(עכשיו, כשהמועקה סרה והסחרחורת חלפה, אפשר לכתוב.)

המולדת השניה ואובדן התקווה:  בתגובות לפוסט האחרון שאל אסף, לא בלי צדק, מדוע התמקדתי בבחירות בארה"ב כמושא של פאתוס, למה הן נתפסות כחשובות – מבחינת נפח תשומת הלב התקשורתית – מהבחירות בישראל.

יש לכך כמה תשובות. ראשית, הבחירות בארה"ב היו כנראה הדבר החשוב ביותר שקרה השנה. ארה"ב שוקעת, אולי – לא הייתי ממהר להספיד – אבל היא עדיין מגדלור תרבותי וערכי חשוב מאין כמוהו, אולי בלי מתחרים.

שנית, הבלוג הזה מתעסק בעיקר במה שקורה בישראל. בדיקה מהירה העלתה שהפוסט האחרון שעסק בבחירות נכתב ביוני, והפוסט שלפניו דווקא עסק ישירות בבחירות בישראל. שלישית, זה עניין עונתי: עוד חודש נחזור שוב להתעסק בהוויות ציפי ומופז.

כל זה נכון, אבל לא נוגע בנקודה המרכזית. ארצות הברית, מבחינתי, היא המולדת השניה. היא היתה כזו מרגע שעמדתי על דעתי. את דעותי על זכויות אזרח, זכויות אדם, אזרחות בכלל, כיצד ראוי לה למדינה להתנהל – עיצבתי הרבה מאד בהתבסס על ההיסטוריה האמריקנית. בפרפרזה על מקיוואלי, בסיימי את יום עבודתי ובבואי בקרב הקדמונים, יש ביניהם מקום של כבוד לג'פרסון, אדמס, לינקולן, רוזה פארקס, ג'ון בראון, ורבים אחרים. אני חושב שיש סיכוי יותר מסביר שאצליח לעבור מבחן אזרחות בארה"ב ללא צורך בהתכוננות מיוחדת.

אני עוקב אחרי פוליטיקה אמריקנית מאז 1992 בערך. שנות קלינטון, הדשדוש הבלתי פוסק, דיכאו אותי; שנות בוש היו זוועה של ממש, התגברות פראית של כל החלקים האלימים, הדוחים, שבחוויה האמריקנית, ששיאם בשרה "אפריקה היא מדינה" פאלין.

הידע שלי בהיסטוריה ישראלית נרחב לא פחות, אבל יותר ויותר אני מתקשה למצוא בה משהו מלהיב. היא חסרה את השניות האמריקנית – את החלום הרחוק, שהמציאות מתנכרת לו, שיש להתגבר עליה כדי להגיע אליו. בשנות השבעים והשמונים היתה כאן תנועה לזכויות אזרח, בהנהגת שולמית אלוני; היא גוועה. אובאמה יכול לצטט את מגילת העצמאות האמריקנית, טולס יכול לצייר קריקטורה שגרמה לי לדמוע – משום שמגילת העצמאות האמריקנית נולדה בסתירה עצמית של רבים מחותמיה, אבל לא בשקר – מה שפשוט אי אפשר לומר על מגילת העצמאות שלנו, שנדירות הפסקאות בה שאינן מכילות שקר בוטה.

ארה"ב הוקמה כמדינת כל אזרחיה; מיד החל הוויכוח על משמעותו של המונח "אזרח", מי בפנים ומי בחוץ. ישראל הוקמה כמדינת כל יהודיה ועד היום המיינסטרים בה איננו מערער על כך. היא מעולם לא ניהלה שיח פתוח וכן על עברה, והיא ממשיכה לדכא מיעוט גדול החי בתוכה. משרד הפנים ממשיך לסרב להכיר בקיומם של ישראלים עד עצם היום הזה. זה ההבדל.

ואם נרד מרמת העקרונות לרמת הבחירות, בעוד שלושה חודשים יצטרכו הישראלים לבחור בין ציפי מופז, אהוד ברק ובנימין נתניהו כראש ממשלה. איזה מבחר נורא. אני אלך ואצביע למפלגה הקרובה לעמדותי, מרצ – אפשר להצביע לה בלי יותר מדי נקיפות מצפון, עכשיו כשביילין עושה לביתו – מתוך תקווה שהיא תעבור את אחוז החסימה. אז כן, מדי פעם אני מסניף תקווה גנובה ממקום אחר ומרשה לעצמי להתבשם בחלום על פוליטיקה אחרת. אנא קבל, אסף, את התנצלותי, אבל בלי האופיום הזה – קצת קשה לחיות כאן.

ההיסטריה: מי שעובר על הטוקבקים באתרי התקשורת הישראלים, מקבל את הרושם שהוא נמצא בגרסה עילגת במיוחד של פוקס ניוז או רדסטייט. מוסלמי, כושי, הוא יצבע את הבית הלבן בשחור – זו הרמה המקובלת.

היא לא מוגבלת רק לטוקבקים. בוויינט ממחזרת נעמי רגן את כל עלילות הדם כנגד אובאמה; בנרג עושה זאת בן דרור ימיני. אני אטפל לטקסט של ימיני, כי הוא בדרך כלל שפוי יותר.

"יש לו נסיון קטן הרבה יותר מזה של פיילין", פותח ימיני. לא נכון. הוא אמנם היה רק שנתיים בסנאט, בדיוק כמו מספר השנים של פאלין כמושלת, אבל הוא היה סנאטור-מדינה במשך שמונה שנים קודם לכן, כשהיא ניהלה איזו עיירה בת פחות מ-7,000 תושבים. הוא גם מרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקאגו; לה יש תואר ראשון בעיתונות ספורט.

הלאה. בן ימיני טוען שאובאמה הכחיש קשר עם ביל איירס. לי זה חדש. משום מה, העובדה שאיירס ביצע את הפשעים שלו לפני ארבעים שנים איננה מוזכרת, כמו גם העובדה שהוא מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע בדבר, כך שהוא כנראה לא בדיוק היה המקבילה המוקדמת של בן לאדן. גם העובדה שהקשר העיקרי בינו ובין אובאמה הוא שהם ישבו בהנהלת עמותה, שישבו בה גם כמה רפובליקנים, ביניהם תורמים לג'ון מק'קיין, לא מוזכרת. עובדות לא נוחות, כנראה.

פעמיים מכנה ימיני את הכומר ג'רמיה רייט אנטישמי. וזה מעניין, כי הליגה נגד השמצה, שחוש הריח שלה בנושא עדין מאד והיא מסוגלת לגנות ביקורת על ישראל כאנטישמיות, דווקא לא חושבת שרייט אנטישמי. אבל היי, רייט הוא רדיקל אז הוא כנראה גם אנטישמי.

ג'סי ג'קסון אמר משהו על כך ש"השפעת היהודים בוושינגטון תפחת" עם נצחון אובאמה – מינויו של רם עמנואל לראש המטה עשוי לשנות, אולי, את דעתו – וימיני אומר ש"אובאמה התנער" מהדברים. למה לאובאמה צריך בכלל להיות אכפת מאמירה כלשהי של ג'סי ג'קסון, שהתבטא בפומבי שהוא רוצה "לחתוך את הביצים של אובאמה" – לימיני הפתרונים. האם בגלל ששניהם דמוקרטים? ששניהם שחורים?

פרשת חלידי והקלטת-שלא-היתה: ימיני מכנה את הפרופסור המכובד רשיד חלידי, שכל מה שהצליחו למצוא נגדו הוא שהוא היה פעם נציג למחצה מטעם אש"ף בשיחות מדריד – שיחות שנוהלו על ידי ארצות הברית ומטעמה, ולמיטב זכרוני תמך בהן ימיני – "אחד התועמלנים הארסיים ביותר כנגד ישראל". אולי כדאי שהוא יציג תימוכין לדבריו, כי מיטב חופרי הרפש של הימין האמריקני לא כל כך הצליחו.

את הקלטת מתאר ימיני ככזו ש"בה, לפי החשד, אמר אובאמה משהו מביך, אולי הצדקת טרור" [הדגשה שלי – יצ"ג]. שימו לב: ימיני לא ראה את הקלטת. אף אחד לא ראה אותה. המקסימום שפאלין העזה לומר הוא ש"ישראל תוארה בה כמבצעת טרור, לא כקורבן". אבל ימיני כבר קופץ לטענה שאובאמה "הצדיק טרור". הוא גם משמיט, משום מה, את העובדה שבניגוד לאובאמה, ג'ון מק'קיין היה יו"ר קבוצה רפובליקנית שתרמה הרבה מאד כסף לעמותה של חלידי, משום שאז – כשלא היו בחירות – היא נחשבה בעיניו למקדמת דמוקרטיה. גם את העובדה שפאלין ישבה בלי למצמץ בכנסיה כשכומר טען שפיגועי התאבדות בישראל הם עונש על אי התנצרות היהודים ימיני משמיט. שוב הוא משמיט.

הפרשה כולה, אגב, תוארה (נחשפה, למעשה) על ידי הלוס אנג'לס טיימס בכתבה מאפריל. עד שמצבו של מק'קיין בסקרים לא הפך לנואש, הוא לא ניסה להשתמש בפרשה – משום שאין בה כלום. משניסו מק'קיין ופאלין להפוך אותה לנושא, תומכיהם העלו מהאוב את אש"ף כארגון טרור נורא – תוך הצנעת העובדה השולית שכל ממשלות ארה"ב ניהלו איתו משא ומתן ב-15 השנים האחרונות.

ימיני, כמובן, מבצע פירואט חלקי לאחור: "יתכן שכל ציוני הדרך האלה הם לא יותר מאנקדוטות. הרי גם יהודים השתבצו בדרכו. הוא עצמו לא נתפס בשום התבטאות אנטישמית". אחחח, "לא נתפס". יופי של צורה להעביר מסר. נציין שוב שימיני לא הצליח לקשר את אובאמה ולו עם אנטישמי אחד?

וכשכך נראה בעל טור מרכזי בתקשורת הישראלית, מה לנו כי נלין על אזובי הטוקבקים?

חילופי משמרות: זו היתה עונת בחירות גרועה לכלי התקשורת המסורתיים בארה"ב. מק'קיין התלונן שוב ושוב שכלי התקשורת הפגינו הטיה כלפי אובאמה – ובשבועיים האחרונים של הקמפיין, היה אולי משהו בדבריו – אבל עד סוף אוגוסט, התקשורת הממסדית העניקה תשומת לב כפולה-כמעט למק'קיין, וביולי היו 72% מההתייחסויות לאובאמה ברשתות הטלוויזיה שליליות. קראו שוב את הנתון הזה.

זה השתנה, כמובן. זה השתנה אחרי הפאניקה של מק'קיין עם המשבר הכלכלי (זוכרים את "השעיית הקמפיין"?), אחרי ההתרסקות, פעם אחר פעם, במהלך העימותים – וכמובן, אחרי חשיפת פרצופה של פאלין. אבל רצוי לציין, באשר לעימותים, שבשני הראשונים העניקה התקשורת את הנצחון למק'קיין – אבל הבוחרים, קשי עורף שכמותם, התעקשו שדווקא הבחור השני ניצח. אחרי העימות השלישי התקשורת הרימה ידיים, זה היה אבוד – גם לפני תמונת ה"לשון" המפורסמת.

שורה של סיפורים מביכים למק'קיין לא זכו לחשיפה בתקשורת הממוסדת – למשל, קשריו עם "השרברב" של ניקסון, ג'יי גורדון לידי, שבשנות ה-90 קרא לירי בסוכני ה-ATF ואף המליץ על ירי בראש, משום שהם לובשים שכפ"צ. בניגוד לאיירז, לידי הורשע גם הורשע בדין. התקשורת, שחגגה סביב הכומר רייט, לא הפנתה את תשומת הלב ההולמת לכמרים המשונים של פאלין, ולקשריו של מק'קיין עם מטיף השנאה ג'ון האגי.

זה לא בהכרח מתוך הטיה; זה כנראה נבע מפחד, החשש מלהיראות כמי שבחרו צד. אבל לפעמים בחירת צד היא חובה מקצועית ופטריוטית. לא לכל סיפור יש שני צדדים שווים. כתב פוקס קארל קאמרון ידע, תוך כדי הקמפיין, שרבים מאנשי מק'קיין סברו שפאלין כלל לא ראויה לתפקידה – שהיא, כפי שצוין למעלה, לא רק התעקשה שהיא רואה את רוסיה מהחלון אלא גם סברה שאפריקה איננה יבשת אלא מדינה.

אילו הקפיד קאמרון רק לסתום את הפה, אפשר היה, בדוחק, לקבל את העובדה שהוא לא חלק את המידע על האשה שהיתה מרחק התקף לב אחד מההדק הגרעיני עם הציבור, בכך שהוא מחויב לשתיקה משום ההסכם שלו עם מקורותיו, שדרשו שהמידע ישודר רק אחרי הבחירות; פרשנות סלחנית פחות היתה אומרת שהעיתונאי ובכירי הקמפיין קשרו יחדיו כנגד הציבור. אבל, כאמור, על שתיקה אפשר היה לסלוח. אבל קאמרון – נו, איש פוקס, לא איש חדשות – דווקא שיבח את פאלין בשידור.

רוב הפרשנים בזו, לאורך הקמפיין, להשענותו של אובאמה על צעירים; הצעירים, אמרו, אף פעם לא מצביעים. הפעם הם הצביעו במספרי שיא, והביאו לו את הנצחון. למה? אני רוצה לטעון, בזהירות, שזה נובע מכך שהם לא צורכים את התקשורת המסורתית, ואין להם את הצורך האובססיבי באיזון. המציאות, ודאי זו של שבע השנים האחרונות, לא היתה מאוזנת. 

צורת התקשורת שלהם היא כמעט כולה מקוונת, הם מעניקים לבלוגים משקל שהתקשורת הממוסדת מעניקה לפרשנים בכירים. אובאמה פנה לקהל הזה, בערוצי התקשורת שלו, הרבה לפני שהתחילו הפריימריז, והוא שכנע אותם. הם יצאו לרחובות, הם הגיעו להתוועדויות – בשלב זה, אגב, התחלתי להאמין שאובאמה אכן ינצח – והם העניקו לאובאמה במהלך פברואר-מרץ את עשירית הנצחונות הרצופים שלו – שריסקו את קלינטון, שפשוט לא היתה חלק מהשיחה ולא ידעה מאיפה זה בא.

לא לכל נושא יש שני צדדים. לא צריך, לדיון על פדופיליה, להזמין את הומברט הומברט בשם האיזון. התקשורת הממוסדת פחדה מדי מהצל של עצמה, ולא נותר לה מה לומר לדור הצעיר. אובאמה השתמש ברשת, עקף אותה, הגיע אליהם ישירות – ויתכן שלימים ייזכר דווקא המהלך הזה כצעד המהפכני באמת של מערכת הבחירות הזו.

(יוסי גורביץ)

גוף הפרסום העיקרי של האנטישמים ברחבי העולם, הליגה נגד השמצה (ADL), שחרר ערב החג חיבור משעשע למדי, שטוען שהמשבר הכלכלי גורר עליה באנטישמיות. העליה הזו באנטישמיות, שבה נאחזת הליגה כטובע בקש, מתרחשת בפורומים באינטרנט.

אלא שאבוי: הליגה נאלצת להודות, בשפלות רוח מסוימת, שכאשר הערות אנטישמיות הופיעו בפורומים מיינסטרימיים, הן נמחקו במהירות – וגרוע מכך, רבים מהמשתתפים בפורומים סירבו לשחק את תפקיד הגוי שאליו נקלעו שלא ברצונם, ומחו נמרצות כנגד ההערות הגזעניות.

(כהערת שוליים, יצוין שהערה שליהודים יש "ראש לעסקים" או סתם יתרון אינטלקטואלי היא הערה אנטישמית רק כאשר היא נאמרת על ידי לא-יהודי; בקרב היהודים עצמם היא מקובלת למדי, לעיתים קרובות תחת שם הקוד "הגניוס היהודי". למעשה, התפיסה הזו מושרשת היטב בקרב היהודים; וראוי לעיון נוסף הביטוי היידישאי "גוייש קופ", 'ראש של גוי', המציין טיפש).

הליגה היתה כה נואשת, עד שהיא נאחזה בקנה הרצוץ באמת של פורומים ניאו-נאציים. באתרים כמו StormFront אכן נרשמה גאות במספר ההודעות הקושרות בין יהודים ומשברים כלכליים. אכן, יופי של מציאה, יופי של תגלית – מסתבר שניאו נאצים הם אנטישמים! מהר, ארגנו מהדורה מיוחדת!

הנסיונות של ארגונו של אייברהם פוקסמן להשאר רלוונטיים היו משעשעים את הצופים הרגילים בתיאטרון האבסורד של הפראנויה היהודית, אלמלא היה מדובר במשחק ציני, ברור ובוטה על פחדיהם של רבים – ואלמלא המשחק הזה היה פוליטי כל כך.

*           *            *            *

בזמן שפוקסמן רדף אחרי צלליהם של ניאו נאצים בפורומים, אירעה תקרית אנטישמית של ממש. לפני כשישה שבועות, הכומר דיוויד בריקנר – המנהל של הארגון המיסיונרי "יהודים למען ישוע" – נשא דרשה בכנסיה אמריקנית, בה תיאר בין השאר את פיגועי הטרור כנגד יהודים בישראל כזעם האל כנגד יהודים שלא אימצו את הנצרות.

שומו שמיים, הזעקי ארץ. ומה היתה תגובת הליגה נגד השמצה, כשסוף-סוף נמצא לה אנטישמי של ממש, שחושב שהדין השמיימי הראוי של יהודים שאינם מתנצרים הוא מוות אלים במיוחד?

קול דממה דקה.

למה? אה! כי בריקנר נשא את הדברים בכנסיה באלסקה, בעיירה וואסילה. ואם השם נשמע לכם מוכר, לא טעיתם: אחת שרה פאלין, בעוונות אזרחי אלסקה מושלתם, ישבה בקהל. היא לא יצאה החוצה. האירוע היה זמן קצר לפני שמונתה למועמדת הרפובליקנית לתפקיד סגן הנשיא, והנושא נחשף זמן קצר לאחר אחרי המינוי;. ואם פוקסמן היה מתייחס אליה כמו שהוא מתייחס לפורומים מכובדים שמיהרו למחוק שיקוצים אנטישמיים, הוא היה מעלה את הקריירה שלה באש.

אבל פוקסמן, כמובן, הוא קודם כל ניאו-קונסרבטיב ורפובליקני. הוא לא יהין לצאת נגד המועמדת של המפלגה שלו. זה לא חכם פוליטית. באופן חריג למדי, פוקסמן אפילו הגן על העובדה ש"יהודים למען ישוע" ערכו התרמה בכנסיה של פאלין: הוא אמר לג'ואיש ג'רנל שיש הבדל חד בין קתולים המתפללים למען המרת דתם של היהודים – פעולה שהליגה גינתה בחריפות – ובין פרוטסטנטים המטיפים להם להמרת דתם. "להם לא היתה אינקוויזיציה, הם לא יצאו למסע צלב, הם לא הרגו יהודים במשך 2,000 שנים. יש להם אמונה; מותר להם להחזיק בה", נער פוקסמן.

אוי. מאיפה להתחיל. ראשית, במובן הצר ביותר של המונח, אף כנסיה איננה קיימת 2,000 שנים. שנית, הכנסיה הקתולית – במובן הרחב ביותר של המונח – לא רדפה יהודים עד המאה השישית. אז היתה הרדיפה יותר הדרה מאשר רדיפה. שלישית, תפקידה של האינקוויזיציה מעולם לא היה לרדוף יהודים, אלא לרדוף נוצרים החשודים באמונות אסורות; היא יכלה לגרור יהודים למרתפיה רק אם קודם לכן העבירו היהודים הללו את עצמם לסמכותה, על ידי התנצרות. רביעית, מסע הצלב היה מיועד כנגד מוסלמים, לא יהודים, והרשויות – במידה והיו רשויות – ניסו להגן על היהודים מפני מעשי טבח. התפיסה הקתולית של היהודים בימי הביניים היתה שעליהם לחיות מושפלים, אך לחיות. מעשי טבח באו, בדרך כלל, "מלמטה"; הכנסיה הממוסדת התנגדה להם בחריפות. לעיתים קרובות, היה הרובע היהודי סביב ארמון הבישוף.

חמישית, וגרוע מכל, פוקסמן מוחק בנדיבות 500 שנים כמעט של אנטישמיות פרוטסטנטית – שבהשראת מייסדה הארור, מרטין לותר, היתה ארסית באופן משמעותי מזו הקתולית. למרבה האסון, כתביו של לותר הפכו לחלק מכתבי היסוד של הלאומיות הגרמנית – הוא ידע לכתוב, השרץ – וככאלה, יש קו ישיר בינם ובין התקופה הנאצית. הדר שטירמר, כתב העת האנטישמי הפרוע – כה פרוע, עד ש"אינטלקטואלי האס.אס." התביישו בו ובוולגריות שלו; כה פרוע, עד שעורכו יוליוס שטרייכר הוצא להורג בנירנברג – נהג לצטט בחופשיות מלותר. כל זה נעלם.

אם היה רק מדובר בבורות איומה וטיפשות קולוסאלית, לא היה לנו אלא למשוך בכתפינו ולהציע לפוקסמן את המקום הבכיר במערך ההסברה הישראלי שהרוויח ביושר. אבל זה לא המצב.

כי כשהוועדה התיאולוגית של הברית האוונגלית העולמית – גוף פרוטסטנטי לעילא – העזה לומר שאולי, בעצם, נוצרים מאמינים שרוצים בטובתם של יהודים ובגאולת נשמתם צריכים להטיף להם, פוקסמן נכנס באם-אמא שלהם. הוא צווח ש"קידום קמפיין להמרת יהודים מאמונתם הוא עלבון חמור לעם היהודי וחוסר כבוד ליהדות כאמונה עצמאית…זה בעייתי במיוחד כאשר הברית האוונגליסטית כוללת ונותנת תוקף חוקי לפרקטיקות של המרת דת הנהוגות על ידי קבוצות של יהודים משיחיים או של 'יהודים למען ישו'. [ההדגשות שלי – יצ"ג]… המסמך האוונגליסטי איננו הצעה לאהבה, אלא מרשם לשנאה. כל עוד הברית האוונגליסטית מלמדת שהיהדות איננה שלמה או חסרת הנחייה, האנטישמיות תמשיך להתקיים…. על מנת שיבינו את הכאב העצום שהם גורמים בעצה החולנית שלהם ועמדתם התיאולוגית המופרכת".

ועל זה נאמר: וואו. ממש המקרה המוזר של דר' פוקסמן ומר אייברהם. מצד אחד, כאשר פוקסמן רוצה להגן על המועמדת הפוליטית שלו, פרוטסטנטיות בכלל ו'יהודים למען ישוע' בפרט הם "אמונה שמותר להחזיק בה"; אבל, מצד שני, שבועיים לאחר מכן, כשכולם שכחו מדברי ההגנה שלו על הכנסיה של פאלין, הוא מודיע שהפרקטיקות של 'יהודים למען ישוע' הן 'בעייתיות', ושבעצם הנצרות האוונגליסטית היא מכשיר ל"המשך קיום האנטישמיות".

אז הנה, בשידור חי: כך משמש המאבק באנטישמיות, עאלק, ככלי פוליטי מובהק שבמובהקים. לזכור לפעם הבאה שבה פוקסמן והארגון מכחיש השואה שלו יוציאו דו"ח, שהתקשורת הישראלית תקנה בשקיקה ובלי חקירה ודרישה.

(יוסי גורביץ)

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, עשה היום צעד מזיק באופן חריג אפילו לו. בעוד השרים ועיתונאי החצר רבים האם דבריו של אולמרט על "המנעות מהתבטאות בסוגיות רגישות" היו מכוונים לשר התחבורה, שהקפיץ ביום שישי את מחירי הנפט כשהפציץ בהבל פיו את מולדתו, הצליח אולמרט לתקוף את הממשל הדמוקרטי הבא בארה"ב עוד קודם שנכנס לתפקידו.

אם לסמוך על ויינט, אמר אולמרט, בנוסח מפותל משהו, ש"הממשל הזה ידידותי במיוחד… לא בטוח שזה יהיה המצב עם הממשל הבא". על פי "הארץ" הוא אמר דברים דומים. קשה לחשוב על הצהרות חסרות מחשבה יותר, במיוחד אם אולמרט חושב שהן נכונות.

ממשל בוש מסיים את ימיו. על פי הסקרים, הממשל שיחליף אותו יהיה דמוקרטי. הדמוקרטים צפויים, בנוסף, להרחיב את אחיזתם בשני בתי הקונגרס. מה היה כל כך דחוף לאולמרט להעליב את הנשיא הבא?

עכשיו הכניס אולמרט, בדמדומי שלטונו, את ישראל למלכודת. אם ינצח אובאמה בבחירות, הוא יזכור שראש ממשלתה תקף אותו והתערב למעשה במערכת הבחירות האמריקנית. לא יהיה לו תמריץ מיוחד להיות ידידותי לממשלה כזו – ודאי אם הוא יפסיד בפלורידה ובכל זאת ינצח בבחירות, כפי שנראה שיקרה.

אם ג'ון מק'קיין ינצח בבחירות, ודאי אם מדינת ההכרעה תהיה פלורידה, על הפנסיונרים היהודים שבה, ההשלכות של דברי אולמרט צפויות להיות גרועות עוד יותר: במו ידיו הוא האכיל את מדורת ה"נאמנות הכפולה", התפיסה האומרת שיהודי ארה"ב נאמנים לממשלת ישראל. המחנה האנטי מלחמתי, שממילא האשים את ישראל במעורבות בחרחור מלחמת שולל, רק יהפוך למריר יותר – וזה המחנה שמהווה חלק ניכר מבסיס הבוחרים של חברי הקונגרס הדמוקרטים. כלומר, גם אם ג'ון "להפציץ את איראן" מק'קיין ייבחר, צפוי לו קונגרס עוין – ודבריו של אולמרט יהפכו אותו לעוין יותר לישראל.

הפילוח בקרב מתנגדי אובאמה איננו עובר בין יהודים ונוצרים; הוא בעיקרו פילוח גילי. ככל שאדם מבוגר יותר, ככל שחי בתקופה שבה גזענות היתה מקובלת, כך גדל הסיכוי שהוא יהיה ממתנגדי אובאמה. רוב היהודים האמריקנים הצעירים תמכו באובאמה; המבוגרים יותר, אלה שמגדירים מהו "הממסד היהודי", בחרו בקלינטון. אבל המבוגרים הללו, שהחוויה המעצבת מבחינתם בשנות השישים היתה החרדה שפמפם צה"ל ערב מלחמת ששת הימים, חולפים מן העולם.

הצעירים היהודים גם כך מעידים על פחות קשר לישראל. וזה טוב: המצב הנוכחי איננו נורמלי. אבל המרירות שבתבוסה של אובאמה, בעלייתו לשלטון של ממשל בוש השלישי, עשויה להפוך את הדור הצעיר של יהודי ארה"ב מקרים לעוינים.

וכמובן, ההצהרה של אולמרט תהיה חגיגה לכל תומכי הקונספירציות, שחושבים שמילה של אולמרט היא הנחיה לממשלת הכיבוש הציונית בארה"ב. אם אובאמה יובס, רבים מהם יראו בכך עוד פעולה של "הציונים". רוב יהודי ארה"ב אינם ציונים ורובם – כמו ממשלות ישראל ב-16 השנים האחרונות – יוניים יותר מן הממסד שלהם, הפושה ניאו-קונסרבטיבים, שהיו יותר מדי אפילו לבנימין נתניהו. באדיבותו של אולמרט, המסר הפשוט הזה יהפוך קשה מאד להבנה.

במדינות אחרות, פשלה דיפלומטית כזו מצד ראש ממשלה היתה גוררת התפטרות. מצד שני, אנחנו מדברים על אולמרט. יש לו די והותר סיבות להתפטר, אלא שהפוליטיקאים שלנו מזמן ויתרו על אחריות לאומית ואינם מאלצים אותו לעשות זאת. ודאי שהם לא ישלחו אותו הביתה בגלל דיפלומטיה-שמיפלומטיה, או"מ-שמום ושטויות דומות; כידוע, חשוב לא מה אומרים הגויים אלא מה עושים היהודים. וזה מה שהביא אותנו עד הלום.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הסיפור המרכזי, זה שכל ילד יודע, על ההיסטוריה היהודית הולך כך: הרומאים החריבו את בית המקדש השני ב-70 לספירה, ומאז חי העם היהודי בגלות, מקפיד שלא להתערב בגויים, שומר על טוהר דמו, וחולם לשוב לארצו – חלום שהוליד מספר משיחי שקר כשלמה מולכו ושבתאי צבי. בסוף המאה ה-19 – כאן כבר מתחילה הגרסה הציונית – בעקבות שורה של רדיפות, התעורר העם, והחל בשיבה המונית למולדתו, אותה מעולם לא שכח. זו הגרסה הקאנונית של ההיסטוריה היהודית; לכל אחד יש את הווריאנט שלו (החרדים, למשל, רואים בשיבה למולדת חטא, ולא תחיה לאומית), אבל זה הבסיס.

וכפי שמראה ספרו החדש של פרופ' שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", אין בו ולו מילה אחת של אמת.

הגליה? איזו הגליה?

בשיחה איתו, מציין זנד עובדה אחת פשוטה, שאין עליה עוררין: אין שום מקור היסטורי שמציין את הגליית היהודים. אף לא אחד. עד כה, לא כתב אף היסטוריון ולו ספר אחד על אקט ההגליה. אף לא אחד. וזאת מסיבה פשוטה מאד: לא היתה הגליה.

הגליה לא היתה מנהג רומאי. לכל היותר הם לקחו שבויים ומכרו אותם לעבדות, והגלו את המנהיגים, אבל הם חסרו הן את הטכנולוגיה והן את העניין בשינוע מיליוני אנשים. יתר על כן, הגליה לא היתה מועילה לאף אחד. מה הם היו עושים עם כל המוגלים הללו? גם כך, על פי המקורות ההיסטוריים, מספר השבויים הגדול כתוצאה מהמרד הגדול כמעט ושבר את שוק הסחר בעבדים.

מעבר לעובדה שאף מקור היסטורי – כלומר, בן הזמן או הזמן הקרוב – לא מציין הגליה (הוכחה מתוך שתיקה לאי קיומה), ישנן שורה של ראיות שמעידות שהיא לא התקיימה. נחזור לרגע לסיפור התלמודי המכונן, המדבר על הקמתה מחדש של היהדות לאחר חורבן הבית.

עסקה אפלה ביבנה

לאחר תחילת המצור על ירושלים, ולאחר שראה כיצד אשה ענוגה גוועת ברעב, נמלט רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה, כשהוא מתחזה למת בתוך ארון קבורה, ומתייצב בפני אספסיאנוס (גיטין נו, א-ב). בן זכאי – או, ליתר דיוק, הבור שערך את התלמוד – מלהטט בהבליו, ומוכיח מתוך פסוקים שהוצאו מהקשרם, כמיטב המסורת התלמודית, שאספסיאנוס הספקני הוא קיסר רומא. זמן קצר לאחר מכן, מודיעים לאספסיאנוס שוואלה, הוא קיסר.

אדון העולם הטרי והמופתע שואל את בן זכאי כיצד יוכל לגמול לו, ובן זכאי נותן לו תשובה פשוטה: "תן לי יבנה וחכמיה ואת שושלת רבן גמליאל". אספסיאנוס מסכים, והאוליגרכיה הרבנית מתחילה את העסקה האפלה, במסגרתה היא תשמש כמשת"פית רומאית ובתמורה תזכה בשלטון מקומי. בכך, אגב, היא תירש את האוליגרכיה השנואה ("אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם!/ אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם!/ אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם!/ אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם!/ שהם כהנים גדולים, ובניהם גזברים, וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות") של הכהנים לבית צדוק.

קשה להניח שהפגישה בין בן זכאי ובין אספסיאנוס התקיימה כפי שהיא מתוארת, וזאת מכמה סיבות. ראשית, זמן קצר מאד לאחר המצור על ירושלים, כבר החל אספסיאנוס במסע לרומא, לקראת נצחונו במלחמת האזרחים של שנת ארבעת הקיסרים. שנית, קשה להניח שמועמד לקיסרות ימצא זמן לשיחה ארוכה עם רב בלתי מוכר (ואין סיבה להניח ששמו של בן זכאי היה מוכר למישהו, קודם למלחמה; הרומאים נשאו ונתנו עם הכהנים הגדולים או עם הסנהדרין כגוף).

אבל פגישה דומה מאד כנראה כן התרחשה, משום שמהלך ההיסטוריה מוכיח שהרומאים שמרו על חלקם בעסקת "תן לי יבנה וחכמיה" – וכפי שמוכיחה עמדתם של רוב הרבנים במרד בר כוכבא, 60 שנה לאחר מכן (ועל כך מיד), גם הם שמרו על חלקם. אז עם מי נפגש בן זכאי? המפקד הרומאי במקום היה טיטוס, בנו של אספסיאנוס, ומסיבות מובנות כותבי התלמוד לא הפגישו את גיבורם עם מחריב המקדש.

אפשר – וזו ספקולציה בלבד, אבל זו ספקולציה יפה – שהאיש שנשא ונתן עם בן זכאי היה ראש המטה של אספסיאנוס וטיטוס, איש הצללים שלהם, טיבריוס יוליוס אלכסנדר. הלה, שלא במקרה אנחנו יודעים עליו מעט מאד, היה בן אחיו של הפילוסוף היהודי פילון ובנו של ראש הקהילה היהודית באלכסנדריה, שנטש את הדת היהודית ועבר אל הפגאניות. אם יש מישהו שיוכל להבין את יכולתם של הרבנים לדכא את הלאומיות (או, ליתר דיוק, המשיחיות) היהודית, היה זה אלכסנדר.

כך או כך, האליטה הרבנית בדמותו של בן זכאי הבטיחה את נאמנותה לרומאים, והחלה במרץ בשיפוץ דמותו של המשיח. ממשחרר לאומי הוא הפך לדמות פלאית, שמדברת בלשון הציפורים. בתחילת המאה הראשונה רבו משיחי השקר (“You are the messiah! Trust me, I have followed a few!"), ולאחר החורבן הם מתמעטים מאד.

אלא שאליטה איננה קיימת בוואקום. השלטון שהובטח לרבנים הובטח להם על משהו. שושלת רבן גמליאל – האוליגרכיה לבית הלל הזקן – מתקיימת מעמלם ודמעתם, ממיסיהם של איכרי יהודה. השנאה בין האיכרים ("עם הארץ") ובין עושקיהם גדולה וידועה. האוליגרכיה הרבנית תתקוף אותם בחריפות: "לא ישא [תלמיד חכם – יצ"ג] בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהן הוא אומר 'ארור שוכב עם כל בהמה'… אמר ר'אליעזר: עם הארץ מותר לנחרו ביום הכיפורים שחל בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור 'לשחטו'; ענה להם, זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה" – פסחים מט:ב', יש שם עוד סיפורים מרנינים.

אבל קיומו של "עם הארץ", על כל טינתו, שמתקיים יפה עד המאה הרביעית, מעיד כאלף עדים על כך שרוב העם לא הוגלה אלא נשאר על אדמתו. אוכלוסיות חקלאיות אינן נודדות.

מרד בר כוכבא ודעיכת הישוב היהודי בפלסטינה

הוכחה נוספת לכך שלא היתה הגליה המונית היא מרד בר כוכבא. אנחנו יודעים מעט מאד – היהודים לא נהגו לכתוב היסטוריה – על אירועי המרד הללו והם עדיין שנויים במחלוקת גדולה בקרב ההיסטוריונים. עם זאת, העובדות הבסיסיות הן שלאחר שורה של מה שנתפס כפרובוקציות רומאיות – איסור על סירוס שנתפס כאיסור על המילה, תכנית להקים מחדש את ירושלים כפוליס רומאית על מקדשיה הפגאניים – פרצה התקוממות פראית עוד יותר מקודמתה. כה עזה היתה הלחימה, עד שהקיסר הדריאנוס נאלץ להשמיט מאגרותיו לסנאט את הפתיחה המקובלת, "לי ולצבא שלום" – משום שהיא פשוט לא היתה אמיתית.

כלומר, 60 שנה אחרי חורבן הבית וההגליה המפורסמת – הבית נחרב ב-70, מרד בר כוכבא פרץ ב-132 והסתיים ב-135 – עדיין היו ביהודה מספיק יהודים כדי לארגן מרד חריף עוד יותר מקודמו. מרד שהיה כל כולו של "עם הארץ"; רק רב חשוב אחד, רבי עקיבא, תמך בו – וגונה בשל כך על ידי המסורת התלמודית.

אה! יאמרו לכם תועמלנים ציונים – אף היסטוריון ישר לא יטען זאת – הגלות החלה אחרי דיכוי מרד בר כוכבא! ושוב, אין שום ראיות תומכות בטענה הזו. אף מקור היסטורי לא טוען זאת. יתר על כן, ראיות היסטוריות וארכיאולוגיות מראות שלאחר דעיכה קצרה, הישוב היהודי ביהודה ובגליל שב ופורח, ולמעשה נכנס – יחד עם האימפריה הרומאית כולה – לתקופת זוהר קצרה, ששיאה ברבי יהודה הנשיא, מגדולי המשת"פים הרומאים ועורך המשנה. תקופת הזוהר הזו תבלם בפתאומיות, כמו בכל האימפריה, עם משבר המאה השלישית (עצמאות היתר של הצבא, האינפלציה הפרועה – תופעה בלתי מוכרת, שלא ידעו כיצד לטפל בה – ופלישות הברברים במערב והפרסים במזרח), שיביא את האימפריה המערבית אל קיצה ויעביר את מרכז הכובד של האימפריה המזרחית לביזנטיום.

עם התנצרות האימפריה, בתקופת קונסטנטינוס המכונה בפי עצמו הגדול (324 הוא תאריך מקובל), מתחילים היהודים ברחבי האימפריה להיעלם. ההיעלמות הזו איננה מלווה בפוגרומים נוצריים – יש מספיק כאלה, תודה ששאלתם, אבל הם מכוונים כנגד פגאנים – וההנחה היא שמדובר בהתנצרות המונית. הכמרים הנוצריים לא כינו את צאן מרעיתם "עם הארץ", תוך שהם בוזזים אותם, ועומס המיסים הנוצרי קל יותר.

נותרו בפלסטינה מספיק יהודים, עם זאת, כדי לסייע לפולשים הפרסים ב-614 להדוף את הצבא הביזנטי (ולטבוח בשבוייו). זמן קצר לאחר מכן – ב-636 – הגיע הכיבוש המוסלמי, והקהילה היהודית בפלסטינה נכנסת לדעיכה סופית. תוך זמן לא רב, מתאסלמים כמעט כל יושבי הארץ. הסיבה לכך לא היתה דווקא כפיה דתית: השלטון המוסלמי הכיר ב"עמי הספר", ואף שקבע כי עליהם להיות מושפלים לעומת המוסלמים, הסיבה האמיתית להתאסלמות היתה ככל הנראה הג'יזיה.

השליטים המוסלמים הראשונים לא הטילו מיסים על בני דתם. ההכנסות היחידות של השלטון היו ממס הסובלנות – הג'יזיה – שנאלצו בני הדתות האחרות לשלם. אנחנו יודעים שעד תחילת המאה השמינית, נכנסות הממלכות המוסלמיות למשבר פיננסי משום שלא נותרו די משלמי מיסים, היינו, רובם התאסלמו כדי להמנע מתשלום המס, שהמוסלמים היו פטורים ממנו.

קהילות קטנות של נוצרים ויהודים – יותר נוצרים מאשר יהודים – נשארו בפלסטינה גם לאחר הכיבוש המוסלמי. פלסטינה חדלה לשמש כמרכז יהודי חשוב – אבל זה קרה במאה השביעית, וזו לא היתה תוצאתה של הגליה. מה קרה לאותם יהודים מתאסלמים? סביר להניח שאנחנו מכירים אותם תחת השם "פלסטינים".

קהילה דתית מיסיונרית

אז איך בכל זאת יש יהודים בכל רחבי העולם?

או. ראשית, גם קודם לחורבן הבית השני, רוב יהודי העולם לא ישבו ביהודה ובגליל. קהילות גדולות שגשגו בפרס, במצרים – במיוחד באלכסנדריה – ובסוריה, ברומא ובאסיה הקטנה. אלו היו קהילות דתיות, לא לאומיות: המקדש בירושלים שימש להן כמרכז דתי, אבל הן לא התגייסו לצידם של המורדים ביהודה.

וכמובן, רובם המוחלט של היהודים לא היו, לא אז ולא היום, מצאצאי דוד ושלמה. ההתפוצצות הדמוגרפית של היהודים, החל מהמאה החמישית לפני הספירה והלאה, איננה מוסברת על ידי עליה חדה בשיעור הילודה: זה פשוט לא קרה בעולם העתיק, שגידול האוכלוסין שלו היה מוגבל על ידי יכולתו החקלאית להאכיל את עצמו. העליה במספר היהודים נובעת, עד כמה שאפשר לדעת, כתוצאה מתנועה רחבה מאד של גיור.

עלייתה של הנצרות מוסברת, בין השאר, ביכולתה להציע לפגאנים מחפשי=דרך דברים שהיהדות לא יכלה להציע – למשל, שותפות מלאה בקהילה גם מבלי לעבור את הריטואל הטראומטי של המילה (מספר הנשים המתייהדות היה תמיד גדול מזה של הגברים המתייהדים, וזה לא מקרה). וכשהנצרות עלתה – דבר שמתרחש בתקופה טראומטית ליהדות, לאחר חורבן הבית, ועם הפיכתה לסתגרנית – נעלם מאגר-הגיור שלה בעולם הידוע.

זנד מציין עובדה שמרבים להתעלם ממנה: שהיהדות נותרה דת מיסיונרית גם לאחר חורבן הבית. הוא מביא כדוגמאות את ממלכת חיימ'ר בתימן; את המלכה הברברית דהיה אל כהינה, שבלמה – לזמן מוגבל – את הצבא המוסלמי הפולש, שהיתה ממוצא יהודי; ואת ממלכת הכוזרים, אותה כינה בשעתו מייסד ההיסטוריוגרפיה הישראלית, שר החינוך לימים בנציון דינור, "אם גלויות מזרח אירופה". רוב היהודים, אז והיום, היו צאצאי גרים.

זו, כמובן, עובדה מאד לא נוחה לציונים. הציונות היא כת לאומנית-אתנית: היא ניהלה סיפור אהבה סוער עם הרומנטיקה של הדת והאדמה בגרסתה הגרמנית, והיא אימצה למעשה את הנראטיב הרומנטי הגרמאני. היא ראתה את היהודים כעם של איכרים-לוחמים, שנעקר בכוח מעל אדמתו והוגלה, ועכשיו הוא שואף לשוב לארץ מולדתו. היהודים, על פי המיתוס הזה, הם קהילה אתנית, קהילת דם.

אלא שזה לא כל כך מסתדר עם העובדה שבין יהודי תימן ובין יהודי פולין לא מקשר שום דבר פרט לדת. המאכלים שונים, התרבות שונה, המוסיקה שונה, כל מה שמייצג אתניות שונה; רק הדת זהה. וגם כאן יש הבדלים ניכרים: היהדות האשכנזית היא מונוגמית מאז המאה העשירית; יהדות ספרד היתה פוליגמית עד שלב מאוחר מאד, והפוליגמיה של יהדות תימן מוכרת בפסיקה הרבנית בישראל.

רגע, רגע…

אז אם העובדות לא מסתדרות, מאיפה מגיע המיתוס על ההגליה? איך זה שכולנו מכירים אותו?

זה סיפור מעניין במיוחד. ישראל יובל, חוקר היהדות הפרובוקטיבי תמיד (ספרו "שני גויים בבטנך" מומלץ מאד) כתב מאמר קצר בשם "מיתוס ההגליה מן הארץ – זמן יהודי וזמן נוצרי", הנוגע בשאלה שרוב החוקרים לא מוכנים לגעת בה במקל.

יובל חושף שהתפיסה של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" מקורה בתלמוד הבבלי, שנכתב בפרס. התלמוד הירושלמי לא כותב על גלות – הוא יושב ביהודה, הוא יודע שלא היתה גלות! – אלא בשני מובנים: האחד, שעבוד פוליטי; השני – גלות בית ראשון. יובל מציין עובדה מעניינת נוספת: רוב הישראלים משוכנעים שהדמויות הנושאות את מנורת בית המקדש בשער טיטוס הם יהודים גולים; בפועל, אלה חיילים רומאיים.

מאיפה, אם כן, הגיעה התפיסה של גלות אל המקורות היהודים? כמו הרבה דברים אחרים – הקדיש הוא דוגמא בולטת – זו העתקה מן הנצרות. מימי יוסטינוס מרטיר במאה השניה והלאה, השתמשו הנוצרים באיסור על יהודים להתגורר בירושלים כהוכחה לכך שהיהודים הוגלו מארצם, כעונש על צליבת ישוע. יובל מעלה השערה שקביעת חורבן הבית כזמן תחילת הגלות היה נסיון לקצוב את זמנה של הגלות: מה שיש לו התחלה, יש לו גם סוף. אבל, כזכור, רוב היהודים מאז ומעולם היו 'גולים'. כלומר, היהדות אימצה למעשה את הנראטיב הנוצרי והאנטישמי של "היהודי הנודד".

בהשענו על היסטוריון היהדות ישראל יובל הפרובוקטיבי תמיד, מציין זנד שגם התפיסה התלמודית של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" היא מאוחרת מאד, איננה קיימת בתלמוד הירושלמי אלא רק בבבלי – כותבי התלמוד הירושלמי היו, הם עצמם, עדות חיה לאי קיומה של הגליה – ושמקורה ככל הנראה בתפיסת "היהודי הנודד" הנוצרית.

כתב אישום חריף

זנד מראה היטב עד כמה הנראטיב הציוני מבוסס על אתניות-עוברת-בדם, ואיך יצרה התפיסה הזו את החברה הישראלית הגזענית של ימינו, שבה קשה למצוא רחוב שאין בו כתובת "מוות לערבים", שבה המיעוט הערבי מודר בעקביות מכל תפקיד בחברה וסובל אלימות משטרתית דיספרופורציונלית. וכל זה נשען על מסורת היסטוריוגרפית אתנוצנטרית, גרמנית במקורה, שבלקראת סוף המאה ה-19 החלה לתאר את היהודים כעם – זו תופעה יהודית-אירופית

יתר על כן: זנד מציין שהפלסטינים הם ככל הנראה צאצאי היהודאים של בית שני, שמעולם לא גלו מאדמתם. רק במאה ה-19, בעקבות התעוררות התנועות הלאומיות באירופה, התחילו היהודים לתאר את עצמם כעם – וזו תופעה יהודית-אירופאית, שהושפעה באורח ניכר מהתעוררות הלאומיות במרכז ומזרח אירופה. לתופעה זו, רצוי לציין, אין מקבילה ביהדות ארצות האיסלם; הלאומיות הגיעה לשם במאוחר מאד.

ספרו של זנד מציג את הציונות כטרגדיה מתועבת במיוחד: צאצאי טטארים מהגרים בהמוניהם לפלסטינה, עוקרים מאדמתם את התושבים המקומיים שישבו שם מימי הרומאים, וביהירותם טוענים כי הם-הם בעלי המקום, וכי יושביו הם-הם הפולשים. לא סביר שהישראלים היהודים יעניקו מחילה לזנד, או יטרחו לעיין בו ברצינות; לכל היותר ינפנפו בו כדוגמא לפתיחותה – היחסית – של החברה הישראלית מול אלו הסובבות אותה. ולעזאזל העובדות.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)