תגית: קריוקי

פרוטות מן הירח

פוטר, אוטוביוגרפיה. הממ

את "Blood Money" של טום ווייטס שמעתי לראשונה באוטובוס, בדיסקמן ואזניות. במושב שלפני התיישב דתי. הוא פשט את הקפוטה והשטריימל, ותלה אותם, אחד אחרי השני, על הוו שבחלון. השטריימל נפל ראשון, אחריו הקפוטה. הוא ניסה זאת שוב. השטריימל נפל ראשון. ושוב, ואולי עוד פעם. בקצב מדויק, מסונכרן עם הדיסק.

כבר השתמשתי באנקדוטה הזו. גם בכתב. אני לא בטוח כמה ממנה עיבדתי מחדש, אך אני זוכר בוודאות את הסינכרון, שדייק עד לחלקיקי המציאות הזעירים ביותר. גם הריפוד האדום של פנים האוטובוס השתלב עם צבע העטיפה של הדיסק.

משהו קורה כשאתה שם אזניות. ראשית, המוזיקה; ואיתה, מחיקת כל הצלילים האחרים, שמחוץ לדיסק; ואחר כך, אם ישנו חסד, רוקד העולם לצלילים שבחרת.

***

פסי קול של סרטים, אומרת נעה, מחזירים אותנו לחוויית הסרט. מוזיקה נקשרת לסיטואציה מסוימת, וכששומעים אותה שוב היא מביאה עמה משהו מהסיטואציה. הלך רוח, למשל. אבל מוזיקה פועלת גם הפוך. היא ממסגרת מחדש את העולם.

לאחרונה, אני לא שומע מוזיקה עם מלים. רק באך. ז'אק ברל גם, אבל לא בגלל המלים, בגלל איך שהוא יורק אותן. מוזיקה ממשמעת את המציאות די והותר לבדה, והמלים, כרגע, רק סוגרות אפשרויות.

אין לי מושג אמיתי איך זה עובד, אבל אני מניח שזה קשור לקצב, צלילים, מתחים בין צלילים, והמטענים התרבותיים והאידיוסינקרטים שנקשרו אליהם.

***

יש לי חבר שאהב לשתות בירה עם ג'אז ישן, ולהיות עצוב. הוא תזמר, יום יום, מחדש סיטואציה שראה בעשרות סרטים, וכנראה לא חווה מעולם בצורה בלתי מתווכת.

***

אין לי מושג איך זה עובד. אבל לפעמים עלי העצים בביאליק זזים בדיוק כך, והאנשים איתם. העולם מוחרש, ואני מסתכל בו לפי קצב, צליל, מתח, וכל מה שנקשר בהם.

ואחר כך, אולי, נקשרת הסיטואציה מחדש למוזיקה. וכשאתה הולך בז'בוטינסקי אתה רואה את העצים של ביאליק, וכשאתה מביט בנערה אתה שומע צ'ים צ'ימיני.

***

ראשו של התסריטאי

בעצם, זה פוסט על דניס פוטר. ראיתי לאחרונה, בבולמוס, את "הבלש המזמר", קריוקי", "לזארוס הקר" ו-"Pennies From Heaven" (הסרט). ובכולם, מלבד "לזארוס הקר", שיחקה המוזיקה. ובכולם, מלבד Pennies From Heaven", שיחק הסיפור ושיחקה האוטוביוגרפיה. הם נקשרו אצלי זה בזה כך שלא יכולתי להתיר אותם, ודאי לא לכתוב עליהם. בינתיים, זה לא השתנה כל כך.

אז קודם כל המלצה. שנית, המובן מאליו – דניס פוטר כותב על חיים, מוזיקה וסיפורים, ואיך כל אלה מסתבכים זה בזה. זה נכון על "הבלש המזמר" ו"קריוקי", ונכון קצת פחות על "לזארוס הקר" ו-"Pennies From Heaven". ואף אחד לא צריך אותי בשביל לומר זאת.

אז מה כן? התועבות. במשך יותר משלושה רבעים מכל יצירה שלו, פוטר משרטט את הארכיטקטורה של הגהנום. והגהנום, יש לדעת, מרוצף תמיד בשירים, סיפורים ובחתיכות זיכרון. ב"בלש המזמר" שקוע הגיבור, פיליפ מרלו (לא הבלש, אחד אחר), במצב מתקדם של פסוריאזיס, סוג של מחלת עור. הוא שוכב בבית חולים, מבלי שהוא יכול אפילו לפתוח את אגרופיו, והוזה סיפור בלשים ואת ילדותו וסיפור בלשים נוסף, שבו הוא הבלש והאקסית היא הנבל. בוויקיפדיה גיליתי שפוטר סבל מפסוריאזיס מתקדם בעצמו, כולל האגרופים הקמוצים, פלוס ההזיות. צוות הרופאים וצוות החולים מתוזמר לאולדיז מתקדמים. ב"קריוקי" תסריטאי טלוויזיה אחד חושד שהתסריט שכתב מתגשם במציאות; את הסדרה שהוא כתב עורכים עתה, וגיבורה נראה בדיוק כמו פוטר; ב"לזארוס הקר" ראשו של התסריטאי משוחזר בעתיד, והוא מקרין את זיכרונותיו על מסך ענק. ב-"Pennies From Heaven" מוכר שירים בשנות השפל הגדול חי במחזמר שבתוך ראשו.

כל הדמויות שלו חיות, בעצם, במחזמר שבתוך ראשם. ברוב מחזות הזמר, השיר בא פתאום. רגע אחד עלילה, ברגע הבא הם שרים ורוקדים. ההנמקה לכך היא כמעט תמיד רטורית: "Singin' in the Rain" לא מתרחש בעולם פנטסטי, שתושביו חשים צורך עז לרקוד ולשיר. הריקוד והשירה הם ייצוג, מטעם המחבר, של מצבן הנפשי של הדמויות. כך גם אצל פוטר, רק שהריקוד והשירה הם מטעם הדמויות. ייצוג של מצב נפשי, אך ייצוג מדויק. זה מה שהדמויות חושבות עליו כרגע. לא על המצב הנפשי, על השיר.

ויש את השירים. בתוך כל החרא של השפל הכלכלי והאטימות הגרוטסקית של הגברים ב-"Pennies From Heaven", שיר הנושא הוא זן מוחלט; את בית החולים של מרלו מלווה השריקה של אביו; וזו הפתיחה של קריוקי.

***

שלושה רבעים מכל יצירה כזו, כאמור, הם תועבה. לפחות שלושה רבעים. זה נהיה יותר ויותר מגעיל, יותר ויותר מאוס, ולכל חתיכת גועל כזו נצמד שיר אופטימי, זיכרון או שבר בדיון. המוזיקה אינה פסקול הסדרה, היא הפסקול של הדמויות. מישהו שומע שיר, וזה נלכד בתוך הרגע, נכבל בו, ועתה אי אפשר לשמוע זאת שוב, מבלי לשחזר את הרגע מחדש. כך יכולה מוזיקה, גם המוארת ביותר, לרצף את הגהנום. סמיוטיקה אידיוסינקרטית.

אבל יש עוד רבע. את " Pennies From Heaven" ראיתי עם אסא. הפסקנו את הסרט בגועל שניה אחת מוקדם מדי. קצת אחר כך, נעשית בחירה, והשירים מקבלים את משמעותם המקורית. זה נכון גם ב"בלש המזמר" ו"קריוקי". כך גם, בערך, ב"לזארוס הקר". ברבע האחרון, הגיבורים של פוטר משילים את הסיפורים של עצמם, את השירים, את הבדיון, ובוחרים במציאות. והכל קצת אוטוביוגרפי, כזכור, כך שהדמות שמוותרת על הסיפור, היא קצת גם פוטר עצמו, וכשהיא בוחרת בעולם, היא בוחרת בסיפור שכתב פוטר. אבל כל הרפלקסיה הזו (עדיה: פזילה) לא כל כך רלוונטית. כי כשנעשית הבחירה, מבינים פתאום למה צייר פוטר את הגהנום. כל זה נועד רק להראות את יפי התכנית האלוהית.