פסקול חיינו

בשיחה לפני עידן ועידנים, אמר איתמר דבר מה שנאחז בתודעתי ולא הרפה עד שהתפתח לרעיון אחר לגמרי. הואא מר את זה בעל פה ולא באינטרנט ולכן אי אפשר לקשר לשם.

 

כה אמר איתמר (בקווים כלליים, שכן, כאמור, עברו כבר כמה שנים מאז): כשאנחנו אומרים מילים באנגלית, אנחנו למעשה מקשרים את הסיטואציה/הלך רוחנו באותה נקודת זמן לסרט אמריקאי. יעני, אנו מזדהים עם סנטימנט מסויים אליו נחשפנו בנסיבות הוליוודיות מפוקפקות באמצעות השימוש שלנו באנגלית.  

 

זה נשמע סביר, אז ועכשיו. אנחנו צורכים יותר ויותר אמריקנה וגם לו היינו רוצים לסנן אותה, ספק אם היינו מצליחים. בעידן בו כבר לא מנסים למצוא תרגומים הולמים למילים מיובאות מתרבות ההיי-טק והפרסום (לְקַסְטֵם, היא ללא ספק הדוגמא המחרידה מכולן), אני לגמרי מקבלת את ההנחה שתאוותנו לסינרגיה מוחלטת עם עצם התרבות עשויה להביא לתוצאות משונות.

 

במקום אחר ובזמן אחר – דברים נהדרים עוברים על תעשיית פסי-הקול בשנים האחרונות. קולנוע, בכלל, נהיה מושחז יותר, צבעוני יותר, נועז יותר – הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינה תכנית. השיממון המנוכר של שנות ה-80 (שלא לדבר על סרטי פנטזיה עתירי גבישים וחרבות מנייר כסף) התחלף בתוכן מעמיק, מחפש ת'צמו, low production cost של דור ה-X שבתורו, פינה את מקומו לתעלולים סינמטוגראפיים, אפוקליפסות בשפע ומודעות עצמית מופרזת. ופסי הקול באו כשקראו להם.

 

לפסקול יש תפקיד מכריע בקביעת הלך הרוח של הסרט. מסורת בת עשורים רבים הכתיבה פסקול שמוצמד לעלילה, עולה ויורד אתה, נותן בראש עם כלי המיתר בקטעים המפחידים, כדי לזרז את הדופק ולהזהיר אותנו מפני מפנה דרמטי בעלילה ומשחיל את האבּוּבים בקטעים ההומוריסטיים, כדי לגרות אותנו לצחוק כשהגיבור מוצא את עצמו מכוסה בבוץ באישון הלילה, בצד הלא נכון של הגבול עם מקסיקו. המוכשרים שבמלחינים הצליחו לייצר תימות מטרידות ומדירות מנוחה ולהסוות אותן תחת עשרות וריאציות לאורך היצירה. פס הקול של הפסנתר מצטיין בזאת וגם זה של השעות, או כל דבר אחר שפיליפ גלאס נגע בו עם מקל. פסי קול מולחנים הם, למעשה OST – Original Sound Track, להבדיל מאוסף של שירים קיימים שנאסף בזהירות על מנת לנהל את אווירת הסרט ואם הוא מספיק מוצלח, יש לו זכות קיום כאלבום בפני עצמו (ע"ע פס הקול המופתי של לגעת ביופי, כמו גם אלו של תקוות גדולות, המזכירה, Shortbus המצויין, Garden State שזכה למעמד מיתולוגי משהו וכיו"ב).

 עם הקידמה באה הקידמה, לרווחתנו. מעצבי פסי קול עלו על טריק מגניב: כשפס הקול בדיסוננס מוחלט עם מה שמתנהל על המסך, התוצאה פנומנאלית ובלתי נסבלת באחת. כך המוסיקה שברקע עדיין מכתיבה את האווירה, אבל בניגוד לאיזו הרמוניה שאמורה להתקיים בינה ובין התנהלותו הכללית של הסרט וגירוי תגובות הצופים בהתאם, היא יוצרת בלבול, מאפשרת פרשנות אחרת לגמרי ותורמת לתחושת הסוריאליזם. פסי הקול של שמש נצחית בראש צלול, Elizabethtown ושל הסדרה Weeds הם דוגמאות מצויינות לתופעה הזו, שקורצות לניכור הקברטי המושלם של ברכט ווייל.

 

אבל אותו דור X הנזכר לעיל טבע את חותמו קצת יותר מדי טוב. בשנות ה-90, כזכור, נקלענו לעידן ממושך של קומדיות-קולג'-רומנטיות-מרירות-מתוקות, סרטי אינדי-למחצה אפופי הרהורים ואינטרוספקציות, בוסטון בסתיו, 'פריסקו (העיר, לא התומר) באביב, קווצות שיער חינניות ובצבוצי מטרוסקסואליזם, במיטב מסורת ז'אנר ה"מחפש ת'צמו". בדקה ה-102 של כל סרט נתון בז'אנר, הגיבורה, פרודה בנסיבות מצערות מבחי"לה בעל המבט החודרני, נוסעת באוטובוס או מהלכת בשבילי הקמפוס, שקועה בנוסטלגיה-בטרם-עת, לצלילי גיטרה מיוסרת וטקסט מיואש של כוכב האינדי התורן. נטלי מרצ'נט, איימי מאן, ווילקו, קולדפליי – הם וחבריהם פשוט זלגו אל הרובריקה המתאימה והשתלטו כליל על הגדרת הרומנטיקה, הבדידות וההתבגרות שלנו.

 

וכך, בלא משים, נקבע פס הקול הקולקטיבי של דור שלם.

 

בימינו אנו, נגן ה-MP צרוּר בפק"ל-יציאה-מהבית, יחד עם הארנק, המפתחות, הסלולרי, הפאלם/סיגריות/גלולות. פס הקול שלנו, לבחירתנו, זמין לנו בשלוף בכל עת שנחפוץ. כבר לא צריך להתחיל ולהתעסק עם נרתיק הדיסקים בתור לאוטובוס או לשקוד על קומפילציות בבית מבעוד מועד. אלוהים יודע כמה מאות שעות של תרפיה רוויתי מהנגן שלי בנסיעות הלוך ושוב מהר הצופים, על קו 19 הארור (לפני ששינו את המסלול שלו). ופסי הקול הללו, כפי שספגנו אותם ישר לקרקעית התודעה, מעבירים אותנו לחוויית הסרט שממנו קוששנו את פס הקול. החוויה שהוכתבה כשעלילה ודמויות ריצדו מול עינינו ניתנת לשחזור באמצעות הצלילים, הלוא הם אותם הצלילים המכוננים.

 

וכך, כמו החוויה האסקפיסטית שמספקים לנו המסכים, קטן כגדול, פס הקול המתמיד שלנו מאפשר יצירה של מעין מציאות אלטרנטיבית: בדומה לאינטראקציה סלולרית, שמנתקת את המחובר (לאוזניה) מסביבתו ומאפשרת לו קיום הרמטי ונפרד עם אחר, כך פס הקול שלנו מפריד אותנו מסביבתנו ואורג סביבנו את העולם ההוא, שבו אנו מהלכים ברחובות סגריריים ופואטיים ומתייסרים נוכח אהבה ספק-אפשרית שתבוא על פתרונה 10 דק' גג לפני הכתוביות.

   

*הערת זנב למיטל ולאיתמר – נורא רציתי להיות ההם-ית טובה ולתייג את הרשימה. אפעס, התגית היחידה שמצאתי שגם נשמעה רלוונטית לענייננו היתה "סרט", אז תליתי אותה. That said, אציין שנמלאתי רצון אדיר לסמן את "סמיוטיקה" או "מיכאל בחטין". ברצינות.

12 תגובות “פסקול חיינו”

  1. יפה! מחשבה יפה!

    וההם-ית זו אחת המלים המשמחות שמישהו כתב באינטרנט אי פעם. (ואפשר לעשות תגיות חדשות. תגיות זה הלונה פארק של המפסטט)

  2. בספרו הנהדר "חדוות המוסיקה" מתאר המלחין והמנצח ליאונרד ברנשטיין באחד הפרקים את חוויית הפסקול מנקודת ראותו של המלחין, מן הפרטיטורה ועד לעריכה הסופית ("המאבק על כל תיבה!") – קריאה מומלצת ביותר בהקשר זה ובכלל.

  3. או. ידעתי שאם נחכה מ ס פ י ק, בסוף תכתבי פה איזה פוסט מגניב ורהוט לפנים.

    אני חושבת שהקטע הזה, עם המוזיקה והסרטים והמציאות המעורבבת, הוא אחד מהסיבות המרכזיות לכך שמדעני רוח שוחרי פוסט מודרניזם מצליחים לטרוף בנקל את מוחם של סטודנטים לתואר ראשון.

    אבל איך את יכולה להשתמש בצירוף כ"פס קול קולקטיבי של דור שלם"? יש קווים משותפים, ויש קאנון, זה נכון, (בסרטים ובמוזיקה, ביחד ולחוד), אבל בגדול, כל העניין הוא ההתפזרות האינסופית. הריבוי, הריבוי. וכיוב'. ניסיתי להסביר אבל נואשתי ומחקתי. אולי אחורי זה.

    וגם – כדאי לך להניע את עצמך תל אביבה. אם תבואי לבקר אצל איתמר, לא תאמיני מה תמצאי שם.

  4. אתם יודעים, אני באמת באמת מאמינה בכל ליבי,
    שסוגי מוזיקה מסויימים יכולים לשנות את העולם.
    מטאפיזית.
    (זה סוג מסויים של מטאפיזית- שבו השינוי חורג ממצב התודעה שלך. אולי זה רק מרחב מעבר, אבל אולי המציאות מגיבה יותר טוב למרחב המעבר. טוב. לא יודעת.
    אולי זה מפגר, אבל כשאני מקשיבה לבאך או לפלסטרינה
    העולם מגיב אלי אחרת.
    אולי זה מפגר אבל אני בטוחה שכמה יוונים מתים מסכימים איתי. ואז זו אשליה משותפת עם הוגים מתים. וזו בהחלט אשליה שעובדת לי יפה…)

    מה אתם חושבים?

    וגם, אולי זה באמת מכונן ע"י סרטים?
    לא נראה לי, אני לא מרגישה שצפייה בסרטים היא חוויה כה מכוננת תודעתית-תפיסתית… אני לא יודעת. נועה! את ופלסטרינה בלבלתם אותי ממש עכשיו.
    אבל אני אוהבת להיות מבולבלת.
    אז תודה.

  5. יוסי, הניסיון שלך לגרום לי להסמיק עלה יפה. המשך כך (ותודה).

    ינון – תודה! אם ב-"פיצ'ר" אתה מתכוון ל-"סרט הסטודנטים שיחסל את כל סרטי הסטודנטים" – אני בפרימיירה ואם ב-"לנחות מהירח" אתה מתכוון ל-"חיסול סדר הסמינרים שהורידוך היגון שאולה" – אני אתך ביגונך. אם לא – הרי שכל העסק עבר לי מעל לראש. אבל כאמור, תודה :-)

    מיטל – דנקה. את צודקת בנוגע לתגיות, כמובן. מעט למבוכתי, אני פדאנטית-פוריטנית שמאמינה שריבוי תגיות תורם לבלבול וש-7 תגיות לבלוג הן תגית אחת יותר מדי משום הסדר הטוב, אבל אשתדל… להתגבר… על החרדה… ולייצר…. עוד… תגיות.

    sharper – פיקוס, האתה הוא זה? בכל אופן, ההמלצה נלקחה לתשומת הלב, תודה.

  6. עדיגי – טי-הי. גרז. תודה.

    איתמר ואיה – כן, טוב. ונו וזה ופסח ואולי ועניינים. ודווקא לא אופתע, משום שגונבה שמועה לאוזני.

    איתמר – מחכה בכיליון עיניים. פוטר הוא תותח והיסודות המוסיקליים ביצירות שלו ראויות לסדרה שלמה של פוסטים. לפחות אחת, זאת אומרת.

    איה – לצערי, כתם שחור מתנוסס בתגובה שלך בין המילים "שוחרי" ו-"מצליחים", אז לדאבוני, ימנע ממני להגיב על חלקת התגובה הזו. בנוגע להכללות, however – נטען באוזניי, במידה רבה של צדק שאי באמת אפשר לבסס טיעונים גורפים בלי הכללות, חסרות שחר ככל שתהינה. תשאלי את המדענים השוחרים שלך P-:
    אבל בגלל שאני באמת מאמינה שיש בסיס להכללה הזו: נמנעתי מלהכנס לזה ברשומה (בין היתר כי ההבנה התיאורטית שלי במוסיקה פיקטיבית לגמרי), אבל אני מאמינה שיש איזשהו מקבץ צלילים, אקורדים על סולמות מסויימים שחזר על עצמו הרבה בשנות ה-90' ושנצרב בתודעה של מי שנכח בתקופה מבחינה תרבותית. הרי המוסיקה ששלטה בפלייליסטים כשהתודעה המוסיקלית שלך התעצבה, דינה לקבל מקום של כבוד בזכרון החושי שלך, ולא משנה כמה מחורבנת היתה. זהו, בגדול. ואגב מחכים – מה קורה עם פוסט מצידך, אהם?

  7. עדיה – אישית, החוויה של ספיגת מוסיקה עבורי היא אחת היחידות שלא מצריכות התייחסות ל*עולם*. זו אחת הסיבות, אם לא העיקרית שבהן, לכך שאני מכורה. כך שמסובך לי מדי להזדהות עם הסנטימנט. בנוגע לקולנוע – דומני שסרטים שעשויים באותה הרגישות כמו כמה יצירות מוסיקליות, בהחלט יש להם פוטנציאל לכונן. אבל כמו אצל דיירי מייספייס ו"במה חדשה", גם שם אפשר למצוא הרבה הפרשות מיותרות.

  8. "עם הקידמה באה הקידמה, לרווחתנו. מעצבי פסי קול עלו על טריק מגניב: כשפס הקול בדיסוננס מוחלט עם מה שמתנהל על המסך, התוצאה פנומנאלית ובלתי נסבלת באחת." – וקובריק עשה את זה קודם בתפוז המכני.
    חוץ מזה, שאפו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>