו לפלסטינים עצמם שום פיצוי סביר על הכוונה לשלוט בגבולותיהם במשך זמן לא ברור.

שמאלנים מסיתים פלסטינים – כל האמת

נשאלתי פעם בפייסבוק האם זה נכון שאנו, פעילי השמאל\זכויות אדם, מסיתים פלסטינים. השבתי בגאווה שכן, אני אישית משתדל להסיט פלסטינים כמה שיותר לא להתייאש ולתבוע מה שהם חושבים שמגיע להם באופן הוגן, בזירה הציבורית והאזרחית. אם הפלסטינים יוותרו על ההוגנות הקשוחה שלהם כיום ילדיהם ידרשו אותה מחר, ובפחות נחמדות. אנחנו לא צריכים עוד הסכם-עלאק-שלום-צודק שיתפוצץ לכולנו בפנים ויימתג את רעיון השלום ככישלון ידוע מראש. מספיק לנו אוסלו אחד. מנהיגים פלסטינים פשרנים-בכאילו או אפילו באמת פשרנים ביחס לזכויות יסוד פלסטיניות לא טובים לא לנו ולא לפלסטינים. הבו לנו פלסטינים הוגנים-קשוחים, ויחסינו יהיו יציבים ואמיתיים.

השמאל ושפת האינטרסים

השמאל הנוקשה – מעבר למפלגת העבודה – ממעט לדבר במונחים של אינטרסים, בוודאי שלא במונחים של אינטרסים ישראליים, ואף מסתייגים מכך. יש לציין את העוולה והכתם המוסרי, הם חושבים, לא את מה שמזיק לנו. זו טעות פטאלית. המיינסטרים הישראלי – כמו כל זרם מרכזי שאני יכול לחשוב עליו בקרב עמי העולם – מונע בעיקר על ידי אינטרסים וסנטימנטים קולקטיוויים ראשוניים. הסנטימנטים הראשוניים שלנו כעם מודרני הוגעים בעיקר לתודעת מצור פוסט-שואתית. והאינטרסים, ובכן הם מכוונים בהתאם לשאיפה ראשונית להרגיש בטוחים ושהאוייב רחוק – מעבר לרצועת הביטחון. אז מדרום לבנון נסוגנו, אבל לא מהתפישה שקלקילה קרובה מדיי לערי החוף שלנו. כל עוד לא נצליח להראות שרצועות ביטחון הן אסטרטגיה רעה ברמה האינטרסנטית, כלומר כדי להשיג ביטחון, לא נתקדם. כשהסוגיה שעל הפרק מובנית בקרב הציבור הישראלי כבחירה בין התאבדות לאומית לאופציה ב', לא משנה כלל מהי אופציה ב' וכמה היא מזוiיעה מוסרית, היא תתקבל.

אבל חמור מכך, התפישה שישנו מוסר וישנו אינטרס ותהום פעורה ביניהם היא הדבר האיום פה. דווקא המודל של תיאוריית המשחקים מראה לנו כי הגישה של הוגנות-קשוחה היא שילוב בלתי ניתן לפיצוח של מוסריות וקידום האינטרס שלך ושל האחר – מעין חתירה לטוב כללי, להבדיל ממוסר של אדונים המלאים בחמלה על המוחלשים שיש לחוש לעזרתם.

Posted in כללי | 47 Comments

חצי הכוס הריקה.

כצפוי מביטאון שבטי, 'הארץ' ניצל את הכתבה הזאת להתגוללות הטקסית הרגילה על חרדים, אבל אנחנו נעיף בה מבט נוסף. כי היא חשובה. הכתבה מספרת על מה שקרה לתקציב החינוך בעידן קומישר החינוך גדעון סער ותקציב – מספר את הסיפור הרבה יותר טוב מאלף נאומים והודעות לעיתונות. תקציב הוא תמיד הדבר האמיתי.

אז רוב תקציב משרד החינוך קשיח למדי והולך ברובו למשכורות. אותו חלק מהתקציב שאפשר לשחק אתו, והמקור העיקרי לסוכריות שבאפשרותו של השר לחלק למי שהוא רוצה, הן תוספות שונות, שהסתכמו בשנת 2011 ב – 2.6 מיליארדי שקלים. מתוך כספים אלו, לחינוך החילוני ניתנו אי אילו פירורים, ההעברות לחינוך החרדי עלו ביותר משליש והכסף לחינוך הדתי-לאומי – וכאן אנחנו מגיעים לסיפור המרכזי – גדל במאות אחוזים. בשנת 2008 תקציבו של האגף הממלכתי דתי היה 9.5 מליוני שקלים. ב – 2011 תקציבו היה 58,5 מיליון. ועוד לא ספרנו את המיליונים שהולכים לכל תכניות האינדוקטרינציה השונות תחת השמות המכובסים "יהדות", "ציונות", "אהבת הארץ" ושאר סירופ מתוק.

זמן קצר אחרי שקומישר החינוך הנוכחי התמנה לתפקידו, הוא מינה לתפקיד יו"ר המזכירות הפדגוגית וליד ימנו את איש המכון לאסטרטגיה ציונית, ד"ר צבי צמרת. זה שהרים והוביל את המתקפה על לימודי האזרחות, קיצוצם, דילולם, צנזורם ו"איזון" תכני הדמוקרטיה שבהם ע"י תכנים של "יהדות" ו"ציונות" שהתלמידים ממילא מקבלים למכביר במקצועות אחרים. וצבי צמרת הצהיר בזמנו שאת ילדיו שלו הוא שולח לחינוך הממלכתי-דתי כדי ש"ייהנו מחצי הכוס המלאה".

והחינוך הדתי-לאומי הוא אכן חצי הכוס המלאה. תקציבית, כמו שראינו, אבל לא רק. במתכוון או שלא, הביטוי "חצי הכוס המלאה" הוא מחווה לעגלה המלאה. זו של הדתים, שמלאה ועמוסה בתוכן ובערכים, להבדיל מ"העגלה הריקה"של החילונים. ותפיסה זו נכונה לגמרי, לפחות כשמדובר במערכת החינוך.

הערכים הנלמדים במערכת חינוך הדתית-לאומית אולי הולכים ונעשים דומים לאלו שנלמדים במדרסות של אפגניסטן – אבל הם ישנם. היא גדושה בהם. מערכת החינוך הדתית מחנכת לערכים, להשקפות, לדעות ובאופן חופשי על הבר לגמרי, גם לעמדות פוליטיות ימניות.

ובחצי הכוס הריקה? "הישגים", יעדים ומדדים, נקודות מיצ"ב, זכאות לבגרות ואחוזי נשירה. מיקודים וציונים. שממה של טבלאות, גראפים, נוהלים וסטטיסיקות שהייתה מוציאה מדעתו פקיד שומה. עם פועלי ייצור שדופקים שעון במקום מורים ותלמידים נכאי רוח שמשננים שלושה גורמים לעלייה השנייה וארבע תוצאות של מלחמת העולם הראשונה כדי להקיא אותם במבחן. תלמידים שיודעים לדקלם – וגם ידקלמו ברגע שיחשדו במשהו – "אין פוליטיקה בבית הספר". הרי חילונים אנחנו, אצלנו כל אחד מאמין במה בא לו, תלושים כמו פרפרים שעוברים מפרח לפרח אנחנו ולמה מי הוא פועל ההוראה שיתערב בחירות האינטלקטואלית של התלמיד הישראלי? ואז, אותם האנשים שעיקרו וניטרלו את מערכת החינוך החילונית מערכים בשם ה"הישגיות" – תופסים את הראש וצועקים געוואלד! איך קיבלנו דור כזה חסר ערכים, שרק הכסף והחומר מעניינים אותו?

אלו אותם אנשים שגררו כל מורה שהתעקש לשים לרגע בצד את המרדף אחרי הבגרות -חרף מחאותיהם של התלמידים ששוכנעו שציון נמוך בבחינה משמעו חיים כהומלס מתחת לגשר, כדי לדבר על ענייני היום או כדי להעמיק בנושא – לחדר המנהל לקבל על הראש על פגיעה בנתוני ההישגיות של בית הספר ולכן גם בתקציב שהוא מקבל. אלו אותם אנשים שגררו כל מורה שמעז לשתף את התלמידים בעמדתו הפוליטית, או אף נצפה בהפגנה כלשהי או העז לשתף סטטוס פוליטי בפייסבוק, לשימועים ושיחות הפחדה במשרד החינוך. המדובר, כמובן, בהפגנות שמאל ובחינוך החילוני והערבי בלבד. להפגנות ימין, המורים בחינוך הדתי עצמם יכולים לקחת את תלמידיהם באוטובוס של המועצה וזה בסדר כי פעם השמאלנים בקיבוצים היו עושים את זה וכל דבר ששמאלני עשה אי אז נותן צ'ק פתוח לימין לעשות כל דבר שנראה לו דומה ובריבית דריבית לנצח נצחים ומה אתם בוכים יא צבועים, איפה הייתם כשיולי תמיר פיטרה את אסתר ברנד?

ומאיפה ייקחו "ערכים" למלא בהם את חצי הכוס הריקה אם לא מאותו מקום שכוסו רוויה ושבו כמו בסיפור הזן הישן ממשיכים למזוג והנוזל נשפך לכל הכיוונים וצריך ללכת לאן שהוא? אז באות בנות שירות ללמד את בני דורן שלהן "יהדות" מהי מתוקף העובדה שזכו לגדול בבית דתי, ביקורים אצל ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר בחברון ואצל עמותת הימין אלע"ד ב'עיר דוד' שהפכה – בשליחות הממשלות – את חייהם של תושבי וואדי חילווה שבסילוואן לגיהנום כדי להקרין לילדים סרטי תלת-מימד קיטשיים בסגנון ובמימון נוצרי-אוונגליסטי, ו"מסע ישראלי" של הרב המתחכך מוטי אלון ותכנית "תרבות ישראל ומורשתו" של מעריץ 'אם תרצו' בנימין איש-שלום וקצינים וחיילים במקום מורים ועוד ועוד.

אף אחד לא חשב למלא את מערכת החינוך החילונית בערכים חילוניים. היינו יכולים ללמד את הציונות של אלטנוילנד של הרצל ולא של הפמפלט המסורבל "כוכב מישראל" של ההוגה הדגול רונן שובל, את היהדות של משה מנדסלון, הרב שלום משאש ומרטין בובר ולא של שבתי צבי המודרני הרב צבי יהודה קוק. היינו יכולים ללמד את התנ"ך כלימודים קלאסיים, כמו שבמקומות אחרים לומדים הומרוס ווירגיליוס ולא כ"הוכחה" מפוקפקת לזכותנו לנשל ולדכא ערבים מעורבת בממבו-ג'מבו פסאודו-אקדמי. היינו יכולים ללמד היסטוריה כדרך להבין טוב יותר את האנושות ואת החלק בה שהוא אנחנו ולא כדרך להנחיל לילדים תודעה טראומטית של קורבן נצחי. ולא היה הורג אותנו ללמד אבולוציה בלי להתנצל, שלא לדבר על דמוקרטיה.

אבל בישראל אין "חילוניות". דאגו ודואגים שגם לא תהיה. ה"חילונים" שלנו הם דתיים שלא בא להם לקיים מצוות, שרוצים שהמדינה תהיה "יהודית" כדי שהם לא יצטרכו להיות בעצמם, שיאכלו שרימפס בערב שבת אבל יאלצו את בת זוגם לשקר לחבורת מזוקנים ולעבור תהליך ארוך ומשפיל אם יתגלה במקרה שהייתה לה סבתא שיקסע מצד האימא לפני 200 שנה.

והימין של היום הוא קומבינה קטלנית בין הרע ביותר בשני העולמות, החילוני והדתי. מאחד לקחו את השטחיות והנהנתנות ואת תרבות הצריכה ואת תפוס ככל יכולתך ואכול ושתה כי מחר נמות ואת הפוסט-מודרניזם הציני. מהאחר לקחו את הלאומנות המתלהמת ושנאת הזר והמיזוגניה והפאתוס המלודרמטי ואת בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו. ואין כמו גדעון סער, זה שבלילות מתהולל במועדונים של תל-אביב ובבוקר מתגבר כארי לקום מההנגאובר להרביץ תורה בילדים שלנו, כדי להיות הפוסטר-בוי, המוציא והמביא של כל זה.

Posted in כללי | 1,193 Comments

המספריים פותחים סניף בפייסבוק.

פתחתי דף לבלוג בפייסבוק, שם אעלה כל מני דברים, הערות וקיטורים שלא מתגבשים לכדי פוסט או לפני שמתגבשים לכדי פוסט, וגם אעדכן על פוסטים חדשים ואפיץ כל מני דברים שאני לא שם בפרופיל האישי. מוזמנים לעשות לייק.

נ.ב: מארק צוקברג הוא השטן.

Posted in כללי | 4 Comments

איפה הרוסים. שיחה עם רומן ברונפמן.

ירושלים היא רומא השלישית, מרכז העיר הוא השכונה שלי. אבל לא גדלתי פה אלא שם – הרחוב חינך אותנו. יודע את המקום שלי, הולך עד הסוף, הגעתי לכאן בעקבות הלב. טרוריסטים חיילים פנאטים שוטרים, כל אחד מוצא משמעות לחיים זה כל היופי. כל אחד פה עם הקטע שלו ולשחוט זרים היא המסורת המקומית. לאורך ההיסטוריה, מלחמה על הטריטוריה, מביאה שכול, אחים לקוראן מחסלים אחים לתורה. התגייסתי בצד של היהודים והלכתי למלחמה, כבשנו את עזה וחברון יעני בשביל המולדת. כל יום הוא יום הדין, עשן על שדה הקרב. צל המוות נופל על עיר של זהב מתחת לשמיים כחולים, מתנהל הקרב על הכתר ועל חמורים כמונו – לא יחסכו בכדורים. סאדייל, אוליצה.
-

לפני עשר שנים, "איפה הרוסים" הייתה שאלה שנישאה בפי כל. הטרנדים החברתיים והפוליטיים שלהם נותחו, מקומה של ההגירה במציאות הישראלית נידון, המפלגות חיזרו אחריהם. זה היה כשזיכרון חלקם בניצחונם של אהוד ברק ויצחק רבין עוד היה טרי. אבל עשרים שנה אחרי גל ההגירה הגדול שבעקבותיו אחוז דוברי הרוסית בארץ צמח למספרים דומים לזה של דוברי הערבית, הם קוטלגו כמצויים עמוק בכיסו של ליברמן, כאויבים של כל הנאור והנכון, אלו מביניהם שהשמיעו קולות אחרים נתפסו כחריגים שאינם מייצגים קול משמעותי בקהילה ונעלמו מהשיח. כחלק מהמחלה הישראלית של החלפת הדמוקרטיה בדמוגרפיה דוברי הרוסית, כמו הדתיים, כמו המזרחים, נצבעו כולם בצבע הכוח הפוליטי המאורגן וההגמוני ביותר בקרבם ותפקידם האפשרי של החלקים הלא מבוטלים שיכולים להיות שותפים לשינוי פוליטי נשכח ונזנח.

כנקודת פתיחה, כך אני מקווה, לדיון מחודש במקומם הנוכחי של דוברי הרוסית בציבוריות הישראלית ומה שיותר חשוב, באפשרויות שגלומות בהם בעתיד, הלכתי לראיין את ח"כ לשעבר רומן ברונפמן. מאז שהיגר בשנת 1980, ברונפמן עשה מסלול שעבר בכל המוקדים המרכזיים בציבוריות הישראלית. צבא, אקדמיה, חברה אזרחית, פוליטיקה ארצית ועכשיו, המגזר העסקי. וכשמהגר חוצה את כל הצמתים האלו, הוא כנראה מגיע למצב שבו שווה לשמוע את מה שיש לו להגיד.

חצי חצי

מר ברונפמן, אנחנו יושבים במשרד שלך בקומה ה-25 של עזריאלי. האם אתה מרגיש מחובר מספיק למה שקורה שם למטה?

שאלה לעניין, וחיכיתי לה. אני אמנם יושב בקומה ה-25 אבל לא מזוהה עם ההון כפי שהוא מצטייר. אני גר בדירה שכורה, מושך משכורת צנועה, נוסע בתחבורה ציבורית ומסתובב ברחוב. גם כח"כ, לא הייתי מנותק. מספר הטלפון הפרטי שלי היה גלוי לציבור ואני רואה את עצמי כאחד מהעם.

בזמן האחרון, לא מדברים על מה שקורה בציבור דובר הרוסית. מה קרה?

היום יש בציבור דובר הרוסית נציג אחד, בולט ומסוכן, שזה ליברמן ומפלגתו. קולות אחרים קיימים, אבל לא נשמעים. כיום מכהנות בכנסת שתי ח"כיות מהמרכז שמאלה, מרינה סולודקין ונינו אבסדזה וקולן לא נשמע. הן נשאלות שאלות בענייני עלייה וקליטה בהתאם לסטריאוטיפים של התקשורת והשמאל. אבסדזה מתעסקת בנושאים אחרים, כמו זכויות הלהטב"ק, וזה מתפרסם. אף אחד לא שואל אותה על דעותיה בנושא המדיני. בנושא זה, יש רק קול אחד שנחשב כמייצג את הקהילה.

היום, יש בקהילה כ-25% שלא יצביעו בשביל ליברמן בשום מקרה כי זה נוגד את כל מה שהם מאמינים בו. עוד 25% הם קולות צפים, והשאר תומכים בליברמן ומאמינים בדרכו.

כלומר, חצי מדוברי הרוסית מחויבים לליברמן והחצי השני לא.

נכון.

גורלם העגום של רוסים בשמאל הישראלי

שמתי לב, אפרופו אבסדזה, שכשמישהי כמו אנסטסיה מיכאלי מטנפת על ההומוסקסואלים היא נתפסת כמייצגת את דוברי הרוסית ואבסדזה, שהקימה את השדולה לקיום זכויותיהם, לא נתפסת כמדברת מתוך הקהילה ומייצגת קול בה. למה?

אני לא רוצה לדבר בשמה. אני חושב שאבסדזה תמיד ניסתה להתרחק מהזיהוי הרוסי ולהשתלב בספירה הישראלית. אני ניסיתי להחזיק את שני הדברים. נשלחתי לכנסת כנציג הקהילה אבל ניסיתי לתפוס גם עמדה שפונה לציבור הישראלי כולו. זה קשה להחזיק את שני הדברים ולכן אנשים בורחים מהשילוב הזה.

למה נכנסת לפוליטיקה (במפלגת 'ישראל בעלייה')?

נכנסתי עקב צורך. הגנה על הקהילה. בסוף שנות התשעים הייתה תקופה בעיתית מאוד מבחינת העלייה. הגיעה מאסה גדולה של אנשים וישראל הייתה בלתי ערוכה באופן טוטאלי לקלוט אותם. אז בהתחלה היה ירח דבש, אבל כבר ב-94 הייתה התפכחות הדדית. באנו מכל מני מקומות. אני הגעתי מהעבודה, אחרים הגיעו ממפלגות ימין. חשבנו שנוכל לייצג את הציבור ברמה הקהילתית וזמן מה עשינו זאת, לא יודע אם באופן משביע רצון אבל באופן סביר. ואז הגיעה ההתפרקות. ליברמן הקים מפלגה, יורי שטרן הצטרף, יולי אדלשטיין הלך לליכוד ואני התחברתי למרצ כסיעה עצמאית.

הריצה המשותפת עם מרצ היא סוג של יציאה מהפוליטיקה המגזרית והצטרפות למפלגה ישראלית מבוססת ומגובשת. איך זה היה?

הצטרפתי באותו זמן שביילין הצטרף…

היה רעיון טוב לצרף אותו?

חשבתי שכל חיזוק לשמאל זה רעיון טוב. עד היום אני חושב שכל חיזוק לשמאל באמצעות פתיחת דלתות זה רעיון טוב וההצטרפות שלי הייתה סוג של פתיחת דלתות. וזה לא היה פשוט. אני יכול להגיד שלולא יוסי שריד, שולמית אלוני וביילין, לא הייתי רץ עם מרצ. הם התעקשו על זה בניגוד לדעתם של כל השאר שהתנגדו.

מי התנגד, הח"כים האחרים?

ממש כולם. שריד הוביל את המהלך על אפם ועל חמתם של הח"כים האחרים, חברי ההנהלה, ממש כולם.

למה?

זאת בדיוק הזרות. אני הייתי מבחינתם מישהו חדש, ועוד מישהו שרץ ביחד עם אנשי ימין. זה עורר חשדנות שהיא טבעית בסך הכול, ולזה מצטרפת החשדנות הכללית כלפי רוסים. וגם כשבסופו של דבר התקבלתי והייתי במקום החמישי ברשימה, כל יום ספרו לי קולות שכן הבאתי או לא הבאתי.

היית מבחינתם קבחן קולות?

בהחלט.

אחרי ששריד עזב והמשבר במרצ העמיק, ניסיתי להוביל מהלך בשמאל של איחוד כל הכוחות. פניתי לקבוצות שמאל רדיקלי שהסתובבו הרבה בשטח, ירוקים למיניהם, הצעירים של מרצ שלא היו מרוצים מהתפקוד של המפלגה, הרוסים של השמאל, אבל לא הצלחתי.

למה?

לאנשים יש אגו מפותח מאוד. במיוחד אצל פוליטיקאים, במיוחד אצל פוליטיקאים ישראלים ובאופן חמור במיוחד אצל פוליטיקאים ותיקים כלפי פוליטיקאים חדשים. זאת מחלה שמונעת מהפוליטיקה הישראלית לתפקד בצורה טובה. אז אמרתי לעצמי שעשיתי מה שיכולתי, הגיע זמן למתוח קו ומתחתי קו.

יש כוונה לחזור?

לא עובר חודש בלי הצעה של מפלגה או תנועה כלשהי. אני לא חושב שאחזור. אדם לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים. המים זרמו בצורה מסוימת מאוד בשנות התשעים, החיבור שלי לפוליטיקה היה טבעי מאוד, אני חושב שהייתי בולט ועשיתי עבודה טובה אבל לא חושב שאעשה זאת שוב.

משבר לאורך ולרוחב

לאן ישראל הולכת?

ישראל במשבר עמוק מאוד. המשבר הוא בתחום הלאומי, הדמוקרטי, הדמוגרפי, החברתי – לא כ"כ בתחום הכלכלי אלא דווקא בתחום החברתי. אני לא רואה שום אופק שבו ישראל יוצאת מזה. אם הייתי רואה הייתי מתגייס, אבל אני לא רואה.

מה לגבי אופק תיאורטי?

אין הרבה אפשרויות. היחידה כנראה היא לכונן סוג של פדרציה דו-לאומית במדינה אחת מהירדן עד הים אבל אנחנו ממילא זורמים לכיוון הזה. גם מסקנות הועדה של אדמונד לוי קובעות את זה. אם אין כיבוש יש סיפוח, אם יש סיפוח יש זכויות פוליטיות למסופחים.

לא בהכרח. ישראל יכולה לספח את שטחי C וליצור לפלסטינים "תחום מושב" כמו ברוסיה הצארית. הפלסטינים יחיו במובלעות שלהם, תהיה להם אוטונומיה מוניציפאלית בלי זכות הגדרה עצמית וזה סוף הסיפור.

זאת תיאוריה ישנה שחוזרת על עצמה שוב ושוב מאז שנות השבעים, של חמישה-שישה בנטוסטאנים, כמה שנצליח לפרק אותם. אבל זה כבר מאוחר מדי בשביל הסידור הזה, בגלל התקשורת. ואני לא מדבר על תקשורת כמו ידיעות אחרונות אלא לסולידריות שנבנתה בין בני אדם בשנים האחרונות על גבי האינטרנט והרשתות החברתיות.

השמורה הסובייטית בישראל

איך אתה מגדיר את מצבו של הציבור דובר הרוסית בהנחה שיש 'ציבור' כזה?

יש ציבור כזה אבל הוא הולך וקטן. הנה אנחנו למשל, יכולים לנהל את השיחה הזאת ברוסית אבל מנהלים אותה בעברית. בהתחשב במאפיינים של הציבור, נכון יותר להגיד 'דוברי סובייטית' מאשר 'דוברי רוסית'. זאת לא רק שפה אלא הלך מחשבה. אני תמיד אומר שבישראל יש את השמורה הסובייטית הגדולה בעולם. דוברי רוסית בגרמניה, בארה"ב או בקנדה לא מחזיקים במאפיינים כאלה. אפילו מדינות ברה"מ לשעבר עברו תהליכי דמוקרטיזציה, תהליכי משבר, תהליכי זהות. השמורה הסובייטית בישראל לא עברה שום דבר.

זאת בעצם מושבה סובייטית שיש לה חשיבה מאוד מסוימת, פחדים מאוד מסוימים וניתוק מאוד מסוים גם מהמציאות הישראלית וגם ממדינת האם. וזאת בעיה. לאנשים מהשמורה יש זכות הצבעה והם מצביעים לליברמן.

ומה קורה עם אותו חצי מדוברי הרוסית שלא מצביע לליברמן?

מחפש. מחפש זהותית, מחפש תרבותית, מחפש לשונית ומחפש פוליטית. והחצי הזה מאוד מאוד מגוון ופרוס לרוחב כל הקשת הפוליטית. החל מהימין הקיצוני וכלה בחד"ש.

את החצי הראשון קל לאפיין. הוא מגיע מהחשיבה הפוסט-סובייטית המעוותת. בסופו של דבר, המשטר שם הצליח ליצור את ה"הומו-סובייטיקוס". אבל החצי השני נהיה חופשי וביקורתי. הוא למד עברית, למד תקשורת ולמד לקרוא בין השורות. זאת גם הסיבה שכל כך קשה "לתפוס" אותו פוליטית. הוא כל כך מגוון, וכל כך ביקורתי, שהוא מתלבט ביסודו. אבל במונחי הצבעה, החצי הזה נמצא ברובו במרכז המפה הפוליטית.

מה גורם למישהו להיות החצי הזה או בחצי האחר?

זה שילוב של כל כך הרבה גורמים שאי אפשר לענות על השאלה הזאת. החל בנסיבות אישיות ותכונות אופי וכלה בענייני חיבור ליהדות וסוג היהדות שהתחברו אליה עוד שם. האם מדובר, למשל, בחוזרים בתשובה ממוסקבה שהתחברו עם רעיונות משיחיים או היהדות של הקהילות היהודיות במערב אוקראינה…

מערב אוקראינה זה הארדקור.

ההארדקור של הליברליזם. המקום בו נולדתי, צ'רנוביץ', היה הבירה היהודית של האימפריה האוסטרו-הונגרית. יש שם את בית הכנסת השני בגודלו באירופה אחרי ברלין וזה בית כנסת רפורמי!

ממה שאני שמעתי, מערב אוקראינה זה ההארד קור של הלאומנות דווקא. האוכלוסיה האוקראינית שם נחשבת הלאומנית ביותר.

זה נכון, אבל הם לאומנים שיודעים לכבד לאומים אחרים. בשביל לכבד את הלאומיות של האחר, אתה חייב להיות לאומי בעצמך. אז כשיש לך אוכלוסיה אוקראינית לאומית ואוכלוסיה יהודית לאומית, אז הן יכולות לחיות ביחד לא כל כך רע, אם הן מבינות שהן נמצאות באותה סירה.

המושבה הסובייטית שהזכרת תהיה איתנו גם בדור הבא?

סוציולוגית, ההשתייכות הפוליטית משתנה על ציר הזמן ועם היכולת הכלכלית. העלייה של שהות השבעים למשל התחילה מהצבעה לתחייה והיום פרוסה לכל רוחב הקשת הפוליטית עד מרצ.

העלייה של שנות התשעים, לעומת זאת, הסתגרה בתוך עצמה. היא הבינה שהיא יכולה לספק את הצרכים התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים של עצמה. ויש לה מפלגה משלה. ושם, האידיאולוגיה לא חשובה, מה שחשוב זה שהיא "משלהם".

אז השמורה לא תהיה איתנו בדור הבא. קודם כל, יש את תסמונת הדור השני כמו אצל המזרחים. יהיו עיותים מסוימים, פחדים ומחלות, אבל לא במידה כזאת. תוך עשרים שנה, השמורה תיעלם.

אתה בעצם אומר שהציבור דובר הרוסית עובר תהליך של ליברליזציה.

כן, אבל איטי. ולא אלו שהגיעו בשנות התשעים. הם עדיין מחזיקים בסט הערכים הלאומני והטוטליטרי וחושבים שהקהילה יכולה לספק את צרכי עצמה. הבעיה כאן טמונה בוותיקי העלייה של שנות התשעים. במיוחד אלו שהגיעו בגיל מתקדם, שלא למדו עברית, שלא למדו להסתדר, שפזורים בפריפריה. הם מנותקים והם כואבים וזו לא אשמתם. חשוב לי להגיד את זה. זו טרגדיה.

כשליברמן פגש של אלי ישי

תשאל כל ישראלי ברחוב והוא יגיד לך שדוברי הרוסית ימנים יותר מהשאר, אבל ממה שאתה אומר, אין הבדל.

לא אמרתי שיש הבדל, פשוט דיברנו על הרוסים. הם אכן נוטים יותר ימינה אבל ההבדל אכן לא גדול. בעשור האחרון, כל הציבור היהודי עבר תהליך של הקצנה.

מה שקורה בחלק הפוסט-סובייטי של הציבור הרוסי התחבר עם מה שקורה בציבור הישראלי ויצר את מה שאני מכנה "כשליברמן פגש את ישי". זה מפגש של שני כוחות אנטי-דמוקרטיים. האחד חושב שדמוקרטיה זה מיותר והשני חושב שאין דמוקרטיה כי יש אלוהים והחיבור הזה הוא הדבר שמסוכן לישראל.

היינו יכולים להסתדר עם החרדים והדתיים אם רוסים לא היו מחזקים אותם. הליכוד הוא הבסיס לקואליציה הזאת, וגם הוא לא מאופיין בליברליות יתרה אבל לפחות מדבר על ערכים דומים לזה שלהישראלי הממוצע. אבל כאן יש ברית בין שתי קבוצות גדולות שבכלל לא נמצאות במשחק הדמוקרטי.

אבל יש חתול שחור בין דוברי הרוסית לימין הדתי. לפחות שליש מדוברי הרוסית לא מוגדרים כיהודים לפי ההלכה ועבור הדתיים זה עקרוני שהם יתגיירו, אבל את דוברי הרוסית לא מעניינת ההלכה והאנשים האלה לא הולכים להתגייר.

נכון. זה באמת סוג של חתול שחור. הרוסים הגיעו מתוקף חוק השבות שהוא חוק חילוני. אמנם אנטי-ערבי, אבל ליברלי יחסית בתוך היהדות. והחוק הזה הביא אותם למדינה שבה הנושא הזה מתנהל ע"י הרבנות לפי חוקי ההלכה.

העניין הזה מתפוצץ כל הזמן אבל מה שקורה לאחרונה זה שהנפגעים מכך בתוך הציבור הרוסי מסתגרים בתוך עצמם. אותם 300,000 נמצאים בסוג של הגירה פנימית. מה שלא מפריע להם להיות לאומנים אגב, הם מחפשים אחיזה כלשהי בישראליות ומגלים שהם לפחות לא ערבים וזה מחזיר אותם לידי הימין. זה מין סולם כזה שבו אנשים לא מחפשים את המקום השוויוני אלא את מי שאפשר לדרוך עליו כדי לטפס למעלה.

יש דרך לשבור את זה?

זאת שאלה של מנהיגות. זה אפשרי כשיש מנהיג מסוגו של רבין שלא היה טלית שכולה תכלת אבל היה סולידרי ושוויוני, פשוט ורגיש באופן יחסי. היום אין מישהו כזה. המנהיגים של היום מתפרנסים משנאה וזה חוזר אליהם כמו בומרנג. כשכולם מטעינים את העם בשנאה, הם מקבלים את השנאה בחזרה. תראה מה קורה רק בשנה האחרונה, הומוסקסואלים, חרדים, ערבים, פליטים, כל קבוצה שאפשר לבודד, מודרת החוצה.

מה עם השתתפות דוברי הרוסית במאבק החברתי?

המאבק לא מתנהל נכון. זאת כבר שיחה נפרדת, אבל בגדול, מדובר במאבק של הקונצנזוס שמצא את עצמו נדחק מהשלטון. אלו הילדים והנכדים של האליטה שהבינו שהשלטון כבר לא אצלם, לא רוצים לעזוב את ישראל אבל מרגישים לא רצויים בה. ומהבחינה הזאת זה מאבק אמיתי, אבל לא באמת מאבק חברתי, לא במובן הסוציו-אקונומי של המילה, אלא מאבק זהותי. בגלל זה הפריפריה, הערבים וגם הרוסים מתקשים להתחבר אליו. הם לא איבדו את השלטון כי הם עוד אף פעם לא היו בשלטון.

-

מנהלי: היום הבלוג חוגג שנתיים לעלייתו לאוויר. מקובל לנפק סטטיסטיקות במקרים כאלו אבל הפעם האחרונה שבדקתי הייתה בדיוק לפני שנה, והחלטתי שאני לא רוצה להיות מונע משיקולי רייטינג אלא לכתוב מה שמתאים לי לכתוב ולא מה שמתאים לאנשים לקרוא. אם לשפוט לפי כמות השיתופים, שאותם אני כן רואה, זה עושה טוב גם לרייטינג.

בשנה השניה כתבתי פחות מהשנה הראשונה, בעיקר בגלל שאני פחות מובטל לשמחתי והבנאדם צריך להתפרנס. מודה לקוראים, לתורמים לתחזוקת הבלוג ובעיקר למגיבים, שבלעדיהם הפלטפורמה של "בלוג" לא שווה הרבה, אז תגיבו יותר במטותא.

בקרוב, אם ירצה החבר הדמיוני, באיחור אופנתי לא מבוטל שהתקצר עקב הטרדותיו המועילות של הבודהה מתאילנד מרטין ויינשטיין, הבלוג יעבור מתיחת פנים ויזואלית וטכנולוגית, יחד עם עוד דברים שכדאי לתקן ולשנות. מי מכם שנתקל בבעיות טכניות שלא על כולן אני יודע או שיש לו הצעות לפיצ'רים, מוזמן לשלוח אותם למייל put.scissors@gmail.com

Posted in כללי | 293 Comments

הפראיירים רק מתחלפים.

תקראו לי פרנואיד. אבל משהו לא נראה לי בעניין הזה שבזמן שהפגנות על רקע חברתי מתחילות להצטבר, מוקם אוהל בעיר שראשה אמר שאצלו – לא יוקם אוהל אחד. הפקחים לא נשלחים לפרק ולהחרים, השוטרים לא נשלחים לדפוק מכות. מי שכן מגיע זו שורה של פוליטיקאים והתקשורת מפרגנת. מה זה מפרגנת? מה בדבר אייטם יחצ"נות מוזמן שמספר לנו, התאמינו? שפוליטיקאית אחת העזה לא לגיע! והכבוד ל'הארץ', מה שאמור להיות הכי דומה לעיתון.

לא רק שהרשויות לא מערימות קשיים כגון איסור על שלטים "שפוגעים בשמה של מדינת ישראל" או פיזור דשן, אלא שגם הטוקבקיסטים בתשלום נותנים מנוחה למקלדותיהם וכן גם זרועות התעמולה הלא רשמיות של נתניהו – 'אם תרצו' ו'ישראל שלי'. שלא רק שלא מפמפמות את הטענות הרגילות כלפי מי שמפגין נגד השלטון, זה על היותם בוגדים שממומנים ע"י הקרן החדשה לישראל וכו', אלא שהם מצטרפים למארגני ההפגנה מחר (מוצ"ש) לתמיכה בגיוס חרדים וערבים לצה"ל ולשירות הלאומי. הפגנה שחתום עליה ארגון אד הוק בשם "המחנה המשותף". ובראש המחנה צועד עסקן ציני שמנסה להידחף לפוליטיקה עוד מלפני שעברו לו החצ'קונים, ללא הצלחה עד כה. ואתו, יו"ר התאחדות הסטודנטים שכמקובל אצל עסקנים מסוגו, השתתף המאבק בשנה שעברה רק כדי להיות בעמדת מיקוח טובה יותר כשימכור את עצמו בשנה הנוכחית. זה שחושב שהסטודנטים חיילים שלו וילכו או לא ילכו להפגנות לפי מוצא פיו.

'אם תרצו' בטח מרגישים כמו בבית. הרי ארגון הקש הזה צמח מ"מאבק מילואימניקים" מזוייף שהיה למעשה מאבק נגד ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט ו'תכנית ההתכנסות' שלו. הספין ההוא מומן כזכור ע"י מקורבי נתניהו. היחצן דאז, חביב הבלוג מוישה קלוגהפט, התרברב בזמנו שהוא הצליח להביא את אייקון השמאל פרופ' זאב שטרנהל להפגנות, לצרכי הטעיה. הקשר החם בין ביבי לארגון נשמר והעמיק, והשיטה שוכפלה גם לארגונים אחרים שהמרכזי בהם הוא 'ישראל שלי'. פרויקט הדגל של מועצת יש"ע לדברי המנכ"ל הפורש נפתלי בנט במכתב הפרישה שלו. מוישה קלוגהפט, אגב, היה גם המוח מאחורי 'ישראל שלי'.

לפי אותו מודל, ההפקה של "מחאת הפראיירים" הביאה לצרכי כיסוי כמה ארגונים אמיתיים, חלקם ממומנים ע"י הקרן החדשה לישראל. מסתבר ש'אם תרצו' ו'ישראל שלי' שכמעט כל פעילותם מסתכמת בתעמולת דה לגיטימציה משולחת רסן לכל מה שהקרן החדשה עוברת לידו, מוכנים לצעוד כתף אל כתף לצד ארגוני הקרן. ככה זה כשהמטרה מקדשת את האמצעים.

והמטרה היא אחת, וברורה כשמש: ספין. ספין שמופק ע"י משרד יחסי ציבור כלשהו, שמטרתו היא כיבוי המאבק החברתי ע"י כך שידברו על משהו אחר. ולא בפעם הראשונה. לפני שנה, אחרי שהשלטון החליט שהציבור שיחרר מספיק קיטור לטעמו, כשהקיץ נגמר והסטודנטים עמדו לחזור ללימודים, כשהרשויות התחילו לפנות את המאהלים, התקשורת עברה להתעסק בנושא "הדרת" הנשים ע"י חרדים. נושא ראוי ללא ספק, שצריך לעסוק בו לא רק לצרכי ספין ולצרף אליו את נושא הסחר בנשים ופרסומי הסחר הזה שמציפים את רחובות תל אביב ועוד כמה דברים שחורגים מהמיסגור הנוח של התגוללות על החרדים.

אחר כך, הונפץ "האיום הסודני". התקשורת עסקה במרץ בהשחרת מבקשי המקלט כמו שקודם לכן עסקה בהשחרת החרדים. כאן, הצטרפה למערכה שיטה שנוסתה בקטן וללא הצלחה בקיץ: הפגנה מטעם הממשלה שמוצגת כ"הצטרפות" למחאה. כמו ב"הצטרפות והובלה" כן? הקבלן המבצע? טוב ששאלתם. 'אם תרצו' ו'ישראל שלי'. אותם שמשון ויובב דפקו עבודה גם בספין האיום הסודני שבמסגרתו ראינו ח"כים מהקואליציה – שמתפקידם לעשות – מפגנינים ומסיתים נגד האופוזיציה – שמתפקידה לבקר.

אבל אלו היו אילתורים. לקיץ הזה, השלטון הגיע עם תכנית. תכנית שעושה שימוש בכל הטריקים המלוכלכים הנ"ל, ובטח עוד כמה שלא ראינו עדיין. אז מסתבר שמה שמטריד את האזרח הישראלי זה לא שהוא לא גומר את החודש, שהשירותים שהוא אמור לקבל תמורת המיסים שלו מופרטים והופכים לשירותים בתשלום או מיובשים תקציבית עד כדי קריסה כדי להכינם להפרטה. לא שהכסף שלו קונה פחות בזמן שהכסף של הטייקונים קונה הרבה יותר. לא ששוק העבודה הפך לג'ונגל של משרות חלקיות וזמניות שבו אנשים שעובדים שנים רבות באותו מקום מפוטרים ברוב טקס פעם בשנה. לא שהתקציב לא מגיע לפריפריה ואם מגיע, הוא הולך לא לתושבי המקום אלא ל"אוכלוסיה איכותית" שבאה לגור שם וחושבת שהיא עושה בזה טובה מיוחדת לאנושות. לא זה מה שמטריד את האזרח, מסתבר, אלא זה שחרדים וערבים לא עושים צבא או שירות לאומי ולא הולכים למילואים.

אז תנו לי להגיד לכם כמה דברים על זה: החרדים לא יגוייסו. צה"ל לא צריך אותם, אין לו מה לעשות איתם והוא לא רוצה להוציא את הכסף שלו עליהם. צה"ל סובל מעודף כוח אדם. לא רק שאלפי חיילים מעבירים את השירות בין בטלה לעבודות יזומות חסרות טעם, אלא שצה"ל נמנע ככל האפשר מגיוס מילואים.

כבר לפני עשור, נעשה מהלך שהעביר את רוב המשימות שמילואימניקים היו ממלאים לחיילים סדירים. מילואימניקים קרביים (מיעוט בכל צבא) נקראים לשירות, תפקידי פיקוד ומקצוענים כאלה ואחרים טוחנים מילואים, אבל רוב חיילי המילואים בכלל לא מזומנים. הדבר נכון במיוחד לחיילי מילואים מהמעמד הבינוני ומעלה שיום עבודה שלהם עולה לצבא הרבה יותר כסף ולכן הוא מעדיף להניח להם ולזמן מילואימניקים עניים שבשבילם חודש מילואים הוא חודש עם משכורת ולפעמים מבקשים לעשות מילואים כדי לשרוד כלכלית.

שירות לאומי? לא שמתי לב שהממשלה הקצתה את מאות המיליונים הנדרשים לצורך זה. מערך השירות הלאומי של היום קטן מאוד והוא הנחלה הפיאודלית של מפלגת 'הבית היהודי' שמעדיפה לתת את התקנים לבנות דתיות מהמגזר ולמנוע אותם ממתנדבים ערבים. מספר המתנדבים הערבים, אגב, גדול הרבה יותר מהתקנים שמוקצים עבורם. האם זה אומר ש'אם תרצו' ו'ישראל שלי', שראשיהן נוטים לרוץ לכנסת ברשימת הבית היהודי יגידו משהו בהפגנה על "השתמטות" הבחורות הדתיות? על הגלגלים שתוקעים בהרחבת השירות הלאומי במגזר הערבי? בואו ננחש ביחד. ואם כבר מדברים על זה, אני משער שאף מילה לא תיאמר גם על יקירי המגזר, בני ישיבות ההסדר שמשרתים מחצית מזמן השירות של סתם אזרח. זה אומר, אגב, שחייל בני"ש עושה כרבע מכמות התעסוקה המבצעית ביחס לחייל רגיל, מה שלא מפריע לפרנסי המגזר לרומם ולפאר אותם כלוחמי על שצה"ל פשוט היה מתמוטט בלעדיהם.

האופציה הסבירה היחידה לשירות לאומי אוניברסלי תחת הממשלה הנוכחית כרוכה, כנראה, בהפרטת השירותים הציבוריים. הקרובים לצלחת שיקבלו אותם יזכו לעובדי כפייה באדיבות כספי המיסים שלנו, וכך ייחסך מהם הצרך לשלם משכורות אמיתיות לעובדים אמיתיים. זה, אגב, לא יוזיל את עלות השירותים למי שמקבל אותם – אנחנו. רק יוריד את איכותם.

התוצאות היחידות שצפויות מכל הטררם הזה של ההפגנות, ההייפ התקשורתי והמשברים הקואלציוניים המבויימים הוא עוד איזה מסלול גיוס לחרדים – על חשבון חיילות – ואפליה נוספת כלפי ערבים. איך אמר ראש ממשלתינו? "בניכוי חרדים וערבים מצבינו מצוין". זה לא היה ניתוח מצב, זאת הייתה תכנית פעולה. הצלחת המאבק תלויה בנוכחות הפריפריה בו והפריפריה צריכה את הסולידריות של המעמד הבינוני. התעלמות מופגנת מהמאבק בפריפריה יחד עם הפניית השבט הלבן נגד המגזרים הכי חלשים בחברה הישראלית היא הנוסחה למסמס אותו.

מה כן צריך לעשות? איך פותרים את שאלת השוויון בנטל? על זה לא אכתוב אף מילה בפוסט זה. לא מקובל עלי הדבר הזה שאנחנו נפנה בצייתנות ונדבר "לגופם של דברים" בכל פעם שהספינולוגים המדופלמים של השלטון ינפיצו ספין חדש. הגיע זמן שהשלטון יפסיק לקבוע לנו במה להתעסק, ושאנחנו נתחיל לקבוע לו במה להתעסק.

ההפגנה מחר לא תיתקל באלימות משטרתית. מארגניה לא יזומנו לתחנות המשטרה כדי לברר מה הם מתכננים כי המתכננים הם אלו שנותנים למשטרה את ההוראות. לא ילווה אותה שום רקון, הם לא יצולמו מכל הכיוונים כדי לתפור להם תיקים. הם לא יצטרכו לעבור מבוך בירוקרטי כדי שירשו להם להפגין והכבישים יפונו בעבורם אחר כבוד. על הבמה ובשורות הראשונות יעמדו פוליטיקאים ממפלגות השלטון ופשוט לא יאמינו למזלם הטוב על העם שיש להם, שאחרי כל מה שעושים לו עוד לא מבין שהבני זונות שינו את הכללים.

הפראיירים האמיתיים בסיפור הזה הם אותם אנשים וארגונים תמימים שעוד חושבים שיש כאן כללי משחק הוגן, שמסרבים להבין עד כמה השלטון מוכן לשחק מלוכלך נגדם, שחושבים שהם באים לעוד הפגנה על נושא שהם מאמינים בו כשלמעשה הם בסך הכול ניצבים בהפקה של משרד פרסום. מה גם שבמהרה ההפקה הזאת תעשה אחורה פנה ישר עליהם על תקן "חילונים תל אביבים משתמטים". חכו ותראו. חברים, תחייכו למצלמה, הרגע עשו עליכם כיפה אדומה.

Posted in כללי | 103 Comments

תיאוריית החלונות השבורים.

אני לא מתרגש מחלונות הבנקים שנופצו אתמול בתל אביב. האם זה הדבר הנכון לעשות? כנראה שלא. האם זה מועיל למאבק? כנראה שלא. אבל גם עם הויטרינות המנופצות, ההפגנות פה שניות כנראה רק לאלו של הפאלון גונג במידת הפצפיזם שלהן. בהפגנות על רקע חברתי באירופה, ניפוץ ויטרינות – וגרוע מזה – הוא עניין של שגרה.

הורגלנו לפחד מהצל של עצמינו, ללכת על ביצים. הורגלנו להצדיק באותות ומופתים כל אלימות צבאית או משטרתית. אבל הסטנדרט שמצופה ממפגינים, בתוך הבלגאן, כשהם חוטפים מכות ונעצרים רנדומלית גבוה יותר, ומידת הסלחנות קטנה יותר משאנחנו מצפים מתלמידי בית ספר בזמן שיעור בכיתה.

הרשינו לעצמינו להגיע למצב מעוות לגמרי, שבו המשטרה יכולה להגיד על כל עצור שהוא תקף שוטרים, לספר על סלעים שנזרקו במרכז תל אביב, על מצבורי צמיגים להצתה – וכל זה בלי להביא שום בדל של ראיה, אפילו לא צילום מפליל אחד – במצב שיש אפס שוטרים פצועים מ"אובדן השליטה" האנרכיסטי הנורא (אולי תע"ש פיתחה משהו שמאדה סלעים בדרך אל השוטר?) וכל הדיבור מסתובב סביב מעשה ונדליזם שהתיקון שלו עולה סכום שמנכ"ל הבנק הרוויח בזמן שלקח לי להקליד את המשפט האחרון?

צריך להתבגר. מאבקים הם בלגאן, קורים בהם כל מני דברים, רבים מהם לא ימצאו חן בעינינו. אותי, למשל, מטריף לראות את דפני ליף טוענת שהמאבק חזר לרחוב רק ברגע שהיא הביאה אוהל לרוטשילד ביום שישי, בזמן שהיו כאלה שלא חזרו כי הם אף פעם לא הלכו, והחזיקו מאהלים במשך כל החורף. מביא לי את הקריזה לשמוע שהמאבק חזר עם העשרות של דפני ליף ולא עם המאות של צעדת השכונות שבוע לפני כן. אבל אני גם יודע שמאבק זה לא תכנית כבקשתך ויש גבול כמה קטנוני אפשר להיות. אז אני החלטתי לא ללכת להפגנות בתל אביב, מקווה שהפלג התל אביבי ילמד לעשות מקום גם לאחרים ומפרגן להם כשהם מרימים הפקה גרנדיוזית כמו שרק הם יודעים להעלות. לכל פלג יש את מה שהוא יודע. הארנב צריך להיות ארנב והצב צריך להיות צב.

ההתבגרות צריכה להיות גם מהרעיון שהכול פה תלוי בנו, שאם נתנהג יפה – יתנהגו אלינו יפה, שאם ניתן – נקבל. זה לא עומד לקרות. זה מסוג הטיעונים שהיו נכונים אם היו הופכים את האלימות או הוונדליזם לשיטה – לא אם זה קורה פעם אחת, ואפילו פעמיים או שלוש. אם מי שמולך מתאגרף, זה שאתה תרקוד באלט לא ימנע ממנו להשכיב אותך על החבלים. אפשר לבחור להשאיר את הכפפות, אפשר להתאגרף לפי כללי המרקיז מקווינסברי, אבל צריך להבין מה קורה פה. ומה שקורה פה הוא שהממשלה מאוימת מעצם קיומו של המאבק, בלי קשר לצורה שהוא תופס. הסיבה לזה היא שהמאבק יעלה את אחוזי ההצבעה, ואחוזי הצבעה גבוהים יותר זה פחות מנדטים לימין. במיוחד לאור העובדה שבבחירות הקרובות, אנחנו כנראה נראה תנועת מנדטים מהימין למרכז ומהמרכז לשמאל בכל מקרה.

בעצם קיומו, המאבק מסכן את הקדנציה הבאה של ביבי, והסיבוב הקודם לימד אותם שהתפרצות המאבק בתל אביב מדליקה גם את הפריפריה, ואין מה שמפחיד את הימין יותר מיציאת הפריפריה נגדו.

אז הם ניסו לתחום את המאבק לתל אביב בלבד, כדי להציג אותו כמנותק מהאינטרסים של הציבור בשאר המדינה שאירועים בתל אביב פשוט נראים לו רחוקים. קל מאוד לעשות את זה, אגב. אני יודע שלמי שנמצא בפנים קשה לתפוס את זה, אבל דברים כמו ריבים ופוליטיקות בין כל מני "מנהיגי מחאה" שעושים הרבה רעש בחוגים מסוימים נראים מפה, מרחק של 65 קילומטרים, כמו "מי זה האנשים האלה ולמי אכפת אם הם רבים". אני יכול להבין איך בעפולה כל זה על תקן לא קיים. כן, אני יודע שבכל פעם שאני כותב על האיכסה שמרגישה הפריפריה כלפי המרכז אני מאבד איזה עשרים קוראים. לא נורא, אני אפילו לא בודק סטטיסטיקות, אתם יכולים לסמוך עלי בעניין הזה או להיות בנות יענה.

כשהשלטון לא הצליח להציג את המאבק כקטע של מעשני סושי ואוכלי נרגילות, למרות העזרה הלא מבוטלת מרבים ממי שהוכתרו כמובילי המחאה, הוא החליט שבסיבוב השני לא יהיה מאבק. בכלל.

הם עשו עבודת מטה. יש להם מודיעין, הם קנו, כצפוי, את מי שהם הכתירו כאחד מה"מנהיגים" לפני שנה, איציק שמולי, ויש להם תכנית. המשטרה מונחית, מונחית – לא שוטרים אלימים חארות שמשתוללים כי בא להם אלא הוראה מלמעלה – להיכנס במפגינים אם הם חורגים מכללי המשחק שהוכתבו להם. וכללי המשחק הם כדלקמן:

כל הפגנה צריכה לקבל את אישור המשטרה, גם אם מבחינה חוקית היא לא צריכה אישור כזה (הפגנה שאין בה תהלוכה ולא נישאים בה נאומים בנושא מדיני לא צריכה אישור). במידה ומבקשים אישור, המשטרה מכתיבה להפגנה מסלול נידח ומגביל ככל הניתן. ראינו את זה בירושלים כשדחקו אותה מכיכר פריז הסמוכה לבית רוה"מ לרחוב אגרון הסמוך אך השומם לגמרי. ראינו את זה בבאר שבע, בה המשטרה הכתיבה מסלול פתלתל בסימטאות צדדיות בין אתרי בנייה. מותר לעשות הפגנות רק אם לא רואים אותם. אם יחרגו מזה, או לא יבקשו אישור למרות שהחוק לא מחייב זאת, ההפגנה תוכרז כבלתי חוקית, יהיו מכות ויהיו מעצרים. חלקם של פעילים שסומנו מראש, וחלקם רנדומליים, כדי שכל אחד שחושב ללכת להפגנה ידע שאולי לא יחזור לביתו בלילה – וזה בכלל לא תלוי בהתנהגות שלו.

ואני לא מאשים את השוטרים בזה. זאת מדיניות. עזבו את רומנטיקת הסיקסטיז הילדותית ההיא של שנאת "חזירים". הם היו מעדיפים להעביר את המשמרת בלהשתעמם ולהתחמק מקריאות על ערסים שדוקרים אחד את השני בבקבוקים, ולחזור הביתה לאישה ולילדים על פני מרדף אחרי מפגינים. יש כאן מדיניות, ועל המדיניות אחראים פוליטיקאים.

מי שמחכה לתמיכה או אף לסיקור הוגן מהתקשות, צפוי להתאכזב. יהיו אשר יהיו הסיבות: הטייקונים ששולטים בה, משרד ראש הממשלה שמחזיק אותה בביצים (גם את 'הארץ', אם מישהו תוהה. העיתון הזה שורד כלכלית רק בגלל שהוא משמש כבית הדפוס של הביביתון) או בגלל שהמאבק דופק להם את ההכנסות מפרסום – נראה שהתקשורת החליטה להיות נגד המאבק במופגן ובבירור.

בסיבוב הקודם ניסו את ההתעלמות, וכשלא היה אפשר להתעלם יותר, ניסו את חיבוק הדוב ומלכודת הדבש – אותו מסגור המאבק כמחאה של תלביבים בולסי סושי. בסיבוב הזה, ההתעלמות עדיין כאן והיא בוטה הרבה יותר. אבל אין דבש יותר. כשקורה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, התקשורת תכפיש ותשמיץ. גם כן, בלי הרבה קשר להתנהגותם של המפגינים. האם זאת בעיה להקדיש חצי ידיעה ויותר ל"אלימות המפגינים" גם אם היא התקיימה רק בדמיונם הקודח של דוברי המשטרה?

שמעתי, ממקור אחד שאני סומך עליו אבל לא בפעם הראשונה, שעיתונאים הונחו במפורש להתעלם מהמאבק עד כמה שאפשר. ניחוש שלי: בזמן הקרוב, גם תשמעו כל מני עיתונאים "מתפכחים" שיספרו לכם איך הם תמכו בו בסיבוב הקודם ואיך הכול השתנה עכשיו.

מנגנון ה-HASBARA שטופח ונופח לסדרי גודל מפחידים בתקופת הממשלה הזאת, שיועד לכאורה "להילחם באיום הדה-לגיטימציה", יופנה נגד המאבק החברתי בדיוק כמו ששוטרי מג"ב שאמורים להגן עלינו מטרוריסטים פלסטינים מופנים נגד המאבק. בדיוק כמו ששיטות המסלערבים והפרובוקטורים שפותחו נגד מהומות בשטחים, מיושמות נגד המפגינים. המנגנון הזה, בגילוייו הרשמיים והלא כל כך רשמיים, מעולם לא היה זקוק לאלימות מצד המפגינים כדי להציג אותם כאלימים, אנרכיסטים, בוגדים וכו'. הוא מגוייס כולו להשחיר את המאבק והוא יעשה את זה.

אני לא חושב שהמאבק יהיה או צריך להיום אלים. אני חושב שאלימות מזיקה לו. אבל הסיבה שלא ראינו שום גילויי אלימות או ונדליזם בקיץ הקודם היא מפני שאנחנו חברה מבוהלת, ממושמעת, מדוכאת עד עפר. הורגלנו ללכת על ביצים כדי לא לקבל את הכאפה. אני חושב שבקיץ הזה, נחזור להיות קצת יותר דומים לציבור שנאבק על מה שחשוב לו. המיינסטרים של המאבק היה כל כך זהיר מדי, שאפילו השוליים שלו היו שקטים. כשכל עקומת הפעמון זזה, זה אומר שבשוליים יהיו גם כמה אנשים שעושים שטויות. וגם אז, המפגינים בשאר העולם יסתכלו על המפגינים בישראל ויגידו שהם חנונים.

וברוח זו, אם לצטט את הפייסבוק של עצמי, קבלו את הפסקול החדש והמגניב הרבה יותר לקיץ הקרוב. לא עוד הופעות של שלמה ארצי ושירים נוגים עם גיטרה לתוך הלילה ברוטשילד, אלא פסקול שמגיע במבטא רוסי כבד מהסלאמס של ירושלים. ועל רוסים ומה שיקרה איתם במאבק החברתי ובכלל, ייכתב פה בקרוב.

Posted in כללי | 79 Comments

רחוק מהצלחת.

אחד הטריקים של הבירוקרטיה הישראלית הוא לא ליידע על דברים. כלומר, הם בהחלט יודיעו לכם אם אתם חייבים להם משהו. ייקחו את הזמן שלהם כמובן, כדי שהעניין יצבור כל מני קנסות ופיגורים, אבל בסוף ימצאו אתכם גם מתחת לאדמה. אבל אם הם חייבים לכם משהו, אז לא. ואם תגלו את זה בעצמיכם איכשהו, סיכוי טוב שזה יהיה מאוחר מדי. לכו תדעו כמה זקנים עריריים, מאותן שכבות באוכלוסיה שלא קרובות לצלחת, לא מצוידות בעורכי דין ורואי חשבון, אולי לא חזקות בעברית, היו יכולות ליהנות מכמה עשרות או מאות אלפי שקלים שימתיקו להם את שנותיהם האחרונות אם רק היו ממלאות את הטופס הנכון בזמן הנכון, לפני איזה עשור ככה. היות שלא, הכסף שמגיע להם על פי חוק יישאר באוצר המדינה. הרי מה שמגיע לך, להבדיל ממה שמגיע ממך, אף פעם לא מתקבל רטרואקטיבית.

השיטה הזאת הייתה איתנו תמיד, ולא רק בהתעמרות שגרתית באוכלוסיות מוחלשות אלא בעצם המנגנון שחילק, וממשיך לחלק את החברה הישראלית לעניים ולעשירים. “חלוקת השלל" קרא לזה יורם קניוק בספרו 'תש"ח', שבו הוא מתאר איך אחרי המלחמה, חולקה הביזה - הבתים והאדמות שהיו שייכים קודם לפלסטינים, לשורה של פונקציונרים ומקורבים שהמציאו את עצמם מחדש כדור הפלמ"ח, זה שהקים את המדינה. מעולם לא היו בשורות הפלמ"ח לוחמים רבים כל כך כמו לאחר הניצחון וחלוקת השלל, כותב קניוק בציניות.

והנה הטריק. אותם קרובים לצלחת שקיבלו את השמנת של הנדל"ן קיבלו את הבעלות על הנכסים שהגיעו לידיהם. האנשים שקיבלו את הנדל"ן המחורבן לא קיבלו. כדי להמחיש את ההבדל, הנה הסיפור של המקום שבו אני שוכר דירה בימים אלה, מושב עמינדב. סמוך לקום המדינה זרקו לשם תימנים כדי למנוע מתושבי אל-וואלג'ה שנזרקו משם לצד השני של הוואדי ושל הקו הירוק להסתנן בחזרה לאדמותיהם המקוריות. זה היה חור מרוחק ומסוכן ממש על הגבול והם חיו ממה שהצליחו לגרד מגידול תרנגולות לביצים. אחרי כמה עשורים, ירושלים התרחבה והגיעה אליהם. המושב נעשה קרוב למרכז העיר לא פחות משכונות ירושלמיות חדשות כמו גילה או פסגת זאב והפך למעשה לפרבר עירוני שקט ונעים. אז התימנים עברו מגידול תרנגולות לגידול דיירים בשכירות או מכרו את הקרקע לעשירים מבחוץ כדי שיבנו לעצמם ווילות, פתחו עסקים, שלחו את הילדים שלהם לאוניברסיטה והתניידו למעמד הבינוני. זאת המשמעות של בעלות על רכוש ושל קירבה מסוימת למוקדי כוח (ההתיישבות העובדת): מהמעברה לווילה תוך דור וחצי, אפילו אם אתה תימני.

המשמעות של אי הסדרת הבעלות על רכוש, לעומת זאת, היא מהמעברה לדירת שיכון, דור אחרי דור. בלי שום דבר שאפשר למנף. זה לא שאי אפשר לצאת מהמצב הזה. אבל ילד מהשכונות צריך הרבה כישרון, תושייה, שכל ומזל כדי להשיג בחיים את מה שכל דגנרט שנולד למעמד הבינוני רואה כסטנדרט מובן מאליו.

ובחזרה לשטיקים הבירוקרטיים. מסתבר שאין שום סיבה שככה זה יהיה. לפי חוקי מדינת ישראל, אדם שיושב בזמנו בנכס שהיה שייך קודם לפלסטינים ועבר לבעלות המדינה, “דייר ללא חוזה" מה שנקרא, והמדינה רוצה לנדל"ן את הנכס, צריך לקבל זכות ראשונים לרכוש את הנכס לעצמו או לקבל עליו פיצויים. הוא אפילו לא אמור לדעת מזה. המדינה מחויבת לפנות אליו בעצמה ולהציע לו לקנות את הנכס. את זה אנחנו יודעים כי איש בשם יוני יוחנן מצא את זה בארכיונים. הוא גר בליפתא שבכניסה לירושלים, כפר "נטוש" שנשאר נטוש ברובו עד היום, אם לא סופרים את הזולות של הנרקומנים. אחרי 60 שנה, המדינה החליטה לנדל"ן את המקום ולעשות ממנו שכונת יוקרה. תושבי הכפר המקוריים, שגרים כמה קילומטרים מזרחה משם, לא עומדים לחזור, הכושי היהודי עשה את שלו ואחרי 60 שנה הוא מקבל הודעה לפיה הוא פולש ועליו להתפנות.

המסמך הזה הוא עילה לעתירה ייצוגית לבג"צ, שלכל דבר ועניין אמורה לזעזע את היסודות של המדינה הזאת. לא רק שהמדינה הסתירה בכוונה (לכאורה) את האפשרות של אותם עניים לממש את הנכסים שקיבלו מהמדינה ולהתנייד למעמד הבינוני, כפי שעשו הקרובים לצלחת עם הנכסים המשובחים בהרבה שקיבלו, אלא שהמדינה יצרה מערכת של אפליה ממוסדת על רקע גזעני. אלו שהמדינה טרחה ליידע אותם שבאפשרותם לממש את הנכס היו ברובם אשכנזים, ואלו שהמדינה הסתירה זאת מהם היו ברובם מזרחים. אלו פונו מהנכסים כשערכם עלה, נבנו שם שכונות יוקרה ואתם מוזמנים לנחש בעצמיכם מהי זהותם של רוב האנשים שרכשו שם את הבתים הטרנדיים המשופצים ומאיפה הגיעו, לעיתים קרובות, הנכסים שמונפו כדי ליצור את ההון שממנו משלמים על הבית החדש.

בג"צ, כמו שאנחנו יודעים, הוא סיפור תקשורתי לא פחות מאשר משפטי. פעמים רבות (מדי), בג"צ מוגש בעיקר כדי לייצר שורה של אייטמים בתקשורת ולהשפיע על השיח הציבורי. מהכיוון השני, השיח הציבורי משפיע על ההחלטה של בית המשפט. בית המשפט העליון, בשונה מהאגדות האורבניות שהימין מפיץ, כמעט אף פעם לא פוסק נגד השלטון, בטח לא כשמדובר בנושא עקרוני. אז פיצוץ העתירה בתקשורת נועד גם להגדיל את הסיכוי ששופטי העליון, מחשש לשלמות תדמית מגדלור הנאורות שטיפחו לעצמם, לא יטאטאו את הסיפור מתחת לשטיח כמו שהם מעדיפים לעשות עד כמה שזה תלוי בהם.

והעתירה הזאת, שתוקפת את אחד הנושאים החברתיים המרכזיים ביותר, כמעט לא זוכה לסיקור או לעניין. אני מחכה לשמוע על זה מכל הכיוונים ואין כלום, דממה דקה. חוץ מכתבות של הכתב לענייני ירושלים ב'הארץ', ניר חסון ועדכונים בפייסבוק של 'המעברה'נאדה. התעלמות, כמו ההתעלמות ממאות האנשים בשכונות בכל הארץ שיצאו להפגין ביום חמישי, שלא זכו למאית מהסיקור או מהעניין של הפגנת עשרות אנשים וברוך מרזל אחד. מהאייטם היחיד שראיתי, אפשר היה להבין שהתקיימה רק הפגנה אחת קטנה בתל אביב (כי מה שקורה מחוץ לתל אביב זה חומר למקומונים, מסתבר). רק לראות עד כמה גדול ההבדל בין הסיקור והעניין שמעורר בג"צ על פינוי כמה מבנים במגרון, שלא יזיז את המציאות הישראלית לשום כיוון מיוחד ואין בו כלום חוץ מחילופי מהלומות טקסיים בין "השמאל" ל"מתנחלים", גורם לך להבין עד כמה דלה האג'נדה החברתית של רבים מאלה שמתיימרים לשאת אותה ועד כמה הנושא החברתי, אחרי “המחאה” והכול, לא באמת קיים בציבוריות הישראלית. הדיבור אצל העוסקים בפוליטיקה וחברה, בכל הצדדים, כל כך רחוק מלהיות רלוונטי לדברים שמעסיקים את רוב האנשים שחיים פה, שאין מה להתפלא שהאנשים שחיים פה לא רואים אותם כרלוונטיים למשהו בכלל.

Posted in כללי | Tagged , , , , | 78 Comments

מסוכן בדרום תל אביב.

היה דבר אחד מוזר בהפגנה אתמול בתל אביב, שהתדרדרה לפוגרום בזרים. או לפחות, זה היה נחשב למוזר בכל מדינה דמוקרטית, אבל אותנו הרגילו לזה וזה כבר נראה לנו טבעי. הממשלה יוצאת להפגין נגד האופוזיציה. ח"כים מקואליציית 94 הח"כים פלוס נציגי הח"כים שמימינם רק גדר חשמלית (הזכויות לגורביץ) ומתגוללים על מי שאמורים להיות מיוצגים ע"י המעט שנשאר מהאופוזיציה, וגם את הרשימה הזאת אפשר לצמצם, כי לא כל האופוזיציה משמאל קשורה, מיוחסת או עוסקת בנושא מבקשי המקלט.

כמו שמקובל אצל פוטין, ובברית המועצות לפניו, בסוריה, איראן ומשטרים סימפטיים אחרים שכגון, הממשלה היא זו שמארגנת ומלבה הפגנות נגד המתנגדים למדיניותה, במקום שזה יהיה ההיפך.

כן, אני יודע איך הציגו את הדברים. כאילו ההפגנה היא נגד מדיניות הממשלה. אבל לא נעלמו ממני הטענות והמסגור של העניין: ממשלת 94 הח"כים, שמתגאה בהיותה היציבה ביותר בהיסטוריה הישראלית, עומדת חסרת אונים מול "הפלישה האפריקאית" בגלל כמה יפי נפש שמתעקשים לספק סיוע הומניטארי למבקשי המקלט. אתם מבינים? אם רק לא היה אותם, היפי נפש האלה, השמאלנים, הקרן החדשה, איך שלא תקראו לזה, הממשלה הייתה משנסת מותניים ובועטת את הכושים בחזרה לאפריקה.

מה שאומר, במילים אחרות, שהממשלה אף פעם לא תבעט את הכושים בחזרה לאפריקה. כי יפי נפש אי אפשר להעלים ולחסל לגמרי כמה שלא ינסו, תמיד יישאר איזה קומץ בוגדני (קטן אך קולני) איפה שהוא. ואם לא יישאר, תמיד יהיה אפשר להגיד שנשאר. הרי בלעדיהם, איך יצדיקו את ההימנעות מליישם את המדיניות המוצהרת? ע"ע ההצעה להחלת החוק הישראלי על ההתנחלויות, שהופלה ע"י אותם האנשים שהציעו אותה.

הממשלה כנראה לא תבעט את הכושים חזרה לאפריקה משום שאנשים לא ממהרים לפתור מצבים שהם נהנים מהם ולא משלמים מחיר על קיומם. אנשי השררה שלנו, להבדיל מתושבי דרום תל אביב ומקומות רבים אחרים, לא מתמודדים עם הצפת מבקשי המקלט בשכונותיהם שלהם. לא באקירוב, לא בקיסריה ולא בהתנחלויות בשומרון, המקום ממנו באים מארגני הפוגרומים.

בעיית מבקשי המקלט לא עולה לאנשי השררה שלנו בתמיכה ציבורית אלא להיפך, הם צוברים תמיכה בזכותה. לאלי ישי, למשל, נוח להתלהם על הזרים במקום לדאוג לדברים כמו מערך כיבוי האש, ובאותו הזמן לשבור את כל השיאים בייבוא עובדים זרים שהוא, כשר הפנים, מאשר את נוכחותו של כל אחד ואחד מהם. ונקודה לא פחות חשובה: הרבה גורמים מגלגלים המון, המון כסף מעצם קיומה של הבעיה, וצפויים לגלגל עוד כסף בעתיד.

בואו נעשה סדר: כרגע, למרות תחרות ההתלהמות מצד דובריו, השלטון מניח לכל מבקשי המקלט להישאר. עד האחרון שבהם. הוא תופס אותם בנגב, נותן להם ויזה, מעלה על משאיות ואודרוב לגינת לוינסקי. שם הוא זורק אותם כדי שיתפזרו בשכונות דרום תל אביב ויסתדרו איכשהו.

אם השלטון היה רוצה לפתור את הבעיה (ואת זה אומרים לא רק סמולנים מהקרן החדשה), הוא היה בודק ביסודיות מי מהם זכאי למעמד של פליט ומי לא. מי שלא זכאי היה מגורש, מי שכן היה מקבל מעמד רשמי של פליט ואפשרות לעבוד בישראל והנה אנחנו מגיעים לעניין של הכסף: את מקומות העבודה עבור הפליטים היו מארגנים על חשבון העובדים הזרים שמיובאים לפה. מבחינת מי שעצם נוכחותם של מי שאינו מבני העם הנבחר בארץ הקודש מפריע לו, לא אמור להיות הבדל. מה זה משנה אם הגוי שמנקה את השירותים או קוטף אבוקדו הוא תאילנדי, סיני או אריתראי? ואם אפשר שתהיה פה רק קבוצה אחת של זרים במקום שתיים, מה רע?

אבל מבחינת התעשייה שמביאה עובדים זרים וגובה מהם אלפי דולרים על עצם הבאתם, עוד לפני שדיברנו על סחיטת ביטוח רפואי במחירים מופקעים וכל מני קנסות וניכויים ככל שעולה על שרירות ליבם, מהלך כזה יהיה אסון. אפריקאים מגיעים לכאן לא באמצעותם, ולא ישלמו להם דולר אחד. המשמעות המעשית של החלפת העובדים הזרים במבקשי מקלט מאפריקה היא שכל מני מתעשרים יפסיקו להתעשר ואת זה אלי ישי והממשלה שלו ממש לא רוצים. למה להסתכסך עם אנשי ההון והלוביסטים שלהם?

הפניית הזרים לשכונות הכי קשות ודפוקות היא לא איזו טעות, אלא מדיניות, ומדיניות ישנה נושנה. מאז קום המדינה, השלטון שלח את כל הדפוקים לפריפריה כדי שיאכלו שם אחד את השני ולא יפריעו לאליטות בעיניים. כשהמצב נעשה בלתי נסבל, השלטון בא "להציל את המצב" באמצעות מה שנקרא "הבאת אוכלוסיות חזקות". התושבים המקומיים נבעטים למקום אחר, לעיתים קרובות להתנחלויות, ובלב הסלאמס מוקמים מתחמים מבוצרים לעשירים בלבד, עם שומר בכניסה, שמשווקים תחת הסלוגן "לגור עם אנשים כמוך".