כל הפוסטים מאת נועה דרור

פסקול חיינו

בשיחה לפני עידן ועידנים, אמר איתמר דבר מה שנאחז בתודעתי ולא הרפה עד שהתפתח לרעיון אחר לגמרי. הואא מר את זה בעל פה ולא באינטרנט ולכן אי אפשר לקשר לשם.

 

כה אמר איתמר (בקווים כלליים, שכן, כאמור, עברו כבר כמה שנים מאז): כשאנחנו אומרים מילים באנגלית, אנחנו למעשה מקשרים את הסיטואציה/הלך רוחנו באותה נקודת זמן לסרט אמריקאי. יעני, אנו מזדהים עם סנטימנט מסויים אליו נחשפנו בנסיבות הוליוודיות מפוקפקות באמצעות השימוש שלנו באנגלית.  

 

זה נשמע סביר, אז ועכשיו. אנחנו צורכים יותר ויותר אמריקנה וגם לו היינו רוצים לסנן אותה, ספק אם היינו מצליחים. בעידן בו כבר לא מנסים למצוא תרגומים הולמים למילים מיובאות מתרבות ההיי-טק והפרסום (לְקַסְטֵם, היא ללא ספק הדוגמא המחרידה מכולן), אני לגמרי מקבלת את ההנחה שתאוותנו לסינרגיה מוחלטת עם עצם התרבות עשויה להביא לתוצאות משונות.

 

במקום אחר ובזמן אחר – דברים נהדרים עוברים על תעשיית פסי-הקול בשנים האחרונות. קולנוע, בכלל, נהיה מושחז יותר, צבעוני יותר, נועז יותר – הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינה תכנית. השיממון המנוכר של שנות ה-80 (שלא לדבר על סרטי פנטזיה עתירי גבישים וחרבות מנייר כסף) התחלף בתוכן מעמיק, מחפש ת'צמו, low production cost של דור ה-X שבתורו, פינה את מקומו לתעלולים סינמטוגראפיים, אפוקליפסות בשפע ומודעות עצמית מופרזת. ופסי הקול באו כשקראו להם.

 

לפסקול יש תפקיד מכריע בקביעת הלך הרוח של הסרט. מסורת בת עשורים רבים הכתיבה פסקול שמוצמד לעלילה, עולה ויורד אתה, נותן בראש עם כלי המיתר בקטעים המפחידים, כדי לזרז את הדופק ולהזהיר אותנו מפני מפנה דרמטי בעלילה ומשחיל את האבּוּבים בקטעים ההומוריסטיים, כדי לגרות אותנו לצחוק כשהגיבור מוצא את עצמו מכוסה בבוץ באישון הלילה, בצד הלא נכון של הגבול עם מקסיקו. המוכשרים שבמלחינים הצליחו לייצר תימות מטרידות ומדירות מנוחה ולהסוות אותן תחת עשרות וריאציות לאורך היצירה. פס הקול של הפסנתר מצטיין בזאת וגם זה של השעות, או כל דבר אחר שפיליפ גלאס נגע בו עם מקל. פסי קול מולחנים הם, למעשה OST – Original Sound Track, להבדיל מאוסף של שירים קיימים שנאסף בזהירות על מנת לנהל את אווירת הסרט ואם הוא מספיק מוצלח, יש לו זכות קיום כאלבום בפני עצמו (ע"ע פס הקול המופתי של לגעת ביופי, כמו גם אלו של תקוות גדולות, המזכירה, Shortbus המצויין, Garden State שזכה למעמד מיתולוגי משהו וכיו"ב).

 עם הקידמה באה הקידמה, לרווחתנו. מעצבי פסי קול עלו על טריק מגניב: כשפס הקול בדיסוננס מוחלט עם מה שמתנהל על המסך, התוצאה פנומנאלית ובלתי נסבלת באחת. כך המוסיקה שברקע עדיין מכתיבה את האווירה, אבל בניגוד לאיזו הרמוניה שאמורה להתקיים בינה ובין התנהלותו הכללית של הסרט וגירוי תגובות הצופים בהתאם, היא יוצרת בלבול, מאפשרת פרשנות אחרת לגמרי ותורמת לתחושת הסוריאליזם. פסי הקול של שמש נצחית בראש צלול, Elizabethtown ושל הסדרה Weeds הם דוגמאות מצויינות לתופעה הזו, שקורצות לניכור הקברטי המושלם של ברכט ווייל.

 

אבל אותו דור X הנזכר לעיל טבע את חותמו קצת יותר מדי טוב. בשנות ה-90, כזכור, נקלענו לעידן ממושך של קומדיות-קולג'-רומנטיות-מרירות-מתוקות, סרטי אינדי-למחצה אפופי הרהורים ואינטרוספקציות, בוסטון בסתיו, 'פריסקו (העיר, לא התומר) באביב, קווצות שיער חינניות ובצבוצי מטרוסקסואליזם, במיטב מסורת ז'אנר ה"מחפש ת'צמו". בדקה ה-102 של כל סרט נתון בז'אנר, הגיבורה, פרודה בנסיבות מצערות מבחי"לה בעל המבט החודרני, נוסעת באוטובוס או מהלכת בשבילי הקמפוס, שקועה בנוסטלגיה-בטרם-עת, לצלילי גיטרה מיוסרת וטקסט מיואש של כוכב האינדי התורן. נטלי מרצ'נט, איימי מאן, ווילקו, קולדפליי – הם וחבריהם פשוט זלגו אל הרובריקה המתאימה והשתלטו כליל על הגדרת הרומנטיקה, הבדידות וההתבגרות שלנו.

 

וכך, בלא משים, נקבע פס הקול הקולקטיבי של דור שלם.

 

בימינו אנו, נגן ה-MP צרוּר בפק"ל-יציאה-מהבית, יחד עם הארנק, המפתחות, הסלולרי, הפאלם/סיגריות/גלולות. פס הקול שלנו, לבחירתנו, זמין לנו בשלוף בכל עת שנחפוץ. כבר לא צריך להתחיל ולהתעסק עם נרתיק הדיסקים בתור לאוטובוס או לשקוד על קומפילציות בבית מבעוד מועד. אלוהים יודע כמה מאות שעות של תרפיה רוויתי מהנגן שלי בנסיעות הלוך ושוב מהר הצופים, על קו 19 הארור (לפני ששינו את המסלול שלו). ופסי הקול הללו, כפי שספגנו אותם ישר לקרקעית התודעה, מעבירים אותנו לחוויית הסרט שממנו קוששנו את פס הקול. החוויה שהוכתבה כשעלילה ודמויות ריצדו מול עינינו ניתנת לשחזור באמצעות הצלילים, הלוא הם אותם הצלילים המכוננים.

 

וכך, כמו החוויה האסקפיסטית שמספקים לנו המסכים, קטן כגדול, פס הקול המתמיד שלנו מאפשר יצירה של מעין מציאות אלטרנטיבית: בדומה לאינטראקציה סלולרית, שמנתקת את המחובר (לאוזניה) מסביבתו ומאפשרת לו קיום הרמטי ונפרד עם אחר, כך פס הקול שלנו מפריד אותנו מסביבתנו ואורג סביבנו את העולם ההוא, שבו אנו מהלכים ברחובות סגריריים ופואטיים ומתייסרים נוכח אהבה ספק-אפשרית שתבוא על פתרונה 10 דק' גג לפני הכתוביות.

   

*הערת זנב למיטל ולאיתמר – נורא רציתי להיות ההם-ית טובה ולתייג את הרשימה. אפעס, התגית היחידה שמצאתי שגם נשמעה רלוונטית לענייננו היתה "סרט", אז תליתי אותה. That said, אציין שנמלאתי רצון אדיר לסמן את "סמיוטיקה" או "מיכאל בחטין". ברצינות.

העבודה היא חיינו

אמורה הייתי להיות קבורה בינות למאמריי, אבל הרשומה של אסא גרמה לי לעיוותים לא רצוניים בשריר של הטוקבק והרשומות של איתמר ושל איה שלחוני אל המקלדת כמי שאחזוה מועדי ב' אבל בעיקר פְּרִיחָה אלרגנית לקפקאיות שניטשה ב"פרוייקט עבודה" עד כה. דומה כי כל הרשומות ב"פרוייקט עבודה" (כאמור, עד כה), עוסקות יותר במלוא כובד משקל חברת-המותג-והבונוס, יותר מאשר בעבודה כערך, בהיבטיה החברתיים, אולי בגילגולים שעבר המוסד במהלך אי-אלו מאות קודמות. פלורליזם, דומני, הוא שחסר לי. ובשל כך, רצוני להעלות אל נגד עיני הקורא את דמותו רבת ההוד של אחד, אהרון דוד גורדון. בטוחני שאין צורך להכביר במילים אודות איש חשוב ויקר זה, על כן אסתפק בציון זאת ש-א.ד. גורדון היה ועודנו אלוהות מקומית (ולא רק, הו, לא רק, קורא יקר) בכל הקשור בחלוציות לשמה ולשמהּ וביצירת מיתוס הפועל החקלאי העברי. עליי הוא נערץ על שום השאלות שהתמיד לשאול ועל שום הספק התמידי שהקפיד להטיל, שאפשר לו לצעוד בעיניים פקוחות לרווחה בנתיביו. מכתביו וכתביו זרועים בסימני שאלה ואין בשאלות רטוריות עסקינן. במכתב ליוסף ברץ, חבר במשלחת התרמה לאמריקה, כותב גורדון באביב תרפ"א:

"בספקותיך כוחך, אך אל חולשה! ומי צריך לעשות דבר מה חשוב, אם לא מי שמרגיש את האחריות בכל ישותו? טוב, שאתה אינך בטוח עד לידי טמטום"…*

אין דרך קלה לכתוב רשומת-קונטרה כזו מבלי למשוך אש בשל חשד לנוכחות החזרזירות הקפיטליסטית או, רחמנא לצלן, מערכתיות מאיזשהו סוג, בעיקר בהתחשב באורווליזם שעובר בדיפוזיה מְהַמֶּגָה-בלוג השכן אבל נסֹה ניסיתי. בדיוק משום שאידאותיו של גורדון דגלו בעבודה כאקט מפרה ומעצים, כתהליך יצירה הדרגתי, ממושך ומְאתגֵר-הסבלנות, כעלי כותרתו של ניצן הנפשקים לאטם או אם לדייק במטאפורה – כשדות החיטה המוריקים ומצהיבים בעתם, עונה אחר עונה. העבודה, בעולמו של גורדון, הוותה הזדמנות לביטוי עצמי ולהגשמה עצמית. שכן, בניגוד לאדוני הסוציאליזם, לא הטיף גורדון לביטול העצמי בתמורה לטובת הקבוצה, אלא נבר רבות בנבכי הנפש, של עצמו ושל חבריו הקרובים. יש להניח שהנ"ל הייתה אחת התכונות שהקנו לו מעמד של גוּרוּ בקרב עמיתיו למוסד הפּוֹעלוּת. במכתב לרחל כצנלסון באלול תרע"ו הוא כותב:

"ידועה לך דעתי, כי יותר משאנחנו זקוקים בארץ-ישראל לידים עובדות, אנחנו זקוקים לנפשות חיות, כלומר לנפשות, שהידיים העובדות תהיינה רק עושי דברן, והנפש יכולה תמיד להרוויח במקום שיש חיים, איזה שהם".

ויסלחו לי אותם אלו האלרגיים לצירוף "ארץ ישראל".

 

א.ד. גורדון. ותודה לוויקיפדיה על התמונה.

הרגיש את האחריות בכל ישותו. ותודה לוויקיפדיה על התמונה.

 

הַאֲמֵן במה שאתה עושה, זוהי נקודת המוצא שלו. קום בבוקר ועמול בדבר ההוא, שבו מצויה נשמתך. זוהי כל התורה על רגל אחת, עם מעדר ביד. כי אז תעשה אותו בחפץ-לב, אז תרצה להשקותו ולהרוותו ולטפחו עד כלות. העבודה אכן הייתה "חיינו" עבורו ועבור רעיו ועמיתיו. אל תשתעבד למדיניות ה"משפחה" הצבועה שמכתיבים התאגידים של איתמר – מצא את הרעיון שתאמין בו באמת ובתמים ואם אינו בנמצא – המצא אותו. והרי קונספט "אהבת העבודה" עבר מוטציות כה רבות, עד שהפך נלעג, בשל השימוש הציני שעושים בו אותם מנהלים-בשקל. מאסת ברודנותו הפיאודוליסטית של בּוֹסְךָ? קום ולך, מצא עבודה אחרת, היה אדון לעצמך. בשם אותה מדיניות רווחה נפסל גם אותו רעב (אנלוגי), אותה המוטיבציה המאיצה בבני אנוש לעמול בתמורה ללחמם ולכבד בכך את מקום עבודתם. "תמריצים" במרכזי תמיכה טכנית הם הקיצון השפל, בעוד שההיפך מאותו הרעב, הוא הדבר הזה שמוטט את התנועה הקיבוצית ועודנו מקנן בועדי עובדים ובמוסד הקביעות השנוי במחלוקת.וההיפך ההוא, האמור – שובע? מדושנות? עצלות? בטחון עצמי מופרז של מי שאינו "מרגיש את האחריות בכל ישותו"? ביטויים ורעיונות דוגמת "ראוי שאדם יהיה יצרני לסביבתו על מנת שיצדיק את שהותו בה" הפכו מזוהים עם זרמי רעיונות פשיסטיים ומקובעים נוכח השתלטות ה-PC על מחוזותינו ולא בצדק. קצה נפשך בעבודות סטודנטים? גם שלי. אבל מעולם לא סברתי שתוגש לי עבודת חלומותיי עם גביע צ'יפס קומפלימנטרי וכוס מוגדלת של מים בטעם של קולה. קשה לי להאמין שיש אחד מקוראי רשומה זו שאין ביכולתו לקום ולעזוב את מקום עבודתו. נכון – את השממה כבר הפריחו, ואם נפריחה עוד קצת, הרי שהבטונאדות יסתמו את שדה ראייתנו ויעכירו נשמותינו, אם עוד לא עשו כן עדיין. אבל זוהי השממה הפיסית. הגיאוגרפית. לכל דור החלוציות המשוועת שלו והַסְּפָר שלנו הוא זה החברתי. בעולם שבו תופסים בהדרגה התאגידנים ואילי התקשורת וההון את מקום נבחרי הציבור הפוליטיים, יש אינסוף של חלל שמשווע ליצירה נוסח גורדון, לעבודת כפיים רעיונית ענפה, לשתילת רעיונות, שילוחם על פני המים והגשתם אל פי הכמהים לתמורה. העבודה לא נועדה שיעבדוה בדממה רגשית במקרה הטוב ובתעניות רבות במקרה הרע, רק על מנת שתהא היד משגת מזומנים על מנת שברנש/ית זה או אחר יוכלו לעשות את שבאמת חשקה נפשם, בשעותיהם הפנויות. בעולם מושלם היינו כולנו צאצאיו הרוחניים של א. ד. גורדון, מלאכתנו תורתנו ואהבתנו נתונה ליצירי כפינו. אבל בעולמנו-אנו עסקינן והוא רחוק מהיות מושלם. לפיכך, יעשו בשכל אלה מאתנו שנתמזלו באפשרות לבחור ויעסקו במה שלבם נוהה אחריו. ואם אפשר להם – ישאו את הבשורה הזו לאלו הסבורים שזכות הבחירה נותרה מחוץ להישג ידם.


* הציטוטים לקוחים מתוך "כתבי א. ד. גורדון" (מתוך הספר השלישי: "מכתבים ורשימות"), בהוצאת מועצת פועלי חיפה, תל-אביב, תשי"ז.

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי

רשומה בינונית

"בית המוסיקה" הוא מוסד ראוי שכל ירושלמי בעל זיקה מינימלית לפרינג' מכירו ודואג לפקדו מידי כמה שבועות. מדובר בחנות מוסיקה באזור מרכז העיר שגובה מחירים מעודדי-דום לב עבור אלבומים אבל כפיצוי, מארחת מידי חמישי את הכוכב התורן של סצנת האינדי (הארצית) להופעה אינטימית וצפופה. הכניסה חינם, היין זול והעישון מותר. מומלץ בחום רב. אבל באינדי, כמו באינדי, הבעיה מתחילה ונגמרת באיכות. לכאורה יש קונצנזוס והסצנה מספיק אינטימית כדי שאותם כוכבים דורכים ספוראדית יהנו לפרגן אחד לשני עד חורמה. למעשה, הסצנה מספיק אינטימית כדי לאפשר לפרגון כזה להתבסס בעיקר על בראנז'איות ופחות על תוכן או איכות יצירה. סצינת האינדי המקומית כגילדת השרברבים או שחקני השש-בש הסמוכה לאזור מגוריך. כמה סוגים של עצוב. בשבוע שעבר נקלעתי להופעה של נועה בביוף. נועה בביוף היא נערה ביישנית וחיננית למראה, עם קול של מלאכון וקסם אישי שעתיר במשהו שהוא ההיפך המוחלט מכאריזמה. היא כותבת את השירים של עצמה וכפי הנראה גם מלחינה אותם. משהו על נדודים ברחבי איפשהו, בין מערכת יחסים חד צדדית אחת למשנה. הרבה ג'וני מיטשל, עם נגיעות של ג'ודי קולינס וג'ואן באאז. יושבת עם הגב לחלון הראווה של "בית המוסיקה", אפופת עשן ואהדת הקהל ומתארת באריכות של טירונית את הלך הרוח ורצף הנסיבות שהוביל לבריאת השיר. נועה בביוף היא תגלית של דוד פרץ, אביר האינדי הדרומי (תואר שנגזל, אם זכרוני אינו מטעני, הישר מכתבה ב"השרת"), גילוי שהכני בזעזוע קל, נוכח הכשרון ודקות האבחנה שהוא ניחן בהם, לעומת הבינוניות וחוסר העניין המשווע בהם התפלשה עלמת החן בביוף באותו הערב. דוד פרץ, האיש שהביא לרקיע היצירה הישראלית את פרוייקט שיר זר, את רות דולורס וייס ומעל לכל – את הלגיטימציה של יצירת שוליים בפריפריה. אותו דוד פרץ חתום על חוסר העניין והקול-האלוהי-בשקל שארוז בחבילה לא משכנעת במיוחד של היעדר כשרון ממשי ואקורדים מהוססים שהם נועה בביוף. דחיל רבאק. לפחות תרַאי כאילו את רוצה להופיע. החלק המטריד באמת בכל הסיפור הזה, הוא העובדה שאותה סצנה מלאה בכשרונות הבינוניים הללו. נועה בביוף היא סימפטום, דוגמה קלושה, נדבך נוסף במעגל הולך וגדל של מוסיקאים בינוניים ומטה שהכשרון הטכני שלהם מרהיב ויכולת היצירה שלהם גובלת באי-קיום. אותם בינוניים מציפים את הג'ה-פן בת"א, את "המעבדה" בירושלים ואת "מרתף 10 בחיפה", מנטרלים סייבר-ספייס יקר באתרי פלאש מושקעים ויוצרים את הרושם שהם הדבר הכי טוב שקרה לסצנה בשנים האחרונות. למה אף אחד לא טרח לבשר להם שהעובדה שמאפשרים להם להשמיע את המוסיקה שהם מייצרים בחל ציבורי לא בהכרח הופכת את המוסיקה שלהם למוצלחת וששני הדברים הללו אינם מותנים אחד בשני?


בשולי הכביש הכפרי המתווה את הדרך מקיבוץ עין חרוד (המאוחד) לתל יוסף מצוי בניין מתפורר וחסר צורה. האגדה מספרת שהיה המשכן הישן. מחזור שמיניסטים עלום כלשהו מצא לנכון לשרבט עליו גראפיטי לרגל קץ התיכון שאת תכנו, לכלימתי הרבה, אינני זוכרת במדוייק ולא עלה בידי לשחזר. מדובר בציטוט של חלוץ-תרבות נועז כזה או אחר (מקבילת הברנר של הקולטורה, לצורך העניין), הנושא קולו בתחינה שלא לאפשר לאמנים בינוניים לצאת את הארץ, כדי שחלילה לא יחשוד העולם התרבותי בכך שזה היצע התרבות של ארץ ישראל הצעירה. הבינוניות התרבותית היא המכה ה-13, כך נטען, ומוטב כבר דממת יצירה מאשר זועות מסוג בינוני זה או אחר.